לכל אותם ספקנים, המתקשים להאמין שיש לך אדם שמשקר גם ב"מילתא דעבידא לאיגלויי", מספק לנו "המחבר" עצמו הוכחה ניצחת:

בשנת תשנ"ח ("תהא שנת חיים נצחיים") נערכה בירושלים שמחת בר-מצוה לנכדו שי', ולרגל כך נדפסה 'תשורה' שרובה ממה"מ שיל"ו, אבל יש בה גם מדור צנוע של "סיפורים ופתגמים שסופרו ע"י סב הבר-מצוה" – הוא מיודענו "המחבר" שליט"א (תודתי לאחד הגולשים שהפנה את תשומת לבי ל'תשורה' זו).

אין לנו אלא להשוות את הסיפורים כפי שהוא עצמו סיפרם בשנים קדמוניות (מן הסתם בהשראת מה ששמע באמת מהרה"ח ר' חיים אברהם דוכמאן ע"ה), בטרם נחה עליו הרוח (רוח שטות), לבין הנוסח "המשוכתב" בספרו לצרכי תעמולה, אחרי נוח הרוח.

ואלו הם הסיפורים הנוגעים לענייננו:

[א]

אדמו"ר הזקן אמר פעם: בנימין'קע... ביקש ממני שאומר ביאור בקבלה. מהי קבלה? – השתלשלות. ואנחנו ב"ה מדברים בלמעלה מכך וביותר מלמעלה מכך ועוד יותר מכך. ובארו זאת החסידים: למעלה מכך – למעלה מסדר השתלשלות... ועוד יותר מכך – אור א"ס שלפני הצמצום.

כך במהדורה קמא (הדומה לשאר הגירסאות שהבאנו בפרק הקודם, סיפור א). אך במהדורה ה"משוכתבת" (עמ' 34):

.."בנימינקע... מבקש ממני לומר ביאור על קבלה. מה זה קבלה – השתלשלות, ואנו ב"ה מדברים בחסידות יותר גבוה, ויותר גבוה, ועוד יותר גבוה. לימדו תניא, כי התניא הוא יסוד כל החסידות ובתניא תמצאו הכל... הסבירו זקני החסידים... "ועוד יותר גבוה" – היינו באור אין סוף שלפני הצמצום, ובתניא מרומז הכל.

[ב]

פעם באמצע מאמר דא"ח שאמר אדמו"ר האמצעי בפורים עצר ואמר: ותגע בראש השרביט – דא רשב"י, און דער טאטע האט צוגינומען דעם גאנצן שרביט (=אבא לקח את כל השרביט).

[כך שמעתי גם אני מהרה"ח ר' אלי' מישולובין ע"ה בשם רא"ח דוכמאן. ולא הבאתיו בפרק הקודם מפני שלא מצאתי לו מקבילה בכתובים].

זו הגירסה הקמאית. אך אחר ה"שיכתוב" (בעמ' 63) ניתוסף גם "ביאור":

גדולי החסידים ביארו את כוונתו... "אבא (רבינו הזקן) לקח את כל השרביט", הכוונה שספר התניא וחסידות חב"ד מדבר גם בעולמות האין סוף וכו'.

[ג]

לפני הסתלקותו של אדמו"ר האמצעי באה אשה לבקש ברכה לילדים. הרבי הכניס את ידו לכיסו ואמר "נמצאים אצלי עוד שתי נשמות" והוציא את ידו מהכיס. ואמר "קחי". ונולדו לה שני ילדים.

גירסה מקבילה הבאנו בפרק הקודם (סיפור יח). אבל בנוסח ה"משוכתב" (עמ' 175):

פעם בא איש אחד... הכניס אדמו"ר האמצעי את שתי ידיו לשני כיסיו... ואמר: "באוצר שלי יש לי עוד שתי נשמות. תפיצו שניכם, אתה וזוגתך, את התניא ברבים, ואז תוושעו בשני ילדים"... ואכן החסיד הזה וזוגתו התחילו מאז להפיץ מאד את התניא ברבים, וב"ה נתברכו בשני בנים חסידים יראי שמים ולמדנים.

