אור ישראל
פסקיהם של רבני חב"ד בפולמוסי המדפיסים
קאפוסט-סלאוויטא-וילנא (תקע"א-תקצ"ו)
הידוע והמפורסם בפולמוסי המדפיסים, הוא זה שפרץ בעקבות התחלת הדפסת הש"ס בסלאוויטא ובווילנא בשנת תקצ"ה.[1] בצלמו ובדמותו – אף כי לא בממדיו – הוא הפולמוס בין מדפיסי קאפוסט וסלוויטא, שקדם לו בעשרים שנה ויותר.
ה"התנגשות" הראשונה בין קאפוסט וסלאוויטא אירעה בשעה שהמדפיס הרה"ח ר' ישראל יפה מקאפוסט[2] התחיל להדפיס את ה'טור' בשנת תקע"א; הדפסה זו היתה בתוך משך הזמן שניתן ל'טור' בהסכמות על הש"ס שנדפס בסלאוויטא בשנת תקס"ח, אלא שחלפו כמה שנים ולא הדפיסוהו בסלאוויטא, לפיכך התירו הרבנים למדפיס דקאפוסט שלא להתחשב בהסכמות אלו.
אחרי שהתחילה הדפסת ה'טורים' בקאפוסט הכריזו, כנראה, מדפיסי סלאוויטא על רצונם להדפיס את ה'טור', ור"י יפה נאלץ למשוך את ידו בתום הדפסת כרך אחד בלבד משלושת חלקי או"ח. אך הדפסת ה'טור' בסלאוויטא החלה רק בשנת תקע"ה.
פרשה זו נזכרת בהסכמות להדפסת הש"ס בקאפוסט:
[א] ..באם שיבורר שהמדפיס דסלאוויטא שינה למהר"י [יפה] הנ"ל בהדפסת הטורים, היינו שמוהר"י הנ"ל התחיל להדפיס טורים ובאמצע ההדפסה התחיל המדפיס דסלאוויטא להדפיס ד' טורים, ומחמת זה הוכרח להפסיק מלהדפיס הטורים הנ"ל וגרם לו היזק רב.. ולא נעלם מאתנו מה שקיבל המדפיס דסלאוויטא מקודם על הדפסת טורים, אך לא הדפיס כמה שנים. ומבואר בהסכמות שעל סמ"ע ד' המבורג ועל של"ה ד' פפ"ד מהגאון המפורסם הנקרא בשם רבי ר' נפתלי כ"ץ, שכשאינו מדפיס תיכף בטלה ההסכמה, ונמצא היה רשות ביד מוהר"י להדפיס הטורים, וממילא כשהדפיס המדפיס דסלאוויטא שינה מהתקנה (מהסכמת הבי"ד דשקלאוו).
[ב] ..אם יתברר הדבר שהמדפיס דסלאוויטע שינה איזה שינוי בהדפסת הטורים.. כאשר עשה כן יעשה לו (הסכמת הג"ר משה מטשאווס).
בשנת תקס"ז כתב אדמו"ר הזקן בעל ה'תניא' "מסירת כח וזכות על הדפסת הטורים בסלאוויטא", שבה הוא מודיע כי הדפסת הטורים בסלאוויטא בשנת תקס"א היתה בשליחותו, ועתה הוא מוסר את הכח והזכות של ההסכמות שנדפסו שם אל הר"ר משה שפירא "להיות כח ורשות לו לבדו לחזור ולהדפיס הארבעה טורים הנ"ל ולא לזרים אתו ח"ו, עד כלות משך זמן המבואר בהסכמות הנ"ל". דבריו אלו נדפסו ב'טורים' שנדפסו בסלאוויטא בשנת תקע"ה.[3]
"מסירת כח וזכות" כעין זו נתן אדמו"ר הנ"ל גם לש"ס (ושוב גם ל'טורים'), והיא נדפסה בש"ס דסלאוויטא תקס"ח.[4]
מהסכמות אלו ניכרת דעתו של אדמו"ר הזקן, שתוקפן של ההסכמות נמשך כל משך הזמן הנקוב בהן, גם אם המדפיס כבר מכר את הספרים שלהדפסתם ניתנו ההסכמות. ונפלאת בעינינו מדוע לא הובאה דעתו זו ע"י הרבנים – ובכללם רבני חב"ד – שנדרשו לשאלה זו בשנים הבאות, כדלהלן (וכבר עמד על כך בקובץ 'אור ישראל', כו, עמ' טו, הע' 2).
הדפסתו הראשונה של הש"ס בסלאוויטא היתה, כנ"ל, בשנת תקס"א; נדפסו בו הסכמותיהם של הרה"ק: הר"ר יעקב שמשון משפיטיווקע, הר"ר לוי יצחק מבארדיטשוב, הר"ר אריה לייב מוואלטשיסק, הר"ר אשר מאוסטרהא (ועמו הר"ר יהודה מאוסטרהא והר"ר יהודה ליב מקרעמניץ), הר"ר בנימין ברודא מהוראדנא, הר"ר יהודה ליב אווירבוך מטארטשין, רבני אוסטרהא (הר"ר בצלאל מרגליות, הר"ר יואל הכהן, הר"ר ישראל יעקב סג"ל, הר"ר יעקב ב"ר נתן).
בהדפסה של שנת תקס"ח חזרו ונדפסו חלק מההסכמות הישנות (שתוקפן עד שנת תקפ"ו), והוסיפו את מכתבו הנ"ל של אדמו"ר הזקן המחזק את תוקפן של ההסכמות הראשונות.
והנה, בשנת תקע"ו, יצא המדפיס ר"י יפה ופתח בהדפסת הש"ס בקאפוסט; הוא יצק במיוחד "אותיות חדשים ומהודרים", הדפיס "עלין לדוגמא" ומודעות ואסף כשלושת אלפים חתימות של מנויים. ההסכמות דסלאוויטא לא נתעלמו ממנו ומהמסכימים עמו, ועיקר נימוקיהם להתרת ההדפסה התבססו על העובדה שלא נותרו בידי המדפיסים דסלאוויטא ש"סים למכירה, לפיכך בטל תוקפן של ההסכמות שלא ניתנו אלא להגן על המדפיסים מפני ההפסד. המסכימים מתחשבים גם בכך שסלאוויטא שוכנת בוואלין ואילו קאפוסט ברוסיא הלבנה, ולעובדה זו יש השלכות הן לענין סמכותם של רבנים לאסור על מדפיסים שמחוץ למדינתם, והן לענין החישובים הכלכליים של המדפיסים שבמדינה אחרת.
מדפיסי סלאוויטא לא אמרו נואש, והתחילו – בשנת תקע"ז – בהדפסה חוזרת של הש"ס; גם כאן נדפס מכתבו הנ"ל של אדמו"ר הזקן, והוסיפו את "הסכמת הרבנים.. דמדינת וואלין" (והם הרה"ק: הר"ר אברהם יהושע העשיל מאפטא-מעזבוז [למשך ט"ו שנה], הר"ר ישראל מפיקאב בן הרלוי"צ מבארדיטשוב [למשך ט"ו שנה], הר"ר מרדכי מרגליות מסאטנוב [למשך כ' שנה], הר"ר מרדכי מקארעץ [למשך ט"ו שנה]). ועוד "הסכמת הרבנים.. דמדינת ליטא" (והם: הר"ר חיים הכהן מפינסק ["..לבל להדפיס שום איש אחר במדינתינו כמתכונתה או באיזה שינוי וערמה.. כי עדיין לא נשלם משך הזמן שגבלו הגאונים בהסכמתם על שי"ן הראשונים, ובפרט שיש עדיין ת"י הרב הנ"ל כמה מאות שסי"ן חסרים מאותן שנדפסו מכבר מה שנצרך להשלים החסרון, ונאמן עלי הרב הנ"ל כפי כתיבת ידו הק'.."] והר"ר שמואל מקארלין-אנטאפלי [למשך ט"ו שנים]).
עובדה בולטת לעין היא, העדרותם הכמעט מוחלטת של רבני החסידים מבין המסכימים להדפסה בקאפוסט; בראש המסכימים עומד הג"ר יהושע צייטלעש משקלאוו, והשאר גם הם משקלאוו, טשאווס ואמשטיסלאוו – מבצרי ההתנגדות.[5]
סביר שרבני החסידים לא חפצו לצאת לעימות ישיר עם מדפיסי סלאוויטא וגדולי הרבנים שעמדו לימינם, ובפרט שבראש ההסכמות התנוסס מכתבו של אדמו"ר בעל ה'תניא'.
לא היה בכחו של המדפיס ר"י יפה להתמודד עם מדפיסי סלאוויטא והש"ס המפואר שלהם, ההדפסה התנהלה בעצלתיים ואחר הדפסת מס' בבא מציעא (בשנת תק"פ) סיים ר"י יפה את פעילותו בקאפוסט ועלה לאה"ק.
*
בין המסכימים לש"ס דקאפוסט נמצא אחד מגדולי רבני חב"ד, ה"ה הר"ר אברהם שור מ"ץ דק' אורשא; שייכותו וקשריו עם אדמו"רי ורבני חב"ד אינה צריכה לפנים, והיא ניכרת בכמה וכמה מקורות:
[א] במכתב שאלתו אל אדמו"ר ה'צמח צדק' (עוד בחיי אדמו"ר האמצעי) כותב הוא: "כן קבלתי בשם אדמו"ר [הזקן] נ"ע, כי באמת קבלתי אגרת מהרב ר' ליב מיאנוויץ, שכתב אלי.. קבלתי מאחי אדמו"ר נ"ע.." (יגדי"ת נ.י. חו' ב עמ' טז. תשובות הצ"צ בענין זה: אהע"ז סי' תיג-תיד, תל).
