בשנת תשס"ד התעשרה הספרות החב"דית בספר נוסף: "התניא קדישא וכחו האלקי".

הספר מהווה ליקוט מדברי רבותינו נשיאינו (שכבר לוקטו כולם עד לאחד על-ידי המלקטים שקדמוהו), בתוספת סיפורים ופתגמים שזו להם ההתגלות הראשונה בדפוס.

אודותם כותב המחבר (ב'פתח דבר'): "חלק גדול מהסיפורים והפתגמים הם מתוך מה שזכיתי לשמוע בעצמי מזקני החסידים במדינות ברית המועצות לשעבר. קבלתי תמיד מאלו שהיו ידועים כבעלי שמועה ודייקנים, ובעיקר מהרה"ח המפורסם ר' חיים אברהם הלוי דוכמן ז"ל".

לשם הבהרת דמותו של ר' חיים אברהם דוכמן, מקדים המחבר ומבאר מי היה הגה"צ הרה"ח ר' אייזיק הלוי מהאמיל; אלא שבגלל מיעוט הכרתו את גדולי החב"ד, מייחס הוא לו תכונות הממעטות את דמותו הענקית: "הכיר את החסידים הגדולים כשהיו באים לליובאוויטש לאדמו"ר האמצעי ואדמו"ר הצ"צ, ויושבים יחד בהתוועדות חסידותית כנהוג, ומגלים את התורות הפתגמים והספורים מה שראו בעצמם ומה ששמעו מחבריהם החסידים. והוא ר' אייזיק היה חוזר אחריהם לאספם כולם ולחקקם היטב במח זכרונו".

וכך הפך המאור הגדול, המחדש הנפלא, המעין הנובע והנהר השוטף – בהינף קולמוס עלוב – והתגמד ל"כלי שני", "אור חוזר" ו"מקבל".

"הרה"ח ר' מרדכי יואל דוכמן [סבו של ר' חיים אברהם דוכמן], קיבל את רוב הסיפורים והפתגמים הקדושים מרבו ר' אייזיק... הוא היה מופיע גם בכל ההתוועדויות של זקני החסידים הגדולים שהיו בליובאוויטש, וקולט מהם את הדברים הנפלאים. ובהיותו בטבע איש מסודר מאד, נהג לרשום כל מה ששמע, בכדי להעבירם הלאה לדורות הבאים".

יש להניח שר' מרדכי יואל עצמו לא ידע דבר אודות רשימותיו הנפלאות, ומשום כך מצא לנכון לפנות אל נכדו האחר – הרה"ח ר' שניאור זלמן דוכמן – ולומר לו: אתה חושב שהסבא יחיה לנצח? כתוב! [את מה שאתה שומע ממני]... (כפי שמספר נכדו זה בספרו "לשמע אזן" עמ' 213)...  לא היה לו די ברשימותיו שלו עצמו שנכתבו "בכדי להעבירם הלאה לדורות הבאים", וגם לא עלה בדעתו להציע לנכדו להעתיק מרשימותיו אלו.

כנראה שגם "המחבר" דנן אינו יודע מה עלה בגורלן של רשימות יקרות אלו (שכאילו נרשמו על-ידי ר' מרדכי יואל), האם אמנם הועברו "לדורות הבאים", או שמא נגנזו או ירדו גם הן למחתרת ועתידות להתגלות ביום מן הימים.

ומכאן לקשריו של "המחבר" עם ר' חיים אברהם: "סיכמנו איתו שנפגש בכל יום בסתר במקום מחתרתי שקבענו, ויספר לנו מה שקיבל מסבו וכו'. כך התוועדנו אתו ימים ולילות בלי לעורר רעש, מפחד השכנים"...

כאן למדנו לראשונה, שבברית-המועצות אסור היה לזקנים לספר סיפורים לצעירים; ועוד למדנו על סמיות עיניהם של השלטונות, שלא הבחינו שמדי יום ביומו, ימים ולילות, נערכות מתחת לאפם התוועדויות "במקום מחתרתי".

