טנגו ביחיד
או: מה אומר החצי השני?

התקופה של טרם הרמת (או נפילת) מסך הברזל, שחצץ בין ברית-המועצות לבין העולם המערבי החופשי, מהווה – בפרטים מסויימים – "חור שחור".

חור זה היה והווה קרקע פוריה לנביטתם וצמיחתם של "סיפורי גבורה" רבים, הן של אלו שחיו מעברו המזרחי של מסך הברזל, והן של אנשי המערב שביקרו במזרח.

ברם, קיים הבדל מהותי בין תקופת חציצת המסך לבין התקופה שאחריו: כל עוד היתה המחיצה מפסקת בין שני העולמות, היו הגיבורים המערביים יכולים לספר את עלילותיהם שבמזרח באין מפריע, שהרי שותפיהם לאותם מבצעים נוראי-הוד ואפופי-תהילה נתונים היו מן העבר השני של המסך ולא יכלו להכחישם על פניהם.

אך משנפרצה המחיצה נקל לנו לפשפש במעשיהם ובעלילותם, ולבקש את עדויותיהם המסייעות של תושבי ברית-המועצות לשעבר.

ננקוט בכמה דוגמאות שנלקטו לספר "דיעדושקא":

בעמוד 372 מובא סיפורו של איש השירותים החשאיים מר נחמיה לבנון, המספר: באחת הפעמים בהם ביקרנו במארינא ראשצע, פנה אלי אחד מחסידי חב"ד וביקש להיפגש איתי במקום "צנוע". הוא הציע להיפגש בשעה מסוימת ב...בית המרחץ העירוני שבמרכז מוסקבה. ואכן, בשעה היעודה, בבית המרחץ, לאחר שסרקנו את השטח ומצאנו אותו "נקי", ניגש אלי היהודי וסיפר לי על הקשיים שיש לחסידי חב"ד ברחבי בריה"מ ליצור קשר עם הרב מליובאוויטש היושב בניו-יורק... קבעתי פגישה נוספת עם אותו חסיד בבית המרחץ... קבענו להיפגש בכל יום שישי בבית המרחץ. הוא היה מוסר לי שאלות ובקשות ברכה שהיו מופנות לרבי, ואני העברתי אותם לשאול אביגור. שאול אביגור היה מעביר את כל החומר לרבי, ותוך ימים ספורים היה הרבי שולח את תשובותיו וברכותיו...

במקור (בספר "הרבי והמוסד") מציין מר לבנון, שהוא שכח את שמו של אותו יהודי.

יש לשער שאותו יהודי לא שכח את הרשת המסועפת שאותה ניהל בשיתוף פעולה עם אנשי "המוסד". ניכר גם שהוא לא היה בודד במועדו ועוד אנשים רבים שיתפו איתו פעולה.

סביר שחלקם יצאו את רוסיה, וגם אם לא יצאו, הרי כבר חלפה לה תקופת השתיקה מאונס ובטלה מן העולם, ואנ"ש שברוסיה רשאים לדבר בגלוי זה עם זה וגם עם חבריהם שבמערב.

האם יש לנו עדויות על ההתרחשויות הללו מצדם של אנ"ש? האם יתכן שבעידן של "חשיפות מן העבר" והתהדרות פומבית בכל גילוי של "מסירות נפש", לא נמצא מישהו שיספר על "מועדון יום השישי" של "מחתרת בית-המרחץ"?

* * *

עוד נפרשת בספר "דיעדושקא" באריכות (בעמוד 407 ואילך – מהעתון 'כפר חב"ד'), פרשת עלילותיו של ר"ב כ"ץ בברית-המועצות. ואנו קוראים:

.."לא היו מדברים סתם-כך, כבכל מקום אחר. היו מסתכלים – והשני היה צריך להבין את המבט. כשהיו כבר מדברים – היה זה ברמזים בלבד, ולא תמיד ההבנה הייתה קלה.

"הנה, לדוגמא: לאחר התפילה, ביום הראשון, עובר לידי יהודי ומשמיע לי – כאילו תוך כדי תפילה – בניגון של שאלה: "דוד מלך ישראל חי וקיים?" אימצתי את מוחי, עד שתפסתי שהוא דומה קצת לחסיד מארץ-ישראל הרב דוד חנזין. הבנתי שהוא אחיו. וכשעבר לידי שוב, אמרתי בקול: "חי וקיים!"...

