בפרק הקודם נמצאנו למדים, שאין להסתמך יותר מדי על זכרונותיהם של זקנים בהווה, וגם לא על סיפוריהם של אסירים לשעבר.

והנה לפנינו סיפור שנתפרסם בגל' 252 של 'בית משיח', שהוא מבוסס על זכרונותיה של אשה זקינה, שבנוסף לכך גם ישבה כתריסר שנים בכלא הרוסי, והיא מספרת סיפור ששמעה בילדותה...

"באחת ההתוועדויות הליליות שנערכו לאחרונה ב-770, סיפר אחד האברכים את הסיפור הבא"...

כהקדמה לסיפורו מספר המספר, שהוא היה מקורב וחביב בביתה של זקינה מסויימת, והנה – לפליאתו הרבה – באחד הימים שמע אותה מפזמת את הניגון הידוע 'הוא אלקינו': "כיון שידעתי שרק זמן קצר קודם לכן לימד הרבי את הניגון, התפלאתי מהיכן הכירה אותו. לא הסתבר אצלי שמאן-דהוא מיהר לביתה ולימד אותה את נעימת הניגון"!

ואני הקטן מתפלא על פליאתו: את הניגון הזה לימד הרבי בשמחת-תורה של שנת תשכ"ד, אותה זקינה עלתה לארץ מרוסיה בשנת תשנ"ב, האם שלושים שנה הם "זמן קצר" כל כך? האם לא היה סיפק בידה לשמוע את הניגון בבית-הכנסת בלוד ובכפר-חב"ד?

נמשיך; השומע לא התאפק ושאל אותה מאין היא מכירה את הניגון, ולשאלתה "אתה יודע מי חיבר את הניגון הזה?" הוא משיב בשלילה!

כנראה שבשבילו שלושים שנה הם "זמן קצר" מדי כדי ללמוד שבו ביום שהרבי לימד את הניגון, הוסיף הרבי וסיפר שהחזן ר' יחיאל היה מנגן אותו בתפילת "כתר" לפני אדמו"ר הרש"ב, אשר על כן נאלץ לשמוע מפיה "סיפור מרתק ומעניין" אודות מקורו של ניגון זה.

וכך ישב מרותק והאזין למה ששמעה בילדותה, על "יחיאל החזן המשומד – שהיה משורר וחזן בחצרו של הוד כ"ק אדמו"ר הרש"ב"!

השומעות אזניכם? בחצרו של אדמו"ר הרש"ב – הוא האדמו"ר שלא הסכים לשוחח עם הצנזור המשומד שנתן את האישור להדפסת ס' ה'תניא' – כיהן משורר וחזן משומד! סיפור נאה!

באריכות ובפרטי-פרטים פורשת הזקינה את פרשת חייו של אותו משומד, מעת היותו כבן שנתיים-שלוש, כשנותר יחידי מכל יהודי המושבה שבה התגורר, שכולם נטבחו בפוגרום שנערך שם, וכך ביושבו בוכה ראה אותו המושל שחלף על פניו במרכבתו.

מכאן ואילך מתנהל הסיפור בדיוק כפי המתואר בספרות הילדים הקלאסית: הפריץ חשוך הבנים מחליט לאמץ לו לבן את הילד יפה העיניים, מעלהו על מרכבתו ומביאו לביתו. הילד התפתח לנער מחונן ויפה להפליא, ואיש לא ידע שאין הוא אלא ילד יהודי שאומץ על-ידי המושל. וכמובן שגם הנער עצמו לא ידע מכך דבר, והיה בטוח שהמושל הוא אביו האמיתי.

הנער ברוך הכשרונות חונן גם בקול ערב ומתוק, והמושל שלח אותו להשתלם בקונסרבטוריון שבפטרבורג הבירה. שם נצטרפה שמועה לשמועה, הנערים הסיקו שהוא יהודי והציקו לו בכינוי "ז'יד".

סיפר הנער לאביו את דברי הנערים, והלה ניחם אותו – בהתאם לנוסח הקבוע בספרי הילדים – שאין אלו אלא דברים הנאמרים מתוך קנאה. אך הנער לא נרגע, עד שלבסוף נאלץ אביו לספר לו את סיפורו האמיתי, וגילה לו שהוא נותר מחסידי ליובאוויטש שנהרגו באותה מושבה.

חזר הנער לפטרבורג, התהלך בה כסהרורי, עד שהגיע לבית-כנסת של חסידי ליובאוויטש, שם נתקרב לאט לאט ליהדות, וגם שם חדש קורא לו: "יחיאל"!

לקראת החגים נסע אל אדמו"ר הרש"ב לליובאוויטש, ומני אז הפך ה"משומד" לחזן בבית-מדרשו של הרבי.