פרשת תקפו וגבורתו של "המחבר" עדיין לא תמה; הוא העלה על הכתב את כל מה ששמע מר' חיים אברהם "ועשיתי זאת כחוק ולא יעבור בכל יום ויום... ולא סיפרתי על כך לאף אחד". אשרינו שאין אנו מסוגלים להבין כלל את הפחד הנורא לספר לחברים שהוא רושם סיפורי מעשיות! הרה"ח ר' דובער יפה – ש"המחבר" הכיר אותו ואת רשימותיו – עסק באותן שנים בכתיבת סיפורי חסידים, מאשר ראה בעיניו ושמע באזניו, וללא כל מורא אסף בריש גלי "הסכמות" רבנים לרשימותיו!

הגענו לפרק המתח: "איך הצלתי בע"ה את הכתבים?"; "היות שריחפה על ראשינו סכנה גדולה מאד והפחד האיום והנורא יומם ולילה לא ישבותו, החלטתי שהכתבים אין להם שמירה אלא בקרקע... שה-ק.ג.ב. לא ימצאו אותו לעולם (ומה יהיה עם הגופים והנפשות שלנו, ע"ז לא חשבנו עצות...). לקחתי שני בקבוקים גדולים ורחבים כל אחד של 3 ליטר... והכנסתי בתוכם באופן מסודר את כל החומר... חיכיתי עד מאוחר מאד בלילה שכבר כל השכנים ישנו... והתחלתי לחפור בור גדול באדמה. עבדתי ברעדה גדולה, שמא יתעוררו ח"ו השכנים מהרעש... וסיכנתי את עצמי עד למאד. כל זמן החפירה חזרתי פרקי תניא בעל פה... אחרי זה הייתי משגיח כל הזמן על המקום מרחוק, שלא אשכח ח"ו במשך השנים את הנקודה המדויקת שהטמנתי בה... בשנת תשי"ז עברנו לדירה אחרת... ושוב הוכרחתי בשעות מאוחרות בלילה להוציא את שני הבקבוקים מהמקום הראשון ולהעבירם שוב אל האדמה למקום השני בחצר של הדירה השניה"...

פרק נוסף של גבורת "המחבר" הוא תיאור הוצאת הכתבים מרוסיה אתו עמו בצאתו משם; העיקר הוא שבסופו של דבר, שבנסים גלויים ונפלאים הרוסים הרשעים לא הבחינו בכתבים המסוכנים והם הגיעו "לחוף מבטחים". עוד ל"ב שנים שמר "המחבר" על הכתבים "סגורים ומסוגרים" בביתו, ורק לאחרונה החליט שהגיע הזמן להדפיסם ולפרסמם ברבים.

עד כאן תקציר ה'פתח דבר'.

*       *       *

אקדים ואומר, ש"המחבר" לא היה ידוע עד כה בשדה הספרות החב"דית, ואיני יודע עד כמה השתתף הוא עצמו בכתיבת הספר שלפנינו; יתכן שחברו לו "סופר צללים" או "רוח רפאים", כך שכל הטענות אודות "היפך האמת" אינן מכוונות בהכרח אליו. בהקדמתו מביע הוא תודה רבה לפלוני שעזר לו בעריכה (שמו גם הוא אינו תורם לאמינות הסיפורים), ולהלן נקרא לו "העורך".

לבי אומר לי (אך כמובן שאין ביכלתי להוכיח זאת בראיות מוצקות), שהקטע בדברי "המחבר" שבו הוא מספר, שבשעת החיפושים בכליו ביציאתו את רוסיה, נזכר שהרבי הריי"צ אמר פעם לחסיד אחד: למה לא בקשת ממני שאני אעזור לך, היית יכול לומר: רבי תעזור ("רבי העלף"). לכן התחיל גם הוא לבקש הרבה פעמים מתוך פנימיות ועצם נפשו: רבי תעזור לי! רבי תעזור לי! (בנוסף לכך ש"לא הפסקתי להגיד תניא אף לרגע אחד בשעות האלו מאימה ורעדה גדולה מאד") כי הרגיש באיזו סכנה גדולה הם נמצאים – בטוחני שכל אותו קטע ניתוסף על-ידי העורך, שפתגמו זה של הריי"צ שגור על לשונו. וכאמור לעיל, אין זו אלא תחושה נטולת ראיות.

*       *       *

עוד אקדים את המאוחר, אשר שלא כדרכנו ברוב הפרקים הקודמים להקדים את הסיפורים ולאחר את ההוכחות, בפעם זו נפתח בהוכחות הנחרצות להעדר האמינות, כך – שלדעתי – תישלל מראש טענת "חזקת כשרות" לכל שאר הסיפורים שיצאו מתחת ידו ואוכל לדון בהם בהעברה ובשילוח, כי רבים הם ותקצר היריעה מלהאריך.

