כה אמר הרה"ק בעל ה"דברי חיים" מצאנז: אם חסיד אומר "בעיני ראיתי", אז אפשר – אולי – שמע. וכשאומר החסיד ששמע, אז בוודאי לא היה ולא נברא... (כך כותב משמשו הנאמן ר' רפאל צימעטבוים, בהקדמתו לספרו "דרכי חיים").

לפנינו סיפור מהשומע מפי מי שראה בעיניו, וגם הוא לא היה ולא נברא.

הסיפור התפרסם בעיתון "משפחה" (ט' בתמוז תשס"ה, בכותרת: "שלוש חידות ופתרונן"), מפיו של מי ששמעו מפלוני "ששמעו מרבי שמחה [גורודצקי] בעצמו". אני עצמי שמעתי מאותו פלוני בעל השמועה – אחרי פירסום הסיפור ב"משפחה" – שחזר והצהיר בכל תוקף שהכל אמת ויציב.

אני מקצר והולך בהעתקת הסיפור, כדי שלא להלאות את הקוראים בתיאורים שלא מן הענין ולבל ישעו בדברי שקר.

"אחד מחשובי חסידי חב"ד בדור הקודם היה החסיד רבי שמחה גורודצקי זצ"ל, שבשליחות רבו, האדמו"ר רבי יוסף יצחק זיע"א (הריי"צ), היה נוסע לשליחויות של הפצת תורה ויהדות ברחבי רוסיה.

"צעיר לימים היה רבי שמחה כאשר התחיל לנסוע ברחבי המדינה הענקית בשליחות רבו. טרם נשא אשה, וכבר נוסע הוא מאות ק"מ מעיירה לעיר ומעיר לעיר, לכל מקום שיש בו יהודים...

"מדי חודש-חודשיים היה חוזר אל הרבי ומדווח לו על מצב היהודים בכלל ואנ"ש בפרט: הוא סיפר הכל, כל מה שראה וידע. דברים טובים וגם לדאבון הלב, בשורות רעות. אולם כאשר היה עליו להודיע לרבי בשורות קשות, היו פניו של הרבי מתמלאות צער ועיניו זולגות דמעות עד שלבו של ר' שמחה נשבר לרסיסים...

"היה זה באחת הפעמים בהן חזר ר' שמחה משליחותו. הוא שהה ביחידות אצל הרבי ומסר דו"ח מביקורו האחרון. בתוך כך נכנס המזכיר... והודיע לרבי כי הגיע הזמן ל"יחידות פרטית", זמן קבלת קהל לציבור החסידים, והאנשים כבר מחכים בחוץ. "תכניס אותם", הורה הרבי.

"ר' שמחה החל לסגת לאחור... הרבי סימן לו בידו להישאר בחדר. "עוד לא גמרנו"... התרחק [ר' שמחה] עד קצה החדר ממש, ושם עמד עד סוף זמן היחידות...

"לימים סיפר ר' שמחה על שלש מאותן "יחידויות" להן היה עד, ואת פשרן זכה להבין לאחר זמן.

"היהודי הראשון נכנס לחדר. התקרב, ושאל את הרבי: "רבי, האם הבנתי נכון את הסימן?" הרבי נענע בראשו לאות הסכמה, וענה לו: "יע, יע, יע" (כן, כן, כן). שמע האיש את התשובה. יצא מן החדר ובכך הסתיימה היחידות הראשונה.

"מיד אחריו נכנס יהודי נוסף. פניו לבנות כסיד והוא רועד בכל גופו. הוא פלט קריאה נרגשת. "רבי, זה אני!" ("דאס בין איך") ומיד השתטח על הארץ מתעלף. המזכיר שהוזעק אל החדר שפך עליו מים ועוררו מעלפונו. כשקם יצא מהחדר וכך הסתיימה היחידות השניה.

"ליחידות השלישית נכנס אדם שמראה פניו ולבושו העידו עליו שלא נמנה על עדת החסידים. הוא הגיש לרבי פתק 'קויטל' ובידיו נשאר עותק, וכך עבר יחד עם הרבי על כל השאלות שהיו רשומות על הנייר. על כל שאלה יעץ לו הרבי מה לעשות וכיצד ינהג. והנה כשהגיע לשאלה האחרונה, דמם הרבי. שב השואל וחזר על השאלה.
"אני לא עיוור", הגיב הרבי (דהיינו: "ראיתי את השאלה")... השואל היה עקשן והפציר ברבי. ואז עונה לו הרבי תשובה שניה: "אני לא חרש" (דהיינו "שמעתי אותך"). התעקש היהודי בשלישית שלא ישאיר אותו בלא מענה. או אז חרץ הרבי תשובתו. "שמעני נא. יהודים רבים מחכים בחוץ"... יצא החוצה וכתפיו שחוחות.

