כפי שנהגתי כבר בעבר (בפרק השישי) אנהג גם עתה, להניח את דעתם של אלו מהקוראים שהחשיפה לתופעת הסיפורים הבדויים גורמת להם 'חלישות הדעת', ולפייסם בגלגולי סיפורים מ"חצר" אחרת.

שהרי סוף-סוף אין לאנשי חב"ד מונופול על בדיית סיפורים וגם לא "זכות ראשונים"; בחוגי הליטאים התופעה נפוצה פי כמה וכמה: שאצלנו מייצרים סיפורים למטרות שיווק מספר מוגבל בלבד של אדמו"רים, ואילו הם זקוקים לתעשייה נרחבת בהרבה, כדי לספק מעשיות על עשרות ומאות גדולים ו"גדולים".

* * *

רבינו [ה"סטייפלר"] הורה, שאין לספר לילדים
סיפורים דמיוניים, אלא סיפורי אמת בלבד.
אלא אם כן הודיעום שהסיפור אינו נכון
('בית רבי' ע' קלה)

חטטנותי בסיפורים שלפנינו החלה משנחשפתי למעשיית "הכדור המעופף" דלהלן, שהתפרסמה ב"שלהבת" (ירחון לנוער ע"י מפעל תורה ודעת), גליון תמוז-אב תשמ"ט (עמ' 9):

כשהיה בעל הקהילות יעקב בחור צעיר, היה מגויס לצבא רוסיה, ושימש בו כחייל. שלושה משפטים היו תלויים ועומדים כנגדו במשך השרות הזה, ומכולם ניצל ויצא בלא פגע.

התלונה הראשונה היתה על שסרב ללבוש את המדים החורפיים משום שחשש כי יש בהם שעטנז, הוא הסביר לשופטים את נימוקיו והם השתכנעו מדבריו ופטרוהו בלא עונש.

בפעם השניה הועמד לדין מפני שסרב לחלל את השבת, ועל כך נידון לחודשיים תמימים של גלות בסיביר.

אבל, משמים רצו אחרת. מיד לאחר שניתן גזר הדין, היה יום הולדת לאחד השופטים. ולרגל השמחה שחרר את נידוניו האחרונים מעונש, והגלות בוטלה.

המשפט השלישי היה על כך שהוא מסרב לערוך אימונים צבאיים בשבת-קודש. שאלוהו, מדוע הוא מסרב להתאמן? והסביר כי כאשר אין חשש לפקוח נפש, אסור לחלל את השבת.

הממונים עליו לא השתכנעו מדבריו, והעמידו עליו שני שומרים שישגיחו עליו שיעשה את האימונים. "אם יסרב להתאמן כמו כולם, יש לירות בו!" זו היתה הפקודה.

מכיון שכך לא היתה לו ברירה, והשתתף באימון כמו כולם. אולם כל פעולה עשה בשינוי. וגם כשהיה צריך ללחוץ על ההדק ולירות, ירה כשהוא מחזיק ברובה בצורה הפוכה.

והנה, קרה דבר פלא! הכדור שנפלט לאחוריו עשה סיבוב באויר, חזר קדימה, ופגע במטרה המסומנת.

השומרים והמפקדים נדהמו. דבר כזה עדין לא ראו מעודם, אדם מחזיק ברובה, יורה בו לכיוון אחד, והכדור, כאילו יש בו כוח רצון משלו, מרחף לו באויר ופוגע במטרה המוצבת בכיוון הנגדי בדיוק!

הבינו ראשי החייל כי לפניהם אדם קדוש, ושחררו אותו מן הצבא לחלוטין.

נפתח בנוסחיה השונים של המעשייה האחרונה, שממנה יתד וממנה פינה לכל הפרק הנוכחי:

נוסח ב': קונטרס "בית רבי" (בתוך "אשכבתיה דרבי", ב, בני ברק, תשמ"ח, עמ' קנט):

כאשר ירו בשבת באימונים, בחר לירות בשינוי למרות הסיכון שאם לא יקלע למטרה יאלץ לירות שוב ושוב. למרבית הפלא – ירה ברובה בשינוי, וקלע בפעם הראשונה...

