כפר חב״ד
קול ילד בוכה
הסיפור, ההוראות וכי"ק
בשנת תשכ"ג היה לאדמו"ר זצ"ל "קאך" מיוחד בסיפור הידוע בשם "קול ילד בוכה", ובמשך תקופה מסויימת חזר עליו הרבי כמה פעמים בשיחותיו ובמכתביו, תוך התאמת ההוראה הנלמדת ממנו לזמן ולמקום.
הראשונה שבשיחות (המוגהות), היא זו שנאמרה בפני עסקני ישיבות 'תומכי תמימים' ביום ד' מרחשון תשכ"ג (לקוטי-שיחות, ג, עמ' 802 ואילך). וכך סיפר אז הרבי בשם חותנו אדמו"ר הריי"צ זצ"ל:
היה זה בתקופה שאדמו"ר האמצעי – שמלא אחר-כך את מקום אביו אדמו"ר הזקן – התגורר בצוותא עם אביו. אדמו"ר האמצעי כבר היה אז אב לבנים, וביניהם גם ילד קטן מאוד. דירתו של אדמו"ר הזקן היתה במדור העליון שבבית, ואדמו"ר האמצעי בתחתון.
פעם אחת, בשעה שאדמו"ר האמצעי ישב ולמד, נפל ילד ישן מעריסתו (כפי שקורה לילדים) ופרץ בבכי. וכל-כך היה אדמו"ר האמצעי שקוע בלימודו, עד שלא שמע את בכיו של התינוק והמשיך ללמוד.
אבל אדמו"ר הזקן, אף שהיה בקומה העליונה והיה שקוע גם הוא בלימוד, בכל זאת שמע את בכיו של התינוק; הפסיק אדמו"ר הזקן את לימודו, ירד לקומה התחתונה, החזיר את התינוק לעריסה, הרגיעו והרדימו.
אחר-כך הבהיר אדמו"ר הזקן לבנו, לאדמו"ר האמצעי, שאי-שמיעת בכיו של הילד – ותהיה ההעמקה בלימוד גדולה ככל שתהיה – אינה הדרך הנכונה.
אדמו"ר הריי"צ הסביר זאת – המשיך הרבי וסיפר – שגם בשעת ההעמקה בלימוד, בתפילה או בשאר מעשים טובים, צריכים לשמוע ולהרגיש את בכיו של ילד יהודי, "לצאת" מן העניינים הרוחניים ולהשקיט את הילד. גם האדם הגדול ביותר שעוסק בעניינים הכי נעלים, צריך לעזוב את ענייניו, לשית לבו לילד הבוכה ולמלא את החסר לו.
באותה שיחה למד הרבי מהסיפור את ההוראה לזמננו: בשנים אלו ניכרת התעוררות לחיפוש אחר יהדות; ל"בכי" זה ולשאיפה לחינוך יהודי יש קדימה ועדיפות על כל שאר העניינים, לפיכך יש להרבות במאמצים כדי שהמוסדות התורניים יוכלו לקלוט את הכמות המירבית של תלמידים.
הישיבות מצדן צריכות להשתדל לקלוט תלמידים מכל החוגים, בפרט את הילדים שאינם "בוכים" מפני שאין הם יודעים כלל שחסר להם משהו!
והוראה נוספת הקשורה במצבו הכללי של העולם: עם הכניסה לשנה החדשה העולם הוא כתינוק שנולד, והוא כבר במצב של "נפילה מהעריסה" – חוסר יציבות ומבוכה ביחסים שבין העמים ובין חוגים שונים, ואי-ידיעה כיצד לנצל את הכוחות שניתנו לאנושות לשם בנין ולא להרס.
גם לבעיה זו ניתנת הוראה מהסיפור הנ"ל, שמכוחה נשללות שתי טעויות הפכיות: האחת, שהאדם מתעלם מהנעשה מחוץ לד' אמותיו ובפרט הנעשה במרחקים – בה בשעה שאנו רואים שכל דבר שמתרחש בעולם יש לו השפעה על כל אחד ואחד; טעות נוספת טמונה בטענה "מי אני ומה אני" שאפעל בעולם. אבל האמת היא, שאדם המאיר את ד' אמותיו באור התורה והמצוות, משפיע על העולם כולו לטוב.
