בספרו "אישים ושיטות" (עמ' 69) מספר הרב זוין ע"ה, שאחד הרבנים רטן לעומת הגאון ר' חיים מבריסק, שאנו אין לנו אלא דברים ככתבם ומה לנו לחילוקים הדקים ולשאר אמצאותיו הלמדניות של ר' חיים...

השיב לו הג"ר חיים במשל: האפר הנותר מאיסורי-הנאה שנשרפו נקרא "פנים חדשות"; הבה נלמד דברים ככתבם ללא חילוקים, ולסעודת 'שבע ברכות' נביא מעט אפר בתור "פנים חדשות"...

רבים מהמגיבים לסידרת "סיפורים וגלגוליהם" נוקטים בשיטת "דברים ככתבם", ומגבבים בעקביות מליצות נשגבות ברוממות "האמונה הטהורה" ו"אמונת צדיקים", מעלתם של "סיפורי החסידים" ושל ה"התוועדויות החסידיות", לצד ציטוטים בגנות "חוקרים ומחקריהם" "חכמים וחכמותיהם".

הכל כדי להמחיש את דברי רז"ל ש"אם אין דיעה, הבדלה מנין". מי שלא קרא ולא שנה, כיצד יבדיל בין "פנים חדשות" ל"פנים חדשות"? מי שתחומי אמונתו מטושטשים, כיצד יבחין בין אמונה בה' ובעבדיו הצדיקים לבין אמונה בעתונאים ובספריהם? בין "סיפורי חסידים" לבין "סיפורי לבלרים"? בין "נפלאות הצדיקים" ל"נפלאות העכברים"? לאלו וכיוצא בהם נקל להביע חששם ברבים, שאם נתחיל לחקור אחר מקורם של סיפורים ולפקפק באמינותם, סופנו שנגיע ח"ו לביקורת המקרא שממנה לא רחוקה הדרך עד לספיקות במציאות הבורא ר"ל!

תגובות רבות עוררו בי את המחשבה, שכותביהן ודאי יפקחו עיניים תמיהות באם יראו להם שחור-על-גבי-לבן ב'אגרות קודש' ובשיחותיו של הרבי, שהביטוי "יש לחקור" מופיע בהן עשרות פעמים!

הכיצד?! "חקירה"?! "מחקרים"?! היפך האמונה הפשוטה והטהורה?!

אך דעת לנבון נקל שיש "חקירה" ויש "חקירה", ואין ביניהן אלא שיתוף השם בלבד. ולא כל מה שנאמר על "חקירה" אחת חל גם על ה"חקירה" האחרת. וד"ל.

להלן נטפל בסיפור "חסידי" בשיטת מחקר תלמודית, שנקרא לה על-שמו של הרה"ח המפורסם ר' שאול ברוק ע"ה: "חקירה בשיטת הרב ברוק".

הסיפור עצמו הוא מאלו שכבר דשנו בהם בעבר (בפרק העשירי), והרי הוא שוב בקיצור נמרץ:

החסיד ר' שמחה גורודצקי נסע בשליחות אדמו"ר הריי"צ לשליחויות רבות. צעיר לימים היה ר' שמחה כאשר התחיל לנסוע בשליחות רבו, טרם נשא אשה. מדי חודש-חודשיים היה חוזר אל הרבי ומדווח לו.

באחת הפעמים שהה ביחידות אצל הרבי ומסר דו"ח מביקורו האחרון. בתוך כך נכנס המזכיר... והודיע לרבי כי הגיע הזמן ל"יחידות פרטית", והאנשים כבר מחכים בחוץ. "תכניס אותם", הורה הרבי. ר' שמחה החל לסגת לאחור, אך הרבי סימן לו בידו להישאר בחדר. "עוד לא גמרנו"... התרחק ר' שמחה עד קצה החדר ממש, ושם עמד עד סוף זמן היחידות.

לימים סיפר ר' שמחה על שלש מאותן "יחידויות"; היהודי הראשון נכנס לחדר. התקרב, ושאל את הרבי: "רבי, האם הבנתי נכון את הסימן?" הרבי נענע בראשו לאות הסכמה, וענה לו: "יע, יע, יע" (כן, כן, כן). שמע האיש את התשובה. יצא מן החדר ובכך הסתיימה היחידות הראשונה.

מיד אחריו נכנס יהודי נוסף. פניו לבנות כסיד והוא רועד בכל גופו. הוא פלט קריאה נרגשת. "רבי, זה אני!" ("דאס בין איך") ומיד השתטח על הארץ מתעלף. המזכיר שהוזעק אל החדר שפך עליו מים ועוררו מעלפונו. כשקם יצא מהחדר וכך הסתיימה היחידות השניה.