נוסח ג': ספר "חומת אש" (תשמ"ו), אשר ב"דבר המערכת" שבו נאמר: "השתדלנו לברר אצל מקורבי מרן זצ"ל ובשאר מקורות מוסמכים ביותר – את אמיתות קורות חייו". וכך מסופר שם בעמ' 147:

כשנתבקש לירות בשבת, עת נערכו האימונים ל"קליעת-בול", מיד צצו ועלו במוחו, אותן בעיות הלכתיות הכרוכות בענין המוקשה שלפניו... בלבו גמלה ההחלטה הנחושה, להקטין את חילול-השבת לפחות בעזרת שינוי מן המקובל. הוא לא נרתע ממפקדיו שמא יתפסוהו בקלקלתו, לא חת מפני איש!...

ה"סטייפלר" דן עם חברו [לגדוד] בסוגיא זו והלה גרס לעומתו כי במקום לשנות ולהחטיא את המטרה ולירות שנית, ינהג מיד כשורה כדי למנוע מלחלל את השבת פעמיים... "העילוי" עומד בדעתו הנחושה ואינו מנסה לכוון את רובהו למול המטרה כדרך היורים... והכדור קלע הישר למטרתו!!!...

המפקדים ההמומים מן הפליאה העצומה, במקום להענישו על הפרת סדרים או חוסר משמעת, פרסמו בהתפעלות ובגאון בעתונות הרוסית על:

"בחור יהודי מישיבת נובהרדוק אשר ירה ברובה הפוך והצליח לקלוע למטרה!!!"

קיימת סברה כי את שחרורו מן הצבא קבל כמתת פרס אחר פעולה נועזת זו.

[אמר המעתיק: כמה הייתי רוצה לראות את העיתון שבו דיברו "בהתפעלות ובגאון" בשבחו של ה"נאוואהרדוקער יעשיווע באכער" המפליא לעשות...].

נוסח ד': ספר "אשכבתיה דרבי" (דברי נהי קינה ומספד שנשאו בעת הסתלקות רבן ומאורן של ישראל... בני ברק תשמ"ו), בהספדו של רבי קלמן פינסקי (עמ' רנח):

בשבת לקחוהו ללמוד לירות ולדאבונו היה אנוס, ובכל זאת קלע למטרה. אמר לו אחד הקצינים, עד עכשיו חשבתי שאתה פאנאטי, עכשיו אני רואה שאיש קדוש אתה, ושחררו.

אני זוכר את המעשה, שהיה מפורסם בשעתו בעיתונים. זה היה קידוש-השם גדול מאד, שגוי הבין שהוא איש קדוש.

נוסח ה': בספר "תולדות יעקב" (כתוב ומסודר לדפוס ע"י נכדו אברהם ישעיהו... בני ברק, תשנ"ה. עמ' לב):

שוב פעם אחת נצטוו לערוך אימונים בקליעה למטרה בשבת קודש. רבינו כמובן סירב כדרכו, אך המפקד כעס עליו מאד, כיוון אליו את רובהו ואמר לו אם אינך ממלא אחר הפקודות אטול את נשמתך. רבינו לא התרגש ואמר לו, לך אין זכות להרגני רק הממונים עליך יכולים להחליט על כך. המפקד בכעסו התקשר תיכף למפקדיו... הם הורו לו להרוג את החייל אם יסרב לפקודה. רבינו ראה כי אין לו ברירה... החל מסתפק ומהרהר, כיצד יעשה, נכון שפיקוח נפש דוחה כל התורה, אך אפשר שיטול הרובה ויירה בו כלאחר יד בשינוי ואז אין בזה איסור דאורייתא. אבל אם יעשה כך יצטרך לירות שוב ושוב עד שייקלע למטרה, ואז הוא מרבה בחילול שבת דרבנן. לבסוף החליט לירות בשינוי... רבינו הי' שמאלי בידיו, נטל את הרובה ביד ימין וירה בלא לכווין כלל אל המטרה. והנה הכדור קלע אל המטרה בדיוק נמרץ הפלא ופלא ממש.

