אור ישראל
"תשובה אבודה" מכ"ק אדמו"ר בעל ה'תניא'
הבודק בחלק השו"ת הנדפס בסוף שו"ע אדמו"ר הזקן – במהדורות הצילום מדפוס וילנא – לא ימצא שם זכר לחסרונה של תשובה כלשהי; מ"ב תשובות מנויות ב'מפתח השו"ת' ולעומתן נדפסות מ"ב תשובות כל אחת במקומה.
אך במהדורות שקדמו לדפוס וילנא שוררת אי-התאמה בין סימני התשובות שבמפתח לבין הסימנים שבתשובות עצמן, בראש ובראשונה בעטיית היעדרה של אחת התשובות המנויות במפתח.
המהדורות הראשונות של שו"ע אדמו"ר – משנת תקע"ד ואילך – כללו ח"י תשובות בלבד; שאר התשובות ניתוספו לראשונה במהדורת זיטאמיר תר"ז, כאמור בשער מהדורה זו: "כעת ניתוסף בו כמה שאלות ותשובת מהגאון המחבר ז"ל, אשר היו עד הנה בכתובים".
מהדורה זו הובאה לדפוס ע"י בן המחבר, ה"ה הרה"ק ר' חיים אברהם, המפרש בדברי הקדמתו: "..להעלותם על מכבש הדפוס.. בתוספת מרובה מאשר מצאנו עוד מכי"ק אבא מארי מו"ר הגאון נ"ע זי"ע, משו"ת הרבה אשר באו לפניו כל ימי חיותו מאנ"ש בענינים השכיחים המאורעים תמיד, אשר השיב להם כדת מה לעשות עפ"י הדין".
תוספת זו מרובה היא על העיקר, ומנין התשובות עלה מ-ח"י ל-מ"ג.
ב'לוח הסימנים מן השאלות ותשובות' אכן מפורטות מ"ג תשובות, דא עקא, שלא נדפסו שם אלא מ"ב תשובות בלבד.
לא קל לאתר את התשובה החסירה, שכן בלבול רב נפל בסידורן של התשובות ואין הוא תואם לסדר המנוי במפתח (תשובה ז' נדפסה בסי' כ"ב, תשובות ח'-י"ח סומנו בפנים ז'-י"ז, תשובה י"ט נדפסה בסי' כ"ג, תשובה כ' נדפסה בסי' י"ח, תשובות כ"ב-כ"ג סומנו בפנים כ'-כ"א ותשובה מ"ב כוללת גם את סי' מ"ג) – אבל בסופו של דבר נמצא, שהתשובה "נידון אמות שבחנות" הרשומה ב'לוח הסימנים' בסי' כ"א, אינה מופיעה בין התשובות.
בסימן כ"א נדפסה תשובה אחרת (המתאימה לסי' כ"ג שבמפתח שם, ולסי' כ"ב במהדורת וילנא), אבל אין שם שום תשובה שסימנה י"ט. וזהו האמור בפתיחת העתקת התשובה דנן: "..מה שנשמט בהדפוס דזיטאמיר – סי' י"ט".
להבנת פשר ההשמטה נבחן את חלוקת התשובות שלפנינו לפי סדר השו"ע, ונראה כי שש תשובות שייכות לחלק אורח-חיים, ט"ו תשובות שייכות לחלק יורה-דעה, כ"א לחלק אבן-העזר ואף לא אחת ויחידה שייכת לחלק חושן-משפט.1 הלא דבר הוא!
תאמר, לא נזקק רבינו הזקן לדיני ממונות? אין הדבר כן, שהרי בשעה שנלקח למאסרו השני (בשנת תקס"א) נערכה רשימה מדוקדקת מהניירות שנמצאו בביתו באותה שעה, וביניהם מצינו: [א] "כתבי-פשרה ושטרי-התחייבות" שניתנו לו למשמרת, [ב] מכתב מאדמו"ר אל היהודים דוד ואבא, שישלחו לו בכתב את תמצית סכסוכיהם כדי שיוכל לפשר ביניהם, [ג] מכתב מאדמו"ר אל היהודים ליב ובינוש, שיתאמצו לפשר בין נח והירש, [ד] פסק בית-דין של בוררות בדבר נכסי יתומים, [ה] מכתב מיהודי המודיע לחבירו בדבר חובותיו של אביו, [ו] מכתב מיהודי לחבירו בדבר קיום הפשרה, [ז] עוד רשימות שונות בדבר חובות כספיים ופרעונם.