"ליחידות השלישית נכנס אדם שמראה פניו ולבושו העידו עליו שלא נמנה על עדת החסידים. הוא הגיש לרבי פתק 'קויטל' ובידיו נשאר עותק, וכך עבר יחד עם הרבי על כל השאלות שהיו רשומות על הנייר. על כל שאלה יעץ לו הרבי מה לעשות וכיצד ינהג. והנה כשהגיע לשאלה האחרונה, דמם הרבי. שב השואל וחזר על השאלה עוד פעם ופעמיים, או אז חרץ הרבי תשובתו. "שמעני נא. יהודים רבים מחכים בחוץ"... יצא החוצה וכתפיו שחוחות.

עברו שנים. יום אחד הלך ר' שמחה ברחוב, והנה בא לקראתו אותו יהודי שנכנס ליחידות ראשונה ושאל את הרבי "האם הבנתי את הסימן".

"הייתי בחדרו של הרבי באותו יום ומאז אני תמה לפשר הדברים. אולי תוכל לספר לי מה מסתתר מאחורי שאלתך הסתומה", שאל ר' שמחה.

"אספר לך את הסיפור כולו ענה היהודי ברצון. "זה היה לפני שנים רבות, עוד בחייו של האדמו"ר הרש"ב... יום אחד קרא לי הרבי הרש"ב והטיל עלי שליחות לא קלה. לנסוע לסיביר, לאחת הערים, כדי לבסס שם יהדות ולקרב רחוקים... הסכמתי מיד אלא ששאלה אחת העזתי ושאלתי: 'רבי, עד מתי אשאר שם, כיצד אדע ששליחותי הסתיימה?'

"על כך השיב לי הרבי במשפט אחד קצר: 'כשיגיע הזמן יהיה לך סימן!'.

"יצאתי לסיביר לאחת הערים הנידחות, ושם הקמתי בעמל רב מעוז של יהדות, בית כנסת וקהילה יהודית. לא יהודי אחד ולא שניים התקרבו דרכי לחיי תורה ומצוות, אך עיקר הסיפוק שלי היה מאותו יהודי שהיה רחוק מחיי תורה ומצוות כמטחווי קשת, ובעמל רב הפכתי אותו לבעל תשובה אמיתי. הוא זנח את אורח חייו הקודם, כגוי גמור, והפך לעובד ה' כפשוטו. שררה בינינו ידידות עזה ונדירה, עד שהגענו לקרבת לבבות בדרגתה הגבוהה ביותר ללא שום מחיצות, ולא הסתרנו איש מרעהו שום דבר.

"כאשר הגיעה אלינו השמועה הנוראה על פטירתו של הרבי הרש"ב, חשבתי לעצמי, אולי זהו הסימן לסיום השליחות, עליו דיבר הרבי. שיגרתי מכתב אל בנו ממלא מקומו הרבי הריי"צ, ושאלתי האם יכול אני לשוב למקומי ולביתי. באגרת המענה שלו כתב לי הרבי החדש דברים מדהימים: 'כמדומה שאבא אמר שכשיגיע הזמן יהיה לך סימן'. הייתי אחוז שרעפים כאשר קראתי את אגרתו הקדושה. הן הרבי החדש לא היה נוכח בחדר בשעת שיחתי עם אביו ומעולם לא סיפרתי לו עליה, מהיכן יכול היה לדעת מה אמר לי אביו בארבע עיניים? המשכתי בשליחותי בסיביר והמתנתי לסימן...

"יום אחד כאשר אני וידידי הטוב, בעל התשובה, יושבים בבית ומשוחחים, נשמעת דפיקה על הדלת. בפתח עמד הדוור שהביא לי מכתב מן הרבי הריי"צ. התרגשתי מאד. נטלתי את ידי, חגרתי את עצמי בגרטל, וכיון שכאמור לא היו שום סודות ביני ובין חברי, התחלתי להקריא בקול את מכתבו של הרבי.

"במכתבו כתב לי הרבי בקשה, לסייע לו בדבר אשה עגונה שבעלה נטש אותה לאנחות. הרבי תיאר את בעלה הנמלט כיצד הוא נראה, וביקש ממני שאעשה הכל לסייע באיתור הבעל הבורח. "מדוע הרבי פונה דווקא אלי, היושב בארץ מרחקים סיביר"? תהיתי בקול...

