סיפורים וגלגוליהם
בשבוע האחרון של חודש כסלו נעסוק בסיפור מתקופת מאסרו השני של אדמו"ר הזקן, ושיחרורו ב"נר החמישי" שאך זה עתה יצאנו הימנו.
סיפור זה התפרסם בעתון 'המליץ' ביום כ"ט כסלו תרס"ב, בחתימת 'אבי-דוד', הוא הסופר והעתונאי ש"י יצקן שכתב – בין השאר – גם את הספר "רבנו אליהו מווילנא" (ווארשא, תר"ס).
לרוח היום
(מסיפורי חסידי חב"ד)
גם האסירים מגולחי הראש, גם השרים ופקידי בית האסורים אשר במצודת עיר המלוכה – כולם ידעו, כי קדוש אלקים בתוכם.
והוא? הוא ישב לו בקרן זוית אפלה, מועך את קצות זקנו בין אצבעותיו, נושכם בשיניו, מתעמק וצולל בתהום רעיונותיו והוגה...
ויש שהוא, נשמתו עדן, היה מתעורר כמו מתרדמה, קפץ ממקומו ויתהלך אנה ואנה, מזוית לזוית, שעות אחדות רצופות.
ויש שניגש אל כנופיית האסירים, קידמם בשלום, שם ידו על כתפו של אחד מהם ודיבר אליהם כמדבר איש אל רעהו, דברים טובים, דברים נחומים.
מדוע הנכם עצבים? למה נפלו פניכם? ד' הטוב יכפר לכם עוונתיכם – זה היה פתגמו הרגיל כשראה את פני האסירים זועפים ואינם משתוללים ומשתגעים כדרכם. והאסירים בשמעם את קול הקדוש יוצא מלב מלא אומץ ותקוה, התעוררו ושבו לתחיה: צחקו, עלזו וגם יצאו במחול. הם, מגולחי הראש, הנפשות החוטאות והאובדות רקדו כאילים, כפראי מדבר והוא, הקדוש, הכה בכפות ידיו זו לזו ויקבל הנאה מהנאתם, ממצות פדיון שבוים, פדיון נפשות אדם מעמק עכור...
ובשוב הקדוש לזוויתו ויעלו הקמטים על מצחו, ויעל גם ענן היגון ויכס את פני האסירים כבצעיף עלטה. אין קול, שחוק ומחול, כולם שכבו על מקומם, על שקי התבן, כפגרים מתים.
הוא ידע את כל אחד מהם בשם, וגם את כל הקורות אותו ואת נפשו ידע. מעל רשמי פניהם הכיר את עוונותיהם ואת דרכם אשר השחיתו והתעיבו במעלליהם, וגם הם סיפרו לו ולא כחדו ממנו דבר, וישפכו לפניו את שיחם ומרי לבבם; והוא, מדי שמעו, התאנח מרה וישתתף בצערם, בצער לבותיהם השבורים והרצוצים מרגשות נוחם מרים; בצער נשמותיהם המתאבקות בשארית כחותיהם והצמאות לצאת מתוך האפלה לאור החיים...
יש שהקדוש היה חובט את פניו בקרקע לבלי הבט בפני הרשע היושב ממולו, לבלי ראות את הידים אשר גנבו, שדדו וגם הרגו ושפכו דם נקי. נדמה לו כי הדם השפוך ההוא צועק אליו מהאדמה וקורא: האתה זה רבי שניאור זלמן בעל ה"תניא" אשר אלפי חסידים יכרעו לפניך ברך? ואתה הנך יושב בד' אמותיו של רוצח נפשות, תסתכל בפניו ותשוחח עמדו? ובאותו רגע ואזניו כמו שומעות גם קול הנפש החוטאת המתהפכת בחבליה וקוראת: כבר לקחתי מיד ד' כפלים בכל חטאותי. מיד והיה נושא את עיניו ומביט ברחמים רבים ובחמלה אין קץ בפניו הקודרים של הפושע היושב ממולו, בלחייו הצנומות והנקמטות, בעיניו הבולטות והמלאות תחינה ובקשה, להוציאו מן המיצר ולהשיבו לחיים...