[ב] בשו"ת צ"צ אהע"ז סי' ג נכתב אליו: "לידידי הרב המופלג הותיק מו"ה אברהם נ"י מאורשא" (ראה בהע' שם).
[ג] גביית עדות בחתימתו, משנת תקע"ט, נדפסת בשו"ת צ"צ אהע"ז סי' מח [אלא שנשלחה אל הצ"צ מהשואל רי"א מוויטעפסק. השווה: שו"ת 'פני יצחק', סי' טז], ובשו"ת 'דברי נחמיה', אהע"ז, סי' יב.
[ג] בהוספות לשו"ת צ"צ או"ח עמ' 30, במכתבו אל ה'דברי נחמיה', שואל הוא ממנו "אם יש לו מכתב מהרב [הצ"צ] שיחי' " כיצד לנהוג בתענית בשעת החולאת.
[ד] במכתבו הנדפס בראש ס' "הגהות על ש"ע [אדמו"ר] הל' פסח" מאת הר"ר אברהם אבלי מו"צ קיאב, כותב הוא: "גם אני רשמתי לעצמי על הש"ע של אדמו"ר בהלכות סוכה.. וגם על הלכות פסח יש דברים שצריכים תלמוד". והר"ר אברהם אבא כותב עליו שם: הרב המאה"ג חריף ובקי סיני ועוקר הרים, המפורסם מ' אברהם נ"י מו"צ דק"ק ארשא במדינת ליטא, אשר כבר נודע בשערים שמו בהסכמתו על הש"ס דק"ק קאפוסט, שם הראה אפס קצה חריפתו ובקיאתו. עכ"ל.
והיא היא הסכמתו דלהלן:
הסכמת הרב המופלג בתורה ובחסידות, סיני ועוקר הרים,
כש"ת מוה' אברהם נ"י, מ"ץ דק"ק אורשא
הדור אתם ראו זה חדש הוא, לכו חזו מפעלות אלקים מפלאות תמים דעים, ירעם א-ל בקולו נפלאות והגה מפיו יוצא, ואורו על כנפות הארץ. האזינו כל יושבי חלד, ההיתה זאת בימיכם ואם בימי אבותיכם מעם ה' צבאות יצאה, הפליא עצה הגדיל תושי', להעיר אזן בלמודים. כי לכל זמן ועת לכל חפץ, חפץ ה' בנו והעיר ה' את רוח המדפיס דק"ק קאפוסט ה"ה הרבני המופ' מהו' ישראל במ' יצחק יפה להדפיס תלמוד בבלי בנייר יפה ואותיות חדשים ומהודרים. ותקטן עוד זאת בעיני אלקים ואדם, ונתן ה' בלבו להדפיס גם ספר מע"מ על הרא"ש על נייר אחד מזה ומזה הם כתובים, בנה עליו ויקף לפרש עליו מן המוקף, ובכרך אחד יכול לכורכן, כי מין במינו אינו חוצץ. מאש"ר שמנה לחמו, לחמו נתן לדל, והוא יתן מעדני מלך לרוות צמאון הלומדים הכמהים ונכספים לטעום מיערת הדבש ומפת בג המלך, שהיה קשה להשיגו, לחם חמודות לא אכלנו כ"א בכסף מלא, אחד בעיר וכו'. ועתה יהיה נקל לקנותו בזול בזמן זמנים, הדל לא ימעט, יחד עשיר ואביון. וקיימו וקבלו עליהם היהודים לקנותו באהבה וחיבה יתירה נודעת לנו ממה שראינו בספר המקנה והחתום, זה יכתוב ידו לה' ובשם ישראל יכנה ערך שלשת אלפים חתימות, מי ראה כזאת ומי שמע כאלה היוכל ארץ להתעורר בפעם אחת, ה' צבאות יעץ ומי יפר.
ועתה נתרשלו יד ישראל באמצע המלאכה סמוך לגמר הכרך, מקול הקורא של המדפיס דסלאוויטא על שבא המדפיס דק"ק קאפוסט בגבולו להדפיס תוך משך שגבלו הראשונים גאוני הזמן בהסכמתם, ועדיין לא כלה מן הבית, שיש לו עדיין שסי"ן ת"י שלא נמכרו. וכבר יצא הדבר להיתר עפ"י בד"צ דק"ק שקלאב וטעמם ונימוקם אתם, כי חקרנו ודרשנו כמשפט והנה אמת נכון הדבר שיש ת"י מוהר"י הנ"ל גב"ע כד"ת שאין ת"י המדפיס דסלאוויטא שסי"ן שלמים, וכבר התירו פרושים גזע ישישים הגאון מהר"י מפראג[6] והגאון מ' פנחס אב"ד דק"ק פפד"מ[7] והגאון מוהר"ץ מגלוגא,[8] שאחרי נמכר גאולה תהיה לכל ויד הכל שווין בו. ואחר שהתחיל בהיתר לפי דעתו אין לקונסו, רק שיקבל השסי"ן שלימים שת"י המדפיס דסלאוויטא כאשר האריכו למעניתם.[9]
עתה באתי ועל ד"ת באתי בכחה דהיתרא עדיף, להצדיק את הצדיק מעיקרא. ובתחלה אבאר מה שנתחבטו בזה רבנים חכמי הזמן בנידן הסכמות וחרמות, שנהגו גאוני עולם ליתן להמדפיס שלא ידפיס אחר עד משך שהגבילו בהסכמותיהם. והנה קצר קצרה מעגל שכלינו להשיג עוצם בינתם על מה אדניהם הוטבעו, מאין היה הכח להגאונים לתקן במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי ופסידא ללוקחים, כי מאן ספון ומאן חשוב כבי דינא דרב אמי ורב אסי דאלימו לאפקועי ממונא, ואעפ"כ כתוב בתשו' מהרי"ק שאינם יכולין לתקן היכא דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי. ולא מצאו כל אנשי חיל את ידיהם למצוא טעם נכון. וראיתי לחכמי זמנינו שהסכימו לדעת הבנעט[10] שהדין נובע ממ"ש הרמב"ם והובא בש"ע ח"מ סימן רל"א, רשאין בעלי אומנות לעשות תקנות בענין מלאכתם כו', ודוקא כולם ביחד ועל פי חכם כעובדא דהני תרי טבחי, וה"נ בעלי המדפיסים עשו תקנה זו ביניהם בתחלה, שכל מה שידפיס אחד לא ידפיס חבירו אותו הספר כו'.
אבל זה דוחק גדול, מי אסף כל המדפיסים מכל המדינות ביחד שיתנו בפני ת"ח. ואף אם נסבול זה הדוחק, אין לשון ההסכמות מסכמת עם טעם זה, שהרי הטעם מפורש בהסכמות דמשום השגת גבול אסרו על אחרים, ולפי טעם זה אפילו אם אין בו משום הש"ג מחוייבים לקיים תנאם, כי תנאם ומנהגם תנאי ככל תנאים שבממון, כמ"ש בתוספתא דב"ב והובאה בגמ' ב"ק דף קט"ז ע"ב ובש"ע ח"מ סי' רב"ע סעי' ט"ז, רשאין החמרין לומר שכל מי שתמות חמורו יעמידו לו חמור אחר וכן הספנין כו' ע"ש. וא"כ למה תלו זה בהש"ג ליתן פ"פ לבע"ד לחלוק במקום שאין בו הש"ג.
וא"ל הטעם של הסכמ' משום דניחא להו למדפיסים גופייהו כדי כשידפיס הוא יתנו לו ג"כ הסכמה, כמו גבי אבידה דאמר רבא דניחא ליה למוצא אבידה דלהדר בסימנין כי היכא דכי אבדה ליה לדידי' נמי נהדרו לי' בסימנין. אבל זה אינו, דלא דמי כלל, כי המוצא אבידה אין לו חסרון כיס אף אם יחזיר לאדם אחר. גם מניעת הריוח אינו ברור, שאף שלא יחזיר בסימנים אפשר שיבאו בעלים עם עדים ויקבלם מידו. משא"כ במדפיס שמניעת הריווח ברור אצלו כשלא ידפיס הספר שנתנו עליו הסכמה לפי אומדן דעתו, ואיך נאמר שניחא לי' להפסיד כעת ריווח ידוע בשביל ספק דלהבא, שלא בכל הספרים הריוח ברור. ועוד, התם תקינו רבנן להחזיר בסימנים מפני שסימנא מילתא היא, רק לפי שאינו דאורייתא יש בזה ספק גזל הכניסו חכמים א"ע בספק מטעם דניחא לי' להחזיר בסימנים דרבנן, משום דודאי סמכה דעתו של המוצא להחזיר בשביל טובה דלהבא וכו'. אבל הכא מהיכא תיתי לומר דניחא לי' לעשות לו חובה שלא בפניו.