"שלוש יחידויות, שלוש חידות.

"עברו שנים. ר' שמחה המשיך בנסיעותיו ברחבי רוסיה. יום אחד הוא הולך ברחוב, ומי בא לקראתו אם לא אותו יהודי שנכנס ליחידות ראשונה ושאל את הרבי "האם הבנתי את הסימן".

"הייתי בחדרו של הרבי באותו יום ומאז אני תמה לפשר הדברים. אולי תוכל לספר לי מה מסתתר מאחורי שאלתך הסתומה", שאל ר' שמחה.

"אספר לך את הסיפור כולו ענה היהודי ברצון. "זה היה לפני שנים רבות, עוד בחייו של האדמו"ר הרש"ב... יום אחד קרא לי הרבי הרש"ב והטיל עלי שליחות לא קלה. לנסוע לסיביר, לאחת הערים, כדי לבסס שם יהדות ולקרב רחוקים... אני כחסיד נאמן הסכמתי מיד אלא ששאלה אחת העזתי ושאלתי: 'רבי, עד מתי אשאר שם, כיצד אדע ששליחותי הסתיימה?'

"על כך השיב לי הרבי במשפט אחד קצר: 'כשיגיע הזמן יהיה לך סימן!'.

"יצאתי לסיביר לאחת הערים הנידחות, ושם הקמתי בעמל רב מעוז של יהדות, בית כנסת וקהילה יהודית. לא יהודי אחד ולא שניים התקרבו דרכי לחיי תורה ומצוות, אך עיקר הסיפוק שלי היה מאותו יהודי שהיה רחוק מחיי תורה ומצוות כמטחווי קשת, ובעמל רב הפכתי אותו לבעל תשובה אמיתי. הוא זנח את אורח חייו הקודם, כגוי גמור, והפך לעובד ה' כפשוטו. שררה בינינו ידידות עזה ונדירה, עד שהגענו לקרבת לבבות בדרגתה הגבוהה ביותר ללא שום מחיצות, ולא הסתרנו איש מרעהו שום דבר.

"כאשר הגיעה אלינו השמועה הנוראה על פטירתו של הרבי הרש"ב, חשבתי לעצמי, אולי זהו הסימן לסיום השליחות, עליו דיבר הרבי. שיגרתי מכתב אל בנו ממלא מקומו הרבי הריי"צ, ושאלתי האם יכול אני לשוב למקומי ולביתי. באגרת המענה שלו כתב לי הרבי החדש דברים מדהימים: 'כמדומה שאבא אמר שכשיגיע הזמן יהיה לך סימן'. הייתי אחוז שרעפים כאשר קראתי את אגרתו הקדושה. הן הרבי החדש לא היה נוכח בחדר בשעת שיחתי עם אביו ומעולם לא סיפרתי לו עליה, מהיכן יכול היה לדעת מה אמר לי אביו בארבע עיניים? המשכתי בשליחותי בסיביר והמתנתי לסימן...

"יום אחד כאשר אני וידידי הטוב, בעל התשובה, יושבים בבית ומשוחחים, נשמעת דפיקה על הדלת. בפתח עמד הדוור שהביא לי מכתב מן הרבי הריי"צ. התרגשתי מאד. נטלתי את ידי, חגרתי את עצמי בגרטל, וכיון שכאמור לא היו שום סודות ביני ובין חברי, התחלתי להקריא בקול את מכתבו של הרבי.

"במכתבו כתב לי הרבי בקשה, לסייע לו בדבר אשה עגונה שבעלה נטש אותה לאנחות. הרבי תיאר את בעלה הנמלט כיצד הוא נראה, וביקש ממני שאעשה הכל לסייע באיתור הבעל הבורח.

"מדוע הרבי פונה דווקא אלי, היושב בארץ מרחקים סיביר? תהיתי בקול...

"כשהרמתי את עיני מהניר, נדהמתי. פניו של ידידי בעל התשובה היו לבנות כסיד הוא נשען אחורה בחולשה ונראה כמו אדם במצוקה... פתאום שמתי לב שתיאורו של הרבי קולע בדיוק נמרץ למראהו של ידידי הטוב!... ידידי היקר לא היה אחר מאשר אותו בעל מעגן שנמלט מאשתו והגיע עד לסיביר. עיניו של הרבי ראו עד לשם! לשלוח מכתב שיגיע בדיוק בעת שהנ"ל יושב מולי ואני יכול להשוות בין הפרופיל ששרטט הרבי לבין המציאות!...