[ד]

מפי השמועה מרבותינו נשיאינו: "מי שניסה ללמוד חסידות ויודע חסידות אך בכ"ז נמשך לנגלה יותר, זה מראה שלא עבר את הגיהנום". וביארו החסידים: "הנשמות היום הרי הם גלגול, חסידות מדברת על אלקות, אם לא נמשכים לחסידות זה מראה שהנשמה מהגלגול הקודם נשארה בגסותה, הגיהנום לא זיכך אותה וזו הסיבה שהיא אינה נמשכת לחסידות".

המקבילה לאימרה זו הובאה בפרק הקודם, אות יג. בספרו (עמ' 109) "משכתב" מחברנו את הסיפור ואף "משדרגו" בשלשלת היחס של מעתיקי השמועה:

בשם ר' הלל מפאריטש, שפעם התוועד רבינו הצמח צדק בי"ט כסלו, ואמר: ישנה קבלה מאדמו"ר האמצעי שקיבל מאדמו"ר הזקן, שמי שלבו לא מושכו כלל ללימוד התניא, הרי זו הוכחה ברורה שנשמתו לא עברה את יסורי הגיהנום... ולכן קשה עליה בגלגול הזה הענין של פנימיות התורה... ומטעם זה הנה נשמה זו אינה נמשכת ללימוד התניא... ולכן עיקר העבודה של נשמה זו... ללימוד פנימיות התורה חסידות חב"ד בכלל והתניא קדישא בפרט...

[ה]

מרבותינו נשיאינו: "היצה"ר מעדיף שילמדו שבעה דפי גמרא מדף אחד לקוטי תורה, ומעדיף שילמדו שבעה דפי לקוטי תורה משעה אחת של עבודת התפילה".

אך לאחר "שיכתוב" הפתגם ו"שידרוגו" בשלשלת הקבלה (בעמ' 64-63):

בשם הרה"ח ר' אייזיק האמליער: מקובל מכ"ק אדמו"ר הצמח צדק, שהס"מ אומר: עדיף בשבילי שתלמדו ז' דפי גמרא, ובלבד שלא תלמדו דף אחד "לקוטי תורה"... עדיף שתלמדו ז' דפים לקוטי תורה, ובלבד שלא תלמדו דף אחד בספר התניא (כי הוא המשפיע על העבודה שבלב בפועל)... עדיף שתלמדו ז' דפים תניא, ובלבד שלא תעסקו אף שעה אחת בעבודה שבלב...

*       *       *

ומכאן לכמה סיפורים שאין להם שום אחיזה בעולם המעשה, ומוזרים המה עד כדי גיחוך.

[א]

(עמ' 65): פעם שלח אדמו"ר מהר"ש את אחד החסידים המקושרים שלו לדייטשל אחד (=יהודי מגרמניה, שהי' מהצדיקים הנסתרים בדורו), לקבל ממנו הדרכה בעבודת ה'...

פעם הי' צריך החסיד לנסוע לאיזה מקום עם טראמוואי (=רכבת עירונית), ראה הדייטשל מבעד החלון איך שהטראמוואי זז כבר ממקומו והתחיל לנסוע, והחסיד רץ מהר מאד והספיק לקפוץ עליו... הוכיח אותו הדייטשל על כך שסיכן את עצמו... והזכיר לו מה שאמרו חז"ל על מי שעושים לו נס שמנכים לו מזכויותיו.

וביאר בזה... שמורידים מנפשו כוחות רוחניים... דכאשר לומד ענין בלקוטי אמרים תניא... אזי אף שלומד אדעתא דנפשיה, חסרים לו הזכויות שניכו ממנו, שבכוחם הי' זוכה להנחה וקליטה פנימית ("א דערהער") יותר בנפשו.

עכ"ל הסיפור.

אני שמעתיו (מהרה"ח ר"א מישולובין ע"ה) בנוסח שונה "במקצת": לא "דייטשל" היה זה וגם לא צדיק נסתר, אלא הרה"ח ר' אבא פרסון, שהתגורר בקניגסברג... הוא אמנם הוכיח את אותו (בחור?) שקפץ לטרומוואי, אבל לא אמר לו דבר וחצי דבר אודות ספר התניא...