"כשהרמתי את עיני מהניר, נדהמתי. פניו של ידידי בעל התשובה היו לבנות כסיד הוא נשען אחורה בחולשה ונראה כמו אדם במצוקה... פתאום שמתי לב שתיאורו של הרבי קולע בדיוק נמרץ למראהו של ידידי הטוב!... ידידי היקר לא היה אחר מאשר אותו בעל מעגן שנמלט מאשתו והגיע עד לסיביר. עיניו של הרבי ראו עד לשם! לשלוח מכתב שיגיע בדיוק בעת שהנ"ל יושב מולי ואני יכול להשוות בין הפרופיל ששרטט הרבי לבין המציאות!...

"בו במקום החלטנו שנינו לנסוע יחד אל הרבי. הראשון שנכנס באותו יום כאשר עמדת בירכתי החדר, הייתי אני. שאלתי את הרבי "האם זהו הסימן", והרבי ענה בחיוב. אך יצאתי נכנס ידידי בעל התשובה שראה במו עיניו את רוח קדשו של הרבי. התרגש מאד וקרא בחרדה, "רבי זה אני" ומיד צנח מתעלף"...
* * *
שנים עברו. יום אחד הלך ר' שמחה ברחוב ופגש את האדם השלישי, שזיהה אותו מיד, והוא מיוזמתו ניגש אליו ושאל בהתפעלות. "האם אתה זוכר מה שאירע אתי באותה יחידות?".

"ודאי", ענה ר' שמחה. האיש קרא בהתרגשות רבה. "אין! אין כמו הרבי שלכם!". ומרוב התרגשות חזר וכפל את דבריו "אין כמו הרבי שלכם!" ומיד גולל את סודו.

"כזכור לך הגעתי עם פתק כפול, ועל כל השאלות הרבי ענה לי. רק על השאלה האחרונה סירב לענות... זאת היתה השאלה החשובה ביותר בפתק... הציעו לי בזיווג שני הצעת שידוך מסוימת שנראתה לי מאד, ורציתי לדעת האם הרבי מסכים... הרבי התחמק בכל כוחו ולא רצה לענות לי. ואני לא הבנתי. אך כאשר חזרתי לעירי נדהמתי לגלות כיצד עיניו של הרבי שולחות קרני אורה עד למרחקים, והכל גלוי וידוע לפניו. אותה אשה שהוצעה לי, נפטרה בפתע פתאום רח"ל, לאחר שיצאתי מהעיר. כאשר שהיתי בחדרו של הרבי כבר לא היתה בין החיים. הרבי ראה זאת ברוח קדשו ולא רצה לצערני בגילוי הדבר לכן כלא את תשובתו בלבו ולא גילה לי את העובדה המצערת, אך גם לא חש לענות על השאלה כיון שכבר לא היתה מעשית..."

* * *

עד כאן סיפור המעשה בשמו של ר' שמחה גורודצקי ע"ה.

עם פרסומו של הסיפור בפרקים הקודמים, הסיטו המגיבים את הדיון לשאלה שולית לחלוטין: האם בנו של גיבור הסיפור שמע זאת מפיו (כפי שטוענים עתה), או שמא לא שמע ממנו מעולם (כפי שאמר לי בפירוש מספר הסיפור, ואף הסביר: גם בניי אינם מכירים את כל הסיפורים שבאמתחתי).

לנו פרט זה אינו נוגע כלל וכלל, מפני שאנו דנים בגופו של הסיפור האמת הוא אם לאו. ואת זאת נחקור הפעם ב"שיטת ר' שאול".

לשם כך נתחיל לפשפש בקרביו של הסיפור ונהרהר בקול:

[א] האם ידועים מקרים נוספים שבהם העיר המזכיר לרבי שעליו לסיים את השיחה שהוא עסוק בה ברגע זה, מפני שהגיעה עת ה"יחידות פרטית" והאנשים כבר ממתינים בחוץ? ויש ליישב בדוחק...

[ב] היכן מצינו – בדורו של מוהריי"צ, או בדורות שלפניו ושלאחריו – שהרבי הורה למישהו (בחור צעיר!) להישאר בחדר בשעת ה"יחידות"? (כמובן שאין להביא ראיה מהמזכיר שהיה בחדר ה"יחידות" בשנותיו האחרונות של הריי"צ, שהיה חוזר באזני האנשים את דבריו של הרבי, שלא היו נשמעים לסתם אדם). ויש ליישב בדוחק...