כאן באים אנו לבירור יחסה המיוחד של הצנזורה הרוסית לחלק 'חושן משפט', שבו הם ראו את החלק "המסוכן" ביותר שבשולחן-ערוך, שהרי הוא מביע בריש-גלי את הקביעה בדבר קיומו של "דין תורה" שאינו תואם ל"דינא דמלכותא". ואין לך מרידה במלכות יותר מזו!
ידו הקשה של הצנזור הרוסי נשתלחה גם ב'שולחן ערוך' של ה'בית יוסף', אבל מכיון שאנו ב'שולחן ערוך אדמו"ר' עסקינן, נצביע על העובדה שבחלק 'חושן משפט' שבו הנה לא זו בלבד שנשתנו ונתעקמו תיבות או משפטים, אלא שנשמטו הימנו סעיפים שלמים.
מהאי טעמא, הנה במהדורת זיטאמיר תר"ז הנ"ל, ניתוספה באחד הסימנים שבחלק חו"מ הערת הבהרה: "הדינים האלה היו נהוגים בימים הקדמונים, וכל זה בידיעת וברשות הממשלה אשר תחתיה ישבו. וכעת אינם נהוגים כלל, ורק לזכרון ולתורה מובאים פה".
ואילו בראשה של מהדורת ווארשא תרנ"ה באה הערה ארוכה, שעיקרה: "..הרבה דינים הנמצאים בספרים האלו אינם נוהגים בפועל בזמננו, לדוגמא הלכות מקח וממכר, גנבה וגזלה, אבידה ומציאה, נחלות, שבועות , עדות, עונשין, ריבית, חרמות, קנסות וגביות וכדומה.. ובכל הענינים הנזכרים לעיל וכדומה אנו נוהגים רק כפי חוקי הארצות.. ועלינו לזכור לשמור ולעשות פסק התלמוד 'דינא דמלכותא דינא'..".
הגדיל לעשות הצנזור שלידיו נפלו מהדורות יוזעפאף (תרי"א-תרט"ו), שהוא נמנע לחלוטין מלאשר את הדפסתו של ה'חושן משפט', כך שאין במהדורות אלו אלא החלקים 'אורח חיים' ו'יורה דעה', וזה האחרון בהשמטת הלכות ריבית...
ואם יכלו השלטונות להתייחס בסלחנות להדפסת חלק החו"מ שב'שלחן ערוך', היה זה רק בזכותן של הערות הבהרה מהסוג הנ"ל של "דינים שנהגו בימים קדמונים" שניתן היה לעטות עליהם מסווה של "כעת אינם נהוגים כלל". אבל מה ניתן היה לומר על שאלות-ותשובות שנפסקו הלכה למעשה באותם הימים ממש ולא "בימים הקדמונים"?!
לפיכך הכבידה הצנזורה את ידה על הדפסת שו"ת השייכות לחלק 'חושן משפט', גזרו עליהן איסור ומנעו כליל את הדפסתן.
כך מצינו בשו"ת 'צמח צדק' שנדפסו בין השנים תרל"א-תרמ"ד, כפי שמפורש הדבר בכתביו של בעל ה'בית רבי' בפרק על אדמו"ר בעל הצ"צ: "בנגלה השאיר אחריו ברכה ספריו הנק' בשם 'צמח צדק'.. חיבורים נוראים ועצומים כוללים שאלות-ותשובות על ארבעת חלקי השו"ע. וכבר באו לדפוס על יורה-דעה ואבן-העזר ומעט על אורח-חיים – זולת על חושן-משפט שהצענזור אין נותן רשות להדפיס".
וכעין זה בשו"ת 'דברי נחמיה' שנדפסו בין השנים תרכ"ו-תרמ"ו, אבל רק החלקים השייכים לאורח-חיים, יורה-דעה ואבן-העזר.