* * *
הקטע שלפנינו בכתיבת-יד-קדשו של הרבי נכתב גם הוא, כנראה, באותה תקופה, ואולי אפילו בשייכות לשיחה הנ"ל. אבל ניתוספו בו ביטויים וגרעיני-רעיונות שאינם מופיעים בשיחה זו וגם לא במכתבים ובשיחות דלהלן. וזה לשונו:
ומן היחידים ומחוגים מסוימים – אל הכלל, ועד – לכל העולם כולו.
נראה לעיני בשר אשר ירדו עמי תבל "מן הפסים". מיום ליום גוברת המבוכה והאי-יציבות ביחסי עם ועם וביחסי גושי עמים. אי אימון ההדדי הולך ומעמיק וביחד עמו מתגבר הפחד מה יולד יום מחר. פחד המתבטא מפני התנגשות גוש המערבי וגוש המזרחי, מפני הפצצה האטומית ודוגמתה כוחות עצומים הנמצאים עתה ברשות האדם, ואשר גם תינוק ולפעמים גם ברשות "תינוק", תינוק שנפל מעריסתו ובוכה (בקול, או בלבו פנימה) ואלה שצריכים שתפקידם להשיבו לעריסתו לחנכו ולהדריכו – המנהיגים ומורי הדרך – בחשכה יתהלכו, תועים ומתעים
כי מקור הפחד והאימה – משת והבכי' – געגועי האדם אל האלקים, נדמה לאדם כי אבד את הדרך לאלקיו
* * *
במכתבו "אל קהל עדת ישורון חובבי ומוקרי תורה ומצוה", יו"ד כסלו – יום הגאולה של אדמו"ר האמצעי – תשכ"ג (אגרות-קודש, כב, עמ' שסו), חזר הרבי על הסיפור הזה, שההוראה המעשית ממנו: גם בשעה שהאדם עסוק ושקוע בעניינים הנעלים ביותר, עליו לשמוע את בכיית נשמתם של ילדי ישראל שנפלו מ"עריסת" החינוך התורני ולחדול מענייניו הפרטיים, שהרי אין לך נעלה וחשוב מהחינוך על טהרת הקודש.
מוסדות החינוך והישיבות של ליובאוויטש מטים אוזן לקריאתם של ילדי ישראל המשוועים לחינוך יהודי; יש לתמוך בהם ולסייע בידם להכניס את הילדים הללו ל"עריסת" התורה והמצוות.
* * *
שוב חזר הרבי על אותו סיפור כעבור ימים ספורים – י"ד בכסלו – במכתבו אל "כל המשתתפים והמשתתפות בהתועדות י"ט כסלו, יום גאולת כ"ק רבנו הזקן.. בכפר חב"ד.." (שם, עמ' שסח).
הפעם מקשר זאת הרבי ל"שנת המאה וחמשים להסתלקות רבנו הזקן", אשר על כן "אשתתף במיוחד על ידי סיפור מחיי רבנו, סיפור כולל גם הנהגה והוראה".
אחרי סיפור "קול ילד בוכה" לפרטיו, מוסיף הרבי וכותב:
סיפור זה נמסר מדור לדור, ונמסר לנו ביחוד – ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ובודאי שישנם בסיפור הוראות מעשיות לדורות אלה, ולנו, בתוך כלל ישראל, ביחוד.
אחת ההוראות היא:
אין לו לאדם להיות כל כך שקוע באיזה ענין שהוא, ויהיה אפילו ענין הכי נעלה, עד שלא ישמע קול ילד בוכה בקרבתו או בסביבתו ואפילו בריחוק מקום. קול ילד בוכה צריך שיגיע לכל אחד ואחת ובאופן – שיפסיק השומע מענינו, יטפל בילד הבוכה ויעשה כל התלוי בו למלאות החסר לילד.
בתקופתנו זו ביחוד רבים התינוקות והילדים שמאיזו סיבה שהיא "נפלו מעריסתם" נותקו (או שמלכתחילה לא היו) ב"עריסה" יהודית אמתית, והם בוכים – בקלא דאשתמע, או בקלא פנימאה דלא אשתמע – מתוך מצוקת נפשם, שהיא חלק אלוק' ממעל ממש ורעבה וצמאה לדבר ה' ולתורתו ומצוותיה, ואין מי שיטפל בהם וימלא מחסורם בחינוך על טהרת הקודש.
