צוואתו של אדמו"ר ה'צמח צדק'

                              בעזרה"י

המעות שנמצא אצלי ת"ל ערך קרוב לסך ך"ה אלפים

רוכ"ס¹ מניח אני לאחר אריכות ימי הש"י בחסדו יאריך ימי

מניח אני מחצה בתורת ירושה ומחצה השני בתורת

מתנה לכל אחד כחלקו הנ"ל בירושה. וכוונתי בזה

להטיל תנאי בהמתנה,² והוא דהיינו שנתתי מתנה³

לבני שמואל שי` המגיע לי חוב גמור מהנגיד אח"פ⁴

סך חמשה מאות רוכ"ס לכל שנה ונתתי לו לבדו

מתנה זו מטעם המבואר בהצעטיל⁵ שנתתי לו.

על כן אם ח"ו אחד מבניי או מבתי⁶ לא ירצו לקיים

ציווי שלי אזי תבטל המתנה שלי שנתתי לו⁷ כי

הרי אדם יכול להתנות תנאי על מה שנותן

בתורת מתנה. וכשתתבטל המתנה אזי יהי` חייב

לבני שמואל שי` ומוכרחים לסלק לו תומ"י⁸ ואם לא

יסלקו יחול עליהם איסור ח"ח וחד"א⁹ לבד איסור

גזילה. ואם יערער אחד לאחר שיקבלו חלקו המתנה,

לבד איסור הח"ח וחד"א וגזילה הנ"ל ינוכה לו

מחלקו במסחור הטליתים.¹⁰

ואם לא יוכלו לנכות לו ממעות הטליתים יהיו

המעות אסורים עליו ועל כל בני ביתו באיסור

הנאה מדאורייתא.

דברי הכותב וחותם יום חמישי בשבוע אחד עשרה

ימים בחודש חשוון תרכ"ה לפ"ק נאום מנחם מענדל

באאמ"ו מו"ה שלום שכנא זללה"ה ונכד אדמו"ר

הגדול מוהר"ר שניאור זלמן נ"ע

1. =רובל כסף (ולא רובלים של נייר, שערכם נמוך יותר).

2. הוא החלק שניתן לכל אחד מהיורשים בתורת מתנה (שבה יכול הנותן להתנות תנאים, כדלהלן, משא"כ החלק הניתן בתורת ירושה שאין המוריש יכול להתנות).

3. זו מתנה אחרת, שניתנה לאדמו"ר מוהר"ש לבדו, כדלהלן.

4. =ארץ חפץ (כך נקראת ארץ-ישראל באגרות-קדשו של אדמו"ר מוהרש"ב וגם במאמריו). והכינוי "הנגיד אח"פ" הוא לצורך הסוואת ענין איסוף מעות א"י (ראה גם בהע` 10).

5. =פיתקה. בצוואתו של הצ"צ נזכר שגם בגופו של בית הצ"צ ניתן יתרון למוהר"ש, אלא שאת הכתב שבו מפורט טיב היתרון לא מצאו בתוך כתבי הצ"צ (ראה באג"ק מוהר"ש, עמ` מ, ובהע` המו"ל שם).

6. הלשון אינו ברור: "מבתי" במשמעות "בתי", או היינו "מבנותיי". שהרי שתי בנות היו לו לאדמו"ר הצ"צ, מרת דבורה לאה (אשת הר"ר לוי יצחק) ומרת ראדא פריידא (אשת הר"ר שניאור). ושמא בשעת כתיבת הצוואה היתה רק אחת מהן בחיים ואזי תהא הכוונה ל"בתי".

7. היינו לאותו יורש שלא ירצה לקיים הציווי.

8. =תיכף ומיד.

9. =חרם-חמור וחתיכה-דאיסורא.

10. כך נקראו – בלשון הסוואה – עסקי המעות שהיו נגבין מאנ"ש עבור אה"ק ועבור ה"מעמד" לבית הרב (ראה שו"ת צ"צ, חו"מ, סי` עז, אות ה: "המוכרי טליתים". ובסי` עט: "החשבונות מהמשולחים של הטליתים". וראה שם בהע` המו"ל רש"ב לוין שי` לסי` עד. וראה גם בהע` 4 לעיל).

