בפרק הראשון שבסידרה הנוכחית, התייחסנו לסיפוריו של ר"א ב"נ כעתירי דמיון ובדיון; להלן סיפור נוסף מפרי רוחו.

בשנת תשנ"ט נדפסה 'תשורה' לחתונה (כ"ו כסלו), ובה גם סיפורים שסיפר ר"א ב"נ בשנת תשל"ז. בין הסיפורים נדפס גם הסיפור דלהלן, שלדבריו, הוא עצמו שמעו מפיו של הרה"ח ר' יוחנן גורדון ע"ה:

פעם הביאו רב זקן מאחת הערים מארה"ב לכ"ק אדמו"ר שליט"א, מכיון שהוא אמר שיש לו צוואה מאביו ואביו מאביו על איזה ענין, ועד עכשיו לא יצא לו למלא את הצוואה... לכן אמר לנכדיו שיביאוהו אל אדמו"ר שליט"א... וכשיצא הי' נרעש ונפעם עד מאד. ואמר: אדמו"ר שלכם הוא גאון נפלא, רשכבה"ג [=רבן של כל בני הגולה], ואין לכם מושג בגדלותו. ולקח הרבה זמן עד שנרגע. ואחר-כך סיפר את כל פרשת הענין אשר קרהו.

שאביו-זקינו מצא מדרש פליאה על הפסוק "ואיה השה לעולה" (דעקידת יצחק), ואיתא על-זה במדרש: "הדא הוא דכתיב אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו". ואביו זקינו שאל גדולי עולם שיפרשו לו המדרש פליאה הזה... הוא שאל את המלבי"ם, ר' אייזיל חריף, "דער מינסקער גדול" ועוד ועוד... אך אף אחד לא פירש פירוש שיניח את דעתו. וציוה לבנו בצוואתו שיברר את זה, ובנו גם כן שאל גדולים וטובים ולא נתקררה דעתו, וציוה לבנו שלו – שהוא הרב הנ"ל – שיברר את זה.

ועכשיו, סיים הרב הזקן את סיפורו, באתי לכ"ק אדמו"ר שליט"א כדי לשאול פירוש המדרש פליאה הזה. והאדמו"ר פירש את זה מיד ללא שהיית רגע, ובפירוש כל-כך גאוני מצד אחד, ופשוט מצד שני, עד שהנני עומד נדהם ונרעש מול גדלותו.

אדמו"ר שליט"א פירש כך: יצחק הרי הי' בכור לאמו, וא"כ אם הוא הולך לישחט יש לו דין של קרבן בכור שהוא קדשים קלים, ומתן דמים שלו הוא מתנה אחת כנגד היסוד, ומצד שני הרי הוא הלך לישחט לעולה, ועולה היא קדשי קדשים ומתן דמים שלה הוא שתים שהן ארבע, ולכן לא ידע יצחק איך אפשר לעשות את זה. וזהו ששאל: ואיה השה לעולה? איך אפשר להקריבו לעולה אם הוא בכור? וזהו שאמרו במדרש: "אדם דואג על איבוד דמיו", כלומר מה יהי' עם הדם שלו, "ואינו דואג על איבוד ימיו", כלומר על עצם הענין שהולך לישחט.

כ"ק אדמו"ר שליט"א הביא גם משיטת הרמב"ם לענין זה, אך המספר לא זכר בדיוק את הרמב"ם.

עכ"ל סיפור המעשה הפנטסטי מפיו של ר"א ב"נ, סיפור אשר איש מבלעדיו לא שמע מר"י גורדון, ולא ידוע על שום אדם שזכה לשמוע זאת מפיו של אותו רב זקן, שלמרבית הצער לא נתגלה שמו ונתכסה לעולמים...

* * *

אלא שסיפור פירושו של "מדרש פליאה" זה, אף הוא כשלעצמו 'מדרש פליאה', ומעמיד בספק את יכולת ה"הרגשה" והאבחנה בין סיפור בדוי לסיפור אמיתי.