וכן רבים אחינו בני ישראל, אשר אף שגדולים הם בשנים, אבל קטנים הם או גם תינוקות – בהנוגע להתורה שהיא חיינו ולקיום מצוותיה, ואם הם אינם רואים ומבחינים – מזלייהו חזי ובוכים מתוך מועקה נפשית – שלפעמים גם לא ידעו פשרה, ורק שמרגישים הריקנות האיומה אשר בחייהם, חיים לא כל תוכן ומטרה ראוים לשמם.
אסור להעלים אוזן משוועתם של ילדי ישראל אלו, בין הילדים בגיל, בין ה"ילדים" בדעת תורה ומצוה, ולכל אחד ואחת מופנית ההוראה, הציווי והפקודה:
אל תחטאו בילד. הפסיקו כל עסק אחר שלכם וטפלו בילד והשיבוהו אל אביו, אבינו אב הרחמן, ילמוד תורת אבינו ויקיים מצותיו ואז יחיה חיי עולם, חיים מלאים, שלמים וטובים.
ואיזו היא הדרך להרגיע את הילד, להשיבו אל אביו ולמלאות מחסורו –
היא דרך האהבה המשולשת: אהבת ישראל המכוונת על ידי אהבת התורה, אשר יסוד שניהן – באהבת ה' הוא,
דרך המביאה לפעולות מתמידות לטובת הזולת האמתית – טובתו בגשם וטובתו ברוח,
ועד לתכליתה – להעמידו באורח חיים אמתיים, חיים ע"פ תורת חיים, מוארים באור מעינות החסידות וחדורים ההתלהבות אשר בה.
* * *
כעבור חודשיים – בי"א שבט – שב הרבי לסיפור זה במכתבו אל המשתתפים ב"דינער" של ישיבת 'אחי תמימים' בפיטסבורג (שם, עמ' תה); לבד מהשייכות לשנת הק"נ להסתלקותו של אדמו"ר הזקן, מקשר זאת הרבי ליום ההילולא של אדמו"ר הריי"צ, שממנו שמע את הסיפור והוא זה שיסד את הישיבה בפיטסבורג.
ההוראה הנלמדת מהסיפור:
הישיבה שבה מקבל הילד את חינוכו התורני, היא ה"עריסה"; חובתנו לדאוג אשר לא זו בלבד שילדי הישיבה לא יפלו ח"ו מעריסה זו, אלא עלינו להתאמץ להרבות תלמידים בישיבה, שכן זו הדרך היחידה שיכולה להבטיח חיים ללא דמעות, חיים של אושר אמיתי ברוחניות ובגשמיות.
התמיכה ב'אחי תמימים' תחזק ותרחיב את "עריסה" חיונית זו – הוא החינוך התורני.
* * *
גם בהתוועדות הפורים שלאותה שנה, שילב הרבי באחת השיחות את ענין "קול ילד בוכה":
במאמר דא"ח של אדמו"ר הזקן נתבאר שיש מלחמה המתנהלת "מדור דור", ויש מלחמה שהיא מיוחדת לדור מסויים ולתקופה מסויימת; בשנים עברו סברו חכמי האומות, שיש בעולם ריבוי "נפרדים" שאין שום קשר ביניהם. אבל ככל שחולפות השנים מכירים יותר ויותר ב"שלילת הפירוד". אמנם עדיין לא הגיעו להשגת ה"אחד", אבל ה"פירוד" מצטמצם והולך.
מכך יכולים אנו להבין מהי המלחמה המיוחדת לדורנו זה, דור שניתנו לו אפשרויות אשר לא היו כמוהן מעולם, אלא שבעוונותינו הרבים – ולצערנו הרב – אין מנצלים את האפשרויות הללו כלל וכלל.