* * *

נחזור על הראשונות, ונראה גם את גלגוליהם של שני המשפטים שקדמו לאירוע השמיימי של יריית הרובה:

[א]

התלונה הראשונה היתה על שסרב ללבוש את המדים החורפיים משום שחשש כי יש בהם שעטנז, הוא הסביר לשופטים את נימוקיו והם השתכנעו מדבריו ופטרוהו בלא עונש. עכ"ל.

נוסח ב': בקונטרס "בית רבי" (עמ' קסח) ללא תלונה וללא משפט:

סיפר רבינו, שבהיותו במוסקבה בשעת גיוסו לצבא הצאר, שרר שם קור של כשלשים מעלות מתחת לאפס. והוא חשש לשעטנז בבגדי החורף ומיאן ללבשם ולא הבינו הנהגתו. עד שלבסוף הוליכוהו למחסן הבגדים והניחוהו לבחור בגדי קיץ כרצונו.

נוסח ג': בספר "תולדות יעקב" (עמ' ל) הפרטים שונים "במקצת":

רבינו ערך מכתב בשפה הרוסית והסביר לממונים עליו כי החוטים אינם בסדר ע"פ מצוות דתו... והמפקדים העבירו המכתב לממונים עליהם, והם לממונים עליהם, עד שהגיע המכתב לקיסר. הקיסר שתמה על הבקשה נתן הוראה להרשות לחייל היהודי לבחור לו בגדים כרצונו... עכ"ל.

אלא שגיוסו של ה"סטייפלר" היה בשנת תרע"ט, ובאותה שעה כבר היה הקיסר פגר מובס... (הצאר הודח בחורף תרע"ז ונרצח בקיץ תרע"ח).

נוסח ד: "חומת אש" (עמ' 133):

בפרוס החורף הקשה, ניתנו לו בגדי חורף מסורבלים... בגדים אלו היו נחוצים לכל חייל כמו בשעת פיקוח נפש. לא-כן ה"סטייפלר", הוא מהרהר בדבר החוטים... ומסרב בתקיפות: "אינני מעונין בבגדים 'כבדים' כל-כך... עם רצוני להשתמש בלבוש קל יותר"...

בעקשנות עמד בשלו עד שלא נותרה לממונים הברירה והשמיעו את פלילותו העיקשת של החייל היהודי הנמנע מלהתלבש כיאות, לפני המפקד העליון. למרבית הפלא ניתנה מיד פקודה מגבוה: "הניחו לו!!... תנו לו לבחור את לבושו "מאוצר-הבגדים" כרצונו...".

[ב]

בפעם השניה הועמד לדין מפני שסרב לחלל את השבת, ועל כך נידון לחודשיים תמימים של גלות בסיביר.

אבל, משמים רצו אחרת. מיד לאחר שניתן גזר הדין, היה יום הולדת לאחד השופטים. ולרגל השמחה שחרר את נידוניו האחרונים מעונש, והגלות בוטלה. עכ"ל.

אליבא דהמסופר בספר "חומת אש" (עמ' 146) ובספר "תולדות יעקב" (עמ' לד) השחרור עקב יום ההולדת קשור לאירוע אחר לחלוטין ול"בעל שמחה" אחר, ואף גם חלוקים המה בעונש שממנו חננוהו, מאסר או מיתה:

אחת הפעמים נתפס למאסר אחר שנרדם ומבלי משים ירה ברובהו. חלפו מספר ימים ובהגיע תאריך "יום ההולדת" של נשיא המדינה, ה"סטייפלר" זוכה בחנינה ושוחרר ("חומת אש").

באחד המשמרות הוטל על רבינו לשמור על בית חולים מסויים... רבינו שהיה עייף מעמל היום, נרדם על משמרתו ונפלט כדור מרובהו... חטא אשר עונשו מוות. תיכף אסרוהו מקום אשר הפושעים הגדולים אסורים שם, וגזרו דינו למות בתליה... לאחר שלשה ימים יום הולדת הקיסר, נתנו חנינה להרבה אסירים בטחוניים ובתוכם רבינו, ורבינו יצא לחפשי ("תולדות יעקב").

