לרגל כ"ב שבט – יום פטירתה של הרבנית ע"ה – נביט בכמה סיפורים שנדבקו אליה אחרי מות, ובוודאי אינם לרצון לה ואינם לרוחה.

נפתח – לשם שינוי – בסיפור שנראה אמין, וממנו יתד ממנו פינה להכרת התהליכים המהירים לייצור שמועות-שווא, הפצתן והיקלטותם.

מספר הר"ר יצחק וינשטין בספרו "אמרי חכמה" על קוהלת (ירושלים תשכ"ט, עמ' מ):

ע"פ מקרה נפגשתי עם רב ור"מ גדול אחד וסיפרתי לו המעשה שהיה ויעצני שכדאי לפרסם זה... זהו בשם הסבא מנווהרדאק ז"ל. וזה הדבר.

נכחתי בהלויתו של בעל "ערוך השלחן" ז"ל בנווהרדאק הרב דשם. כמובן נכחו הרבה רבנים מהסביבה גם הגאון ר' אלי' ברוך האב"ד ור"מ דישיבת מיר, הרב ריינס מלידה ועוד ועוד, גם המגיד ממינסק. כמובן השמיעו הספדים.

עלה רב אחד והספידו, ואמר שעשר דקות לפני יציאת נשמתו התיר עגונה. כמובן שהקהל התפעל מזה.

כשחזרנו מבית הקברות עייפים צמאים ורעבים כמובן, נכנסנו להסבא ז"ל כעשרה כשנים עשר איש, טעמנו, שתינו כוס תה. פנה אלינו כהאי לישנא: עכשיו אראה לכם כיצד אפשר לסמוך על היסטוריה מה שכותב איזה לבלר, מה שקרה לפני כמה מאות שנים.

שמעתם בוודאי שאיזה רב אמר בהספדו, שעשר דקות לפני יציאת הנשמה התיר עגונה. אני בעצמי נכחתי ביציאת נשמתו, גם שמעתי מה שאמר שמזה יצא ההיתר עגונה.

בערך כרבע שעה לפני יציאת נשמתו הפליט מפיו כהאי לישנא: "וואס איז מיט די ווייבל"? (היינו, "מה עם האשה"?). שאלו אותו: "איזו ווייבל"? לא השיב. ובעוד חמש דקות הפליט עוד הפעם: "וואס איז מיט די ווייבל"? ויצאה נשמתו ר"ל. זהו ההיתר עגונה.

התבוננו בעצמכם: הרב הזה איננו שקרן, והשעה רצינית מאד – בפניו, ואפשר להכחישו, יפליט שקר מוחלט כזה? וכי רק הביטוי "ווייבל" מהווה היתר עגונה? מי יודע איזו "ווייבל"? יתכן שהמשרתת או אחרת, אבל שום היתר עגונה, לא מיניה ולא מקצתיה!

והלבלר הכותב היסטוריה כידוע הרבה מהם שקרנים, ומה שהיה לפני כשלש מאות שנה שאי אפשר להכחישו, איך אפשר לסמוך על מה שכותבים. והרבה הרבה בונים בנינים על דבריהם.

עד כאן דברי הרב וינשטין.

משהו די דומה אירע גם במחוזותינו; מי לא שמע ומי אינו מכיר את מה ש"הכל יודעים", שכששמע כ"ק אדמו"ר זי"ע אודות פטירתה של אשתו הרבנית ע"ה, אמר: "מ'דארף איבערגעבן די קינדער, די שלוחים" [=צריכים להודיע לילדים, לשלוחים]. וכך אמנם נעשה (מובא באתר "אור חיה" ובעוד פרסומים רבים).

איני יודע מתי התפשטה השמועה, האם אחר הלווייתה של הרבנית או עוד קודם לכן (שאז החידוש גדול יותר מהאירוע של הלוויית הרב מנוברדהוק). איך שיהיה, מאז ועד היום איש אינו יודע למי בדיוק אמר הרבי את הדברים הללו, ומסתברא מילתא שלא היו דברים מעולם.

*    *    *

דבר "ידוע ומפורסם" עוד יותר – ובמשך עשרות בשנים – שלרבנית יש יד בעריכת ה"שיחות לנוער" (כמובן שבגירסתן המקורית, באידיש או באנגלית), ויש שידעו לומר כך בבירור על המדור "נפלאות הטבע" אשר בו.