מפני שמונח לפנינו נוסח קדום של סיפור זה, כפי שנתפרסם בשנת תרצ"ד בספר "חבל בנימין" מאת ר' חיים בנימין ליפקין, וזה תוכנו:

אדמו"ר מהר"ש בא לוויטבסק, לחתונת בנו ר' מענדל עם בתו של הגביר ר' יוסף פאפיערין, שהיתה נכדתו של המלבי"ם, שהיה נוכח גם הוא באותה חתונה. המחותן ר' יוסף ניצל את המעמד הנדיר של נוכחות שני גדולי עולם אלו, וביקש מהם לפרש לו את דברי ה"מדרש פליאה" על עקידת יצחק, ש"אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו".

המהר"ש כיבד את המלבי"ם – שהיה זקן ממנו – שיפרש ראשונה, ואחר-כך פירש הוא עצמו בצורה דומה להפליא לפירוש שנתייחס לעיל לאדמו"ר זצ"ל...

המלבי"ם קם מכסאו ואמר: אין זה כי אם ברוח הקודש שבו פירש המחותן את המדרש פליאה. והוא ביאור נפלא מאד וגם פשוט כל-כך (גם הגדרה זו דומה להפליא להגדרה שהגדיר "הרב הזקן" את פירושו של רבינו זצ"ל...).

ר' חיים בנימין ליפקין – כותב הסיפור – מציין, שהוא עצמו שמע זאת מאחד שהיה נוכח באותה חתונה, בהיותו תלמיד בוויטבסק, בישיבת הגאון ר' יצחק ליפקין – זקינו של כותב הסיפור.

כיצד אפשר להטיל ספק כלשהו בסיפור ששלשלת מסורותיו ברורה כל-כך, וכולו מקרין אמינות מוחלטת?

אך מה נעשה ור' מענדל בן מוהר"ש לא היה נשוי מעולם לבת משפחת פאפיערין, וחתונתו הראשונה התקיימה בשנת תרמ"ב, כשנתיים אחרי פטירתו של המלבי"ם!

* * *

ועדיין לא נתמלאה סאת מבוכתנו; בספר "גבורה יהודית במלכות הרשע" (עמ' 166) מספר ר' אייזיק קרסיק ע"ה על דודו-זקינו הרה"ח ר' יהושע דובראווסקי [כשרשמתי אני את הסיפור מפיו, אמר שאת הסיפור הזה שמע מדודו ר' מענדל דובראווסקי], שנסע אל מוהר"ש ועצר בעיירה שבה התגורר המלבי"ם [ברשימתי הנ"ל, שר' יהושע נסע מעיירתו גריגורובקא, והיה צריך להחליף רכבת בעיר האמיל, שם כיהן המלבי"ם ברבנות. ע"כ. ואולי היתה זו פליטת פה, והכוונה למוהילוב, שבה היתה רבנותו של המלבי"ם בין השנים תרל"ב-תרל"ד].

המלבי"ם ביקש ממנו לשאול ממהר"ש שיבאר לו את ה"מדרש פליאה" דנן, וכששב מליובאוויטש ובפיו הפירוש הנ"ל, קם המלבי"ם ממקומו ואמר: "תורה היא מן השמים" [סיום זה דומה להפליא לתיאור שבס' "חבל בנימין" דלעיל].

האם יכולים אנו לפקפק בפרט מפרטי הסיפור הזה?!

* * *

ואם לא די בכל אלו, הנה מצאנו בכת"י שבספריה הלאומית ירושלים (מס' 3522) את הפירוש דנן ל"מדרש פליאה" זה, ושם הוא מיוחס ל... אדמו"ר הזקן!

* * *

כרגיל ברוב "מדרשי הפליאה", הדברים אינם מצויים כלל במדרשים הידועים לנו; המקור הראשון שמצינו לביטוי "אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו" הוא בס' החיים לר' שמעון פראנקפורט, ח"א יום ה' (אמשטרדם תס"ג דף י, א) ושם: אמרי אינשי אדם דואג וכו'.

על הפסוק "אלקים יראה לו השה לעולה בני" נאמר במדרש תנחומא: "אמר יצחק, נפשי מסורה לה' אבל אוי לי על דמי". וניתן לראות במדרש זה השראה לנוסח שנתגלגל ל"מדרש הפליאה" הנ"ל.