"ועוד דוגמה מאותו יום בבית-הכנסת: הבחנתי ביהודי חסידי שהיה ממש רחמנות להסתכל עליו. הוא עמד והתפלל ולא הפסיק לבכות. פתאום הבחנתי שהוא מחפש הזדמנות לנשק את המזוזה כשאני נמצא לידו (כדי שיוכל ללחוש לי כמה מלים). התקרבתי אליו, ותוך שהוא מנשק את המזוזה אמר כמה פסוקים והוסיף בשקט: "שמי יצחק יואל קרעמענטשוגער, שימשתי כמוהל ותפסו אותי, ועומדים לעשות לי משפט תוך זמן קצר – האם תוכל להזכיר אותי אצל הרבי שליט"א לברכה שאצליח להינצל? הרי אני עומד למות"... אמרתי לו: "ר' יצחק יואל, אני זוכר אותך ומבטיח לך שאתה תהיה מהראשונים שאזכיר לפני הרבי!"

והקורא עומד משתומם: נניח שהשליח ניחון בכשרונות נעלים, כמעט אל-אנושיים, להבין ש"דוד מלך ישראל" הכוונה לרב דוד חנזין דוקא, ולאשש את הבנתו באמצעות הדמיון (שאכן אפשר רק לדמיין אותו...) בין הרב חנזין שזקנו ארוך ומגודל לבין אחיו נטול הזקן. אבל מניין נבע בטחונו של האח, שאותו בחור אמריקני יצליח לפצח את הרמז הכל-כך קלוש?

ועוד, האם בברית-המועצות אסור היה ליהודי לשאול גלויות: שמא יודע אתה האם אחי ר' דוד חנזין חי וקיים? הרי "יצחק יואל קרעמענטשוגער" סיפר דברים חמורים יותר ולא נתחייב בנפשו...

והעולה על כולנה: אותו אח – ר' מרדכי חנזין – עמד באותן שנים בקשר מכתבים רצוף עם אחיו הר"ר דוד ועם משפחתו, ומדוע זה נתעורר ספק בלבו האם אחיו "חי וקיים"? ולא זו בלבד, אלא שכעבור חודשים ספורים עלה ר' מרדכי לארץ ישראל על-סמך ניירות ששלח לו אחיו הר"ר דוד, ועדיין הוא מסתפק אם אחיו זה "חי וקיים"?

את הסיפור הזה סיפר השליח ר"ב עוד באותן שנים, בבואו מבריה"מ לכפר חב"ד. כך שהקושיא עתיקת יומין היא. ותירוץ אין בידינו, שהרי ר' מרדכי הנ"ל כבר נפטר לבית עולמו לפני שנים רבות.

אבל יש קושיא שעדיין ניתן לתרצה: האם מישהו מאנ"ש שמע אי-פעם על החסיד "יצחק יואל קרעמענטשוגער" ממוסקבה? ושמא גונב לאוזנם גם שמץ דבר מהמשפט שנערך לו עקב שימושו כמוהל? ואולי גם ידוע לאנ"ש דמוסקבה, האם מי ששימש כמוהל היה בגדר של "הנה אנכי הולך למות"?

* * *

גם לנסיעותיו של הרב פנחס טייץ לברית-המועצות הוקדש ב"דיעדושקא" פרק מיוחד (עמוד 423 – גם זה מ'כפר חב"ד').

אודות אחת מנסיעותיו מסופר שם בשמו, שקודם הנסיעה הגיע אליו שליח מהרבי ונתן לו חבילת סידורים, חומשים וכמה זוגות תפילין, ובנוסף לכך גם ספר 'תניא' אשר "את זה הרבי אמר שלא תיתן לאף אחד, רק תיקח עמך את זה בנסיעה לרוסיה".

הרב טייץ התלבט בחששותיו; לספק ליהודי רוסיה סידורים, חומשים ותפילין – "את זה עשיתי בשמחה". אך לשאת באמתחתו, דוקא בנסיעה לרוסיה, את ספר התניא – מכך הוא חשש מאד. מדוע? לאלקים פתרונים.

בהגיעו לרוסיה ביקשוהו המוכסים לפתוח את כל חבילותיו. שלוש חבילות (של סידורים וחומשים ותפילין?) נפתחו ועברו ללא בעיות. אך את החבילה שבה היה "הספר האסור" לא פתחו ולא בדקו! נס משמים! רק זה היה חסר, שהמוכס היה רואה שבנוסף לסידורים, חומשים ותפילין, נושא עמו הרב טייץ גם את ספר ה'תניא'...