[ב]

(עמ' 94): הרה"צ ר' זושא מאניפולי היה מקפיד מאד שהתניא קדישא יהיה תמיד בסמיכות אליו, והספר לא ירד משלחנו בביתו לא בשבת ולא בחול. גם בהלכו לביהכ"נ היה התניא עמו... וגם כשהיה עורך "גלות" ונודד ממקום למקום היה התניא קדישא כל הזמן אתו ושמר אותו תמיד כבבת עינו.

עכ"ל הסיפור.

כבדרך אגב למדנו מכאן "מעשה רב", שבאניפאלי היה עירוב, וגם ביום השבת היה הר"ר זושא מטלטל את התניא מביתו לביהכ"נ ומביהכ"נ לביתו.

אבל עדיין לא מובן: התניא נדפס בשנת תקנ"ז, והר"ר זושא נפטר בשנת תק"ס. כלום ערך "גלות" באותן שנים?! הרי הליכתו ב"גלות" היתה קודם שנתפרסם! מה גם שבשבע שנותיו האחרונות שכב מדוכא ביסורים ל"ע, ולא יצא ל"גלות"...

אך מה הוא סיפור תמוה זה לעומת רעהו דלהלן:

[ג]

(עמ' 149-148): בביתו של הרה"צ ר' זושא מאניפולי היה המנהג בסוכות, שלאחר הליכתו של ר' זושא לביהכ"נ, היתה זוגתו הרבנית באה לסוכה עם ילדיהם, ואליהו הנביא היה בא לסוכה ומשחק עם הילדים, עד שחזר ר' זושא מביהכ"נ...

גם היה נהוג אצלם, שכשהרבנית היתה באה עם הילדים לסוכה היתה באה עם ספר התניא בידה ומניחתו על השלחן.

פעם קרה, ששכחה לקחת עמה את התניא לסוכה, ולחזור הביתה לא רצתה, שכן איך היא יכולה לעזוב את הסוכה כשאליהו הנביא עומד להגיע לשם בכל רגע... אולם עבר זמן רב והוא לא בא...

ר' זושא בא מביהכ"נ... לא הלך מיד לסוכה רק פנה ונכנס לביתו... [והסביר לזוגתו]: תמיד, מיד כשאני נכנס לחצר, לבי מושכני להיכנס מהר לסוכה, אולם בשנה זו הרגשתי שאין לבי מושכני להכנס לסוכה...

החליט לשאול שאלת שמים, והשיבו לו, כי במקום שבנו את הסוכה בשנה זו היה שם לפני הרבה שנים בית הכסא, ולכן נתהוו אצלם כל המניעות הנ"ל.

עכ"ל הסיפור (העשוי במתכונת הבדיחות המשכיליות שנועדו להתלוצץ על הצדיקים ועל החסידים).

על-פי המבואר לעיל, עלינו למקם את הסיפור הזה בחג-הסוכות של השנים תקנ"ח, תקנ"ט או תק"ס. בני כמה היו אז אותם "ילדים" שלא הלכו עם אביהם לביהכ"נ, אלא המתינו לאליהו הנביא שיבוא וישחק אתם בסוכה? בנו הצעיר (מזיווגו השני) היה אז כבן שלושים שנה...

הנוסח הקרוב ביותר שהצלחתי למצוא לסיפור מוזר זה (שהרי אין שקר ללא קורטוב של אמת), הוא המסופר ב"סיפורי צדיקים החדש" (אות נ), על זוגתו של המגיד ר' מיכלי מזלוטשוב זצ"ל, שבכתה על שבשנה אחת לא זכתה לראות את אליהו הנביא בסוכתם; אחר-כך התברר שבאותה שנה בנו הבנים את הסוכה ללא עזרת אביהם, וקבעוה במקום שהצלם שבראש הכנסיה הטיל את צלו על הסוכה, לפיכך לא זכו לביאתו של אליהו הנביא.

אבל אין כאן לא את הר"ר זושא, לא את זוגתו ששכחה לקחת את ספר התניא ולא משחקי שעשועים של אליהו הנביא עם הילדים.