פרשת הצוואה

            אחרי הסתלקותו של כ"ק אדמו"ר בעל ה`צמח צדק` (י"ג ניסן תרכ"ו) לא נתפרסמה צוואה שלימה ומסודרת, מוסמכת ומוסכמת על הכל, אלא צוואות משנים קדומות, שוברים לאותן צוואות וקטעי צוואות מאוחרות.

            גם מאותם קטעים שנמצאו, הוכח לעתים שהיו כתבים אחרים שאותם לא מצאו; כמו במשפט שמצטט אדמו"ר מוהר"ש מתוך הצוואה: גם הי` כתוב בצוואה שרצונו שאחד מבניו יהי` לו יתרון בביתו "כאשר כתבתי במקום אחר", ולא מצאו זה בתוך כתביו. עכ"ל מוהר"ש.

            לפנינו אחד מהמסמכים השייכים לצוואתו של הצ"צ, כתוב כולו וחתום בגוף כתי"ק של הצ"צ. המסמך כשלעצמו שלם, אבל מוכח מתוכו שהוא רק פרט אחד ממכלול הצוואה שכתיבתה החלה קודם לכן.

            על כך מעידות המלים "לכל אחד כחלקו הנ"ל בירושה", כלומר, שבמסמך קודם נכתב בפירוט אופן החלוקה המדוייקת בין היורשים. גם מפורש במסמך הנוכחי, שלאחד היורשים – אדמו"ר מוהר"ש – ניתן "צעטיל" מיוחד, פיתקה שבה נתבאר פרט מפרטי הצוואה.

            מה שאין בו במסמך זה מעיד גם הוא על הכלל, שהרי כאן מדובר רק על כספי הירושה, ולא על שאר הרכוש כגון הספרים, הבית ובית-המדרש, שאודות אופן חלוקתם ליורשים למדנו ממקורות אחרים.

            עיקרו של המסמך הנוכחי הוא, חלוקת עזבון הכספים לשני סוגים: ירושה ומתנה. הצ"צ עצמו מבאר את פשר הסיווג הזה בכך שנותן מתנה רשאי להטיל תנאים בנתינתה, דבר שנמנע מהמוריש. והתנאי שלו בחלק שניתן כמתנה לבניו, שהם יתחייבו לקיים את ציוויו לתת למהר"ש את המתנה המיוחדת לו, המפורשת במסמך הנוכחי.

            את המתנה המיוחדת הזו מגדיר הצ"צ כ"חוב גמור מהנגיד אח"פ, סך חמשה מאות רוכ"ס לכל שנה".

            "הנגיד אח"פ" הוא כינוי הסוואה – מיראת השלטונות – למעות שנאספו בקרב אנ"ש עבור "כולל חב"ד" בארץ-ישראל (`אח"פ` = `ארץ חפץ` = אה"ק), וממקור אחר למדנו שהצ"צ הלווה סך מסויים מכספו הפרטי לקופת א"י, וקרן זו הניבה פירות של חמש מאות רובל לשנה.

            את הרווח השנתי הזה העניק הצ"צ לבנו מוהר"ש, וכדי להבטיח את ביצועו התנה את מתנתו לשאר היורשים בכך שיקיימו את הסעיף הזה שבצוואה.

            באם לא יצייתו יהיה חלק המתנה אסור עליהם באיסורים חמורים, ובנוסף לכך לא יקבלו חלקם ב"מסחור הטליתים".

            "מסחר הטליתים" – שבשנים מאוחרות יותר נודע כ"מסחר האתרוגים" – גם הוא כינוי הסוואה למגבית הכספים שנועדו למטרות שונות, שעיקרן: מעות א"י ומעות ה"מעמד" (שעניינו יתבאר להלן).

            ניהול המגביות ברחבי רוסיא ואוקריינא – שהתבצעו באמצעות `שד"רים` – היתה מוטלת על האדמו"ר שקיבל, כנהוג, אחוז מסויים כשכר לטירחתו. על מעורבותו של הצ"צ בפעילות המגביות כתב הרה"ח ר` שלום דובער לוין שי` בספרו "תולדות חב"ד באה"ק" (עמ` צט ועמ` רמד), ועוד לו במאמרו הנדפס ב`פרדס חב"ד` גל` 4. ומהאמור שם (בעמ` 67-68) ניתן להבין גם את סיבת הסוואת המגביות מעין השלטונות.