[ג] האם ניתן להבין על שום מה נעשה צעד כה חריג ומוזר להשארתו של ר' שמחה בחדר? האם הרבי רצה להראות לו את רוב מופתיו? הרי הוא לא ראה שום אות או מופת, ואת כל הסיפורים היה יכול לשמוע במשך השנים מבעלי המעשה גם אם לא היה נוכח בחדר. שהרי יש לשער שאותם אנשים סיפרו את חוויותיהם לכל מי שרק רצה לשמוע, ולא רק למי שהיה נוכח בחדר בשעת ה"יחידות"! שהותו בחדר גם אינה מוסיפה מאומה לאמינותם של הסיפורים, מפני שכל המופת מבוסס על מה שהם מספרים ורק מפיהם אנו חיים! ויש ליישב בדוחק...

[ד] מדוע לא ידוע כלל שמוהרש"ב שלח שליח לסיביר? מדוע נמנים בכתובים רק השלוחים למדינת גרוזיה? ויש ליישב בדוחק...

[ה] ידועים לנו היטב שמותיהם של השלוחים ששלח מוהרש"ב, הם היו מפורסמים קודם שליחותם וגם אחר שליחותם. היתכן שהשליח שנשלח לסיביר נתעלם לפתע מן העין, אבדו עקבותיו, התפוגג, התאדה ונשתקע זכרו? ויש ליישב בדוחק...

[ו] היתכן ששליחות כל-כך מוצלחת שהקימה "מעוז ליהדות" בעיר נידחת בסיביר לא הגיעה לידיעת הציבור, או שמא נמוגה ונמחתה מן הזיכרון? ויש ליישב בדוחק...

[ז] האם השלוחים לגרוזיה שאלו גם הם את הרבי מתי תסתיים שליחותם? היש בהם אחד שזכה גם הוא למענה המסתורי: "כשיגיע הזמן יהיה לך סימן"? ויש ליישב בדוחק...

[ח] מסופר כאן על אגרת מענה שכתב מוהריי"צ, ובה הדברים המדהימים: 'כמדומה שאבא אמר שכשיגיע הזמן יהיה לך סימן'. מדוע לא נדפסה אגרת זו ב'אגרות קודש' של הריי"צ? האם לא נשאר ממנה העתק במזכירות? האם לא נשתמרו העתקי האגרות מאותה שנה? האם מקבל האגרת לא נתן העתק ממנה לאף חסיד? או שמא העתיקוה אך לא העלו אותה אתם מהגולה? ויש ליישב בדוחק...

[ט] את כל השאלות שבסעיף הקודם ניתן לשאול גם על מכתבו של הריי"צ שבו ביקש ממנו לסייע בדבר האשה העגונה, וגם צייר בו את ה"פרופיל" המדוייק של המעגן (דהיינו צורת אפו, עיניו, פיו ואזניו וכד'). האם ידוע עותק ממכתב זה? וגם זאת ניתן ליישב בדוחק...

[י] בעיתונים ישנים היה מדור קבוע לאיתור בעלים מעגנים, ומעולם לא ראיתי שיתנו את סימניו של המעגן אך לא יכתבו את שמו! אבל במכתב דנן שנשלח לשם איתור הבעל המעגן, נרשם תיאור ה"פרופיל" המדוייק של המעגן אבל לא נכתב שמו! ואפילו אם נאמר ששינה את שמו (דבר שהיה בלתי אפשרי בצורה חוקית), או שחי בזהות שאולה או בדויה באמצעות תעודות מזוייפות (דבר כמעט בלתי יאומן באותה תקופה), הרי אם כל זה היה ידוע לרבי, מדוע לא כתב את שמו הנוכחי של המעגן אלא רק את צורת אפו וצבע עיניו? ויש ליישב בדוחק...

[יא] לשם מה נטש השליח את מקום שליחותו ונלווה אל המעגן בנסיעתו אל הריי"צ? הרי היה יכול לשאול במכתב אם נסתיימה שליחותו (כפי שעשה בעבר), ולא היה צריך לעשות מסע ארוך שכזה מסיביר הרחוקה?! מה גם שאחרי קבלת המענה מהרבי (מענה חיובי או שלילי), יהיה עליו לחזור לסיביר ולחסל את עסקיו שם (במקרה של תשובה חיובית), או להישאר שם (באם התשובה תהיה שלילית)! ויש ליישב בדוחק...

[יב] לשם מה נסע המעגן אל הריי"צ ולא לביתו? האם כדי להתעלף שם? ויש ליישב בדוחק...

