לפני חמישים שנה (ביום ד' אייר תשי"ז, 5 במאי 1957), פירסם העתונאי מנחם ברש את הכתבה שלפנינו בעיתון "ידיעות אחרונות".

בימים אלו הועלתה הכתבה מחדש באחד האתרים החב"דיים, בתוספת הבהרה: "אנו מביאים את הסיפור כלשונו, על-מנת לשמר את זוית הראיה הייחודית של הכותב".

עבורנו זו הזדמנות לדון בסוג שונה של ספרות בדיונית.

*        *        *

המברק שהציל את הכפר

בליל חג העצמאות, כאשר השיאו משואות בהר הרצל בירושלים, הועלו האורות גם בכפר חסידי חב"ד שפריר שבשפלת לוד. שכל אותם הימים מאז ערב ראש-חודש אייר שרויים היו באבל כבד ובקדרות עגומה, שכמותם לא ידעו חסידי ליובאוויטש מעודם.

באותו יום מר ונמהר עברה חולייה מכנופיות הפידאיון על פני הכפר. התעכבה ליד אולם-התפילה של בית-הספר החקלאי המקומי, כבתה את האורות וברובי קרל-גוסטב שבידיהם קצרו קציר-דמים נורא ואכזרי בילדים הרכים שעמדו והתפללו תפילת ערבית. 5 תינוקות של בית-רבן נפלו מתבוססים בדמיהם, לידם נפל גם מדריכם. ועשרה ילדים אחרים נפצעו פצעים קשים או קלים. דם קדושים וטהורים ניגר לארץ ונספג בסדורי התפילה, שנשמטו מידי הילדים המתפללים, ונדבק גם בקירות הלבנים של בית-הכנסת.

חסידי הכפר, רובם ככולם יהודים רוסים חסונים ורחבי כתפיים, שחורי זקן ובעלי גבות עבותות, עמדו נדהמים ממראה-הזוועה שנתגלה לעיניהם. פוגרום בישראל!! פוגרום בחב"ד – מילמלו ונשכו שפתים בזעם. לידם עמדו נשיהם, אף הן נשי-כפר רוסיות טיפוסיות, בריאות בשר וטובות-מראה, פרכו ידים ודיברו אל עצמן, חלקן רוסית, חלקן עברית. ועיניהן יורדות דמעות ללא הפוגות.

על סף היאוש

לא היה זה מחזה רגיל בכפר-חב"ד. חסידים אלה שעשרות שנות יסורים ודיכוי עברו עליהם ברוסיה של ניקולאי ובזו של הצאר האדום, שהתגלגלו בערבות סיביר ונמקו בעשרות בתי-סוהר ומחנות-הסגר ועדיין נשאר גבם זקוף, התהלכו עתה קדורנית. שחוחי-גו וכפופים, עתה דוקא, כאשר המהלומה ניתכה עליהם במדינת ישראל העצמאית.

בלב הכפר עמד ר' אברהם מאיור, זה שלפי המסופר היה קצין גבוה בצבא הרוסי, זה שחיילים רוסים הכוהו עד עלפון בקתות רוביהם והוא לא פסק מלשיר שירי חסידים. עתה עמד, התריע אל מרומי-מרומים: מה, פוגרום בישראל! למה, רבונו של עולם. מדוע! העוללים הללו מה חטאו?!

אכזבה ומרירות עטפו את הכפר כולו. סימני התפוררות נתגלו. יש שראו בכך סימן מובהק, כי עדיין לא הגיעה השעה... לא איכשר דרא... שמא נעקור מכאן?... נלך באשר נלך... האגודה עמדה להתפורר.