והנה דין זה נפתח בגדולים ונסיים בקטנים, לתקן ד"ת שיהיה שרירין וקיימין ככתבם וכלשונם משום השגת גבול, וכתורה עשו להעמיד הד"ת על תלה ע"פ התלמוד ופסקי הגאונים. והנה דברי הגאונים בהסכמותיהם שכתבו משום הש"ג צריך ביאור רחב, כי איך יעלה על הדעת הש"ג מעיר לעיר וכש"כ ממדינה למדינה, כמו שנהגו להטיל גודא על המדפיסים הרחוקים. אבל תחילה נקדים דברי הרוקח שהביא מהרש"ל בתשובה סי' פ"ט וז"ל, כתב הרוקח כל המקפח מחיתו של חבירו הוא בכלל ארור מסיג גבול רעהו. ורבים תמהו ע"ז, הלא הלאו דלא תסיג איירי בגוזל תחומים בא"י ועובר ג"כ על לא תגזול כמ"ש הסמ"ג כו'. אלא נראה בעיני שכך מקובל מרבותיו דארור מס"ג רעהו בא להרבות הס"ג של מו"מ כו', ה"נ אף שאינו תורה להיות מס"ג מ"מ מרבינן לי' לאיסורא עכ"ל. ומבואר שם דיצא בדיינים. וצ"ע מניין לרוקח שיכול להוציא בדיינים. ונ"ל שלמד זה מתלמוד ערוך בב"ב אר"ה האי בר מבואה דאוקי רחיי' ואתא בר מבואה חברי' וקא מוקי' גבי', דינא הוא דקא מעכב עלי', דא"ל קא פסקת חיותי. ולכאורה קשה, למה לא נאמר הסברא להיפך, מאי חזית דדמא דידך כו' וחייך קודמין וכ"א עומד בשלו. ועוד דמשמע דאפילו אם העמיד חבירו יכול לעכבו אח"כ ולהוציא בדיינים, וכ"כ רש"ל בפירוש, וקשה למה הוא חמור מעני המנקף בראש הזית דמה שתחתיו גזל מפני דרכי שלום, ומסיק בגמ' דאינו יכול להוציא בדיינים.
וצ"ל שכך היה מקובל אצל חכמי התלמוד שכל המקפח מחיתו של חבירו הוא בכלל ארור מס"ג, דמרבינן לאיסורא אפילו להוציא בדיינים. ה"נ בדפוסים אם מדפיס חבירו אותו הספר קא פסיק חיות של ראשון ואף שאינו באותו העיר ובמדינה. כי הנה אנו רואים שמלאכת הדפוס חלוק מכל מיני אומניות שבעולם, שכל האומנות עושים כל כלי וכלי בפ"ע ואחר גמר הראשון עושין השני, ובידם לעשות לפי אומד הדעת שיכול למכור בעירו או בעיר הסמוך לו. משא"כ מלאכת הדפוס מחמת ריבוי ההוצאה א"א להדפיס ספר אחד לבד ומוכרחים להדפיס סך גדול. וכולם נסקרים בסקירה אחת, שא"א לגמור ספר אחד עד שיגמור כל הסך שהתחיל, ואז א"א למכרם במקומות הקרובים כ"א שיתפזרו למכור במקומות הרחוקים, וכל המדינות נחשבים כעיר אחת לגבי'. ואם יבא חבירו להדפיס אותו הספר אפילו בעירו רחוק ממנו, הרי הוא פוסק חיותו שלא יוכל להוליך ספרו לשם למכור, ונמצא מעכב עליו עפ"י דין ונק' הס"ג כאמור.
וא"ת אחרי שכל המדינה נחשבת כעיר אחת, א"כ חבירו שבא להדפיס נק' בר מתא, שהרי מה שמעכב בר מתא אחריתא הוא לפי שחיות פרנסת העיר שייך לתושבי העיר דוקא, לכן מעכב אבר מתא אחריתא שבא לפסוק חיותו, כי אין לך אדם שאין לו מקום ויבקש חיותו במקומו. אבל אצל המדפיס שפרנסתו אינו מעירו ממש כ"א מכל המדינה, ולגבי' נחשבת כל המדינה כעיר אחת, א"כ גם חבירו שאומנתו היא ג"כ להדפיס הרי פרנסת המדינה שייך לחבירו כמו לו, וא"כ אינו יכול לעכב עליו, והלכה כר"פ ור"ה ברי' דרב יהושע שאין מעכב אבר מתא. אבל זה אינו, דהמדפיס עדיף מאוקי ריחייא דטרח ועשה כלים לאומנתו. דהרי הרש"ל כ' בתשובה ל"ו וז"ל, וכ"ש היכא דטרח ועשה כלי לדבר אחד כמו גבי מצודות דגים שהיא טרח' הניכרת לעינים ומבורר ביותר מעני המנקף בראש הזית כו' שצריך חבירו להרחיק מעליו ומצי לעכב עליו עכ"ל. וא"כ המדפיס שיצק אותיות מיוחדים בשביל הדפסה ההיא הרי הוא כמצודת דגים דמעכב אפילו אבר מבואה דילי' משום דיהיב סיארא, פי' והוי כמזומן אצלו וכאילו באו לידו דמי כמ"ש רש"ל, והוכיח זה מהא דאמרי' בגמ' לימא מסייע ליה לר"ה מרחיקין מצודת הדגים כו', ומשני שאני דגים דיהבי סיארא, א"כ להאי טעמא אף שאין הלכה כר"ה מ"מ כ"ע מודים גבי מצודת דגים כו' עכ"ל. וכן מוכרח לשון הגמ' מרחיקי' מצודת הדגים, ולשון מרחיקי' קאי על שכנו כמו מרחיקים סולם ושובך, וכ"מ לשון רש"י שמצי מעכב אבר מבואה, שכתב כמאן דמטי לידו ונמצא חבירו מזיקו עכ"ל. ומלשון מזיקו משמע דאין לחלק בין בר מבואה דידי' לאינו בר מבואה, כי לעולם המזיק צריך להרחיק כמבואר בגמ' ופוסקים.
ואחר שזכינו לדון בדבר החדש שבהדפסה יש בו משום פיסוק חיות אפילו בריחוק מקום, א"כ יפה כתבו הגאונים בהסכמותיהם שלא ישיג גבול שהוא ע"פ דין התלמוד, והטילו חרמות למי שיעבור הגבול כדין למאן דלא ציית דינא שמנדין אותו. ולפי שבהרחקות היזקות הטילו חז"ל גבול עד כמה צריך להרחיק, כמו שקבעו גבול לבור וסולם וכותל כאו"א לפי שיעורו הראוי לו בצמצום ככל שיעורי חכמים, ובמקום דליכא למיקם על שיעורו מסרו הדבר לחכמי הדור שיראו שלא יגיעו היזק, כמ"ש הרמב"ם ומביא בש"ע ח"מ סי' קנ"ו מי שעושה גרן או קובע בה"כ או מלאכה שיש בה אבק וכי"ב, צריך להרחיק כדי שלא יגיע העפר וריח ואבק לחברו להזיקו. ולכן גם בהדפסה הגבילו הגאונים את ההיזק ע"פ שנים, לפי אומד דעתם שיכול למכור הספר בתוך משך ההוא, ואם מכר כל הספרים בתוך הזמן ממילא מותר, שאין כאן היזק. וגם החרם בטל, שע"ד כן נתנו החרם לגדור פרצות בעלי הזרוע העוברים על הד"ת. אבל אם ע"פ הד"ת מותר אין כאן לא איסור ולא חרם, כי בנדרים הולכים אחר כוונת הענין ולא אחר משמעות הדבר כמ"ש הרמב"ם והביא בש"ע י"ד סימן רי"ח. ואפילו בדבר שהוא לטובת חבירו שאז זוכה חבירו מצד הלשון, מ"מ באומדנא דמוכח הולכי' אחר כוונת הנודר, כמ"ש בגמ' ובריב"ש וברמ"א ועיין ט"ז. והכא הוא אומדנא דמוכחא שלא כיונו בהסכמותיהם רק שלא יהיה ניזקין.
וכן אפילו אם לא נמכר כולו ונשאר מעט עדיין ת"י ומתחיל להדפיס עוד הפעם ספר ההוא, כמו בנ"ד שהמדפיס דסלאוויטא רוצה להתחיל להדפיס ש"ס מחדש, אז הותרה הרצועה לכל ואין בו משום השגת גבול. שהרי עינינו רואות שאינו חושש על מה שת"י, שאם היה מצטער על הראשונים איך היה מוסיף האחרונים.
ועוד, דכאשר גבלו הגאונים ב"זמן", חוק וזמן נתנו לכל המדפיסים שלא ישנו את תפקידם, כן ראוי להגביל התחום ב"מקום" לומר עד פה תבא הש"ג ולא תוסיף, כי לא לו לבדו נתנה הארץ. והדעת מכרעת דעת תורה, שעד מקום שהורגל להגיע ספריו לשם המדפיס ההוא יש בו משום הש"ג כי סמכה דעתו ע"ז, אבל במקום שאינם מגיעים לשם ספרי המדפיס ההוא כ"א מיעוטא דמיעוטא אין שם הש"ג, כי לא סמך דעתו על מקום ההוא בעת התחלת הדפסה ולא היה באומדן דעתיה. ובנ"ד שאנו רואים שהשסי"ן דסלוויטא אינם יוצאין מהפולין ולחוץ ואינם נמצאים במדינות רייסין כ"א אחד בעיר, הרי אנו רואים שלא סמך דעתו על מדינתינו ואין במדינתינו משום הש"ג, ודבר זה מסור לחכמי הדור שיעיינו בד"ז שלא יקח לו נחלה בלי מצרים.