בראיון שנערך עם הרב שלום דובער שפירא ('כפר חבד', גל' 1041) שאל אותו המראיין, האם יש אמת בשמועה זו, ועל כך השיב המרואיין:

"זה לא נכון. אני גם יודע איך בדיוק נוצרה השמועה: פעם מישהו שאל את חמי [הרב מינדעל] מי עורך את המדור 'נפלאות הטבע' – והוא ענה: הרבנית. השומעים חשבו שכוונתו לרבנית חיה מושקא, אבל הוא התכוון לרבנית מינדל"...

*    *    *

ב'תשורה' לחתונה (כ"ו אדר תשס"א) ראינו מדור מיוחד: "לקט סיפורים" (רובם בפרסום ראשון), נלקטו ממקורות שונים ללא אחריות כלל וכלל.

שם מצאנו את הסיפור הבא:

א' מאנ"ש (כיום מתגורר בכפר חב"ד) הגיע לספריה המרכזית ב-770 וחיפש ספר מסוים. לפתע ניגשה אליו אשה ושאלה אותו איזה ספר הוא מחפש והיא הלכה והביאה לו את הספר שחיפש.

אח"כ שאלה אותו איזה נושא הוא מחפש ופתחה לו בדיוק בעמוד הנכון.

לאחר כמה ימים התברר לו שזו היתה הרבנית.

עד כאן.

כל אלו שלמדו ב-770 בחיים חיותה של הרבנית, יכולים להעיד שכף רגלה של הרבנית לא דרכה לא בבית-המדרש ולא בספרייתו. אבל לצעירים יותר אפשר "למכור" הכל...

[ליצני הדור מעירים, שהפלא הכי גדול הוא, ש"הרבנית" הצליחה לאתר ספר כלשהו בספריית 770...]

*    *    *

הסיפור שלפנינו התפרסם בעתון 'כפר חב"ד' (גל' 616, עמ' 61):

"קטעים מרשימת א' הנוכחים בלי אחריות כלל", מדברים שסופרו בהתוועדות חסידית שהתקיימה בקראון הייטס בליל שבת קודש פ' אמור תשנ"ד, מפי מי ש"זכה להיות בן בית אצל כ"ק אדמו"ר שליט"א":

פעם אחת, במוצאי יום הכיפורים, שאל ר' חס"ד שי' את הרבנית נ"ע על מה היא אומרת "על חטא" והרי זכתה לשמש את הרבי...

והיא ענתה: כשהיינו בצרפת בעת הכיבוש הנאצי, פעם אחת היתה הפגזה וכולם ברחו ממקום אחד לשני כדי להמלט מהפגזים. אנשים היו תופסים מעט מזון ונמלטים ואילו הרבי החזיק רק את הטלית ותפילין וכתבים.

בדרך, כשהלכנו, ראיתי שמאחד המטוסים נופלת פצצה ושמתי לב שאיש אחד עומד בדיוק במקום שהפצצה עומדת ליפול ודחפתי אותו בכל כוחי ועד שנבהל ונפל.

בגלל הדחיפה הזאת חייו ניצלו, אבל אני הרי דחפתי והפלתי יהודי "און אויף א שטופ טאן א אידן דארף מען תשובה טאן [=על דחיפת יהודי צריכים לשוב בתשובה]"...

עד כאן.

במקום אחר נאמר, שהרבנית סיפרה זאת במענה לשאלתו של בן המספר (כך יובן יותר פישרה של שאלה ילדותית זו), ואותה הפגזה היתה בפריז.

נוסח זה קשה מצד אחר, שהרי פריז נכבשה ללא יריות כלל ובטח שללא הפגזה אווירית...

הסיפור כשלעצמו מעורר גיחוך: יכולת חישוב מיקומה המדוייק של נפילת הפצצה, והתועלת שבדחיפת האדם, שהפצצה לא תיפול בדיוק על ראשו, אלא חצי מטר ממנו בלבד... והרבנית גם היא עמדה באותה קירבת מקום לנפילת הפצצה... והכל התרחש תוך אותן שניות ספורות שמרגע השלכת הפצצה ועד נפילתה ארצה...

בסיפורים שנקבצו באתר "אור חיה" שופצו פרטי המעשה במגמת קירובו אל הריאליה:

ההפצצה לא התרחשה בפריז (שלא הופצצה כלל, כנ"ל), אלא בשעת הבריחה מפריז לווישי. ואז –
"במהלך אחת ההפגזות הבחינה הרבנית, כי מאחד המטוסים שחלפו ממעל הוטלה פצצה. לידה עמד יהודי שלא הבחין בכך, והרבנית חששה שאם לא ישכב מיד על הארץ – הוא יינזק. במהירות רבה דחפה אותו הרבנית בכל כוחה הצידה, ובזכות הדחיפה ניצול מפגיעה"...