[ד]

את הסיפור הבא (בעמ' 102) העתיק "המחבר" (או העורך) מתוך העתון 'כפר חב"ד', ולא עליהם כל תלונתנו.

וכך מסופר שם בשמו של רבינו זי"ע: כ"ק מו"ח אדמו"ר הקפיד תמיד שספר התניא יודפס אך ורק עפ"י מהדורת וילנא... פעם ביקשו בירושלים להוציא מהדורה חדשה של ספר התניא, ולהחלטה זו צורפה התחייבות של שלושה עשר אברכים, שכל אחד מהם יגיה את הספר היטב בנפרד... כשיצא ספר התניא החדש והובא לפני כ"ק מו"ח אדמו"ר, הוא עיין בו ומצא שלש עשרה טעויות כמנין האברכים שהגיהו אותו.

עכ"ל הסיפור הבדוי מתחילתו ועד סופו: ספר התניא לא נדפס מעולם בירושלים בתקופתו של אדמו"ר הריי"צ ושום י"ג אברכים לא התחייבו להגיהו, ומכיון שלא נדפס כמובן שמוהריי"צ לא מצא בו שום טעות.

[ה]

הסיפור הבא מובא (בעמ' 119) בשמו של הרה"ח ר' איטשע מתמיד הי"ד:

אחד מגדולי הסוחרים מחסידי כ"ק אדמו"ר הריי"ץ, היתה לו תקופה שהיה רוב זמנו בנסיעות ארוכות...

פעם לפני נסיעתו נכנס לרבי ליחידות, ובעת דברו אמר לו הרבי: הרי אתה בנסיעות הרבה, תדע לך, תמיד בשעה שאתה עולה על המטוס, כדאי מאד שתגיד תניא, באופן שצעדיך הראשונים על המטוס יהיו באמירת האותיות שבתניא. וכך גם תעשה בכל פעם בעת שהמטוס מתחיל להמריא מן הארץ, וכן בעת הנחיתה...

עכ"ל הסיפור.

למי שלא יודע: ר"י מתמיד הי"ד – בעל השמועה – נהרג ל"ע במלחמת העולם האחרונה; נמצא שאותו סוחר אנונימי הרבה בטיסות עוד לפני המלחמה. ואנחנו לא שמענו מעולם על קווי-תעופה ומטוסים אזרחיים שעמדו באותה תקופה לרשות הסוחרים הגדולים... או שמא היה לאותו חסיד מטוס פרטי משלו, שהוא עצמו הטיס אותו בקו ריגא-וארשא-לונדון-ניו-יורק...

*       *       *

בספר יש רישום ותיעוד מדוייק של עשרות דרשות ושיחות ("התוועדויות") ארוכות, שכאילו נאמרו על-ידי אדמו"רי חב"ד או גדולי החסידים; למי שמכיר את רשימות החסידים שנתפרסמו עד היום הזה, ברור שסוג זה של שמועות אינו אלא בדותה מוחלטת.

מה גם שתוכנן של הדרשות מעיד עליהן כמאה עדים שהן לא יצאו מפי גדולי החב"ד לדורותיהם! האם נוכל לצפות ממי שלא קרא ולא שנה, שיעלה בידו להמציא דרשות ארוכות בסגנונו התורני של אדמו"ר הצמח הצדק, או בסגנונו המושכל של הרה"ח ר' אייזיק מהאמיל?!

הרי בעקב נעלו האחת של אדמו"ר הצ"צ היתה יותר תורה מאשר בראשו של הזייפן, ובסוליית נעלו של גאון המחשבה הר"ר אייזיק היו יותר שכליים מאשר בראשו של הלה! ואיך עלה במחשבתו שיצליח להיכנס לנעליהם?!

והנה הוא, בעניות דעתו, מעז לייחס להם דרשות ארוכות ותפלות החוזרות על עצמן שוב ושוב, שאינן אלא בליל של שמועות מעורפלות ושברי שיחות, והמאפיין את כולן היא הרדידות הרעיונית הזועקת עד לב השמים!