"השחר כמעט עלה, בעת שהחסיד סיים את סיפורו בעיצומה של התוועדות ב-770 - - - "

* * *

עד כאן קיצורו של הסיפור הארוך המשופע בפרטים ובפרטי-פרטים, שבכולם יחד אין כדי הסבר הכיצד קוראים "משומד" ל"תינוק שנשבה", וכל אחד מהם עומד בסתירה למה שידוע לנו על תולדות חייו של החזן ר' יחיאל היילפרין מסיפוריו של אדמו"ר הריי"צ (ס' השיחות תש"ה עמ' 26-25), שהשד"ר המפורסם הרה"ח ר' בערע וואלף הוא זה שקירב את ר' יחיאל לליובאוויטש, בהיותו כבר מבוגר ובעל מישרה בתיאטרון שבחרקוב. ובילדותו לא עבר עליו שום דבר שיש לו קשר כלשהו לפוגרומים.

גם ר' יחיאל עצמו מספר ברשימותיו: כשהתגוררתי במוסקבא, קיבלתי מכתב מאבי ז"ל, ובו הוא מבקשני שאסע לוועליז שמשם שורש וגזע משפחתנו, מבעל "סדר הדורות" למשפחת היילפרין וחתנו ר' יונה הכהן. עכ"ל. הרי שהוא לא היה אסופי מן השוק שאינו יודע את שמו, אלא הכיר היטב את אביו ואת מוצא משפחתו, ושמו "יחיאל" גם הוא על-שם הרה"ג הידוע ר' יחיאל היילפרין בעל "סדר הדורות".

מעתה לא נותרה לנו אלא שאלה אחת: האם אמנם בדתה הזקינה את כל הסיפור מדמיונה? על מה ולמה?

נראה לי, שבילדותה שמעה שמכנים את החזן ר' יחיאל גם בכינוי "יחיאל דער משולח", כי אכן כך היה מכונה בפי כל, בפרט באותם מקומות שאליהם הגיע כ"משולח" של ישיבת 'תומכי תמימים'. ומעתה, או שכבר באותה שעה לא קלטה היטב ו"משולח" ב"משומד" נתחלף לה, או שחילופין אלו נעשו במוחה ברבות השנים, שחלק לא מבוטל מהן עברו עליה בבית האסורים, אשר שם אין האדם שליט ברוחו ובדמיונו.

ומאחר וכבר נוצרה ונצטיירה בהזיותיה דמותו של "יחיאל המשומד", הרי מכאן לא רחוקה היא הדרך לטוות סביבה בדמיונה סיפור סטריאוטיפי של אימוץ על-ידי המושל הגוי, סיפור שרבים כמותו קראה בוודאי בילדותה, בספרי הילדים של בנות ישראל הכשרות.

* * *

מדיבורים בעלמא נתגלגל הסיפור לעיתון, ומכאן – בגלגול נוסף – לקלטת וידאו "שמחת הניגון", בהפקת צא"ח באה"ק, בשיתוף עם "צמד רעים"...

וכך מספר ה"צמד":

באחד הפוגרומים הידועים לשמצה הרגו הבנדיטים את כל יהודי העיירה. הסתובב המושל בין ההריסות ולפתע שמע קול בכי חרישי. התכופף וראה תינוק. הרים אותו, הביא אותו לביתו והחליט לאמץ אותו. לימים גדל הילד, והמושל שהבחין כי יש לו חוש מוסיקלי יוצא מן הכלל שלח אותו לקונסרבטוריון המהולל בפטרבורג הרחוקה. הילד עשה חיל. יום אחד החליט הילד לרחוץ בנהר יחד עם חבריו, הוריד את בגדיו, ואז גילו החברים כי נימול הוא. הם החלו לצעוק לו ז'יד. הילד לא הבין מה הם רוצים ממנו, הלא הוא בנו של המושל. חזר הביתה בבכי, הוא ביקש לדעת מה קורה, וזה סיפר לו את הסוד. מאותו יום החל הנער להתעניין ביהדות וכך התגלגל לשטיבל של חב"ד ושם אימץ אותו ר' שלום דב בער. אותו ילד בחסידות חב"ד נקרא "ר' יחיאל דער חזן" שכתב ניגונים רבים וביניהם את 'הוא אלוקינו'.

* *

שיבוש גורר שיבוש: ר' יחיאל לא הלחין את הניגון, אלא רק "הלביש" ניגון – שאינו חסידי במקורו – למלים "הוא אלקינו" (ושוררו לפני אדמו"ר הרש"ב ובנו הריי"צ – כפי שהתבטא אודותיו הרבי).

נחמה פורתא, שה'צמד' לא כינהו "יחיאל דער משומד"...