וקול הדם עולה וצועק וקורע לבבו: דם נקי אנכי, דם אב אומלל שנפל חלל בידי הפושע האכזר הזה.
וקול הנפש החוטאת הלך וגבר לעומתו, בוקע שמים בתחינתו: השיבני ד' אליך ואשובה.
ושני הקולות מתבוללים, מתלכדים והיו לקול אחד מחריד לב, ויחרד הקדוש ויקפוץ ממקומו ויאחז בידי הפושע ויאמר אליו: קוה לד' הטוב.
והיה הקדוש בוכה במסתרים, בלילה, בלילה, בשכבו בקרן זוויתו החשוכה, בשמעו את אנחות הנפשות האובדות בחטאותיהן ובעוניין, האנחות המרות היוצאות לרגעים מלבות האסירים, בוקעות את דממת החשיכה, מגיעות ללבבו ומזעזעות את המיתרים הדקים שבו, את כל הרגשות שבהם, ויהמו ויתפוצצו, והיו גם הם לאנחה חרישית שנשמעת מסוף החדר ועד סופו, ויאנחו האסירים ויאנח הקדוש, ותהי אנחה אחת גדולה ומרה ממלאה את חלל עולמם האפל, את חלל בית האסורים.
ומדי יום ביומו, לעת ערב, כאשר שלחה השמש את קוויה האחרונים דרך סבכת הברזל אשר לחלונות בית האסורים הקטנים, והקדוש עמד בקרן זוויתו, עיניו נשואות למרום, מכה באגרופו על חזהו וקורא: סלח לנו אבינו כי חטאנו, באותה שעה כבר היו האסירים לוקחים להם איש איש את שק-התבן שלו ויציעו את משכביהם, ובעוד רגעים אחדים ודממה עמוקה, דממת מות פרושה על פני הבית כולו, כי נר למאור לא ניתן להם, והיה להם היום לאור כהה והלילה – לחשכת אפילה.
והיו האסירים מחכים לאותו הערב האחד בשבוע שבו ניתנה הרשות להקדיש נר אחד לכבוד שבת, והיה בהדליק הקדוש את נרו ויברך עליו, ויהי אור גדול, אור יקרות בכל חדרי הבית ובכל חדרי הלבבות האפלים, ויקומו האסירים ויצאו במחול לקול ניגונו של הקדוש בהשתפך עליו נפשו ב"לכו נרננה".
הקדוש עמד מול נרו הדולק, נפשו התלהבה באש קודש, ותתנשא מעלה מעלה בהתרפקה על דודה ויוצרה, ותקרא:
"קומי צאי מתוך ההפכה".
והם קופצים, הומים, סוערים, שוכחים את בריחי הברזל אשר על דלתותיהם, את שק-התבן אשר למראשותיהם ומתענגים לאור הנר המאיר את חשכת חייהם.
"רב לך שבת בעמק הבכא".
ופני כולם צוהלים ועליזים, אין בכי ואנחה, אין עצבון ויגון, כאילו כולם, כולם ישתתפו בשמחתו, בקדושת שבת מלכתא.
הקדוש יכה בקצות אצבעותיו למעלה, והם יכו וירקעו בכפות רגליהם מטה, על הרצפה, על הקרקע, בכותל, רוקדים ומשתגעים, השמחה במעונם.
- הוי, קדוש אהוב, לו היו לך, לפחות, שלשה לילות בשבוע שבת – היו אומרים האסירים, להצדיק, להבדיל, נשמתו עדן, כפעם בפעם, בראותם כי צללי הערב יגיעו, ועוד רגע יפרשו עליהם את כנפיהם השחורות.
- עוד מעט, עוד שבועות אחדים – ניחמם הקדוש בשפתי חן – ואדליק נרות שמונה לילות רצופים, לא נר אחד, כי אם נרות רבים, רבים...
- האח – קראו כולם קול אחד.
- הידד, קדוש! – קראו עוד הפעם בהרימם אותו על ידיהם למעלה – מה טוב ומה נעים תהיה אז שבתנו יחד, הלאה שק-התבן, הלאה חשיכה, נרות, אור, אור לכולנו...
