שלשלת של מספרים אמינים איש מפי איש, שמועות וסיפורים שאינם מופרכים, אז מה הבעיה? האם פרט אחד יכול להעיב על הסיפור כולו?! גם הפעם – כבפרקים הקודמים – נעסוק באדמו"ר הזקן, בשמועות וסיפורים המיוחסים לו בעצמו, ומעתיקי השמועה איש מפי איש – ידועים מעולם ואנשי שם.

הסיפור שלפנינו לקוח מהספר "מרגניתא דבי רבנן – ילקוט דיבורים הנהגות וסיפורים ממרן הבעל שם טוב זיע"א ותלמידיו הקדושים זצוקללה"ה נבג"מ, אשר אספם וכינסם הרב החסיד המופלא ר' יוסף אייזק סג"ל ז"ל מפיטשאנקע, אשר הסתופף בצל כ"ק הצדיקים לבית טשערנאביל ורוז'ין זצוק"ל. מתוך קובץ מכתב ידו אשר נכתב בשנת תרמ"ו". הספר נדפס בירושלים בשנת תשנ"ט.

המחבר הוא נכדו של הג"ר מאיר סג"ל מחבר ספר 'ועד לחכמים' (ווארשא תרמ"ו), וגם נכדו של הרה"ק רבי נתנאל זצ"ל תלמידו של הרה"ק ר' דוד לייקעס זיע"א [מתלמידיו הגדולים של מרן הבעל שם טוב זיע"א].

היתה לו למחבר תודעה מובהקת של שאיפה לדייקנות, וגם לבעייתיות הנלווית לשאיפה זו; כדבריו בהקדמותיו:

"המאמרים האלה שמעתי איש מפי איש עד בעלי המאמרים, שכולם הם אנשים ישרים שראוי לסמוך עליהם... ואנכי צרפתי ובררתי אותם מנופה בי"ג נפה".

"אחת שאלתי מאת המעיינים בספרי זה אותה אבקש, שלא יטילו מום בקדשי שמים האלה... ידעו כי בכל כוחי עבדתי להעתיק המאמרים כצורתן וכהוייתן כמו שנשמעו בין החיים מפי קדושי עליון".

"ואם ישאלני אדם: איך אתה סומך על האנשים השומעים ומספרים לך המרגליות האלה, גם אם אינשי מהימני נינהו, הלא מבואר בגמרא קידושין (דף מד ע"א) דמקשי שם, ור' אבין בר סמכא הוא? ותירץ אין, כמין ימא לטיגני הוא, יעויין שם ברש"י ותוספות [פירש רש"י: לא היתה לו – לרבי אבין – שהות שיכחה בינתים, שכשיצא מבית המדרש אמרה לי מיד, כשולה דג מן הים והמחבת נתונה על האור לתתו בתוכו בשמן לטגנו. ובתוספות הביאו את פירושו של רבינו חננאל: דשני מקומות הם וקרובים זה לזה, כלומר אין אדם משקר כהאי גוונא, דכיון דמקום קרוב הוא סבר אי משקרנא אתי איניש אחרינא ומכחישני, הילכך לא משקר]. ומשמע משם, הא לאו הכי, אין לסמוך על שמועות אחרים!

"על זה אענה: עיין בירושלמי שקלים (פרק ב' הלכה ז' בסופה) וזה לשונו שם: ר' זעירא אמר, לית אנן צריכין חוששין לשמעתא דרב ששת דהוא גברא מפתחא וכו'. אמר ליה, ר' יוחנן אמרה משמיה. ופירוש ה'קרבן עדה': וחזקתו אינו משקר. יעוין שם היטב. מוכח מכאן, דגם אם אין כמין ימא לטיגני רשאין לסמוך על שמועות, אם נאמרות מפי אינשי מהימני שחזקתם אינם משקרים.

"ואם כן, דברים הנאמרים פה בספרי מותר לסמוך עליהם, כי שמעתים מחסידים מופלגים בתורה וביראה ומפורסמים לשם ולתהלה. וגם המעשיות המובאות פה יראי ד' סיפרו אותם ששמעו איש מפי איש, או היו בעצמם בעת גופא דעובדא. כמו המעשה מהרה"ק רש"ז מלאדי, סיפר ר' מרדכי יודא החסיד מעיר האליפאלי, שהיה מסתופף בצל קדושתו של הרה"ק הנזכר, ושמע מפיו הקדוש זאת המעשה בכל דרשה".

נפנה עתה לסיפור זה (הנדפס בספר הנ"ל, עמ' קע ואילך), שהמחבר מציגו כדוגמה לסיפור נאמן שמקורו באדם אמין ששמע את המעשה במו אזניו מפיו של אדמו"ר הזקן בעצמו!

את הסיפור הזה שמע המחבר כאמור, מפי אביו, הוא "הרבני המופלא ירא ד' מרבים מ' פנחס זללה"ה... היה ירא שמים, למדן ושו"ב... ונפטר ח"י סיון תרל"ז" (לעיל עמ' י), ששמעו מחסיד שהסתופף בצלו של אדמו"ר הזקן שהוא בעצמו שמע את הסיפור מפיו של הרבי "שהיה מספר מעשה זאת הנוראה כמעט בכל יום שדרש"!