המברק אל הרבי

ואולם, ברור שלפני שיוחלט על צעד כלשהו, יש לשאול בדעת הרבי ודבר לא יקום בלי ידיעתו או בלי הסכמתו המפורשת. הכל ציפו למברק מ"שם", מניו-יורק, והמברק אחר משום-מה לבוא. ארבעה ימים עברו כבר מאז קרה האסון המחריד. בו ביום ממש הורץ מברק אל הרבי עם ידיעה מפורטת על כל אשר עוללו המרצחים לכפר, ציפו לתשובה עוד באותו הלילה והנה – כלום, אין קול ואין קשב. מה קרה, מדוע הוא שותק? – התלחשו ביניהם זקני החסידים שבכפר. היתכן הדבר? – אסון שכזה והוא שותק, אינו מגיב, אינו מוצא מלת-נוחם לשלומי אמוניו?!

כי זאת לדעת: "טלגרמה של הרבי" – שם-דבר הוא בין חסידי חב"ד בעולם כולו. בעיה קשה, כי תתעורר, תופעה מסובכת, הכרעה גורלית כי תידרש, לפרט או לכלל – ויפנו חסידי חב"ד אל חצר האדמו"ר וככל שייאמר משם כך יהיה וכך ייעשה. והתשובה תמיד קצרה וקולעת, במברק רגיל, או דחוף, או בהול הכל לפני חשיבות הענין. כזאת וכזאת תעשו, כזאת וכזאת – אל תעשו! ומעולם לא נשארה פנייה אל הרבי – ללא מענה.

מדוע, איפוא, בוששה התשובה לבוא? שאלה זו נקרה במוחם של ראשי-החסידים ולא יכלו למצוא מנוח לנפשם השסועה. וככל שהתעכבה התשובה, כן הלך יגונם וכבד, הלך והעיק יותר ויותר על הלב.

"יש להמשיך"!

ב-ד' באייר עם חשיכה, בפרוס חג העצמאות הגיע סוף סוף המברק מהרבי. עוד בטרם נפתח, עשתה לה השמועה כנפיים בכל הכפר: טלגרמה ממנו שליט"א! מברק מן הרבי, למגדול ועד קטן, אנשים, נשים וטף, התכנסו בככר המרכזית, כדי לשמוע את דבר המברק ותכנו.

והטלגרמה, כדרכו של הרבי, קצרה וקולעת: משפט אחד. שלוש מלים בלבד! ודי היה בהן בשלוש המלים הללו להציל את כפר חב"ד מהתפוררות ואת תושביו מייאוש. "בהמשך הבנין תנוחמו", – כתב הרבי, ר' מנחם מנדל שניאורסון, נין ונכד לבעל ה"תניא" ר' שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד ואבי השושלת.

מעתה ברורה היתה להם לחסידי חב"ד דרכם לעתיד. עליהם לבנות! הרבי מצווה לבנות! ובבנין ינוחמו! לא בהריסה ולא בהתפוררות. בבנין, בבנין בלבד. ועוד באותו לילה התכנסו זקני-המקום וטכסו עצה, כיצד לקיים את דברי הרבי, דיון קצר וההכרעה נפלה: בית ספר למלאכה יוקם ובו ילמדו ילדי-ישראל את מלאכת הדפוס. במקום שנשפך הדם יקום הבנין.

התעלומה

למחרת בבוקר יצאו כל אנשי הכפר למגדול ועד קטן אל המגרש שבקרבת בית-הספר החקלאי והחלו מסקלים מאבנים ומכשירים אותו להקמת הבנין. השמחה חזרה לכפר.

ועדיין נשארה התעלומה, מדוע שתק הרבי זמן רב כל-כך? מערב ראש חודש אייר ועד יום העצמאות. היו אלה אמנם ארבעה ימים בלבד, אבל ימים כה מחרידים וגורליים שכל רגע בהם נראה כנצח, כאין-סוף.

מכתבים שהגיעו בשבועות שלאחר-מכן לכפר מחצר הרבי פתרו גם חידה זו: משנכנס ניסן נוהג האדמו"ר מליובאוויטש, מנהיגם הרוחני של אלפי חסידי חב"ד בעולם, שהוא מסתגר בחדרו מתבודד עם עצמו ועם קונו ואינו רואה איש. רוב ימי חודש ניסן, חודש הגאולה – (שהרי בניסן נגאלו ובניסן הם עתידים להגאל) – קודש הם לאותו צדיק להתיחדות עם הבורא ולהדבקות בו.