*       *       *

בעמ' 203-201 מסופר:

"כידוע שהרה"ח ר' ניסן נעמענוב היה תמיד מתלהב בלימוד ספר התניא... בגמר מלחמת עולם השניה בבואו מברית המועצות, הנה ביחידות הראשונה שלו אצל כ"ק הרבי מוהריי"צ נ"ע, היתה שיחה ארוכה מאד אודות יהודי ברית המועצות בכמה ענינים ברוחניות ובגשמיות, עד שהגיעו לשיחה בהכרחיות של פנימיות התורה.

"ואמר לו הרבי: הגם שכבר ב"ה יצאתם משם מן המיצר אל המרחב... הנה אסור לנו לשכוח ח"ו אפי' לרגע אחת על אחינו יהודי רוסיה הנמצאים עדיין שם... צריכים בינתיים להוציא קונטרסים בתניא בשפה הרוסית... ופרק אחד תניא בע"פ... מביא ג"כ שפע ברכה והצלחה.

"והרי אפי' התניא הראשון בלה"ק, הי' ג"כ מתפשט בתקופה הראשונה בקונטרסים בלבד. וזה שהרה"צ ר' יהודא לייב הכהן אמר: ספר התניא הוא קטורת לכל המגיפות הרוחניות דעקבות משיחא (סור מרע), והרה"צ ר' זוסיא אמר: עם ספר התניא ילכו ישראל לקראת משיח צדקינו (עשה טוב), הם בטח כיוונו גם על התניא'ס שיצאו אח"כ בכל השפות... ואני מבטיח לך ניסן, כי על ידי לימוד התניא אדעתי' דנפשיה, יגיעו ישראל להיות חסידים ועובדי ה' בעבודה שבלב זו תפלה ובאמת.

"וצריכים לזכור תמיד, שעל התניא היו מקטרגים והעלמות והסתרים... כי הקליפה והסט"א מרגישה טוב שע"י התניא דוקא תהיה מפלתה... ע"י התניא התורה שבכתב של חסידות חב"ד יבוא משיח בחסד וברחמים.

כמקור המידע ל"יחידות" זו נאמר שם: "הרה"ח ר' ניסן נעמענוב סיפר כל זה להרה"ח ר' ישראל נח בליניצקי".

ואנחנו לא נדע כיצד נוכל להאמין לו אפילו במלה אחת, בה בשעה שגלוי וידוע לכל בבירור, שמשעה שר' ניסן יצא את רוסיה לא זכה לראות את אדמו"ר הריי"צ אפילו פעם אחת! כך שכל המצוטט כאן מ"שיחה ארוכה מאד" שהיתה לו "ביחידות הראשונה שלו אצל כ"ק הרבי מוהריי"צ נ"ע" – הכל שקר וכזב!

*       *       *

בעמ' 160-159 מסופר, שבשנת תרצ"ו (1936) התפרצו סוכני הק.ג.ב. לישיבה מחתרתית של חב"ד בקייב, לא היה להם איכפת כלל מכך שלומדים גמרא, אלא פרצו בקול צרחני (ברוסית): היכן התניא שלכם? התניא שלכם הוא הוא השונא הכי עיקרי שלנו! הרי לפני שעה למדתם בספר התניא!

כשמצאו הסוכנים את ספרי התניא לקחו את הבחורים ואת ספרי התניא לחקירה, וכעבור כמה ימים נחרץ דינם ונשלחה כל הקבוצה לסיביר לעשר שנים. ומזה נראה בעליל, שאנשי ק.ג.ב. הרגישו וידעו היטב, שספר התניא קדישא הוא הוא ההפרעה האמיתית שלהם.

מקור הסיפור: "הרה"ח ר' מרדכי ליפשיץ שהי' אחד מתלמידי תומכי תמימים הנ"ל, סיפר זאת בסוד לכותב השורות לאחר חזרתו לעיר קייב מהגלות המר בסיביר בשנת תש"ו".

על שום מה "סיפר בסוד"? וכיצד ניתן לשמור "בסוד" את מעצרם של קבוצת בחורים ושילוחם לסיביר לעשר שנים? אך על "מציאות" אין מקשים קושיות: כל-כך גדול היה ה"סוד" הלזה, עד כי לא נודע לאיש, וגם בספר "תולדות חב"ד ברוסיא הסובייטית" לא בא זכרו...