גם עניני הדפוס נשתנה לפי העת והזמן, שעתה נהגו המדפיסים שאינם מתחילים להדפיס ספר גדול עד שמקבלים חתימות עם או"ג [=אויף גאב, דמי קדימה] ולפי מספר החתימות הם מדפיסים, ולכן למכור השסי"ן לבעלי החתימות איסור גמור הוא, בין למכור בעצמו בין שמוכר לאיזה איש שילך למכור לבעלי החתימות עובר הקונה משום הש"ג, כי המדפיס הראשון סמך דעתו ע"ז. ובוודאי דעדיף ממצודות דגים דיהבי סיארא כו', וכמ"ש רש"י דכמאן דמטא לידי' דמי ונמצא חבירו מזיקו. וכ"ש הכא דחשיב כמטי לידי' הריווח ההוא מאחר שקבל מקצת דמים. והלוקחים בעצמם אינם רשאים לחזור מאחר שנתנו מקצת דמים ומחוייבים לקבל מי שפרע, לכן יכול לעכב עפ"י דין משום פיסוק חיותי'. ולא גרע זה המדפיס במכירה זו מעני המהפך בחררה כו' שנק' רשע.
ועתה ישראל נושע בה' שהדין עם המדפיס מוהר"י, ואף ידי תיכון עמו ופועל ידיו תרצה עפ"י ד"ת, וראוי לתומכו ולסעדו שלא ישאר ח"ו כרך מכאן וקרח מכאן. ולהמתחיל במצוה אומרים גמור, ולא יירא ולא יחוש לקול רעש גדול דסלוויטא, כי לאו כל כמיני' לחתום תורה בלימודה וממרחק תביא לחמנו לחמה של תורה. ועתה לא רחוקה ולא נפלאה היא, כי קרוב אלינו הדבר כו'. וכמה גדלה כחה של תורה תשבע"פ שהתירו חכמינו ז"ל לכתוב ולהדפיס משום עת לעשות לה' כו', ואיך לא נתיר בשביל קיום התורה להגדיל תורה ולהאדיר ומלאה הארץ דעה כו'.
הכ"ד המדבר בצדקה לכבוד התורה ולומדי', נאום אברהם בלא"א מהור"ר א"ג זללה"ה מ"ץ דק"ק אורשא
*
בסוף הסכמתו זו מעורר הר"ר אברהם מאורשא בדבר האיסור שחל על המנויים לבטל את חתימתם; איסור כעין זה נתפרש, לימים, גם בהסכמתו של הרה"ג רי"א מוויטבסק, שניתנה למדפיסי הש"ס בווארשא (שהתחילו בהדפסתו בשנת תרי"ט), בשעה שהמדפיס זיטטענפעלד מברלין החל גם הוא להדפיס ש"ס, ושלח מודעות לפולין ולרוסיא להפיץ שם את הש"ס שלו.
באותה שעה אספו מדפיסי ווארשא הסכמות חדשות לש"ס שלהם, ובהן גם ההסכמה דלהלן (תצלומה ניתן בס' "זכות היוצרים במקורות היהודיים", עמ' 411):
הסכמות
מכבוד הרב הגאון בוצינא קדישא, החכם הכולל,
כקש"ת מוה' יצחק אייזיק נ"י בהר"ד
אב"ד דק"ק וויטעפסק
ואשמע אחרי קול רעש גדול מחכמי הדור וגדוליה, מרבני הארץ וגאוניה, דמדינתנו ומדינת פולין, הניפו בידם הטהורה ע"ד מעשה הדפוס דברלין ששלח מודעותיו על פני חוצות עם פראבע [=דוגמא], מודיע לרבים שרצונו להדפיס את הש"ס כדמות הפראבע בהוזלת המקח נגד המדפיסים דמדינתנו המפורסמים, ווילנא, זיטאמיר, ווארשא, אשר הוציאו יותר מחצי הש"ס לאור בתכלית היופי ההידור.
והנה הסגת גבול המדפיסים דמדינתנו, נודע ומפורסם, כי כמה וכמה אלפים הזילו מכיסם על הכנת דפוסי השסין. וע"כ יצאו גדולי ישראל וחכמיה, המאורות הגדולים, גאוני הארץ ורבניה, ועמדו בפרץ לגדור גדר בעד הסגת גבול כזה, ואסרו לקנות ולקבל את הש"ס דברלין, כאשר בארו במכתבם כל אחד ואחד בארוכה.
וחכמי קהלת ווארשא הרימו בקול גזירת נח"ש על הקונים ועל המתעסקים, וטעמם ונימוקם עמם, וכה אמרו "התאספנו יחד אנחנו הח"מ העומדים על משמרת התורה והמצוה פה בקהלת ווארשא יצ"ו, להטיל גודא וח"ח ובגזירת עירין פתגמנא, שחלילה לכל איש וכו', וחלילה לשום אדם להחזיק בידי מסיגי גבול, והאיסור חל גם על הקונים ועל המאספים וכל המסייעים בידם וכו' ".
ואם כי הפריזו על המדה לאסור על הקונים ג"כ, אך הא בהא תליא, דאי לא קיימא הא לא קיימא הא. וחתמו ע"ז כל גדולי ארץ ההיא דמדינת פולין.
וכל זה לאותן האנשים שלא באו על החתום אצל המדפיסים דווילנא, וזיטאמיר, ווארשא, ועליהם חל תקנת חכמי הארץ לגדור גדר מלהסיג גבול המדפיסים, שהוא תיקון תורה להרבות תורה בישראל, כידוע וכנהוג בכל דור ודור זה כמה מאות שנה. אמנם לגבי אותן אשר באו על החתום, ועליהם בחתימתם סמכו המדפיסים ועשו מעשיהם בתכלית ההידור, הם אם חלילה יחדלו מלקבל, לא זו בלבד, אף גם חל עליהם עיקר הדין לסלק להמדפיסים כל ההיזק שיהיה להם. כדפסק הרא"ש בתשובה כלל כ"ד דין ז', והובא להלכה בח"מ סי' של"ג ע"ש. זהו מעיקר הדין, לבד איסור הסגת גבול ולטותא מחכמי הדור.
ולמען האמת והשלום באתי עה"ח ועל הגלוי, ושלום על ישראל. יום ו' עש"ק כ"א ימים לחדש אדר א' שנת תבר"ך לפ"ק פה וויטעפסק יצ"ו.
נאום יצחק אייזיק בהר"ד
*
ועדיין לא תמו 'התנגשויותיו' של המדפיס מקאפוסט עם מדפיסי סלאוויטא; בשנת תקס"ז נדפס הרי"ף בסלאוויטא, ובהסכמותיהם אוסרים הרבנים את ההדפסה למשך עשרים שנה מכלות הדפוס (המסכימים הם: הר"ר לוי"צ מבארדיטשוב, הר"ר א"ל מוואלטשיסק, הר"ר יוסף מקאסנטין ישן, הר"ר ישראל מראוונע. בחלק השני, תקס"ח, נדפסת הסכמתו של הר"ר יהודא ליבוש אווירבך מווישנאוויץ, למשך ט"ו שנה מהתחלת הדפוס).
למהדורת הש"ס שלהם דשנת תקע"ז צירפו המדפיסים דסלאוויטא גם את הרי"ף, והדבר מפורש בהסכמות הרבנים שהוסיפו לאסור את ההדפסה למשך ט"ו-כ' שנים מכלות הדפוס (ראה לעיל).
והנה, בשנת תקע"ח – בתוך תקופת האיסור של ההסכמות הראשונות, ובאמצע ההדפסה של מהדורת סלאוויטא – ניגש ר"י יפה והתחיל להדפיס את הרי"ף בקאפוסט!
כמובן שהרבנים המסכימים עמו לא יכלו להתעלם מעובדות אלו, ובהסכמותיהם מצינו פתחים שונים להתרת ההדפסה. עם המסכימים נמנים רבני בתי הדין של שקלאוו ומאהליב, אבל במאמרנו זה מתמקדים אנו בהסכמותיהם של רבני חב"ד בלבד. החשובה שבהן היא זו המתנוססת בראש ההסכמות לרי"ף, מהרה"ג מהרי"ל מיאנוויץ אחיו של אדמו"ר הזקן בעל ה'תניא'.
הסכמת הרב הגאון החסיד המפורסם כק"ש מהור"ר יהודא ליב נ"י,
אחיו של אדמו"ר נבג"מ
דבר ברור וידוע לפני כל יודעי דת, שמצד הדין אין שום איסור בהדפסת הספרים להדפיס מה שכבר קדמהו איזה מדפיס, וכמבואר ג"כ בתשו' רמ"א סי' ט' ביסוד פשוט הראשון, דמדמי לה לבר מבואה דאוקי ריחיא ואתי בר מבואה חברי' ואוקי בהדי', דלא קיי"ל כרב הונא דאמר דינא הוא דמצי לעכב עלי' אלא בברי הזיקא, כמו בנדון דידי' שהיענטלומר [=האציל] השני הכריז שיוזיל השער, משא"כ כשהמקח שוה. וגם מצד הטוב והישר מבואר שם ביסוד הרביעי דאין נכון לתקן להמדפיסים שלא יגרמו להם היזק, משם דהמדפיסי' אדעתא דנפשייהו עבדי, ואף אם יפסידו לא ימנעו בשביל זה מלהדפיס עוד.