            ה"מעמד", שעניינו אספקת צרכיהם הגשמיים של האדמו"ר ובני ביתו, הוא מיסודות דרכי החסידים מימים ימימה. בנתינה גשמית זו טמון עומק רעיוני, שנתבאר היטב בפרק "נתינה לגבוה – מעמדות" (בס` `מגדל עוז`, עמ` שכו ואילך). במכתביו לאנ"ש – שנדפסו שם – מבאר הרה"ק מסטרושילא תלמידו של אדמו"ר הזקן את ענין ה"מעמד" על-פי דא"ח, ובדבריו מפרט הוא את צרכיו של הרבי: "מלבד הצטרכות פרנסת ביתו, הכל תלוי עליו, הצטרכות כללי ופרטי, וכל איש מצוק ומר נפש וכל אשר לו נושה בא אליו.. כי רבו צדקות פזרונו בישראל מחמת שרבו מבקשים עזר והצלה בכמה אופנים, שנתדלדלו אנשי מדינתנו מחמת מניעות הפרנסה ה` ירחם.. מלבד כמה הצטרכות כללית".

            דוגמאות ל"הצטרכויות כלליות" מתפרשות ברבות מאגרותיו של אדמו"ר הזקן עצמו, כגון: הוצאות לפדיון שבויים, או "למלאות מחסורי נפשות אביונים ריקים, מכל אנ"ש הנוסעים למחננו, חדשים גם ישנים, ולכלכלם לחם ומזון כל ימות החול.. לזאת העמדנו להם אכסניא מיוחדת הנקראת `גאר קיך` ובהוצאה מרובה מאד ועולה סך עצום לשנה" (ובמכתב אחר: "הוצאות ה`גאר קיך` כי רבה היא בשנים אלו, אשר מתחדשים תמיד אנ"ש חדשים לבקרים הולכי רגלים דלים ואביונים נקיים, אשר ההכרח ליתן להם גם צידה לדרך מלבד מזון ומחיה בשערינו"), וכן, תמיכה בצדיקי וואלין ואוקריינא שפנו בבקשת סיוע.

בנוסף לאלו היו גם הוצאות חשאיות שאותן מגדיר הרבי כ"הוצאות חדשות שיפרש השד"ר", "הוצאות כלליות סתומות ונעלמות אשר אי אפשר לפורטן לרבים" ו"הוצאה חדשה אשר לא היתה מימי קדם, היא הוצאת הבילעטין אשר יפרש ציר נאמן מוכ"ז, סך מסויים ועצום" (לכל הנ"ל ראה באגרות-קדשו עמ` מב, מז, נ, סד, צה).

על קופת ה"מעמד", והתרחבותה למימון הפעילות העניפה של תנועת חב"ד בתקופתו של אדמו"ר הריי"צ, ניתן לקרוא בספרו של הרה"ח רש"ב לוין שי` "ספריית ליובאוויטש" (עמ` קכז ואילך).

בתקופה שאנו עוסקים בה עתה – דורו של הצ"צ ובניו – היו השד"רים גובים עבור שתי הקופות גם יחד, גם עבור "כולל חב"ד" וגם עבור קופת ה"מעמד".

יורשי אדמו"ר הצ"צ ירשו ממנו גם את העיסוק בניהול המגביות ("מסחור הטליתים"), ואת משכורתם מפעילות זו שיעבד הצ"צ לקיום תנאי המתנה שניתנה לאדמו"ר מוהר"ש.

כעשרים שנה אחרי הסתלקות הצ"צ קמו עוררין על סדרי המגבית וחלוקת הכספים (ראה: "תולדות חב"ד באה"ק", עמ` רמד), ובין השאר הכחישו גם את דבר חובת פרעון ההלוואה שחב "כולל חב"ד" לאדמו"ר הצ"צ ויורשיו. ודאי שהמסמך הנוכחי – המתפרסם כאן לראשונה – כבר נתעלם מן העין, ולא נמצא שום מסמך אחר שיעיד על כך.

                       (כפר חב"ד גל' 1041)