"בו במקום החלטנו שנינו לנסוע יחד אל הרבי. הראשון שנכנס באותו יום כאשר עמדת בירכתי החדר, הייתי אני. שאלתי את הרבי "האם זהו הסימן", והרבי ענה בחיוב. אך יצאתי נכנס ידידי בעל התשובה שראה במו עיניו את רוח קדשו של הרבי. התרגש מאד וקרא בחרדה, "רבי זה אני" ומיד צנח מתעלף"...

* * *

"שנים עברו. יום אחד הולך לו ר' שמחה ברחוב והנה לקראתו פוסע "בעל הפתק". אך ראה את ר' שמחה, זיהה אותו כמי שנכח בחדרו של הרבי, והוא מיוזמתו ניגש אליו ושאל בהתפעלות. "האם אתה זוכר מה שאירע אתי באותה יחידות?".

"ודאי", ענה ר' שמחה כשהוא חש סיפוק גדול מכך שהנה, הנה, חידה עתיקת יומין המנקרת בנפשו שנים רבות, עומדת לבוא על פתרונה.

"האיש קרא בהתרגשות רבה. "אין! אין כמו הרבי שלכם!". ומרוב התרגשות חזר וכפל את דבריו "אין כמו הרבי שלכם!" ומיד גולל את סודו.

"כזכור לך הגעתי עם פתק כפול, ועל כל השאלות הרבי ענה לי. רק על השאלה האחרונה סירב לענות... זאת היתה השאלה החשובה ביותר בפתק...

"וכעת אגלה לך את תוכנה של השאלה... הציעו לי בזיווג שני הצעת שידוך מסוימת שנראתה לי מאד, ורציתי לדעת האם הרבי מסכים... הרבי התחמק בכל כוחו ולא רצה לענות לי. ואני לא הבנתי. אך כאשר חזרתי לעירי נדהמתי לגלות כיצד עיניו של הרבי שולחות קרני אורה עד למרחקים, והכל גלוי וידוע לפניו. אותה אשה שהוצעה לי, נפטרה בפתע פתאום רח"ל, לאחר שיצאתי מהעיר. כאשר שהיתי בחדרו של הרבי כבר לא היתה בין החיים. הרבי ראה זאת ברוח קדשו ולא רצה לצערני בגילוי הדבר לכן כלא את תשובתו בלבו ולא גילה לי את העובדה המצערת, אך גם לא חש לענות על השאלה כיון שכבר לא היתה מעשית..."

* * *

"רבי שמחה גורודצקי זכה לאריכות ימים. לימים עלה לארץ ישראל, וכאן זכה לייסד את מוסדות "ישיבת הבוכרים" בכפר חב"ד...

*       *       *

עד כאן סיפור המעשה בשמו של ר' שמחה גורודצקי ע"ה.

סתם קורא מקוראי "משפחה" שמאמין לכל הסיפורים הנדפסים שם, מסוגל אולי להאמין גם לסיפור הזה.

אבל חסיד חב"ד שמתמצא מעט בתולדות חב"ד בדורות האחרונים, ישאל את עצמו כמה שאלות; למשל: מדוע לא ידוע כלל שאדמו"ר הרש"ב שלח שליח לסיביר? מדוע אדמו"ר הריי"צ מזכיר במכתביו – אודות השלוחים ששלח אביו מוהרש"ב – רק את השליחות למדינת גרוזיא (ראה אגרות-קודש, א, עמ' קצו. רכז)? כל השלוחים ששלח אדמו"ר הרש"ב ידועים לנו בשמם, ומפורסמים היו גם קודם שליחותם. היתכן שהשליח שנשלח לסיביר נתעלם לפתע מן העין, אבדו עקבותיו, התפוגג, התאדה ונשתקע זכרו? היתכן ששליחות כל-כך מוצלחת שהקימה "מעוז ליהדות" בעיר נידחת לא הגיעה לידיעת הציבור או שמא נמוגה ונמחתה מן הזיכרון?

מי שזכה להכיר את ר' שמחה גורודצקי ע"ה – שהתגורר שנים רבות בכפר-חב"ד – יתמה תמיהה כפולה ומכופלת: ר' שמחה היה איש שיחה נלבב, נוח לבריות ואהוב על הכל, רבים נהנו לשבת במחיצתו ולשמוע אמרי פיו, שמעו גם על מסעותיו ברחבי רוסיה בשליחות אדמו"ר הריי"צ, ואפילו על מסירת הדו"ח שלו למוהריי"צ ונחלי הדמעות שזלגו מעיני הרבי זכו לשמוע ממנו יותר מפעם אחת, אבל אך ורק את הסיפור המופלא הזה איש – כולל בנו שי' – לא שמע מפיו חוץ מהמספר הנ"ל...

את השאלה הזו שאלתי אני עצמי את בעל הסיפור, ונעניתי שלכל סיפור יש את הזמן שלו, ורק עתה הגיעה שעתו של סיפור זה להתגלות...

אשרינו שזכינו...