ועליהן נוספו עשרות הסיפורים המשובשים בדמיון כוזב ומזוייפים בכזבים דמיוניים (כפי שהראינו לעיל ובפרקים הקודמים).

ומהו המסר העיקרי העולה מכל הדרשות והסיפורים? שיפה כוחו של ספר התניא לשמירה מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה, לשפע ברכה והצלחה, פרנסה טובה וכלכלה, גשמים בעתם, רפואה שלימה וזוגיות טובה.

*       *       *

יש באמתחתנו עוד דוגמאות לרוב של סיפורים מופרכים ומזוייפים מתוכם, אך חבל להקדיש פרק נוסף לספר עלוב זה; נסתפק בקטע אחד, שהזיוף והחיקוי המגוחך שבו מבצבצים ועולים מכל שורה ושורה.

להלן דברים המיוחסים לרה"צ ר' הלל מפאריטש (ב"אחת השיחות" בהתוועדות בליובאוויטש... עמ' 212):

הרי נהוג שמראים לכל ילד וילדה בפעם הראשונה בימי חייהם את צורת ה"אל"ף בי"ת" בספר התניא קדישא. ולכן כדאי מאד לתקן בזה כמה תקנות, עבור התקופות החשובות ביותר בחיי האדם.

א) בלידת בן, כדאי מאד שההורים יכינו ספר תניא לכבוד הברית וקבלת פני אליהו הנביא, ובליל הוואך נאכט... ילמד האב בתניא זה, ולמחרתו בעת הברית יניחו את התניא בסמיכות להנימול.

ובכלל כדאי שההורים יקנו ספר תניא לכל אחד ואחת מבניהם ובנותיהם הנולדים, וירשמו את שמם בתניא שלהם...

ב) בספר תניא זה יראו להם בפעם הראשונה את צורת האותיות הנ"ל, וישמרו את התניא של ילדיהם בחדרם עד יום הבר מצוה ובת מצוה.

ג) ביום הבר מצוה או הבת מצוה שלהם, יתנו להם בפומבי בעת הסעודה בשמחה גדולה את ספר התניא שלהם, ויסבירו להם לפי ערכם, כי ע"י ספר התניא הזה, היתה תחילת התקשרות פנימיות נשמתם לפנימיות התורה, וע"י פנימיות התורה לסתים דקוב"ה.

ד) וכדאי מאד לסגולה, שגם ביום הנשואין של הבנים והבנות ילמדו בו, וגם ההורים שלהם יחזיקו את התניא קדישא תחת החופה, ולאריכות ימים ושנים טובות ימשיכו בניהם ובנותיהם ללמוד בו בזמנים קבועים בשנה.

עכ"ל ה"תקנות", שרק חסר דיעה לחלוטין יכול לייחסן למישהו שחי לפני מאה וחמישים שנה ויותר!

הרי אפילו סומא גמור רואה כאן חיקוי נלעג לסגנונו של רבינו זי"ע בהוראותיו השונות, בצירוף חצאי דברים שנאמרו בהזדמנויות אחרות, ללא כל קשר לענייננו ולספר התניא!

ה"מחבר" חושף גם את בורותו בהווי החיים של אותם הימים, כשספר התניא היה מצוי אולי בכל "מנין", אבל לא בכל בית, בטח שלא "לכל אחד" מהבנים, ועל אחת כמה וכמה שלא "לכל אחת" מהבנות...

ואך צחוק עשה לנו (בצירוף חשיפת הבורות כנ"ל) ב'תקנה' הקובעת ש"ביום הבר מצוה או הבת מצוה שלהם... בפומבי בעת הסעודה"... לידיעת "המחבר": באותן שנים איש לא הכיר את המושג "בת מצוה", ובטח שלא עלה על דעת איש לעשות טקס פומבי של "סעודת בת מצוה" (תופעה שאפילו בדורנו שלל אותה הרבי). וגם "סעודת בר מצוה" לא היתה דבר שבשיגרה כלל וכלל.