כלומר, אין כאן הצלה מפצצה העומדת ליפול על ראשו, אלא הפלתו ארצה, כנהוג בשעת הפצצה.

הרוצה להאמין לסיפורי מקור בלתי-אמין בעליל – יאמין.

*

בנוסח הראשון נטל עמו הרבי "טלית ותפילין וכתבים". אך לנוסח "אור חיה" המזוודה שנשא איתו הרבי [ברכבת שבא יצאו את פאריז] כללה רק "טלית ותפילין"...

ברם, ברור שהרבי נטל עמו גם "כתבים", בהם מחברת ה"רשימות" וההתכתבות עם אביו (ואף גם "אוצר" נוסף כפי שנראה בהמשך).

ועוד באתר "אור חיה":

"בערב חג השבועות ת"ש, הגיעו הרבי והרבנית לווישי, לאחר שהבריחו את הגבול תוך סיכון גדול".

אולי על הברחת-גבול זו מסופר הסיפור הפנטסטי דלהלן (שבדרך-אגב יכולים ללמוד ממנו שהרבי נשא עמו לא רק "טלית ותפילין"):

אך קודם לכן נפתח בכבוד האכסניא שבה מתפרסם הסיפור, ונעשה לקוראינו היכרות עם עלון חדש:

חינוך בדרך המלך - ירחון בנושא חינוך הילדים על טהרת הקודש בדרך חסידות חב"ד, יו"ל על-ידי ועדת החינוך של אגודת חסידי חב"ד באה"ק בנשיאות כ"ק אדמו"ר שליט"א מליובאוויטש. גיליון א, טבת תשס"ז.

העלון – ירחון – יוצא-לאור "בהתאם להוראות הרבי מלך המשיח להוסיף בכל עניני חינוך בימי החנוכה", והוא "יהווה בימה לפרסום משנתו החינוכית של הרבי מלך המשיח".

בעמ' 3 נדפסו "כללים ויסודות בחינוך", עם הרב יוסף יצחק יעקבסאן. וכה יספר:

ר' הירש כץ (בנו של העסקן הנודע ר' יעקב כץ ע"ה משיקגו), היה שואל את ארבע הקושיות בכל שנה בליל הסדר בדירת אדמו"ר הריי"ץ נ"ע. שח לי ר' הירש:

פעם אחת, אחרי ערבית של ליל פסח, הלך אבי ר' יעקב אחרי הרב ונכנס עמו לחדרו כשהוא אוחז בידי. הייתי אז ילד בן תשע, ואבי התחיל להתאונן לרבי על ההנהגה שלי, שהתחלתי לאסוף בולים... מה לו לילד ולאסיפת בולים, טען אבי? ילד צריך להיות מונח לגמרי בתורה!

הרבי פנה לאבי, וסיפר, שכשהוא – הרבי – היה צעיר הוא היה אוסף בולים... והיה לו אוסף גדול מאוד של בולים. מה קרה עם כל הבולים? סיפר הרבי, "שטלטלתי את אותם הבולים שלי לכל מקום שהלכתי אליו, עד שבזמן מלחמת העולם השניה, היינו צריכים לעבור את אחד הגבולות בצורה לא חוקית, ונתתי את הבולים שלי לחייל בגבול בתור שוחד, כדי שיניח לי ולרעייתי לעבור את הגבול"...

"ונחה דעתו של אבי ר' יעקב ז"ל", סיפר בנו ר' הירש.

עד כאן סיפור המעשה הנחמד הלזה.

ואם אכן מדובר כאן בהברחת הגבול לווישי, על-כרחנו לומר שבצאתו את פאריז לקח עמו הרבי "טלית ותפילין" וגם... אלבום בולים!

מעולם לא חקרתי את מידת מהימנותם של סיפורי ריי"צ יעקובסאן. יודעני רק את האמור באחת התגובות לפרק לח (בסידרת "סיפורים וגלגוליהם"):

"זה שרבנים ממציאים סיפורים כדי להלהיב את קהל שומעיהם אינו דבר חדש תחת השמש. הרי אם ניקח את מנין הכמרים והבישופים למיניהם שבהם "נפגש" י"י דזייקאבסאהן (לפי מה שמספר בדרשות שלו), הרי נשמתו היתה צריכה להתגלגל 50 פעם בעולם הזה כדי להספיק את אותם כמרים"...