גם בספריו של הג"ר יצחק אלחנן מקובנא מצינו, שספרו הראשון "באר יצחק", אף שנדפס מחוץ לרוסיא – בקעניגסבערג [תרי"ט] – ולא נזקק לרשיון הצנזור קודם הדפסתו, אבל ודאי שעיקר תפוצתו נועדה להיות ברוסיא, ולשם כך היו צריכים לקבל את אישור הצנזור קודם הפצתו ולהתחשב בדעתו גם בשעת ההדפסה. ובספר זה האמור להיות "שו"ת על ארבעה חלקי שו"ע" (כאמור בשער הספר), הנה שמונים תשובות הם בחלקי או"ח, יו"ד ואהע"ז, שש תשובות בלבד בחלק חו"מ, חמש מהן ביאורים בדברי הפוסקים, ורק אחת הלכה למעשה (וגם היא בענין שלצנזור שווה להניחו).
ספרו האחר "עין יצחק" (וילנא תרמ"ט-תרנ"ה), שגם בשערו נאמר שהוא שו"ת על ארבעה חלקי שו"ע, הנה אין בו חלק חו"מ כלל!
לחלק חו"מ מוקדש ספרו "נחל יצחק" (וילנא תרמ"ד), אבל בשער הס' הזה מפורש שהוא "חידושים ובאורים על שו"ע חו"מ", ביאורים בסדר השו"ע ולא שו"ת הלכה למעשה. ובכך לבד לא סגי: בפתיחת הספר מוסר המחבר מודעה המשתרעת על פני עמוד שלם, מודעה המפארת את יקר המלכות וחוקיה הנכוחים, ומצהירה שכל הדינים והפלפולים שבספר אינם נוגעים לזמן הזה, דינא דמלכותא דינא, והעיונים הם בבחינת "דרוש וקבל שכר" גרידא ככל ההלכות שאינן נוהגות בזמן הזה.
מעתה מבינים אנו היטב את סיבת השמטתה של התשובה דנן מחלק השו"ת: הן בגלל היותה שייכת לחלק 'חושן משפט' בכלל (סי' רל"א: שלא לרמות במדה ובמשקל, כיצד יעשה אותם וכיצד ישקול וכו'), והן בגלל תוכנה, שהוא היתר על-פי דין-תורה להשתמש באמת-מידה שאינה כפי "התקן הממשלתי".
לכל זה נוסיף גם את העובדה, שההדפסה נעשתה בעיצומה של תקופת "גזירת הדפוסים" שבה נאסרה פעילותם של בתי-הדפוס העבריים ברוסיא, אלא שבאותם חדשים נעשתה הקלה וניתנה לבית-הדפוס בזיטאמיר רשות ההדפסה. כמובן שהמדפיסים – שעבדו תחת עינם הפקוחה של השלטונות – נזהרו בתכלית הזהירות שלא להקדיח את תבשילם ולאבד את זכותם בעטיית הדפסת דברים שאינם לרוחה של הממשלה.
1. התשובה "נידון עניני אורענדי" (חכירת האחוזות) נראית לכאורה כשייכת לחלק חו"מ, אבל אפשר שעניינה הוא בהל' נדרים ושבועות שבחלק יו"ד. לבד מכך שמפורש בה כמה פעמים שהכל נעשה בהתאם לדינא דמלכותא. ואף גם ממנה השמיטה הצנזורה את המשפט "ורבצה בו כל האלה ושבועה הכתובה וכו' מלבד אשר נלכד במצודת החרם יב"ן וב"ד העליון והתחתון, והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בתו"כ ובמ"ת ודמו בראשו.." – שהרי בדינא דמלכותא אסור היה להטיל חרמות.
להלן העתקת התשובה החסירה, מתוך כרך כ"י מספריית כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב מליובאוויטש נ"ע, אשר במוסקבא.
נידון אמות שבחנות
שייך לחלק התשוב[ו]ת של כ"ק אדמו"ר הישיש נ"ע, מה שנשמט בהדפוס דזיט[אמיר].
סי' י"ט.
ואודות אמות שבחנות, מבואר בגמ' רפ"ה דב"מ שאיסור מדות ומשקלות אינו איסור מוסיף ולא כולל יותר מאיסור גניבה אילו לא נאמר לאו דמדות ומשקלות. ולכן, כל שאין לחוש משום איסור גניבה שרי. דהיינו שאינו גונב דעת הלוקח ואינו מטעהו כלל, כי כן הוא אמת רוב החנויות המפורסמות לרבים, אף שאינן אמות אמיתיות.