*       *       *

מענין לענין באותו ענין: "תקנת" אדמו"ר הרש"ב לחיילי ישראל המשרתים בצבא הצאר (עמ' 142-141):

"חיילים חייבים להיות תמיד בשמירה והגנה, אפילו לא בזמן מלחמה, ואפילו בזמן הכי רגוע. והעצה היעוצה והנאמנה לזה היא, שאתם [=ההורים] תשלחו לבנכם את ספר התניא, ושיהיה תמיד סמוך אצלו בבסיס, ובכל יום ויום יפתח אותו ויקרא בו כמה שורות...

"הייתי מייעץ מאד לעשות זאת לכל חיילי ישראל בכל מקום שהם משרתים בצבא, ע"י משפחותיהם ומכיריהם, שיזכו את החיילים שיהי' איתם עימם ספר התניא קדישא תמיד.

הגיחוך מובן וההסברים מיותרים.

*       *       *

החיקוי לסגנונו של הרבי זצ"ל ניכר בעיקר בדברי הסיום לדרשות הבדויות, הנאמרים בלשון הידוע "הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו" – ביטוי שהוא חידוש מובהק של הרבי! אבל אצל "מחברנו" לשון זה משמש כבר בתקופתו של אדמו"ר מוהר"ש (עמ' 33) ואפילו בדורות קדומים יותר (עמ' 80), ובפיו של אדמו"ר הצמח צדק גם בסגנונו המובהק עוד יותר של רבינו זי"ע: "הגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו בקרוב, בגאולה שאין אחריה גלות" (עמ' 88). נראה שגם את הביטוי "מעומק פנימיות לבבי ובבקשה נפשית" (עמ' 89) "ירש" הצמח צדק מהאדמו"רים ממלאי מקומו...

ומעתה לא נפלאת היא בעינינו שאדמו"ר הריי"צ משבר את אזנו של אחד החסידים, ב'יחידות', בדברים שלא שמעתם אוזן מעולם עד שכתבם רבינו זי"ע באגרותיו: "נעשים מוחו וליבו זכים אלף פעמים ככה, כמו שאדמו"ר הזקן מבאר ב'תורה אור' בתחילתו... שע"י נתינת הצדקה נעשים מוחו וליבו זכים אלף פעמים ככה. ואין כוונת אדמוה"ז לומר זאת בדרך גוזמא ח"ו, אלא כך הוא הענין ממש בפשטות לאמיתתו... כן הענין ממש גם בצדקה רוחנית שעוסקים בעסקנות ציבורית, ובפרט בהפצת המעיינות, שתהי' לו הצלחה מרובה הן בלימודו בעצמו בהבנה והשגה... שבמקום יגיעה של אלף שעות תספיק לו יגיעה של שעה אחת בלבד... וכל שכן בהפצת התניא קדישא "שעולה על כולנה" – הרי זה מזכך את מוחו וליבו אלף פעמים ככה כפשוטו"...

רק המשפט אודות "הפצת התניא קדישא שעולה על כולנה" ניתוסף כאן על דבריו המקוריים של אדמו"ר זי"ע...

*       *       *

כשאנו מתוודעים לזיופים שבשמועות ובסיפורים המפוזרים לאורך כל הספר מראשו עד סופו, כמובן שכל ה"מקורות" הרשומים בסוף כל פתגם ושמועה הם חסרי ערך לחלוטין; אבל גם בלאו הכי הם משוללי כל היגיון:

מה טיבם של כל השמועות המתייחסות לר' חיים אברהם דוכמאן בשם ר' זלמן זעזמיר או ר' בנימין קלעצקער? כלום הכיר את החסידים הללו – מתלמידי אדמו"ר הזקן – שאפילו זקינו ר' מרדכי יואל לא זכה לראותם?!