*    *    *

שם, בווישי, שהו הרבי והרבנית משך זמן מסויים. בסוף קיץ ה'ת"ש המשיכו לניצא (כיום ניס [שיבוש! אין כאן חילופי תקופות אלא חילוקי מבטא) שהיתה אז תחת שלטון איטלקי. שם המצב היה טוב יותר.

המצב היה אמנם טוב יותר מפאריז וווישי, לפי ערך, אך גם כאן הסכנה היתה גדולה ואנשים מיעטו לצאת לרחוב. היו גם ימים שהשלטונות הכריזו עוצר.

למרות המצב הקשה מצא הרבי דרך לסייע לשאר הלכודים. באחת השנים סיפרה הרבנית, כי כדי לזכות ולהכנס לאחד המלונות בעיר (מדובר על כניסה בלבד, על שכירת חדר לא היה על מה לחשוב) היה על המבקש להציג שטר של מאה דולר. ליהודים רבים לא היתה אפשרות להציג שטר כזה, והרבי היה מסתובב עם שטר של מאה דולר, מעניק אותו ליהודי שמיהר להכנס בעזרתו לבית המלון, ומשם מחפש להציל יהודי אחר... היתה זו עסקנות מסועפת, ועם הזמן עזרו לו יהודים נוספים בעבודה מיוחדת זו.
עד כאן.

סיפור זה נאסף ל"ילקוט הכזבים" החדש "נביא מקרבך", לפיכך יש לפקפק באמינותו.

*    *    *

פירסומו הראשון של הסיפור הבא היה, כנראה, בעתון 'כפר חב"ד', מפי "המקור הראשון". בחרנו להביאו מתוך 'שיחת השבוע' (גל' 420, י"ט שבט תשנ"ה), בשל צורת ההגשה הספרותית הנאה יותר.

"הכול בהשגחה פרטית"

את הסיפור הזה סיפר ר' חנניה-סיני-דוד (חס"ד) הלברשטם, שבמשך שנים ארוכות זכה לשמש בקודש בביתו של כ"ק אדמו"ר זי"ע מליובאוויטש. הוא נמנה עם אותם יחידי-סגולה שזכו להכיר מקרוב את הרבנית חיה-מושקא ע"ה, שהתנהגה על-פי הדרכת התורה: 'בת מלך – פנימה'...

היה זה בשנת תשמ"ז. הרבנית כבר הייתה חלשה וסבלה מכמה מחלות. כמעט מדי יום נוהג הייתי להסיעה לאתר כלשהו בעיר, כדי שתצא מהבית ותתאוורר באוויר הצח. הרבי אף ביקשני פעם מפורשות, להשתדל שהרבנית תצא מהבית לעיתים קרובות.

אחד המקומות החביבים על הרבנית, היה פיסת גדה ליד נהר בלונג-איילנד. המקום טבל בירק והישרה אווירה נעימה ושלווה. הרבינו לנסוע למקום זה. כשהיינו מגיעים למקום, הייתה הרבנית מתיישבת על אחד הספסלים שעל שפת הנהר ומתבשמת מהאוויר הטוב ומהאווירה הרוגעת.

יום אחד, בדרכנו לאתר, עברנו באחד הרחובות שבהם רגילים היינו לנסוע, והבחנו במחסום שסגר את הכביש ובשלט שהיפנה את התנועה לדרך עוקפת. פנינו אל הכביש העוקף, ואז ראיתי ליד אחד הבתים ברחוב מכונית משטרה חונה. לא-הרחק ממנה עמדה משאית להעברת דירות. בחצר שמאחורי הבית אכן נראו רהיטים וכלי-בית.

את המראה הזה קלטו עיני תוך כדי נסיעה ולא היה בו כדי לעורר תשומת-לב מיוחדת. מאות אנשים מחליפים מדי יום דירה בניו-יורק. גם לא ייחסתי חשיבות רבה לרכב המשטרה שחנה בסמוך, וודאי שלא קישרתי בינו לבין עניין העברת הדירה.

המשכנו בנסיעה עוד כמה עשרות מטרים, ואז לפתע פונה אלי הרבנית ושואלת בעדינות אם אוכל לחזור אל המקום שבו נראו מכונית המשטרה, המשאית והרהיטים. שאלתי את הרבנית מדוע היא מבקשת לחזור. הרבנית הביטה לעברי רגע ממושך, כבוררת את מילותיה, ואחר אמרה: "אבי לימדני, שכל דבר הוא ב'השגחה פרטית'. הרחוב שביקשנו לנסוע דרכו היה סגור ונאלצנו לנסוע דרך רחוב אחר שבו התרחש דבר-מה. הבה נראה מה קרה שם".