אלא דבזמן שאחר הרמ"א החלו לעשות ולתקן תקנות גדולות בחרמות, ולא כל המקומות היו שוים בזה, שהרי אדרבה בהסכמת רבני אשכנז על המג"א ד' אמשטרדם מבואר שבאמשטרדם עשו תקנה להיפך, שלא למחות ביד המדפיסי' כלל. ומוכח מזה ג"כ דס"ל שאין זה בכלל מה שאמרו שאין הב"ד יכול לבטל כו', וגם א"צ מנין אחר כלל להתיר, דלא נאסר כלל במנין להיות תקנה קבועה לדורות על כל מדפיסי ספרים בסתם, אלא כל מדפיס שרוצה להדפיס הי' משיג הסכמות וחרמות מגאוני הזמן על הספר ההוא בלבד, ובכל ספרי' הנדפסי' מחדש מחדשים גזירותם. ולא נצרכה לעשות תקנה באמשטרדם אלא להיות איסור ביד הרבנים שאסרו על עצמם שלא יתנו הסכמתם וגזירתם.
ובזה יובן טוב טעם ודעת מה שנתפשט ההיתר ביד המדפיסי' ממדינה למדינה, נגד תקנת הראשונים שמצינו בהסכמות הקודמים שגזרו הן במדינה זו הן במדינה אחרת, כי מאחר שאינ' תקנה קדומה וקבועה לדורות, אלא שבעלי ההסכמה האלו גזרו בשעה ההיא, לא חששו לה. מטעם שכתב הריב"ש בסימן רע"א שקרא תגר על מהר"ם הלוי שגזר בארץ לא לו במקום שיש מיעוט התורה ח"ו, ופסק שא"צ לחוש לגזירתו. וה"נ ראו מיעוט התורה ח"ו מחמת שנתפזרו אחב"י במקומות רחוקי' מן הישוב, ולא בכל שעתא מתרחיש נוסע מארץ מרחק, ובזמן שהשלוחים יוצאי' ומצא איש כי יקרה פרט למזומן.
ואין חילוק מדינות תלוי בחילוק מלכיות דווקא, שהרי התירו אפי' בזמן שלא היו המלכיות מקפידות כלל, אלא שלא חששו לגזירת חכמי מדינה אחרת במקום שיש מיעוט התורה ח"ו. ודלא כמו שעלה ע"ד חכם א' בהסכמת ד' סלאויטא[11] לאסור מאקלים לאקלים במדינה אחת, משמע שר"ל שהמדינה אחת היא מחמת שהיא תחת יד מלכות אחת, וחילוק ארצות מה שנק' ארץ רוסי' מדינה בפ"ע וליטא מדינה בפ"ע, וכן פולין וואלין ודומיהם קראם בשם אקלימים. ונהפוך הוא, כי שם אקלים הוא סוג יותר כולל, שהתוכנים חלקו כל העולם לשבע אקלימים, אבל מדינות הן רבות מאד כמ"ש שבע ועשרים ומאה מדינה. ואיכא מ"ד דלאו היינו כל העולם כולו. וגם מבואר מזה שמלכות אחת כולל כמה מדינות וכמו מלכות אחשורוש. והגע עצמך, אם תתפשט המלכות על כל העולם, האם יאסר מסוף העולם ועד סופו.
זאת ועוד אחרת, שכשם שהמדפיס דסלאויטא ראה תבנית הש"ס דקאפוסט בתוס' המפרשי' שסביב הרא"ש ועשה כתבניתו, כך יש רשות להמדפיס דקאפוסט אחרי ראותו שצירף המדפיס דסלאויטא האלפסין להש"ס, שיעשה כתבניתו להדפיס האלפסין ג"כ לצרף להש"ס שלו. ואם לא יהי' כדי לצרף להש"ס באגודה אחת רק בכרך בפ"ע, כ"ש שטוב עשה שלא יהי' כתבניתו ממש.
אשר ע"כ על כל דברי האמת האלה, נדרשתי לשאלת המדפיס ידידינו המופלג הוותיק ונגיד מהור"ר ישראל יפה מקאפוסט, ומצאתי לו היתר להדפיס ס' הרי"ף ומפרשיו ונושא כליו כתבנית אשר נדפס כבר בסלאוויטא, וכרצונו יעשה ויוסיף איזה דבר חידוש להגדיל תורה. ולא יחול עליו שום עונש ח"ו וגזרת נח"ש מהרבנים חכמי הזמן שבאו בהסכמת הדפוס דסלוויטא, לא מיני' ולא מקצתי'. ואדרבא אין כאן שום כו', כי כבר יצא בהיתר מפי גאוני וחכמי הזמן הקודמים ונתפשט ביד המדפיסים שלא לחוש ממדינה למדינה, וטעמם ונימוקם עמם כמש"ל.
אך כל מדפיסי מדינתו וכן מדפיסי מדינתינו זולת מוהר"י הנ"ל, ראוי לחוש להם לגזרת נח"ש שיצא מפי גאוני חכמי הזמן הבאים בהסכמתם, ובאיסורייהו קיימי כמקדם, שראו חכמי הדור לתקן תקנה זו מפני שראו פרצת הדור והקלקול, שבעבור זה נמנעו מלהדפיס, בוודאי ראוי לכל ב"ד שבכל דור לילך בעקבותם ולחזק תקנתם את אשר כבר עשוהו במקום שלא יצא מזה מיעוט התורה ח"ו. וחוק וזמן אשר יתנו הב"ד לא יעברוהו ח"ו. ואדרבה תקנה זו היא הנותנת כח לחזק ידים רפות למען תחזקנה ידיהם תושיה. ולשומעים יונעם ותעב"ט.
דברי המדבר למען האמת והצדק, יהודא ליב בא"א מהו' ברוך ז"ל שניאור
מהרה"ג מהרי"ל הנ"ל מצינו גם תשובה בענין ההסכמות, והיא לו בשו"ת 'שארית יהודה' (דף מח, א. מט, ב ואילך). להלן תמצית דבריו בתשובתו זו:
לענין "מליצת הגאונים" – הן ה'הסכמות' – אע"פ שקבעו זמן מוגבל, אבל יש לנו "אומדנא דמוכח" שזמן זה הוא הזמן המשוער למכירת הספרים, וכיון שהספרים נמכרו בתוך משך הזמן הזה "בטלה המליצה". ובפרט אם נתפרש בהסכמות שהגבלת הזמן היא מחשש השגת גבולו, א"כ כשנמכרו הספרים וחלף החשש, בטל גם האיסור אפילו אם עדיין הוא בתוך זמנו.
ואין לדמות את ענין ההסכמות לדבר שבמנין שצריכים מנין אחר להתירו אפילו אם בטל טעם האיסור ואפילו אם יש אומדנא דמוכח, וכלל זה חל הן באיסורים והן בדבר שבממון, מפני שיש לחלק ביניהם: [א] דבר שנאסר במנין היינו בקיבוץ חכמים, והרי בהסכמות הרבנים לא נאספו החכמים יחד. [ב] אין כח לחכמי הדור לאסור אלא בסביבתם. [ג] אין זו תקנה כללית שנאסרה במנין, אלא גזירה פרטית ולשעתה בלבד, ויש אופנים שלא חלה לכתחילה, כגון ברשיון המדפיס. [ד] במקום שהטעם ידוע – ולא מאומדנא בלבד – אם עבר הטעם לא נמשך האיסור. והרי בגוף ההסכמות מפורש טעם האיסור שהוא משום השגת גבול.
לכתחילה חל האיסור רק על אחרים ולא על המדפיס עצמו, ומזה מוכח שהאיסור הוא רק משום השגת גבולו. ואם אמרינן שהתקנה לא חלה עליו לכתחילה, א"כ אינה גזירה כוללת. ואם יטען שהיא חלה גם עליו אלא שבידו לבטלה באמרו דלא ניחא ליה בהאי תקנתא, הרי כיון שבטלה לגביו בטלה גם לכולי עלמא, כדין נדר שהותר מקצתו. "ותדע, שהרי אם בא להדפיס מחדש יצטרך מליצות הרבנים חדשות, א"כ פנים חדשות באו לכאן" – ואינו פועל מכח ההסכמות הראשונות שפג תוקפן.
עד כאן תמצית דבריו של הרה"ג מהרי"ל מיאנוויץ.
באותו כרך של הרי"ף נדפסה הסכמה נוספת של רב מחסידי חב"ד, ה"ה הר"ר משה מ"ץ דקאפוסט.[12]
הסכמת הרב המאה"ג המפורסם החריף ובקי כ"ש
מוה' משה מ"ץ דפה קהילתינו יצ"ו
נדרשתי לאשר שאלוני, ה"ה הרבני המופלא ומופלג השנון והנגיד כו' מוהר"ר ישראל במוה' יצחק יפה מדפיס דפה, לעלות בהסכמה שלא יסיגו את גבולו בהדפסת ספרי רב אלפס עם נושאי כליו שהוא עוסק כעת בהדפסתן. וגם להסיר ממנו לזות שפתי' דבת עם לאמר שהוא עובר ח"ו על הסכמות שניתנו על ספרי רב אלפסין הנדפס עם הש"ס ושארי מפרשים באגודה אחת.
ובאמת נפלא מאד בעיני האיך יעלה על הדעת לאסור לו ח"ו, כי הלא מדינא דגמרא לא מצו לעכב כ"א אבר מתא אחריתא דלא שייך בכרגא דהכא ושלא ביום השוק. ודווקא במקח השוה, אבל כשמוזיל לבני העיר הובא בפסקי הרא"ש בשם הר"י בן מיגש דאינם רשאים לעכב עליו, ומי כמוהו מורה. ובפרט שגם הרא"ש הסכים לדבריו.