ולא זו בלבד, אלא שאפילו לגיבור המעשה – הרה"ח ר' מרדכי ליפשיץ – לא נודע מעולם דבר מעצרו באותה ישיבה מחתרתית וגלותו לסיביר בשנים תרצ"ו-תש"ו!

שהרי אשתקד נדפס ספרו "זכרונות פון גולאג", ושם (בעמ' כט ואילך) מסופר דבר מעצרו בשנת תרצ"ט (בהיותו כבן עשרים ושלוש, בביתו, ולא בשום ישיבה מחתרתית), ושילוחו לסיביר למשך שלוש שנים! בשנת תש"ב שוחרר אך לא לביתו, וגוייס למאמץ המלחמתי עד תום המלחמה באביב תש"ה.

ידידי הרה"ח ר' בערל חצקלביץ' – חתנו של הרה"ח ר' מרדכי ליפשיץ – שאל אותו אודות הסיפור שנדפס בשמו בספר "התניא קדישא", ונענה בנחרצות: "שקר וכזב!... איך זה כותבים שקרים בשמי"? "מעולם לא סיפרתי לו את הדברים הללו"!

הכחשתו זו מתייחסת גם לסיפור "הצלת נפשות ממוות בטוח – בזכות התניא" (עמ' 139-138), המסופר גם הוא בשם הרה"ח ר' מרדכי ליפשיץ, שעל-פיו "נראה אלי הרבי שליט"א, כמו בהבזק של ברק, ואני מרגיש שהרבי אומר לי "תצעק מיד תניא ותינצל" ונעלם מעיני. כרגע התחלתי מהר לצעוק ברעדה גדולה ובקול מר כמשוגע ממש הפרק ב' בתניא "ונפש השנית מישראל היא חלק אלקה ממעל ממש", לא הספקתי להוציא מפי עוד מילים עד שהשומר ירה בי... פתאום נתהפך הרוצח והתחיל לצעוק אלי: "עד שאני לא אירה בך שוב, רוץ מהר מפה... ואל תשכח שאתה בסיביר"... ב"ה ניצלתי בזכות התניא קדישא"...

גם לסיפור הזה אין זכר בספר זכרונותיו של ר' מרדכי, מפני שגם הוא נכלל – כנ"ל – ב"שקר וכזב!... איך זה כותבים שקרים בשמי"?

*       *       *

סיפורי הגבורה של "המחבר" (שנעתקו לעיל בקצרה), אודות הכתיבה מפיו של ר' חיים אברהם דוכמן, מעוררים תמיהות רבות ומחשידות; קריאת עשרות הסיפורים עצמם בגוף הספר מעוררת עוד ועוד תמיהות רבות ונוראות, בעיקר כשאנו משווים אותם לסיפורים שהדפיס אחיו הרה"ח ר' שניאור זלמן דוכמן בספרו "לשמע אזן", וגם למעט שהספקתי לשמוע – ניבדל לחיים טובים – מפיו של הרה"ח ר' אלי' מישולובין ע"ה, שרשם גם הוא (לא במחתרת...) סיפורים ששמע (לא במחתרת...) מר' חיים אברהם – שמיעוט קטן מהם התפרסם פעם ב'כפר חב"ד', ורובם שמורים (או אבודים) בידי יורשיו שי'.

אילו זכינו לראות בעינינו את ה"רשימות" המחתרתיות הללו (שלדברי "המחבר" שמורות הן בביתו), היו החשדות נופלים מאליהם; על אף שלא היה לי אפילו ספק קל שבקלים ש"הרשימות" לא היו ולא נבראו, פניתי לאחד מידידיי שיבקש מ"המחבר" לראות את הכתבים. "הוא לא יראה לך", אמרתי לו, "אבל מעניין באיזה תירוץ יצדיק את סירובו"...

ברם, "המחבר" לא טרח כלל לספק הסברים למיאונו! הוא נרעש ונפחד מעצם המחשבה שעליו להראות למישהו את הכתבים "הסגורים ומסוגרים בביתו כל השנים", מלמל כמה מלים ונמלט על נפשו...

*       *       *

בפרק הבא נצביע בע"ה על האבסורדיות השוררת בסיפורים שנתחדשו עלינו בספר זה.