[יג] על מה ולמה התעלף בשעת ה'יחידות' ולא בשעת ההלם הראשוני, בשעת קריאת מכתבו של הרבי? ויש ליישב בדוחק...

[יד] שמענו על מופתים רבים שאנשים היו עדים להם בשעת ה'יחידות', ואפילו "חזקים" יותר מהמופת שלפנינו. מדוע לא מפורסמים מקרים נוספים של התעלפויות עקב המופתים הללו? ויש ליישב בדוחק...

[טו] אם לאדם השלישי מותר היה לנמק את סיבת שתיקתו של הרבי, בכך שהרבי לא רצה לצערו, רשאים גם אנו ללכת בדרכיו ולהשיא לרבי "עצה טובה יותר", שיאמר לו בפשטות: ההצעה הזו אינה בשבילך (ובכך ימנע ממנו את הצער שנגרם לו בשעת ה"יחידות" עד ששחו כתפיו, וכך היה מצטער והולך עד שהגיע לביתו). ויש ליישב בדוחק...

[טז] מדוע ר' שמחה היה מספר פעמים רבות – בפני רבים – אודות דיווחיו למוהריי"צ, ועל בכיו של הרבי בשעת מעשה, אבל העלים את כל הסיפורים הפנטסטיים הללו? הרי מצוה לספר במעשיהם של צדיקים! ויש ליישב בדוחק...

[יז] מדוע המספר דנן שפרסם את הסיפור ברבים, לא גילה אותו קודם לכן במשך עשרות שנות שהותו בארץ ובחו"ל? האם די לנו בתירוצו שלכל סיפור יש את הזמן שלו, ורק עתה הגיעה שעתו של סיפור זה להתגלות? את הקושיה הזו איני מצליח ליישב כלל, אפילו לא בדוחק...

*       *       *

כאן באים אנו לשיטת החקירה שיסודה באימרה מפיו של הרה"ח ר' שאול ברוק ע"ה:

הגמרא (במס' חגיגה ג, ב) קובעת, שעל סמך שלושה סימנים מעניקים לאדם את התואר "שוטה": [א] היוצא יחידי בלילה, [ב] הלן בבית הקברות, [ג] המקרע את כסותו. וצריך שיהיו לו את כל שלושת הסימנים, כי על סימן אחד בלבד אי-אפשר להסתמך מפני שעל כל סימן וסימן אפשר לתרץ ולומר שבעצם הוא אדם נורמלי, אך למה זה יצא יחידי בלילה? כי היה לו חם ויצא לשאוף אויר צח בחוץ! מדוע לן בבית הקברות? מפני שרצה שתשרה עליו רוח טומאה ויוכל לעשות כשפים! מדוע קרע את מלבושיו? מפני שהוא אדם מעמיק ובעל מחשבות, ואגב כך ידיו ממשמשות בבגדיו והוא לא שם לב לכך שהם נקרעים.

המשיך ר' שאול והקשה: ומה בכך אם יש לו את כל שלושת הסימנים? הרי שוב אפשר לתרץ ולומר שאותו אדם יצא לשאוף אויר ובד בבד רצה לעסוק בכשפים ואגב כך שקע במחשבות וקרע את בגדיו? ומדוע זה נקבע בהחלטיות שהוא שוטה?!

ועל כך השיב: למה לנו לומר שלושה תירוצים שונים? עדיף לתרץ את שלוש התמיהות בתירוץ אחד: שוטה!...

אף אנו לדרכנו נאמר כך לגבי כל הקושיות שהקשינו על הסיפור דנן: מדוע עלינו לחפש ולהמציא מתחת לאדמה אין-ספור תירוצים דחוקים, בה בשעה שיש לנו תירוץ מרווח אחד: הכל שקר וכזב ולא היו דברים מעולם!

יכולים אנו לצרף גם את הכלל שלימדנו רבינו בשיחת כ' מנחם-אב תש"י (תורת-מנחם עמ' 154), שאם בתירוץ אחד מתורצות שתיים או שלוש קושיות, קרוב לומר שהתירוץ אמיתי. וככל שיגדל מספר הקושיות המתורצות באותו תירוץ, כך מתחזקת ההנחה שהתירוץ אמיתי.

וזהו הדבר האמיתי היחידי בכל הסאגה הנוכחית: לא היו דברים מעולם!

*       *       *

פרק זה אינו אלא הקדמה לפרק הבא, שגם בו יהיה כללו של הרה"ח ר' שאול ברוק נר לרגלינו בעז"ה.