- חג יהיה לי – הוסיף הקדוש בשחוק נעים על שפתיו – חג חנוכה.
- חג, חג, חנו-כה, חנו-כה – קראו כולם אחריו בתרועת שמחה.
וחג החנוכה הנה בא.
והיה מדי ערב בערב בהדליק הקדוש את נרותיו, והיה אור לכל האסירים. כולם יצאו במחולות, רקדו, קפצו וישתגעו מטוב לב.
- מי יתן והיה הקדוש הזה איתנו כל הימים – התפללו האסירים לד' – ויאיר מעט את חשכתנו.
- בלילה הרביעי, והקדוש הדליק ארבעה נרות.
- אור גדול כזה לא ראינו זה שנים רבות – קראו כולם בקול אחד, וירימו את הקדוש על ידיהם למעלה ויקראו: הידד!
- יחי הקדוש איתנו ימים ולילות רבים...
- אם היום ארבעה, הלא מחר חמישה? שאלו אותו – הלא כן, קדוש אלקים, תעשה?
- כן, אומללים, חמישה – ענה הקדוש באנחה...
- האח, מחר חמישה, חמישה נרות, בבית-האסורים, מי שמע כזאת, מי ראה כאלה? – קראו, כולם יחד.
- הידד קדוש!
ממחרת היום בבוקר, השחר האיר על הארץ ויאיר את שכבת השלג אשר על גגות בתי עיר המלוכה, וישלח קרני אורו על פני הקדוש אשר עמד בקרן זוויתו ויתפלל תפילת ה"הלל". כל האסירים עוד שכבו על שקי-התבן וישמיעו קול נחרת גרונותיהם.
"מן המיצר קראתי י-ה" הרים הצדיק את קולו בהתלהבות קודש.
אחד האסירים נשא את ראשו ויאמר:
- כמדומה לי שדופקים על הדלת.
"פתחו לי שערי צדק" הוסיף הצדיק להרים את קול ניגונו מעלה מעלה.
הדלת נפתחה ופקיד בית-האסירים בא, בידו האחת מגילת ספר, ובשניה – צרור מפתחות.
- שניאור זלמן שניאורסון! – קרא הפקיד בקול.
"אודך כי עניתני ותהי לי לישועה" התפלל הקדוש ולא הפסיק ולא זז ממקומו.
- שניאור זלמן שניאורסון! – קרא הפקיד עוד הפעם.
כל האסירים נשאו את ראשיהם מעל שקי-התבן ויקפצו ממקומם לקול הפקיד הקורא בכח.
- שכבו, שכבו! – קרא הפקיד בקול תקיף, בראותו את המהומה שנהיתה כרגע – אך את היהודי, את הקדוש אוציא מזה לחופש בפקודת המלך, ואתם כולכם תוכלו לשכב, כאשר שכבתם עד היום.
- הוי, את הקדוש, את הקדוש! – נתנו כולם את קולם בבכי – מי ינחם אותנו בעצבנו ומי יאיר לנו את חשכתנו?
בעינים זולגות מיהרו כולם לגשת להקדוש להיפרד ממנו, וידחקו איש בכתף רעהו, ותהי מהומה ומבוכה.
- לכו, אמרתי לכם – נתן עליהם הפקיד בקול – תנו לו לקחת את חפציו ומטלטליו אשר בזה ואל תפריעוהו נבזים, שודדי ליל.
- אנא, אדוני! – אמר הקדוש בשפה רפה בפנותו להפקיד – תן לי בטובך להיפרד מאחיי האומללים האלה.
הפקיד ראה, כי מעיני הקדוש זולגות דמעות ויכמרו רחמיו ויפן מעט הצדה ולא ענה דבר.
ויפלו כולם לרגלי הקדוש וינשקום ויבכו מבלי הפוגות. ואחד מהם נשא את קולו ויקרא בקול בוכים: אתמול אמרת לנו, כי היום חמישה נרות יאירו את חשכתנו, ועתה בעזבך אותנו גם נר אחד לא יהיה לנו.
פני הקדוש נעצבו וקמטים גדולים נראו על מצחו הרחב.