חזרנו לאותו מקום. סביב הבית נראתה התגודדות קטנה של שכנים וסקרנים. מפיהם למדנו כי מדובר במשפחת יהודים שהיגרה לכאן מרוסיה. המשפחה הגיעה לארצות-הברית לפני זמן לא-רב, טרם התאקלמה בארץ החדשה והתקשתה לעמוד בתשלום שכר-הדירה. כבר כמה חודשים שהם אינם משלמים כלל את שכר-הדירה, ועתה הגיע בעל-הבית כדי לממש את צו-הפינוי שהשיג מבית-המשפט ולפנות אותם בכוח. הבטנו לעבר הבית והבחנו בבני-הזוג וילדיהם, העומדים בצד ובוכים.

כעת הייתי סקרן לראות את תגובתה של הרבנית. לכאורה, כשהתברר לנו שמדובר בסיפור לא-פשוט, הכרוך בכספים ושמעורבים בו בעל-בית זועם ובית-משפט, אמורים היינו להמשיך בדרכנו. אבל לרבנית היו מחשבות שונות לחלוטין. בעודני נתון בהירהוריי, פנתה אלי הרבנית וביקשה לגשת אל המוציא-לפועל, שנראה מתרוצץ סביב הסבלים, ולשאול אותו באיזה סכום מדובר.

ניגשתי אל האיש ושאלתיו לשיעור סכום חובה של המשפחה. תחילה הביט לעברי במבט תמה וחשדן, כאומר: 'מי אתה בכלל?'. אולם כעבור רגע התרשם כי אינני סתם טרדן ונקב בסכום המדוייק. היה זה סכום של כמה אלפי דולרים.

חזרתי אל הרבנית ומסרתי לה את סכום החוב. הרבנית לא הירהרה פעמיים. היא הוציאה מתיקה את פנקס ההמחאות הפרטי שלה, ורשמה בו-במקום המחאה על מלוא הסכום שנקבתי.

היא הגישה לי את ההמחאה וביקשה כי אגש למוציא-לפועל, אך אדאג שבני-המשפחה המסולקת וכן השכנים לא יבחינו במעשיי, כדי שלא לבייש את בני-המשפחה ולגרום להם מבוכה מיותרת.

ניגשתי אל האיש ומסרתי את ההמחאה לידיו. על פניו הופיעה ארשת תדהמה. הוא הביט בי ובהמחאה חליפות, בלא שיאמר מילה. נראה היה כי הוא מתקשה להחליט אם הדבר קורה במציאות או שהוא חולם חלום. מימיו לא נתקל בתופעה כזאת, שעובר-אורח יעצור וישלם את חובו של אדם זר.

אבל ההמחאה שבידיו לא הותירה מקום לספקות. הוא הכניסה לכיס מעילו, וכעבור דקות מספר נראו הסבלים מפסיקים את מלאכתם, מסתודדים קצרות עם המוציא-לפועל, ולאחר מכן, כשתדהמה על פניהם, מתחילים להעלות בחזרה את הרהיטים ויתר כלי-הבית אל הדירה.

נקל לשער את הפתעת בני-המשפחה ושמחתם כשבישר להם המוציא-לפועל כי הם יכולים לשוב לדירת מגוריהם. מרגש היה לראות את הבעת פניהם, כאשר נודע להם כי יהודי אלמוני הגיע למקום ופרע את חובם.

אולם בדיוק ברגע זה ביקשה ממני הרבנית לעזוב מיד את המקום, לפני שיופנו אלינו מבטים סקרניים מדי. שוב לא ראינו את שהתרחש שם. אותה משפחה בוודאי אינה מעלה על דעתה מי הייתה אותה דמות שנזדמנה למקום "בהשגחה פרטית" ונתגלתה כמלאך מושיע ברגע הנכון...

כאן מסתיים הסיפור הנאה.

חבל רק שהוא נובע ממקור בלתי אמין לחלוטין.

*    *    *

נותרו עוד סיפורים רבים רבים אודות הרבנית ע"ה, שסופרו על-ידי מקורבים אמיתיים שהשכילו לקלוט ואף להעביר היטב את אצילות נפשה, מידותיה ותכונותיה הנעלות.

יהי זיכרה ברוך.