ומה פשר השמועות וההתוועדויות המרובות שר' אייזיק מהאמיל ור' משה וילענקיר יודעים לצטט מפיו של אדמו"ר הצמח צדק? כלום היו מן ה"יושבים" בחצירו של הצ"צ? הרי ר' משה זה נפטר לכל המאוחר בתחילת נשיאותו של הצ"צ, ואילו ר' אייזיק היה אצל הצ"צ פעמיים או שלוש בלבד, וגם אז לא שהה שם משך זמן (ידועה התבטאותו על עצמו בייחס לאותה תקופה: מה אני? תאמרו חסיד? הרי אינני נוסע לרבי! תאמרו רבי? הרי אין נוסעים אלי...). גם בספריו הרבים נראה שהוא מביא דברי דא"ח רק מאדמו"ר הזקן ואדמו"ר האמצעי, אבל לא מאדמו"ר הצ"צ. וכאן לפתע פוגשים אנו בר' אייזיק שלא ידענוהו מעולם, והנה רובי תורתו מלאים וגדושים בדברי הצמח צדק והוא מגדולי מעתיקי שמועתו!

גם צמד המקורות "ר' ניסן נעמינוב ור' ישראל נח" על מופעיו הרבים מוזר לנו לחלוטין; לא זו בלבד שמצינו בהם דברי שקר אודות הדברים שזכה ר' ניסן לשמוע מאדמו"ר הריי"צ ב'יחידות' הזויה שלא התקיימה מעולם (כפי שהראינו בפרק יט), אלא שעצם המחזה הזה של דיבורם המשותף הוא מושלל המציאות: מעולם לא דרש ר' ישראל נח דרשות מעין אלו, לא מיבעי בנוכחותו של ר' ניסן שאז לא פצה פיו כלל, אלא גם בהזדמנויות אחרות לא נשמעו כמותם, לא ממנו ולא מר' ניסן (חבל על המעט שבמעט שנלקט מכאן לתוך הספר "ר' ישראל נח הגדול", שגם זה יותר מדי).

*       *       *

הכל הולך אחר החיתום: הספר מסתיים בקטע שכותרתו "לפרסם לכל אנשי הדור שיש גילוי הנבואה אצל משיח לפני הגאולה" – משיחת כ"ק אדמו"ר מה"מ, ש"פ שופטים תנש"א – ובו המשפט: "שכל נביא (בנבואתו) הוא המשך של נבואת משה ותורתו". אלא ש"משום מה" נשמטו ממנו המלים: "ובדורנו נשיא דורנו כ"ק מו"ח אדמו"ר"...

*       *       *

בכרך מאמרי דא"ח שנכתב בחיי אדמו"ר הזקן (מס' 8804 בספריה הלאומית שבירושלים), ניתוספו – אחר הסתלקותו של האדמו"ר – שורות מעטות שנכתבו בחום לבו של אחד החסידים, שחיבת האמת היתה עצורה כאש בעצמותיו:

"דרוש אמת, מחכם אמת, אשר כל מגמתו בימי חייו הי' להודיע לכל אחד אמת,
ומסר נפשו על זה באמת, אמת בפיו תמיד הי', ותורתו אמת, רבי ואסי' אתקרי
באמת, הוא רוח אפינו משיח ה' אמת, איש אלקי קדוש וטהור מאוד נורא, שר
התורה גאון הגאונים ויסוד המקובלים, איש אשר רוח אלקים בו נחה, צדיק
יסו"ע, מרנא ורבנא שניאור זלמן נ"ע זיע"א מלאדי, ועומק רום הפלאת שבחי
הרב זללה"ה לא יוכלו כל ניירות להכיל".

תימצת אותו חסיד את רבינו הזקן ואת תורתו במלה אחת: "אמת"!

כך היה במשך כל תולדות חסידות חב"ד, שרבבות החסידים התקרבו אליה בזכות האמת היוקדת בה ושופעת חוצה, וניאותו לאורה באמת.

כוחו של ספר ה'תניא' הוא באמת הקורנת ממנו, ואין הוא זקוק לריקלמות נבובות ולמסעות פרסום ("קמפיינים") שקריים, לא של "המחבר" ולא של "העורך" המומחה לפרסומות של שקר.

*       *       *

מי יתן ונזכה כולנו לאור האמת הגנוז בספר ה'תניא' בפרט ובתורת החסידות בכלל, ומלאה הארץ דעה את ה' "ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד", ולא נצטרך לעסוק עוד בביעור השקרים שהודבקו לחסידות, למוריה ולסיפוריה.