בסידרה הנוכחית כבר הוקדש פרק שלם לאחד מסיפוריו של מנחם ג[ערלי]ץ (הוא הפרק הארבעה עשר), ועתה נביט ב"נקודה חב"דית" שנתגלגלה לסיפור אחר שבספרו "ירושלים של מעלה" (מהדורה עשירית מורחבת ומחודשת,ירושלים ה'תשמ"ג).

נקדים ונאמר, שרבים רבים לא עמדו על טיבו של ה"טיפול" בסיפור הקודם שבספר זה (בפרק הנ"ל "מלומז'א לירושלים על כנפי הדמיון"), וטעו לחשוב שהפירכא לאותו סיפור מתבססת על טעויותיו של המחבר בפרט שולי זה או בדקדוק אחר.

אך לא היא! הנחת היסוד היא, שאם בא לפנינו אדם ובפיו סיפורי מעשיות על דברים שהתרחשו, לדבריו, לפני כמאתיים שנה, ואין הוא טורח לגלות מהם המקורות שמהם הוא שואב את הידע שלו, אין לנו שום סיבה להאמין אפילו למלה אחת מסיפוריו אלו!

כל אי-הדיוקים שהצבענו עליהם באותו פרק, לא באו אלא להצביע על שיטת עבודתו במלאכת המחשבת של טוויית מסכת הבדיות, שבמהלכה נכשל הוא שוב ושוב כדרכם של בדאים המסתבכים בקורי שקריהם. אבל גם אם לא היה טועה אפילו פעם אחת, הסיפור מופרך מיסודו בגלל שהוא מצוץ מן האצבע.

למען "הגילוי הנאות" חובה עלינו לספר, ש'בשער המהדורה העשירית' חושף המחבר ומגלה טפח מ"מקורותיו": "..אותם לילות ארוכים, אותם ביליתי בחברת זקני ירושלים, שרידי הדור הקודם, במושבי-זקנים ובחדרים אפלוליים בשכונות הירושלמיות העתיקות, כדי להעלות במצודתי עוד ועוד"...

ובכן, אלו הם ה"מקורות" האפלוליים לבדיותיו...

גם אם אין לנו מאומה נגד "סיפורים היסטוריים" הבדויים מן הלב (כסיפורי הרב ד"ר מ' להמן ושכמותם) – ובלבד שלא ישרישו בתודעת הקוראים הצעירים שגיאות גסות (כהא דכתב להמן, שהרא"ש היה חתנו של מהר"מ מרוטנבורג) – אבל המחבר דנן מתיימר לשוות לסיפוריו הילה של היסטוריה צרופה, כדבריו בהקדמתו הנ"ל: "דבר אחד ברור לי, כי הצלחתי בספר זה להוכיח לכל, כי 'ירושלים התפשטה בכל הארצות', וכי מעת חודש בה הישוב היתה לציר המרכזי של יהדות העולם. גולת אריאל כולה ציפתה למוצא פיהם של גדולי התורה ששכנו בה, והליכות תושביה היו לדוגמא לכל יהודי באשר הוא".

*       *       *

בסיפור "הגזירה הירושלמית" (בחלקו השלישי של ספרו הנ"ל, עמ' 57 ואילך), בונה המחבר בנין רב-קומות לשיחזור תהליך הכרזת האיסור על נגינת כלי-זמר בחתונות הנערכות בירושלים, שיסודו בגילויים שנגלו לרבי מאיר אויערבאך (בעל ה"אמרי בינה") בחלומו, בעקבות שאלתו לפשר מותם של רבים מחכמי ירושלים במגיפה ר"ל.

ביד-אמן ובדמיון פורה מצליח המחבר לשרבב לכאן את ההתנגדות לתנועת 'חובבי ציון', ובחדא מחתא מקבץ הוא את גדולי ישראל שבחו"ל לתמיכה באיסור התזמורות ולהתנגדות ל'חובבי ציון'; ואלה שמותם: הר"ר אברהם מצ'כנוב, הר"ר דוד פרידמן מקרלין, הר"ר יצחק אלחנן מקובנא [שיכתוב ההיסטוריה! תמיכתו ב'חובבי ציון' נעשתה בריש גלי והיתה ידועה לכל], הר"ר שמעון סופר, הר"ר יעקב אטלינגר והר"ר אליהו גוטמכר.