הכל רואים בעליל שקיימת התעוררות עצומה, הנקראת "שיבה אל המקורות"; לאמיתו של דבר הגדרה זו אינה מדוייקת: כשמדברים על "שיבה למקור", הדבר נשמע כאילו ה"מקור" נמצא במרחקים וכדי להגיע אליו צריכים ללכת מהלך רב ועצום. בה בשעה שלאמיתו של דבר האדם אינו צריך לחפש את ה"מקור" בארץ מרחק, מפני שהוא מצוי בו בעצמו! בנפשו האלקית – "חלק אלו-ה ממעל ממש" – אשר במוחו ובלבו! ואין לו אלא להסיר את הכיסוי המעלים ומסתיר על נשמתו.
ישנם רבים שרוצים לשוב אל המקורות, אלא שאין הם יודעים היכן הוא אותו "מקור", היכן היא נפשם האלקית וכיצד ניתן להסיר ממנה את ההעלם וההסתר. הם סובבים וזועקים שהם רעבים וצמאים! צמאים הם לדבר ה', אבל אין הם יודעים היכן הוא מצוי!
הם רעבים וצמאים, ומצפים שאלו אשר כבר נמצאים במעין המים יקיימו את הציווי "ואהבת לרעך כמוך", ויסבירו לרעבים ולצמאים את פשר רעבונם וצמאונם שהוא "לשמוע את דברי ה' ", "דבר ה' – זו הלכה", לימוד התורה וקיום המצוות.
לזה מצפים אלו הרעבים והצמאים, שאת הפסלים והצלמים של אבותיהם הם כבר ניפצו, ועתה נותרו לעמוד בחלל ריקן, בתוהו ובוהו.
צעקתם היא בבחינת "קול ילד בוכה" – כידוע הסיפור מאדמו"ר הזקן – הם נפלו מעריסת היהדות ומצפים למישהו שיחזירם אליה, אל "ראשית עריסותיכם.. תרימו תרומה לה' ".
זו היא שעתם של רועי ישראל האמיתיים, המנהיגים, שעניינם הוא לדאוג לצאן מרעיתם, ועתה ניתנה להם ההזדמנות הנפלאה להשפיע – כל אחד בחוגו ובסביבתו – שבאותו מקום שמם שנתפנה מן האלילים והפסילים, יוקם מקדש שבו יתקיים ה"ושכנתי בתוכם".
המקדש ממתין, היהודים כבר עומדים הכן, כל מה שצריך עכשיו הוא שיבוא המנהיג ויכריז: זה דבר ה'! חייבים לבנות את המקדש! מתכוונים אליך! מתכוונים לביתך! מתכוונים לילדיך!... וככה נמשך הדבר הזה כבר כמה וכמה שנים ואין מנצלים את ההזדמנות...
לעולם לא היתה המציאות בעולם כפי שהיא היום, שניתנת ליהודים בחירה חופשית, ללא לחץ ודוחק כלכלי, וניתן להעמיד את חיי הפרט וחיי הכלל כפי האופן המתואר בדברי הרמב"ם "יכוף כל ישראל" ללכת בדרכי ה', לכוף יהודי ללימוד התורה וקיום המצוות.
עתה קיימת גם התעוררות מלמטה, חיפוש ונהייה, וכל מה שצריכים הוא רק לפתוח לפניהם את הדלת שיראו את אור האמת, וידעו שזהו הדבר שאותו שהם חיפשו. וגם מלמעלה ניתנים עתה הכחות והאפשרויות ללימוד התורה וקיום מצוותיה בפועל. אבל אין מנצלים את ההזדמנות...
קיימת אמנם ההבטחה של "כי לא ידח ממנו נידח", אבל בינתיים חולף עוד יום שבו "שכינתא בגלותא" ובני ישראל שרויים בגלות! חולף עוד יום שבו "חרבה ירושלים ונתמלאה צור"! והרי עתה היא שעת הכושר ועת רצון...
ולעומת הטוענים כי עסוקים הם בדברים אחרים, יש לנו את הסיפור מאדמו"ר הזקן שהסביר, כי בשעה שיש "ילד בוכה" – מי שנקרא "ילד מסכן וחכם" [הנפש האלקית] – אף שהוא "ילד" והוא "בוכה", הרי "גם בשעת החטא היתה באמנה אתו".