רק יחידי-סגולה ובמקרים יוצאים מן הכלל ממש, זוכים באותם הימים להכנס אל הקודש פנימה. ובתום חודש ההתבודדות חוזר הרבי לקיים את הקשר עם חסידיו ונוהגים באותו יום, בראש-חודש אייר, לקיים בחצר הרבי שבאיסטרן-פרקווי בברוקלין, סעודה גדולה בהשתתפות זקני-החסידים והיושבים ראשונה במלכות, ומבלים עם הרבי בדברי תורה וחסידות, בשירה ובניגונים לרוב, עד עלות השחר.

גם בשנה שעברה קוימה הסעודה. הידיעה המחרידה על האסון בכפר חב"ד הגיעה לניו-יורק, שעה קלה בלבד לפני פתיחת-הסעודה. זקני-החסידים שבחצר, החליטו להעלים את הדבר מידיעת הרבי ולמסור לו את המברק רק אחרי הסעודה.

הרבי בוכה

החליטו וקיימו. שמץ דבר לא הוגד לרבי על מה שאירע בכפר-חב"ד, אך מה שלא אמרו לו חסידיו אמר לו, כנראה, לבו. כל שעת הסעודה הירבה הרבי לומר דברי תורה למעלה מן הרגיל ועיניו זלגו דמעות. הירבה הרבי לדבר על מסירות-הנפש ועל קידוש-השם, על בנין הארץ ועל גאולת ישראל. ובכה בכה ללא הפוגות.

מדוע בוכה הרבי? – זאת הרגישו רק בודדים. אלה, שבאו בסוד המברק מכפר חב"ד.

תמה הסעודה ונשלמה. החסידים החלו מתפזרים איש איש לביתו, הרבי פרש לחדרו. בזהירות ובפיק-ברכיים ממש נכנסו שנים ממקורביו והגישו לו את המברק מישראל. הוא צנח בכורסתו ושקע בהרהורים עמוקים. לאחר מכן נכנס חדר-בתוך-חדר ובמשך שלושה ימים רצופים לא יצא משם. ובתום שלושת הימים קרא אליו את הגבאי – המזכיר והכתיב לו את המברק הגורלי: "בהמשך הבנין תנוחמו..."

חסידי-חב"ד קיימו את מצוות-רבם. ללא תרומות של אישים או של מוסדות גייסו כ-50 אלף לירות והיום, שנה אחת בלבד אחרי האסון, עומד הבנין על תלו.

ומחר, ביום העצמאות למדינת ישראל יתאספו בני-כפר חב"ד ויספרו שוב ושוב באותו מברק של הרבי, שהציל את הכפר ויושביו.

*        *        *

לפנינו יצירה ספרותית-בדיונית, מקולמוסו של עתונאי-סופר, שקסמו לו היסודות הרומנטיים של "כפר איכרים רוסי" בתוספת האיזוטריות האופפת את חסידי חב"ד ורבם שבברוקלין הרחוקה, ומצא בהם חומרים לבנין סיפור מרגש פסוידו-היסטורי.

כבר עמדנו על התופעה של ספרות-יפה שנטוותה סביב דמותו של אדמו"ר הזקן (בסיפורים: "ילדי הבית המסתורי", "דרך הרוח" ו"לרוח היום"), אך מפליא הדבר שניתן היה לעשות כן גם סביב אנשים חיים ואירועים "טריים" (להלן נשוב ונדון בנקודה זו).

קוראי העיתון נהנו, ואולי גם התרגשו, מהתיאור הציורי של הכפריים הרוסיים הטיפוסיים, המה ונשותיהם (שתיאורן הפלסטי נטול מתיאור הפרות בחלום פרעה); אך מי מהם ידע שתושבי הכפר לא היו אנשי-כפר מימיהם, ולא החזיקו בטוריה עד להתיישבותם ב"שפריר"?...