*
השאלה מובנת מתוך התשובה, האם מותר למוכר למדוד לקונה באמת המידה הנהוגה, אף שאין היא מדוייקת לפי המידה הרישמית.
על כך משיב רבינו מסוגיית הגמ' בריש פרק איזהו נשך (סא, א-ב), ששם מתבאר הצורך בפסוקים מיוחדים ללאוים של ריבית, גזל, אונאה, שכר שכיר, לא תגנובו ומשקלות. ולדברי הגמ' נאמר לאו מיוחד במשקלות, לרבות איסור טמינת משקלותיו במלח כדי להכבידן, שהוא איסור משעת עשייה אפילו לא שקל בהן.
משמע מדברי הגמ', שאת עצם איסור השימוש במידות ומשקלות שאינם מכוונים היינו יודעים מאיסור גניבה, גם אלמלא נאמר פסוק מיוחד למידות ומשקלות. ולא בא הפסוק להוסיף אלא את איסור עשיית המשקלות המזוייפות.
ומכך שאין הגמ' מוצאת בעצם השימוש במשקלות מזוייפות חומרא יתירה שאין כמותה באיסור גניבה, מוכיח רבינו שאמנם אין חומרא שכזו, ודבר שאין בו משום איסור גניבה (ולא שום גניבת דעת והטעייה), אין בו גם איסור משום לאו דמידות ומשקלות (חוץ מטומן משקלותיו במלח כנ"ל).
ומכיון שהמדידה באמות שאינן מכוונות נהוגה ומקובלת ב"רוב החנויות המפורסמות לרבים", לכן אין בה הטעיית הלקוחות ולא גניבת דעתם, והיא מותרת.
ומה שיש לעיין לכאורה בדברי רבינו, מדוע אין הוא אוסר את השימוש במידות אלו מצד "דינא דמלכותא דינא".
והנה בהא ד"דינא דמלכותא דינא" יש לרבותינו הראשונים שיטות רבות, ואפשר שסבירא ליה לרבינו כאחת השיטות הללו שלפיהן לא שייך בנדו"ד הגדר של דינא דמלכותא. כגון שיטת הסוברים שלא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדברים הנהוגים באותה מלכות מימים ימימה, ולא בדברים שנתחדשו באותם ימים (שכן הוא לכאורה בנדו"ד, שבאים לשנות מהמדידה הנהוגה). או שיטת הסוברים שדינא דמלכותא נאמר רק בדברים התלויים בקרקע. או שיטת הסוברים שדינא דמלכותא נאמר רק בדברים שהם לתועלת המלך, אבל לא בדברים שבין אדם לחבירו.
ויש לדון בשיטתו של רבינו, ע"פ דבריו בהל' גזילה וגניבה סעיף יא, שכתב בזה"ל: ובמדינות אלו המנהג להחזיר מן הדין כל גזילה וגניבה אפילו לאחר יאוש ושינוי רשות וכו'. והם דברי הרמ"א בשו"ע חו"מ סי' שסח סעיף א, משו"ת תרוה"ד (סי' שט). ובתרוה"ד מפורש שהוא מהא דדינא דמלכותא דינא. אבל רבינו לא כתב שהוא מטעם זה, ואולי אפשר לומר שס"ל כוותי' אבל לא מטעמי' (וראה בש"ך סי' שנו ס"ק י).
ולהלן שם בסעיף יט: [המלך] אין דינו דין אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או בדבר שהוא תיקון המדינה כולה, אבל לא בדבר פרטי שבין אדם לחבירו, שאל"כ בטלת דיני התורה ח"ו. עכ"ל. וראה בד"מ סי' שסט אות ג. ובלבוש שם סעיף יא: לא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש לו הנאה למלך או שהוא לתיקון בני מדינתו בענייני משא ומתן שביניהם אבל שאר דינים וכו' (יעו"ש ובשינוי הלשונות שבינו ובין לשון רבינו בשו"ע).
כל זאת כתבתי מהבטה מקופיא בדברי המלקטים, וללא עיון כלל.
(אור ישראל, גל' כו)
כל הזכויות שמורות | הרשות נתונה להשתמש בחומרים תוך ציון המקור ושליחת עותק למכון | אין לאחסן במאגר מידע כלשהו ללא אישור מפורש ©
