כפר חב"ד, 981 (כ' טבת תשס"ב), עמ' 14

שאגת החוֹלָם

בס' "שרשי מנהג אשכנז" (ב"ב תשנ"ה, עמ' 262) מסופר על חכם ירושלמי בן דורנו, שקרא באחד מספרי הקדמונים [איזהו?] שהגיית החולם היא כעין שאגת אריה. הלך אותו חכם לגן-חיות והאזין בתשומת לב מרובה לשאגת האריות, ובעקבות זאת הגיע למסקנה שהגיית החולם האשכנזית הישנה אָאוּ [כנהוג אצל חלק מיוצאי גרמניה] היא הנכונה.

ומוסיף שם המחבר הערה מלומדת: יש לציין, שהאריות בכמה גני חיות בימינו נתונים בטיפולים רפואיים מיוחדים, כדי להפחית את עוצמת השאגה שלא תפריע לסביבה, ואין מקום לבדוק את הענין הזה באריות הללו. עכ"ל.

כשקראתי את הדברים הללו לראשונה, נתתי תודה לה' על שהבדילנו מן התועים ולא שם חלקנו כהם, והתברכתי בלבבי לאמור: "לנו זה לא יקרה"!

אבל למקרא המכתב "חול"ם כציר"ה – מנהג חב"ד" (כפ"ח גל' 980), הדרנא בי, ועלי לציין בצער: "גם לנו זה קרה"!

מי היה מאמין שיבוא יום ואצל חסידי חב"ד יהפוך "חיקוי" ("מעשה קוף" בלשון ההלכה) לחלק עיקרי בחסידות ו"מנהג חב"ד", וחיקוי המיבטא יהיה נושא לענות בו ולהעלותו על סדר יומם של חסידי חב"ד בשאגה מנהמת הלב: "היתכן?!"

רז"ל הורונו "חיקוי רבו" מהו, וסיפרו לנו (במס' סוכה כח, א) על ר' אליעזר ש"חיקה" את רבן יוחנן בן זכאי רבו, וגם הוא כרבו לא קידמו אדם בבית-המדרש, לא הלך ארבע אמות ללא תורה וללא תפילין, לא שח שיחת חולין וכו'.

האמנם נכונים הם דברי כותב המכתב ש"אנחנו משתדלים עד כמה שרק אפשר לחקות את הרבי בכל עניין של הלכה ומנהג"? האם, למשל, "אנחנו משתדלים עד כמה שרק אפשר" שכל דיבורינו יהיו רק בענייני תורה ויראת-שמים, כפי שראינו אצל הרבי?

האם, למשל, "אנחנו משתדלים עד כמה שרק אפשר" למעט בשינה ובאכילה כפי שראינו אצל הרבי?

האם, למשל, "אנחנו משתדלים עד כמה שרק אפשר" לעמוד בתפילה במקום אחד, להתפלל כל מלה מתוך הסידור ולעקוב אחרי "חזרת הש"ץ" מתוך הסידור?

ואיך לא נבוש לחשוב שבחיקוי המיבטא נמצאנו מחקים את ה"רבי"? האם זהו ה"רבי"?! לא ולא! לא מיניה ולא מקצתיה!

ואם תמצי לומר, יכולים אנו להוכיח מאדמו"ר הזקן שלא שינה את מיבטא מקומו שהורגל בו מילדותו, ולא קיבל עליו את מיבטאם של רבותיו הבעש"ט והמגיד נ"ע.

וכך יכולים אנו להוכיח גם מהנהגתו של אדמו"ר זי"ע, שלא חיקה את רבו – אדמו"ר הריי"צ – לא בצורת הכתב, לא במלבושיו ולא בשום ענין חיצוני.

במאות מאמרי הדא"ח הורונו רבותינו הק' לדורותיהם תפילה מהי, ולא מצינו בהם רמז כלשהו לחשיבות המיבטא בכלל, ו"המיבטא של יוצאי רוסיה" בפרט! "היתכן?!"...

ואדרבה! אפילו דקדוק תיבות התפילה שיש לו יסוד ושורש בהלכה ובקבלה, גם אותו דחו מפני עיקרה של התפילה; וכפי שכותב מהרי"ל (אחי אדמו"ר הזקן) בהסכמתו לסידור, שאדמו"ר הזקן אמר לו [בשם רבו?] "שהלעיג על המדקדקים האחרונים האומרים 'לפיכך' בכ"ף רפויה, ומחמת זה גורמים להשכיח ענין עיקר התפילה שצריכה להיות בכוונה".

לאור כל האמור הריני מציע להעלות על "סדר היום החסידי" בעיות חמורות יותר – וגורליות לעתידה של חסידות חב"ד – כגון החזרת עטרת "התפילה החסידית" ליושנה, והליכה בדרכים שהורנו רבינו, מבלי לגרוע מהם ומבלי להוסיף עליהם.