שוב: חגיגת יום הולדת לקיסר אחרי שהרגוהו והעבירו את ממשלתו מן הארץ...

על סירובו לחלל את השבת – נמסר בספר "חומת אש" (עמ' 141) – שנגזר עליו גזר-דין שונה לחלוטין:

באחד הימים ניסו לכפותו לערוך פעולה שהיתה כרוכה בה חילול שבת ודרשו ממנו בכל תוקף לנהוג כשאר החיילים. "הסטייפלר" התנגד נמרצות וכעונש על סירובו העמידו שתי שורות חיילים רוסיים ורובים בידיהם, הוא נצטווה לעבור ביניהם כשהם מכים בקתות הרובים בראשו...!

אבל בספר "תולדות יעקב (עמ' לד) נאמר, שאת העונש הזה גזרו עליו בעבור תלונה אחרת:

באחת מנדודם הוכרחו כל החיילים להכנס לבית תיפלה של נכרים ל"ע. רבינו קיים בעצמו הרחק מעליה דרכך ולא רצה להכנס... החיילים גררוהו פנימה ורבינו התגלגל ויצא, עד שהענישוהו לעבור בין שני שורות של חיילים המכים על ראשו בקתות רוביהם.

* * *

שתי תמיהות מתעוררות למקרא סיפורי הנפלאות הללו:

א] מה המקור לכל השמועות הללו? האם ה"סטייפלר" בעצמו הוא זה שסיפר את כל מעשה תקפו וגבורתו?

ב] כיצד נשתבשו הסיפורים במהלך שנים כל-כך מועטות?

התשובה לתמיהות אלו ניתנת בדברי נכדו, מחבר ה"תולדות יעקב" (עמ' לה):

וזאת עלי להודיע, כי רבינו לא היה מספר כלל על מה שעבר עליו בצעירותו, כי לא ראה בזה תועלת, וגם חשש פן יקשרו לראשו זרי תהילה והוא כידוע ברח מן הכבוד ומן השבחים כבורח מן האש, ולכן לא סיפר דבר מעברו. אך לפעמים נדירות הי' פולט איזה מעשה או מצב מסויים כשראה תועלת בדבר... רבינו הי' גם בצבא הפולני... ושם התאכזרו אליו ביותר. ויש עובדות שהיו בצבא הפולני ויש מהם בצבא הרוסי, פעמים ומחמת חוסר ידיעה ערבנו ביניהם בשוגג. אך השתדלנו להביא רק מה שאנו יותר בטוחים באמיתותם, עד כמה שידינו מגעת... עכ"ל.

כלומר: ה"סטייפלר" בעצמו לא היה מספר כלל על מה שעבר עליו בצעירותו ולא סיפר דבר מעברו, אבל לפעמים נדירות היה מספר.

ובזה מתורצות שתי התמיהות: א] הסיפורים נודעו לרבים בזכות אותם פעמים נדירות שהוא היה מספר, ב] השיבושים נפלו בגלל שהוא כלל לא היה מספר דבר מעברו, והכל רק שמועות הקלוטות מהאויר...

אבל, כאמור, הובאו רק דברים שהכותב יותר בטוח באמיתותם.

וכפי שכתב גם בהקדמתו לספר: וזאת למודעי כי קיצרתי מאד מאד והשמטתי הרבה, מה שלא הי' ברור אצלי אמיתות המעשים ותועלת הבאתם.

כך מעיד גם אביו של המחבר: והרבה מעשיות שהי' נראה שאין זה נכון הושמטו ולא הושארו אלא דברים שנראים נכונים. ומ"מ אין אחריות כל הדברים עלינו וכנ"ל.

מילתא דבדיחותא

עוד איתא בספר "תולדות יעקב" (עמ' כט):

חול המועד פסח, והישיבה פורחת, התלמידים שוקדים על תלמודם, כולו לה', עת מלחמה היא, ותורה מגנא ומצלא. רבינו מעודדם ומחזקם לשמוח בה' ובתורה... השמועה עוברת כי גדודי צבא רוסיים פשטו על העיר לחפש אחר משתמטים מהצבא, ובערב שביעי של פסח, פרצו לישיבה גדוד חיילים ונטלו עמם בכח את רבינו באמצע לימודו, לעיני כל התלמידים, ועיניהם רואות וכלות...