וכל עיקר טעמם ונימוקם של הגאונים הראשונים שתלו זיינם בהסכמותיהם על ספרים הנדפסים, הוא משום יגדיל תורה ויאדיר, כאשר הארכתי בזה להמציא לזה מקור מהש"ס. וא"כ בנ"ד שספרי האלפסין נדפסים עם הש"ס, ומי שאין ידו משגת לקנות הש"ס עם האלפסי, או שיש לו ש"ס או שקנה מש"ס שמדפיס מוהר"י הנ"ל, לא יוכל להשיג את ספרי הרב אלפסי. ואף אם יונח שיתרצה למכור לאיזה איש ספרי האלפסין לבד, אבל לא יספיק לרוות צמאון כל העם הצמאים לדבר ה' זו הלכות הרב אלפסי הנ"ל. וא"כ אין זה הגדלת התורה כ"א להיפוך ח"ו חתום תורה כו'. והרי מצינו [ב"ב כב, א] דרבא שרי להו לרב יאשיה ולרב עובדי' לאקבועי דלא כהלכתא (דמדינא לא שרי אלא לאהדורי) מטעמא כי היכא דלא לטרדו מגירסייהו, ואם כך חששו לביטול תורה דיחידים כ"ש ביטול תורה דרבים ח"ו.
ובר מן דין, הנה הרמ"א בתשובתו למהר"מ מפדווא מיחה בשכנגדו שרצה להדפיס ג"כ ספרי הרמב"ם להשיג גבול מהר"מ הנ"ל, מטעם שספרי הרמב"ם שידפיס מוהרמ"פ יהיו מוגהים ואסור להשהות ספר שאינו מוגה, כאשר האריך שם הרמ"א. ובעינינו ראינו גודל טרחתו ויגיעו של מוהר"י הנ"ל לחפש במקור הראשונים ובכל מקום שידו מגעת בכדי להגיה על נכון במפרשי הרב אלפס, וביותר ברש"י והמאור ובמלחמות ובמרדכי ובשלטי הגבורים, אשר מרבוי השבושים נלאו חכמי לב לקרות בהם, ואין יד הכל ממשמשין בהם, ובעז"ה הגיהם על נכון, כאשר ראיתי בעיני כמה הגהות אשר המה הפלא ופלא. ואף שבוודאי לא ימלט מאיזה שגיאה, כמאמר נעים זמירות מי יבין שגיאות, מ"מ בוודאי יהיו מעט הכמות. ואף גם ספרי התוספתא הגיהם עפ"י ש"ס בבלי וירושלמי ומפי' הר"ש והרמב"ם והראב"ד, והוסיף ג"כ פי' קצר במקום ההכרח. בוודאי כל מן דין סמוכו לנא, יישר כחו וחילו לאורייתא ונוצר תאנה כו'.
והנני מסכים עם הרבנים אשר קדמוני, ואומר אני בפה מלא שרשות ביד מוהר"י הנ"ל לגמור הדפסת האלפס עם נושאי כליו ויפוצו בישראל. וחלילה להשיג את גבולו להדפיס עוד ספרי הרב אלפס משך ששה שני' מיום כלות הדפסתו. והעובר ע"ז יחוש על נפשו, ושומע לדברינו ישכון בטח כו'.
הכ"ד המדבר לכבוד התורה ולומדי' היום יום ו' עש"ק י"ט מנחם אב לפרט ישראל נושע בה' [=תקע"ח] לפ"ק, פה ק"ק קאפוסט יצ"ו.
נאום משה במהו' ישראל זצלה"ה
ר"י יפה הדפיס שני כרכים של הרי"ף, עד סוף סדר מועד, ואז – בשנת תק"פ – פסקה הדפסתם, במקביל להפסקת הדפסת הש"ס וכלל פעילותו של בית-הדפוס.
*
הגענו עתה לפולמוס המפורסם, שפרץ בשעה שמדפיסי וילנא-הוראדנא החלו בהדפסת הש"ס שלהם בשנת תקצ"ה, בתוך משך הזמן שניתן בהסכמות הרבנים לש"ס הנדפס בסלאוויטא בשנים תקע"ז-תקפ"ב – אלא שכבר נמכרו הספרים רובם ככולם – ובשעה שמדפיסי סלאוויטא עמדו להתחיל בהדפסה חוזרת (ראה במקורות שבהע' 1 לעיל).
בדרך-כלל צדדו רבני החסידים בעמדתם של מדפיסי סלאוויטא, ומשום כך מן הענין להביא את דעתם של גדולי החב"ד שנטו לצד מדפיסי וילנא.
ראש וראשון להם הוא אדמו"ר ה'צמח צדק', שבתשובתו הנדפסת בספרו (שו"ת יו"ד סי' קצה) ניכרת בבירור דעתו המוחלטת לפקפק בתוקף המופרז שהעניקו הרבנים להסכמות ולמשך הזמן המפורש בהן.
אדמו"ר הצ"צ לא פרסם את תשובתו ברבים, וכנראה שלא חפץ להכניס ראשו במחלוקת קשה זו שהבעירה מחדש את אש המחלוקת בין החסידים למתנגדים.
להלן תמצית דבריו בתשובתו זו:
מי שהיו בידו הסכמות הרבנים לחמש עשרה שנה מכלות הדפסת הש"ס, והוא כבר מכר כל השסי"ן שלו והרויח סך עצום, אלא שנותרו אצלו כשלושים עד ארבעים שסי"ן. ועתה נתעורר מדפיס אחר במדינה אחרת (אלא שגם היא תחת ממשלת הקיסר) להדפיס ש"ס וקיבל הסכמות, והמדפיס הראשון מערער ואומר שאסור למדפיס השני להדפיס מפני שנותרו עוד שנתיים למועד שהוגבל בהסכמות הראשונות.
לבירור הענין יש לעמוד על שורש תוקפן של ההסכמות, שהרי מדינא דגמרא לא נאסרה השגת גבול במלאכת שמים, כדי שתהיה קנאת סופרים ותרבה החכמה. וכך גם בהדפסת הש"ס אין איסור השגת גבול והתחרות תגרום שיזהרו המדפיסים במלאכתם. מה גם שאין כאן כלל מציאות של השגת גבול, שהרי מדובר בשתי מדינות מרוחקות. וכיצד תקנו הגאונים לאסור על מדפיסים אחרים להדפיס ספרי קודש?!
וי"ל שגדולי הדור חששו שמא מפחד התחרות ויראת ההפסד יתרשל המדפיס ולא ישקיע במלאכתו כפי הנדרש. אבל חשש זה אינו ברור, וכפי שמסביר הג"ר יהונתן בהקדמת ה"כרתי ופלתי" מדוע לא מצא כל תועלת בלקיחת הסכמות לספרו, שהרי כל זמן שהספר לא נמכר לא יעלה על דעת איש להדפיסו שנית ולהניח כספו על קרן הצבי, ואילו אחרי מכירת הספר אין שום איסור על שאר המדפיסים לחזור ולהדפיסו!
חזינן שהחשש אינו גדול, וא"כ מן הראוי היה לאפשר הדפסות חוזרות כדי להגדיל תורה ולהאדירה, ולא לתת הסכמות ולומר חתום תורה ח"ו.
ואם בכל זאת נהגו ליתן הסכמות, ודאי שאין זה מן הראוי לאסור גם אחרי שנמכרו הספרים ולנעול דלת בפני מדפיסים אחרים, שזה להיפך מכוונת חז"ל שרצו בתחרות שתגרום ליתר זהירות במלאכת שמים. וביותר אין להקפיד בשעה שנותרו רק ספרים מועטים והמדפיס כבר הרוויח סך גדול.
אך יש עדיין לדון בדיעבד, כשכבר ניתנו ההסכמות, האם אמנם יש איסור אחרי שכבר נמכרו הספרים; השגת גבול במדינה אחרת אינה קיימת, ועלינו לומר שתוקף ההסכמות נובע מהסוגיא של רשאין בני העיר להתנות (ב"ב ח, ב), שיש כח בידיו של האדם החשוב שבעיר להתנות גם שלא ע"פ הקבוע בדין תורה. כך גם יכולים הרבנים – שהם הם החשובים – שלא יהיה מדפיס אחר רשאי להדפיס בתוך משך הזמן המוגבל.
אבל גם בכך לא די, שהרי תקנת ה"אדם חשוב" צריכה להיעשות בשיתוף אנשי העיר, ואילו הסכמות הרבנים ניתנות ללא הסכמת המדפיסים, ואיך יכולים הם לתת כח למדפיס אחד ולאסור על שאר המדפיסים.[13]
הוכחה נוספת לכך שהשגת גבול אינה שייכת כאן, היא אשר "הביא דודי הרב הגאון יהודא ליב ז"ל [בהסכמתו הנדפסת לעיל][14] מתשובת הרמ"א", שהאיסור שם הוא רק מפני שההדפסה המתחרה היתה כרוכה בהוזלת המחיר. ובפרט כשנצרף לזה את דברי הגמ' שמתירים השגת גבול לשם "קנאת סופרים תרבה חכמה", כפי שהוא במקרה דנן "שעינינו רואות דשייך בזה קנאת המדפיסים תרבה יפוי השסי"ן, להיות נייר יפה ודיו שחור ואותיות גדולים ביתר שאת ויתר עז, מאליו לא יתיירא מן מדפיס אחר כלל. כאשר נראה בחוש שהשסי"ן אלו הנדפסים כעת בסלאוויטא מהודרים הרבה יותר משסי"ן הראשונים [שנדפסו שם], וכמו"כ השסי"ן דווילנא [מהודרים יותר]. ויפוי הספרים הוא דבר גדול שע"ז נאמר זה אלי ואנוהו ס"ת נאה וכו' [בדיו נאה בקולמוס נאה כו' וכורכו בשיראין נאין (שבת קלג, ב)]".