כמה מרגש לקרוא על "ר' אברהם מאיור, זה שלפי המסופר היה קצין גבוה בצבא הרוסי, זה שחיילים רוסים הכוהו עד עלפון בקתות רוביהם והוא לא פסק מלשיר שירי חסידים"...

אני ממש מצטער לחשוף את האמת: ר' אברהם מאיור לא שירת מימיו בצבא הרוסי, לא כקצין גבוה ואפילו לא כטוראי פשוט! ועל שום מה נקרא "מאיור"? על שום מוצאו מהעיירה "מיור" (Mior) הסמוכה לדרויא, אשר בין וילנא לויטבסק...

והטלגרמה בת שלוש המלים הגורליות? קרוב לוודאי שגם היא לא היתה ולא נבראה...

ב'בטאון חב"ד' (יא, ל"ג בעומר תשט"ז) נדפסו מברקו ומכתבו של הרבי שנשלחו לתושבי הכפר והתלמידים, ב'אגרות קודש' (יג, עמ' י) נדפס מברקו של הרבי לרבו של הכפר (מיום ד' אייר תשט"ז) – אך המברק "בן שלוש המלים" לא נודע עד עצם היום הזה.

ו"תעלומת ארבעת הימים" מה יהא עליה? "מדוע שתק הרבי זמן רב כל-כך? מערב ראש חודש אייר ועד יום העצמאות"?

הרצח אירע באור ליום חמישי. הטלגרמה נשלחה מן הסתם ביום חמישי. במוצאי שבת השיב הרבי בטלגרמה משלו. אז היכן הם "ארבעת הימים המחרידים והגורליים"?

ובשישי-שבת כבר נתגלו סימני ההתפוררות ומחשבות העקירה, והאגודה עמדה להתפורר?!

[הרבי עצמו התייחס לתמיהה מדוע לא כתב תיכף וסמוך למאורע (הכוונה מן הסתם לאחד המכתבים שנשלחו כעבור זמן, אולי זה של ראש-חודש סיון), והשיב: הוא במכל-שכן וקל-וחומר מאהרן כהן גדול, שהעיד עליו הכתוב "וידום אהרן". על אחת כמה וכמה לאנשים כערכנו... (אגרות-קודש, יג, עמ' רה. כ"ב סיון תשט"ז)].

קוראי "ידיעות אחרונות" יכולים היו לבלוע בנקל גם את תיאור התבודדותו של הרבי "משנכנס ניסן", ימים שבהם "הוא מסתגר בחדרו... ואינו רואה איש". אבל חסידי חב"ד יודעים שאין זה אלא "עורבא פרח"!

במשך כל אותן שנים היה הרבי יוצא לקריאת-התורה או לתפילה עם הציבור, כמעשהו בכל ימות השנה כך מעשהו בחודש ניסן. הרבי היה יוצא לשאיבת "מים שלנו", היה עורך את ה"סדרים" עם "מנין" אנשים, במהלך ה"סדר" היה מחליף דיבורים עם המסובים ומשיב לשאלותיהם ואחרי ה"סדר" השני היה אומר שיחה ברבים. הרבי היה עורך "התוועדות רבתי" ביום האחרון של חג-הפסח ("סעודת משיח") וכן התוועדות בשבת שמברכין בו חודש אייר...

בערב-פסח היה הרבי מחלק "מצה שמורה" לכל אחד ואחד מהחסידים, וכן מוסר לכמה מהם חבילות מצות עבור קהילות אנ"ש שברחבי תבל.

מן הסתם גם ימי הקבלה ל"יחידות" בימי החול של חודש ניסן, היו כבשאר חודשי השנה.

בדיקה בספר "מקדש ישראל" מגלה, שגם בחודש ניסן היה הרבי יוצא מביתו ומשכונתו לשם סידור קידושין (כך בשנים תש"ט, תשי"א, תשי"ד, תשט"ז, תשי"ז ותשי"ח). לעתים היה הרבי גם אומר שיחה במהלך ה"קבלת פנים" שקדמה לעריכת החופה.