על אותה תקופה ברוסי' הי' מספר רבינו, כי גדודי חיילים ושוטרים היו מסתובבים ברחובות, ומחפשים בחורים שאין בידם אישור מטעם השלטונות על פטור מחובת גיוס, ומי שהי' נתפש בלא אישור מתאים הי' נלקח תיכף ומיד לצבא או למאסר.

שני בחורים מהישיבה הלכו ברחוב כאשר לפתע עמד מולם שוטר. אחד הבחורים הי' בידו פטור רשמי והשני לא. מה עושים? אמר הבחור בעל האישור לחבירו, עמוד כאן ואני אברח, והשוטר כשיראני בורח ירדוף אחרי ואתה תמלט. וכך עשו, הבחור התחיל לברוח והשני נשמט והלך לו.

השוטר הרוסי כשראה בחור רץ התחיל לרוץ אחריו וצעק לו לעצור. הבחור נעצר ונתבקש להראות האישור. הוא הוציא האישור והראה לשוטר. שאלו השוטר: למה ברחת? והשיבו אני לא ברחתי, רק הרופא ציווני לרוץ בכל יום כחצי שעה ולכך רצתי. שאלו השוטר: והלא ראית שאני רץ אחריך ולמה לא עצרת? השיבו: חשבתי כי גם עליך ציווה הרופא כן. וכך ניצל הבחור השני ממאסר.

עד כאן הסיפור ש"היה מספר רבינו".

אלא שהסיפור היה ידוע – בוואריאציות שונות – עוד לפני שה"סטייפלר" סיפרו; נסתפק בשתי דוגמאות:

[א] בלקט הבדיחות "יודישע וויצען" (מאת י.ח. ראבניצקי. בערלין, תרפ"ב, עמ' 18. כאן בתרגום עברי):

שני יהודים עמדו פעם ברחובה של מוסקבה ושוחחו. לאחד היה פספורט כשר למהדרין ולשני לא היה. לפתע הבחינו בשוטר הצועד לעברם.

"מה עושים"? אומר ה'בלתי חוקי' בפחד, חיוור כסיד, "אני אבוד"!

"אתה אל תזוז ממקומך" אומר לו רעהו, "ואני אפתח במנוסה"...

אומר ועושה, רץ במהירות והשוטר, כמובן, בעקבותיו. כעבור כמה דקות מפסיק היהודי את ריצתו והשוטר תופס אותו...

"פספורט בבקשה"! גוער בו השוטר בעצבנות.

היהודי שולף בנחת את הפספורט ומראהו לשוטר. הלה בודקו היטב ונוכח לראות שהניירות כשרים ללא שום סירכא, והביע את תמיהתו:

"מדוע, אם כן, ברחת לכל הרוחות"?

"מה פתאום 'ברחתי'?! היתה זו סתם ריצה! אני סובל מכאבים והרופא ציוה עלי לשתות מים מרים ואחר-כך לעשות פעילות גופנית ולרוץ"...

"בסדר, אבל הרי ראית שאני רודף אחריך, מדוע לא עצרת"?! צרח עליו השוטר...

"מאין לי לדעת"? – שאל היהודי בתמימות – חשבתי שגם אתה סובל מכאבים כאלו וגם עליך ציוה הרופא לשתות מים מרים ולרוץ"...

[ב] "ספר הבדיחה והחידוד" (מאת א' דרויאנוב. ב, ת"א תרצ"ו, עמ' שנח):

שני יהודים טיילו ב"גן-הקיץ" של פטרבורג, אחד היתה לו רשות-דירה בעיר-הבירה, השני לא היתה לו רשות זו. עד שהם מטיילים נסתכלו וראו: שוטר הולך לקראתם. מיד הערים היהודי ה"כשר" ואמר לחברו:

- אני אשא את רגלי ואברח, כדי שהשוטר ידלוק אחרי, ובינתים תמצא אתה רגע-כושר להעלם.