ועתה יצא בעולם קול גדול ולא יסף: "שובו בנים שובבים"! ואפילו השמיטו את הכינוי "שובבים", מחמת הקרבנות שהקריב עם ישראל, קרבנות שכיפרו על כל העבר ועתה זה כמו למחרת יום-הכיפורים שאין בו אפילו ספק של חטא. אין צריכים עתה אלא להתחיל בבניית המקדש שאז תהיה בו "ושכנתי בתוכם" – מצפים שההתעוררות תבוא ותגיע לעניינים של פועל ממש, און מען קאן זיך ניט דערווארטן ח"ו...
* * *
יצויין עוד, כי לסיפור זה נדרש רבינו גם במשך השנים הראשונות לנשיאותו, כגון ביו"ד כסלו תשי"ג (תורת-מנחם, עמ' 193), שאז נלמדה ממנו ההוראה – כפי שאמר אדמו"ר הזקן לבנו אליבא דאותו נוסח: שכל ענין החסידות הוא, שלא תהיה סתירה בין דביקות רוחנית לבין ענין גשמי; גם כשנמצאים בדביקות הכי נשגבה יש להרגיש את הדבר הגשמי, ולאידך גיסא, גם בשעה שעוסקים בדבר גשמי יש להיות בדביקות הנעלה ביותר.
בי"ט כסלו תשי"ד (תורת-מנחם, עמ' 229 ואילך) ביאר הרבי את תוכן הסיפור ברוחניות:
לפעמים נמצא האדם במעמד ומצב כזה שאין הוא יודע מה מתרחש סביבו, בגלל שהוא שרוי בפחד ויראה – אפילו יראה-תתאה, וכל-שכן אם הוא ביראה פנימית – יראה עילאה. ואם באותה שעה אין הוא מודע למה שקורה בעולמו שלו, כיצד ניתן לדרוש ממנו שישמע את קול בכיו של ילד, לא רק בכי שכלי, אלא אפילו בכי הבא מתוך שינה?!
ואפילו אילו היה ביכלתו לשמוע את קול הבכי, האם בגלל זה עליו להפסיק את עבודתו ב"יחודים עליונים" ולהתעסק בטובתו של ילד קטן?!
אבל אם הוא יודע שברגע זה מוטל עליו להתעסק עם "חלק אלו-ה ממעל ממש" שנמצא בגלות אצל אותו יהודי – שהרי אפילו נשמתם של "הפושעים ומורדים בתלמידי חכמים" היא "חלק אלו-ה ממעל ממש", וכן גם כל מי שחטא מפני שנכנסה בו רוח שטות, שהוא בבחינת "קטן" שאין בו דעת – אזי מתעוררים בו רחמים רבים. ואדרבה, ככל שהאדם הוא נעלה יותר, כך מתעוררים אצלו רחמים גדולים יותר.
זו הדרך שנהג בה אדמו"ר הזקן וקבע אותה לדורותיו אחריו: גם כשעומדים במעמד ומצב נעלה, ברוממות ובהבדלה, אבל בשעה שפוגשים "ילד קטן" (ברוחניות) בוכה, אפילו שהוא שקוע בשינה, צריכים להפסיק את כל העניינים הנעלים שבהם הוא עסוק, לחדול מה"יחודים העליונים" ולטפל ב"ילד קטן" זה.
מכך נובעת גם הנהגתו-הוראתו של אדמו"ר הריי"צ, שתבע, תובע וגם ימשיך ויתבע מכל אחד ואחד, אשר ככל שתגדל מעלת עצמו (בעיניו, או גם באמת) – יקדיש בכל יום ויום לא רק מממונו, אלא גם מגופו ונשמתו, לעזור לכל מי שהוא "ילד קטן" ברוחניות.
וכמאמר הבעש"ט: הנשמה יורדת מלמעלה לחיות שבעים-שמונים שנה בגוף גשמי, כדי לעשות ליהודי טובה בגשמיות או ברוחניות, אפילו פעם אחת!
(כפר חב"ד גל' 991)
כל הזכויות שמורות | הרשות נתונה להשתמש בחומרים תוך ציון המקור ושליחת עותק למכון | אין לאחסן במאגר מידע כלשהו ללא אישור מפורש ©