גם בהוזלת מחיר הספרים יש לראות תופעה חיובית (כדברי המשנה בסוף פ' הזהב: וחכמים אומרים זכור לטוב, וכ"ש בספרים), והאמור בתשובת הרמ"א דלעיל הוא בהוזלתם יותר מערכם האמיתי כדי להפסיד את זולתו.
ואולי ענין ההסכמות הוא כעין האמור בגמ' (ב"מ כז, ב) דניחא ליה למוצא האבידה להחזירה בסימנים – אף אם "סימנים" אינם מדאורייתא – כדי שגם לו יחזירו את אבידתו בסימנים. כך גם ניחא להם לכל המדפיסים בנוהג ההסכמות, כדי שגם פרנסתם לא תקופח בספרים אחרים שהם עצמם מדפיסים: לא יחסרו להם קונים ולא יאלצו להוזיל את הספרים למחירים שאינם כדאיים. ומכיון שהדבר ניחא לכל המדפיסים, א"כ הסכמת רבני העיירות היא כאילו השתתפו כל המדפיסים בתקנתם, וכהשתתפות אנשי העיר בתקנתו של האדם החשוב שבעירם.
אבל עדיין ניתן לחלק ולומר, שבהשבת אבידה די בכך שניחא ליה, אבל בנדו"ד צריכים בעלי האומנות עצמם להתנות את התנאי. ועוד י"ל שבאמת אין הדבר ניחא לשאר המדפיסים אלא רק כשהאיסור הוא עד אחרי מכירת הספרים, אבל אם תוקפו של האיסור נמשך גם אחרי שהספרים נמכרו, ורק למדפיס הראשון מותר לשוב ולהדפיס בתוך משך זמן ההסכמות (והוא מקבל הסכמות חדשות לתקופת זמן נוספת), כך ששאר המדפיסים לא יוכלו להדפיס ש"ס לעולם – בזה אנן סהדי דלא ניחא להו כלל, והוא על אפם ועל חמתם שמפקיעים זכותם לגמרי בחנם ח"ו. "לכן הדבר ברור שאין זה כלל כדין תנאי שהתנו בעלי אומניות כו' לא מיניה ולא מקצתיה".
לפיכך עלינו למצוא מקור אחר, והוא מהסוגיא דגיטין (לו, ב) שהפקר בית דין בממון הפקר, ומכך נובע כח ההסכמות להפקיע את זכותם של שאר המדפיסים, ובמה שהוא רק דבר שבממון סמכו על זה כדי שתהיה הדפסת הספרים בטוב כראוי וכיאות. ואף שב"אדם חשוב" צריכים גם לאנשי העיר, זאת מפני שהוא יחיד. אבל ההסכמות ניתנות ע"י רבנים רבים, לפיכך יש בכחם להפקיע את זכות שאר המדפיסים ומהני הסכמתם. אלא שיש לפקפק בזה, שהרי כח הציבור בעירו הוא משום דהוא "הגוי כולו" ורובו ככולו, לכן יש להם כח כבית דין הגדול ממש על כל ישראל. משא"כ שאר בתי דינים, אפילו בעירו, כיון שאינו "הגוי כולו" ולא רובו. גם מוסכם לדינא שבית דין אינו יכול להפקיע ממון מכח תקנת עצמם אא"כ הם בי"ד דאלימי לאפקועי ממונא, ומעתה יש לפקפק על הסכמות הבי"ד והרבנים, "דמי הוא זה בדורנו כרב אמי ורב אסי", והרי כתבו הפוסקים דאפילו רבנן דבי רב אשי לא אלימי לאפקועי ממונא, "וא"כ מי הוא זה שיאמר דהוא עדיף מדרבנן דבי רב אשי".
לדעת הרא"ש בתשובה י"ל שהמופלג שבכל מדינה ומדינה יכול ליתן הסכמה להפקיע זכות שאר המדפיסים אם רואה שזהו דבר הנצרך, אך שאר בתי דינים אין דבר זה בכחם. אבל לדעת הב"י בשם בעל התרומה יש לומר דכל בי"ד בעירו חשוב כבית דינם של רב אמי ורב אסי, באם הם בקיאים בדין השייך להפקעה זו. וא"כ לכאורה זהו מקור טוב מדינא דגמרא לענין מנהג ההסכמות, באם הן ניתנות ע"י בי"ד המופלג שבמדינה או בי"ד הקבוע בעירו לגבי אותה העיר.
אלא שבהפקעה זו צריכים הדיינים להיות בקיאין בדינים שלאותה הפקעה, ואם אינם בקיאים לא מהני הפקעתם אף אם נעשתה כדין. "וא"כ ה"ה גבי הסכמות צ"ל בקיאין בדיני ההסכמות לידע מאין נמשך כח זה ואיך יהיה ענין ההסכמה, וכל שאינן בקיאין בזה אין זה נקרא בית דין חשוב לגבי דיני ההסכמות, ואין ההסכמה כלום אף אם נעשתה כדין, וכל שכן כשלא נעשית כדין. וא"כ לפי זה רבים מהמסכימים אינן יודעים מקור מוצא הדין, וא"כ אין הסכמתן כלום. וכ"ש אם ניתנה ההסכמה שלא כדין ממש, דפשיטא דהיא בטילה לגמרי במכל שכן וק"ו מאם נעשית כדין רק שלא היה הבי"ד בקי בדין". והרי כבר נתבאר לעיל דמדינא דגמרא לא היה ראוי כלל ליתן הסכמות במלאכת שמים, ולא היה ראוי כלל להטיל איסורים על שאר המדפיסים שהוא היפך דינא דגמרא שצריכים שתהיה קנאת סופרים.
ואם באנו לקיים את ענין ההסכמות, צריך שיהיה דוקא בענין שבלא ההסכמה לא יוכל להדפיס (שזהו מקרה רחוק מאוד, וכנ"ל בהסכמתו של הג"ר יהונתן), ועכ"פ אין ראוי כלל להרחיב את הזמן גם אחרי שהספרים נמכרו. ואם נותנים הסכמה למשך עשר שנים מכלות הדפוס עד"מ, צריכים להתנות בפירוש שבאם ימכרו הספרים רובם ככולם קודם הזמן הנ"ל, בטלה ההסכמה. ואם לא התנו כן הרי זו הפקעה בחינם של שאר המדפיסים, והוא דבר שאינו ראוי (שאם חיישינן לפסידא דלקוחות כל שכן שיש לחוש לזכות המדפיסים שמפקיעים זכותם) וההסכמה אינה כדין.
ואין עלינו להצדיק ולקיים הסכמה שאינה כדין, אא"כ נאמר דסתמו כפירושו, דכל שנמכרו רוב הספרים בתוך הזמן ודאי שבטלה ההסכמה, אלא שלא חשו לפרש כן בגוף ההסכמה. אבל אם תאמר שהמסכים לא כיון לזה, בטלה הסכמתו לגמרי. "לכן יצא לנו דעכ"פ לכל הסברות, אחרי נמכר רוב הספרים רובן ככולן, בטלה כח ההסכמות אף אם הוא תוך הזמן שקבלו המסכימים".
ועתה יש לעיין האם תועיל ההסכמה שניתנה לט"ו שנים אף אחרי שנמכרו הספרים, וזאת מכח החרם שבהסכמה. לכאורה תקפו של חרם זה הוא כמו חרמי ציבור, שהוא כעין גזירה ונידוי על העובר על תקנתם. והרי כל נידוי שנעשה שלא כדין – אף אם הוא מגדול הדור – אינו כלום! וכמה עקולי ופשורי צריכים כדי לקיים את תוקף ההסכמות עד אחרי שימכור, וכל שכן באיסור ההדפסה אחרי מכירת הספרים שהוא ודאי שלא כדין.
"וא"כ זה שיהיה גזירה חלוטה בסתם ט"ו שנה עד אחר כלות הדפוס, הוא ודאי גוזמא ומלתא יתירתא בכדי. כי עכשיו נוהגין שמוליכין השסי"ן ע"י שלוחים למכור בעת ההדפסה ששוהה ערך חמשה או ששה שנים, ורוב השסי"ן או כולם נמכרים בעת משך ההדפסה, ומרויח יותר מהקרן במכירה זו בודאי. לכן הוא ודאי גזירה והפקעה שלא כדין, דלכל הפחות הוי להו להזכיר שני הקולות, ט"ו שנה או אחר נמכר. וכיון שזה שיהיה ט"ו שנה סתם, דמשמע אפילו אחר נמכר, הוא שלא כדין, א"כ אין האיסור חל ג"כ. כמ"ש רש"י, דכיון דלאו בדינא שמתיה אין זה נידוי כלל".
עוד יש לפקפק ולומר "דזה שנותנים זמן גדול ט"ו שנה, שמא הוא שנכנס עמו לפנים משורת הדין עבור שנותן לו מתנה אח"כ ש"ס, או שמוזיל לו הש"ס, וה"ל לצורך עצמו. וכמ"ש התה"ד שם דבעינן שלא יכוין כלל לעצמו לשום הנאה ותועלת, ואם לא כן אין ממש באותו נידוי".