"ביום השלישי לשהותי במוסקבה, כשיצאתי לאחר תפילת ערבית מבית הכנסת הגדול ופסעתי כמה רחובות, התנפלו עלי בסמטה די חשוכה, שני צעירים, וגררו אותי בכוח לתוך מכונית מבלי שהספקתי לפצות פה. כמובן שבתחילה מאוד נבהלתי, אבל מיד הם הציגו עצמם כשני צעירים חב"דיים שמעוניינים לשוחח עמי על עניין דחוף, והדרך היחידה להביאני בלי חשד לביתם ה"מחתרתי" הייתה ה'חטיפה' הזו".

ובכן, הגיעו ל"ביתם המחתרתי" (מה זה?), וסיפרו שיש להם שתי שאלות בוערות אל הרבי "ואין להם פנאי לחכות עד שיבוא איזה שליח חב"די סודי שדרכו היו מעבירים את השאלות לרבי".

הראשון שאל: היות שנודע לו ממישהו שהק.ג.ב. מחפשים אותו ולכן מצד אחד כדאי שיברח ממוסקבה לעיר אחרת, אלא שאז תתבטל כל הפעילות המחתרתית הגדולה שלו.

השני שאל: היות וכמה יהודים הגישו לאחרונה וקיבלו אשרת יציאה לארץ, האם גם להגיש בקשה – שאז הוא מסתכן שיאבד מיד את מקום עבודתו כמהנדס בכיר, כי יפטרוהו מעבודתו ברגע שיגיש את הבקשה וייתכן שבכלל לא יאשרו לו וכך יצא 'קרח מכאן ומכאן'.

"ואז, כשהתארכה השיחה וזרמו הניגונים והדמעות [ניגונים מאן דכר שמייהו?], סיפרתי להם לפתע על ספר התניא שהרבי נתן לי לפני נסיעתי הנוכחית, תוך בקשה שאשא זאת עמי בעת הביקור... הוצאתי מכיס מעילי את התניא... "זה תניא שהרבי עצמו נגע בו השבוע בידיו הקדושות" הם חזרו ומלמלו בהתרגשות רבה...

"והנה, לפתע, פרץ אחד מהם בצעקה והוא מצביע לי על עמוד מסויים. מתברר שתוך כדי משמוש הוא הבחין שיש קפל בדף אחד, והמילים הראשונות של העמוד הזה (קונטרס אחרון עמוד קסב) הן "שהשעה דחוקה לו ביותר ואי אפשר לו בשום אופן להמתין".

"הנה תשובה ברורה לשאלה שלי", הוא צועק לי נרגש. "הרבי אומר שעלי לברוח מיד ממוסקבה ואינני יכול להמתין".

"ואז, לאחר דקה ארוכה של הלם, כמו קוראים האחד את מחשבות רעהו, מתחילים לחפש אם יש עוד סימן. ואכן, בספר היה עוד עמוד אחד מקופל. עמוד לח ב"ליקוטי אמרים", והמילים הראשונות בעמוד היו "ליכנס לארץ". הספק אם להגיש בקשה לאשרת יציאה הותר במקום...

"הם ביקשוני כמובן להשאיר אצלם את התניא, אבל אמרתי להם שהרבי אמר לי שאשאיר זאת אצלי". עד כאן סיפורו של הרב טייץ ז"ל (עד כאן בספר "דיעדושקא").

אני מבקש את עזרת הציבור בחיפושיי אחרי האברך החב"די שהגיש את הבקשה לעלייה ארצה, ומן הסתם בקשתו אושרה. ואם לא באותה שעה, אז בוודאי עלה ארצה אחרי פתיחת שערי ברית-המועצות.

יש לשער שאותו אברך אינו שומר את הסיפור בבטנו, ובהתוועדויות חסידיות ודאי חוזר הוא ומספר שוב ושוב על תחבולת "חטיפתו" של הרב טייץ אל "הבית המחתרתי", ועל אותו אירוע שמיימי שבו קיבלו הוא וחברו את המענה לשאלותיהם בספר ה'תניא', שהרבי קיפל את שני דפיו ונתנו בידי הרב טייץ.

מאותו אברך נוכל בוודאי לשמוע גם מי היה האברך השני ומה עלה בגורלו, לאן ברח ממוסקבה, האם יסד "מחתרת חסידית" גם בעיר מקלטו, האם הוא עדיין יושב שם ומספר בהתוועדויות את "נס התניא", או שמא עלה גם הוא לארץ ישראל.

* * *

עד שייחשף צדם המזרחי של כל העלילות הללו, ישארו הסיפורים בבחינת "פלג גופא".