וכך הווה: ה"כשר" ברח והשוטר דלק אחריו. וכשראה ה"בורח" שחברו נעלם, קיצר פסיעותיו והשוטר הדביק אותו.

- מי אתה? – שאל השוטר.

- פלוני בן-פלוני, - השיב היהודי.

- פספורט!

- הרי.

קרא השוטר את הפספורט וחרק שיניו: דומה היה, ש"טריפה" באה לידו ולא תימלט ממנו בלי מנחה יפה; עכשיו ראה שהכל כשר וישר, ובידו לא ידבק מאום. רגז ושאל:

- למה ברחת?

היתמם היהודי והחזיר שאלה במקום תשובה:

- מה יש לי לברוח?

- אלא למה רצת? – שואל השוטר המרומה.

השיב היהודי:

- אני מצווה ועומד לשתות מי-קרלסבד ולהרבות בתנועה אחרי השתיה.

- ולמה לא עמדת כשראית אותי דולק אחריך?

- לא עלה כלל על דעתי שאתה דולק אחרי.

לא נתקררה דעתו של השוטר וחזר ושאל:

- אלא מה סבור היית כשראית אותי רץ?

נענה היהודי ואמר:

- סבור הייתי, שגם אתה שותה מי-קרלסבד ומצווה על הריצה אחרי השתיה...

*

האם אירוע זה התרחש גם ברוגצ'וב (ששם היתה ישיבת נוברדהוק באותה שעה), גם במוסקבה וגם בפטרבורג? או שמא לא היה ולא נברא מעולם, ורק בדיחות-דעת יהודית היא זו?

אין לדעת האם ה"סטייפלר" סיפר זאת כהלצה בעלמא בשעת חדוותא, והשומעים הם שטעו לחשוב שסיפור היסטורי שומעות אזניהם, או שמא ה"סטייפלר" שמע זאת בשעתו ברוגצ'וב, וחשב שמדובר ב"מעשה שהיה" במקומו ובזמנו.

ומצינו כיוצא בזה בגדול וקדוש שהאמין למשמע אזניו, ולא חשד בכשרים שיעשו מעשי לצים:

שכך כותב ב"נפש החיים" (פרק ח' שבין שער ג' לשער ד'):

"ובעיני ראיתי במקום אחד איזה אנשים שהורגלו בזה זמן כביר, עד שכמעט נשכח מהם זמן תפלת המנחה שקבעו לנו רז"ל. ואדרבה נקבע בלבם מרוב ההרגל כמו דין והלכה שתפלת המנחה עיקרה אחר צאת הכוכבים. וכשאדם אומר לחברו נתפלל מנחה, הוא משיבו נראה ונעיין אם כבר נראו הכוכבים ברקיע. וה' יסלח להם ויכפר לשוגה ופתי". עכ"ל.

נאמנים עלינו דבריו שהוא ראה בעיניו כדבר הזה, אך כיצד נאמין שנשתכחה מאנשים "אשר יחפצו קירבת אלקים" (כלשונו שם) הלכה פשוטה שכזו? הרי בשופטני ובעמי-ארצות לא עסקינן!

ועוד: מאז ועד היום היתה הלכה זו צריכה להשתכח יותר ויותר, והאם יש לך אדם בדורנו – דור יתום – שסבור שזמנה של תפילת המנחה הוא לאחר צאת הכוכבים?! וכיצד זה דוקא 'נפש החיים' זכה לשמוע את האמירה התמוהה הזו?

ומחוורתא מילתא שהמחבר נקלע ל'מנין' חסידי והוא היה ידוע להם היטב, לפיכך החליטו החבר'ה לחמוד לצון ותעלול: האחד קרא לתפילת המנחה, והשני השיבו שיש לבדוק האם כבר נראים כוכבים ברקיע... והכל בטווח שמיעתו של הרב המחבר, כדי לבחון ולבדוק מה תהא תגובתו...

ולא עלה בדעתו של אותו צדיק לחשוד ביהודים יראים ושלמים כמזידים בעוון ליצנות, לפיכך דן אותם לכף זכות שברבות הימים נשתכחה מהם ההלכה, ושוגגים המה.