אך מה שנוגע לנו הוא גיבולו של אדמו"ר מוהר"ש בעיסה זו:

"על מקומו של בעל ה"צמח-צדק" ישב אז [בשנת תרכ"ו?] האדמו"ר מוהר"ש, שהיה ידוע לאחד מגדולי הלוחמים [?!] נגד תנועת "חובבי-ציון". הוא קיבל את הידיעה מירושלים, ומיד הריץ אגרת לעיר הקודש, אשר בין השאר כתב בה:

"מקובלני מבעל ה'צמח-צדק', כי האיש אשר יזכה להוודע את סיבת הצרות בשנה האחרונה וסילוקם של צדיקים בירושלים ובגולה, הוא גדול הדור! אשריך רבי מאיר שהגעת לכך..."

חוששני לפתוח בהפרכת הסיפור בכלל והמכתב בפרט, שמא יחשדוני שאני מייחס להם ממשות כלשהי...

*       *       *

לא מפתיעה התופעה, ש"גירסת גרליץ" קיבלה חיבוק אוהב מחוגי היישוב הישן בירושלים, שאף יצאו בקנאות להגנתה (ואכמ"ל).

אך הנה זכתה מעשייה נאה זו לעלות על שולחן מלכים ולהיכלל גם בספר הלכה... והוא:

ספר בית חתנים כולל: אוסף הלכות ומנהגים, הערות והארות המלוקטים מתוך דברי הפוסקים ראשונים ואחרונים... בדיני קידושין, חופה... שמחת חתן וכלה... ועוד... פעה"ק ירושלים תובב"א... תשמ"ב לפ"ק.

וכעת הובא לדפוס מהדורה שניה עם הוספות ותיקונים בשנת... תשמ"ה לפ"ק.

בשתי המהדורות הללו (בפרק יז אות ו הע' 12) מובא: בעקבות מגיפת החולירע הנוראה שפרצה בשנת תרכ"ה בירושלים עיה"ק, והפילה חללים רבים וביניהם כמה גאוני עולם, התכנסו רבני ירושלים וגזרו באיסור חמור ולטותא דרבנן, לבלתי יהין איש או אשה, לשורר בכלי זמר בנישואין. וזאת מאחר ובשאלת חלום שעשה אחד מגדולי הדור, נתברר שהמגיפה פרצה משום שלא הקפידו אנשי ירושלים על כבודו של הכותל המערבי... להסכמה זו נצטרפו עוד כמה וכמה מגאוני עולם, וביניהם ר' יעקב אטלינגר... ר' חיים מבריסק ור' חיים זוננפלד [שניהם בני הדור הבא]... ר' אברהם מצ'כנוב, ר' שמעון סופר, ר' יצחק אלחנן מקובנא, ועוד.

הרב המחבר אינו מביא מקור לשמועה נאה זו, אבל לשונו מוכיח עליו שהוא ניזון מכזבי "ירושלים של מעלה"...

בקובץ "בית אהרן וישראל" (גל' סה, עמ' קה) מובא הסיפור מפי ה"בית חתנים" הנ"ל, ומסיים שם: "אך מדומה שאין לכל זה שום מקור (ואף תיאור המציאות שאספו איסור מכל גדולי עולם לא נראה כלל). וכן שמעתי מהזקנים הנ"ל [הנקובים בשמם] דאין שום שייכות המגיפה להגזירה...".

ועוד שם (גל' סו, עמ' קמג): "..ובאמת שמעודי שמעתי פליאת רבים על סיפור זה שאין לו מקור, ומוזר הוא שלא נזכר בשום מקום אצל כותבי הקורות שהתקנה נתקנה בגלל המגיפה... וגם בעתונות של התקופה ההיא לא נזכר רמז לזה, וגם חקרתי אצל כמה מזקני ירושלים ומעולם לא שמעו סיפור זה".

"שבשתא כיון דעל על"; בימים אלו ממש קיבלה המעשייה תפוצה נוספת, כששולבה – על יסוד ה"בית חתנים" – במחקר עיתונאי שנתפרסם במוסף "קוראי עונג" של העתון "המחנה החרדי" (פ' פנחס תשס"ו, עמ' יד-טו). הדברים מובאים שם ללא כל הסתייגות, מתוך שלא הכיר את מה שכבר האריכו בנושא זה בקובץ "בית אהרן וישראל" הנ"ל.

*       *       *

תופעת המכתב ההזוי שנתייחס לאדמו"ר מוהר"ש, מצטרפת למחזה המכתבים העלומים שסקרנו בפרק הקודם.