- אנא, אדוני! – אמר פתאום בפנותו להפקיד – תן לי לשבת עוד הלילה הזה עם האומללים האלה, לבל אמרה את מוצא שפתי אשר הבטחתים להדליק חמישה נרות בליל חגי זה.
- לך נא, לך, קדוש אלקים, לאחיך – קרא הפקיד – הנה שם עומדים הם כולם ומחכים עליך בחוץ. לך נא והאר להם את חשכתם הם... הדלק את נרותיך באהליהם הם, ומה לך פה? אל תדאג לנו, אנחנו נדע את אשר עלינו לעשות עם השודדים האלה.
הקדוש והפקיד עזבו את בית האופל, הדלת נסגרה על מסגר, האסירים שבו למקומותיהם וזוויותיהם והקדוש שב לאחיו החסידים אשר קידמו את פניו בשמחה ובקול:
"זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו".
* * *
תם ונשלם עוד סיפור בדיוני, שכמובן אינו "מסיפורי חסידי חב"ד" אלא מהרהורי לבו של הסופר, ששם לו למטרה לחנך את עם ישראל למפלגותיו השונות.
להדגמת מגמתו למען "חינוך העם", נתבונן בשניים מסיפוריו שקדמו לסיפור דנן; הראשון נדפס ב'המליץ' בתאריך ו' תשרי תרס"ב, והוא מוכתר בכותרת: "אגדה" מסיפורי זקני וילנה.
"אומרים כי בשנת תק"מ קרה הדבר ואחרים חולקים עליהם ומייחסים את המאורע לבין תקמ"ב ותקמ"ד, אבל בעיקרו של דבר הכל מודים ואין מפקפק באמיתתו".
בו יסופר על הגר"א מווילנא שהתנמנם בשעת תפילת נעילה, עד שבאה אמו והקיצתו: "אליהו, בני, אליהו! הקיצה לעבודת בוראך"...
"לא תנומה פשוטה היתה תנומתו של רבנו אליהו, דברו המתפללים זה אל זה בשובם מבית התפילה הביתה. עליית נשמה... אין כל ספק, הסכימו כל בני העדה".
ומה ה"מוסר השכל" העולה מסיפור "אמיתי" זה?
"זקנינו האמינו להביא את הגאולה על-ידי שינה, וצעירינו כהיום יחליטו להביא את הגאולה דוקא על-ידי יקיצה. את מי הצדק?"
מגמת "חינוך העם" שקופה וברורה.
למחרת התפרסם ב'המליץ' הסיפור השני, "אגדה" מסיפורי זקני קובנה, המסתיימת גם היא ב"מוסר השכל" (שבו מתומצת הסיפור):
"רבי ישראל סלנטר שמע קול בכיית ילד רעב אחד וישאהו על זרועותיו לאמו, ורבנינו שומעים קול בכיית אלפי צאן קדשים עולה מ"חדריהם" – ויתאספו לאסיפה ויגזרו גזירה לבל ילמדו על-פי ה"מיתודות" החדשות ושב ורפא להם".
לפנינו עקיצה "חינוכית" גלויה לחרדים בכלל ולרבני ישראל בפרט, על התנגדותם ל"חדרים המתוקנים" ולשיטות הלימוד החדשות.
בסיפור ה"חב"די" עקיצת העקרב סמויה במקצת:
"לך נא, לך, קדוש אלקים, לאחיך – קרא הפקיד – הנה שם עומדים הם כולם ומחכים עליך בחוץ. לך נא והאר להם את חשכתם הם... הדלק את נרותיך באהליהם הם"...
הפקיד הגוי והמשכיל היהודי דואגים שניהם ל"חינוך" החסידים ולהארת חשכתם...
* * *
חג החנוכה בכלל וי"ט כסלו בפרט, הם התשובה ההיסטורית ל"חינוך" זה; הנצחון על חכמת יון וההתגברות על מנגדי החסידות לדורותיהם, הם עמוד האור ההולך לפנינו ומאיר את חשכת הגלות באור התנוצצות הגאולה.
כל הזכויות שמורות | הרשות נתונה להשתמש בחומרים תוך ציון המקור ושליחת עותק למכון | אין לאחסן במאגר מידע כלשהו ללא אישור מפורש ©