אין לנו שום דבר נגד הסיפור (או המשל), כפי שאין לנו שום סיבה לפקפק באמינותם של הכותב ואביו, וגם לא בחסידותו וביראת-השמים של החסיד ר' מרדכי יודא מהאליפאלי שהיה משך זמן אצל אדמו"ר הזקן ושמע דא"ח מפיו.

עם כל זאת, לבנו פג מלהאמין לשמועתו, דוקא משום הדגשת העובדה שאת הסיפור הזה נהג אדמו"ר הזקן לספר "כמעט בכל יום שדרש... כמעט בכל דרשה"! הדעת נותנת שסיפור שרבינו היה מספרו מאות פעמים יגיע לידיעתם של חסידי חב"ד ממקורות רבים ומגוונים, שהרי במשך השנים שמעו זאת אלפי חסידים מפיו של אדמו"ר הזקן! וכיצד לא שמענו ולא ראינו אלא רק ממקור שאינו מזוהה בהכרח עם חסידי חב"ד?

אילו היו אומרים שאדמו"ר הזקן סיפר זאת פעם או פעמיים, לא היתה לנו שום סיבה לפקפק בו, אפילו אם מקורו לא מקרב אנשי חב"ד. אבל סיפור שרבינו הזקן סיפרו כמעט בכל פעם שאמר חסידות?!

ואולי יש לומר, שאותו ר' מרדכי יודא שהה אצל אדמו"ר הזקן במשך זמן קצר בלבד, ורק באותה תקופה היה הרבי מספר את הסיפור דנן כמעט בכל פעם שאמר דא"ח. במקרה כזה יתכן בהחלט שהסיפור נשתקע, ונותר לפליטה רק בזכותו של מחבר ספרנו שהעלהו על הכתב. וברוך שמסר עולמו לשומרים ששמרו את כתב-היד עד לדורנו זה.

*       *       *

עוד מובא באותו ספר (בעמ' קלב), בזה הלשון:

שמעתי מהרב ר' שבתי משה אבד"ק באראנטשא, ששמע מר' ברוך ב"ר ישראל הרב מלעווי, ששמע מהק' מלעווי [בנו של האדמו"ר מרוז'ין זצוק"ל], שאמרו לו בשם הרב ר' יצחק משה מיאס, ששמע מרבו הק' ר' זלמן מלאדי שאמר, שמשיח בבואו יאמר דרוש גדול, ואחר הדרוש יעמוד אלכסנדר השלישי ויאמר "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". עכ"ל.

השמועה כשלעצמה אולי למעלה מהשגתנו, אבל רובם של מעתיקי השמועה ידועים לנו היטב: הר"ר שבתי משה הוא בעל הספר "רמזי הגדות" (ברדיטשוב תרנ"ח) שבו – ובעיקר בחלק "אמרי יאי וגדיא יאי" – מובאות שמועות רבות בשם אדמו"רי חב"ד.

על עצמו מספר הוא בהקדמת ספרו: "ובהיותי בן י"ז שנה, ב' שנים אחר נשואין שלי בעיר אוסטילא בפלך הנ"ל [וואלין], הייתי אצל אדמו"ר הגאון הקדוש מהר"ם מלובאוויטש נ"ע" – אדמו"ר ה'צמח צדק'.

החסיד ר' יצחק משה מיאס ידוע לנו עוד יותר, בהיותו מצעירי תלמידיו של אדמו"ר הזקן, מגדולי החסידים של אדמו"ר האמצעי ואחר-כך מזקני החסידים המקושרים לאדמו"ר ה'צמח צדק'. ונחשב לראש חסידי חב"ד ביאס וסביבתה, ובאחרית ימיו פרנס ומנהיג במדינתו.

*       *       *

קשה היה לנו לקבל סיפור בלתי ידוע שכאילו סופר על-ידי אדמו"ר הזקן פעמים רבות, ומאותו טעם יקשה עלינו לקבל את מנהגו "הרגיל" ועם זאת בלתי-ידוע של אדמו"ר הזקן, שגם אותו היינו מצפים לשמוע בקבלה מפורסמת או אפילו לראותו נהוג במעשה בפועל בקרב חסידי חב"ד.

וכך מסופר בספר "לקט שכחה ופאה" מאת הר"ר דובעריש מאנזאן (ברדיטשוב תרס"א):

שמעתי מהצדיק הגאון בעל התניא ובעל השולחן-ערוך, אשר מפיו אנו חיין, כשהיה קורא בתורה ביום ב' דראש-השנה והסיום בשם "ואת מעכה", היה אומר הראשי-תיבות מזה: וידוי אחר תשובה מגעת עד כסא הכבוד. עכ"ל.

לא כאן המקום להאריך במקבילות לראשי-תיבות אלו, אלא רק להתפלא על שמועה זו: מנהג שנהג אדמו"ר הזקן מדי שנה בשנה במעמדם של מאות חסידים, וכל-כך נתעלם מן העין וממסורת החסידים!