וכל זאת בנוסף למאות המכתבים שנכתבו בחודש ניסן (ואפילו בחולו של מועד), שלשם כך נכנסו לחדרו של הרבי מזכיר אחד או שניים.

ואם תאמר: אותה "סעודה גדולה בהשתתפות זקני-החסידים והיושבים ראשונה במלכות", שאותה "נוהגים לקיים בחצר הרבי... בראש-חודש אייר", ובה "מבלים עם הרבי בדברי תורה וחסידות, בשירה ובניגונים לרוב, עד עלות השחר", והיא נערכת – כאמור – לציון "תום חודש ההתבודדות", מה טיבה? אם "התבודדות ופרישות" אין כאן, סעודה זו על-שום מה?

תשובתך: לא היו דברים מעולם...

ואותה סעודה שהתקיימה בראש-חודש אייר תשט"ז, שבמהלכה "הירבה הרבי לומר דברי תורה למעלה מן הרגיל ועיניו זלגו דמעות. הירבה הרבי לדבר על מסירות-הנפש ועל קידוש-השם, על בנין הארץ ועל גאולת ישראל. וככה בכה ללא הפוגות" – על-שום מה נשתנתה שנת תשט"ז משאר השנים?

לא קשיא! גם בשנת תשט"ז לא התקיימה שום סעודה מעין זו – או בדומה לה – בראש-חודש אייר...

ואותו אירוע שבו הרבי "פרש לחדרו... צנח בכורסתו... נכנס חדר-בתוך-חדר ובמשך שלושה ימים רצופים לא יצא משם"?

ראשית: לא היתה לרבי שום כורסה בחדרו, אלא כסא... שנית: היה לו חדר אחד ויחיד, כך שלא יכול היה להיכנס חדר לפנים מחדר...

ושלושת ימי ההסתגרות? כותבי דברי-הימים של הרבי באותן שנים, אינם יודעים לספר על שלושה ימים רצופים – שכוללים גם את יום השבת-קודש – שבהם היה הרבי ספון בחדרו ולא יצא לתפילה...

*        *        *

בזמננו לא היה איש מעלה על דעתו לפרסם ברבים בדיות מעין אלו; אך עלינו לזכור שלא כימים הללו הימים ההם: כיום היתה מערכת העיתון מוצפת תוך כמה שעות במאות תגובות, המכחישות את הסיפור מהחל ועד כלה; אולם באותם ימים יכול היה העתונאי להיות סמוך ובטוח שאנשי כפר-חב"ד לא יראו, לא ישמעו ולא ידעו את הנכתב בעיתון...

הכנסת עיתונים חילוניים לכפר היתה אסורה לחלוטין, וגם אותם בודדים שהרשו לעצמם לזלזל באיסור, היו חוטאים בקריאת "מעריב" במסתרים, אבל לא ב"ידיעות אחרונות" שעם "צהובונים" נמנה.

ולא זו בלבד, אלא שבאותם ימים ניתן היה לספר אפילו לאנשי הכפר, שבחודש ניסן הרבי סגור ומסוגר... מי ידע אז את סדר הנהגתו של הרבי? אולי אחד מעיר ושניים ממשפחה זכו לראות את הרבי בחודש תשרי... וגם הם היו יכולים להאמין שבחודש ניסן הרבי שם בדד מושבו...

אבל אם באותם ימים יכול היה כל עתונאי לכתוב על הרבי ועל חב"ד ככל העולה על רוחו ודמיונו, מדוע צריכים למחזר חומרים אלו גם בימינו? ומדוע הפירסום החוזר נעשה ללא כל הסתייגות מהתיאור הבדיוני של הרבי והנהגותיו, או בתוספת הבהרה כלשהי שלא בסיפור היסטורי עסקינן? כלום מועטים הם ה"מחברים" במחננו שעלולים לעוט על סיפור נאה זה כמוצאי שלל רב ולהעבירו לדורות הבאים?