מאידך גיסא יש להוכיח שגם נידוי שאינו כדין חל באם נדמה היה להם שהוא ע"פ דין, וכדמוכח מהאגדה המובאת בילקוט פ' וישב לענין החרם שהחרימו אחי יוסף במכירתו, כיון שנראה להם כדין, חל האיסור. אבל אין ללמוד כ"כ מאותה אגדה לענין איסור בי"ד דעכשיו לאפקועי ממונא, שהרי באגדה זו עצמה נזכר שאין האיסור מתקיים בפחות מעשרה, ומסתמא צ"ל עשרה מכונסים כאחד משום "אלקים נצב בעדת אל", ובהסכמות הרבנים – אף אם יקובצו עשרה ויותר – אין הם כולם כאחד אלא זה בכה וזה בכה. ועל כיו"ב אין לנו לומר שיהיה חל אף אם נעשה בטעות ושלא כדין.
אלו שכתבו שגם נידוי בטעות חל, הוא בענין שכל ציבור וציבור בעירם הם כמו בי"ד הגדול על כל ישראל. אבל איסור בי"ד דעכשיו על כל ישראל אין בו כח כלל כאיסור בי"ד הגדול, מכמה טעמים: מהריב"ל ס"ל דהוי ספיקא דדינא אם יש כח בבי"ד דעכשיו לאפקועי ממונא, משא"כ בציבור על אנשי עירם ודאי גם עכשיו הדין כן. ואפילו נניח שיש בידם לאפקועי ממונא, מ"מ אין זה אלא על אנשי עירם שקבלום לבי"ד, אבל לא לגזור על כל המדינות שלא קבלום עליהם. וזאת אפילו בגאונים דעכשיו הגדולים בדורם ומקומם.
עוד יש לצדד משום דכל ההסכמות הם רק מפי כתבם, ואפילו בשבועה או איסור בכתב י"ל שאין בהם ממש כיון שלא הוציא הדברים בפיו.
עוד נראה דלענין "אחרי נמכר" ודאי מהני הסכמת הרבנים שבמדינת המדפיס השני, שהתירו לו להדפיס משום "יגדיל תורה". ולא יהיה איסור זה חמור מאיסורי הקהל שנהגו להתירם אפילו תוך זמנם גם ללא פתח וחרטה, דמשום שנהגו כן, אמרינן שעל דעת כן נדרו. כך י"ל גם בהסכמות, שהרי בהסכמות על הדפסת הש"ס באמשטרדם (בדפוס פרופס בשנת תקי"ב), התירו תוך הזמן של מדפיסי ברלין, ובכמה מן ההסכמות פירשו שהוא מפני שהנייר והדיו יפים מאוד ומשום שנשארו להם רק שנים מקוטעות לתשלום הזמן. הרי לנו הוכחה ממקור מוצא ההסכמות, שנהגו להתיר כשיש טעם מבורר.
לפיכך במקרה של "אחרי נמכר", ובפרט כשהמדפיס הראשון רוצה גם הוא להדפיס שנית, מדוע שלא יוכל גם מדפיס אחר להדפיס? הרי מעשיו של הראשון מוכיחים שההדפסה השניה לא תזיק את הדפסתו הראשונה [שאינו חושש להפסד הספרים שנותרו בידיו]. וי"ל שממילא בטלו ההסכמות, שההסכמה היא כתולה נדרו בדבר שלא יבוא אחר להדפיס, ואיך יחול זה בשעה שהוא עצמו רוצה להדפיס?!
עוד נראה לגמגם בעיקר ההסכמות אפילו תוך הזמן, האם יחולו ההסכמות שנתנו רבני וואלין [למדפיסי סלאוויטא] במדינת רוסיא הצפונית; שהרי אפילו אם נאמר דבי"ד הגדול שבמדינה יפה כחו כבית דינם של רב אמי ורב אסי, ודאי זה רק במדינתם ולא במדינה אחרת ששם נמצאים רבנים אחרים שהם הגדולים אצלם, ואיך יוכלו הם לגזור על מדינה אחרת?! ובפרט שגם באותה מדינה יש מדפיסים. ואפילו אם יסכימו על כך רבני רוב המדינות, אבל כל עוד לא קיבלו את הסכמתה של מדינה אחת, י"ל שעל אותה מדינה לא חל האיסור כלל, ואיך יטלו זכות מדפיסי מדינה אחת מבלי הסכמת גדוליהם?!
עד כאן תמצית תשובתו של ה'צמח צדק'.
הסתייגותו של אדמו"ר הצ"צ מן ה"הסכמות" ניכרת גם בחידושיו לש"ס (מס' ב"ב ט, א):
יש לשאול על ההסכמות [שנותנים] הרבנים הגדולים כשמדפיס פלוני מדפיס עד"מ משניות, שהמדפיס האחר לא ידפיס משך עשרה שנים מיום כלות הדפוס, מאיזה כח הוא. חדא, דהרב אינו דומה לטובי העיר, שלא הוברר רק להורות, ולא ע"ז לעיין ולפקח כו'. ועוד, דאין לו כח אפילו בעירו אא"כ בהסכמת רוב קהל עירו עכ"פ, ומכ"ש על שאר עיירות אין לו כח כלל. והרי בעינן דעת כל בני האומנות או רובן עכ"פ עם דעת הטובי העיר כו'. וכ"ש דזה נוגע לכולי עלמא, שייקרו השער [אם לא תהיה תחרות], וגם לא יעיינו כ"כ שיהיה מוגה יפה יפה, ושיהיה הנייר יפה, מאחר שמובטחים שהאחר לא יוכל להדפיס בלעדם.
ואם אמנם יש ג"כ בזה צד טובה, שעי"ז שידפיס רק הוא יוכל להדפיס מספר ספרים הרבה יותר ויוכל למכור במקח פחות יותר, אך כיון שיש סברא לכאן ולכאן, דאולי צד הראשון אמת יותר, ע"כ היה צריך דעת טובי רוב העיירות עכ"פ, ולא שיוכלו ב' וג' רבנים ליתן הסכמה. הן מצד קפידא דבני האומנות והן מצד הלוקחים כמובן. עכ"ל.
*
יש לציין שאדמו"ר הצ"צ היה נאה מקיים, ובמשך כל ימי חייו נמנע בעקביות מלתת הסכמה לספר כלשהו! וכשביקש ממנו הרה"ג בעל שו"ת 'בגדי ישע' הסכמה לספרו, השיב לו בן הצ"צ במכתב וציטט את לשונו של אביו: "אשר הוא מלתא דעבידא לאיגלויי שלא באתי מעולם במכתב על שום ספר בעולם, כי מי אנכי" (המכתב נדפס בין ההסכמות לס' הנ"ל).
בס' 'אור הגנוז' להרה"ק רי"ל הכהן מאניפאלי נדפסה "הסכמה" מאדמו"ר הצ"צ, ובס' 'בית רבי' (א, עמ' סג) מבאר: אדמו"ר הנ"ל לא בא מעולם בהסכמה על שום ספר, ורק על ספר זה נתן הסכמה, מפני שזקינו רבינו [הזקן] נ"ע לקח ממנו הסכמה על ספרו ה'תניא'. עכ"ל. ברם, אין זו "הסכמה" כלל וכלל, כלשונו שם: "ואף שאין דרכי מעולם בכך ליתן הסכמה להדפסה, עכ"ז באתי בח"י [=בחתימת ידי] אי"ה כאשר יצאו מהדפוס גם אני אקבל בל"נ ספר הנ"ל, וממני יראו וכן יעשו" (וראה: 'כפר חב"ד', גל' 985, עמ' 58 ואילך).
*
מגדולי רבני חב"ד תלמידי אדמו"ר הזקן בעל ה'תניא', היו הרה"ג ר' יצחק אייזיק בהר"ד [באגראד] מוויטעפסק[15] והרה"ג ר' נתן הורוויץ מפאלאצק.[16] גם הם נתנו את הסכמותיהם למדפיסי וילנא, ואלו הדפיסו אותן במס' ברכות (תקצ"ה) ובמס' שבת (תקצ"ו).[17] וזה לשונן:
הסכמות הרבנים המאורות הגדולים החריפים ובקיאים
המפורסמים דמדינת ליטא
[א]
הסכמת[18] הרב המאור הגדול המפורסם בחריפות ובקיאות,
החכם השלם והנעלה כש"ת מוהר"ר יצחק אייזיק נ"י
מ"ץ דק"ק וויטעפסק ואב"ד דק"ק אסטראוונע
הטיבה ד' לטובים, טובים השנים, אשר החזיקו במעוז מלאכת שמים, ולהפיץ תורה בישראל סמא דחיים, ה"ה השותפים הנגידים מפורסמים מדפיסי ק"ק ווילנא והוראדנא, ונפלאים המה במעשיהם בדפוס המהולל והמשובח לכל רואיהם, ספרי הקודש היוצאים מתחת ידיהם נייר לבן ודיו יפה, ואותיותיהם שמו אותיות נוצצים כעין קלל, מאירים ומזהירים עד להלל, כל רואיהם יכירו, ולעומתם ברוך יאמרו.
והנה עתה העיר ה' את רוחם להעלות על משבח הדפוס שלהם שסי"ן מהודרי' בתכלית ההידור והיופי, כפי הפראבין שהי' למראה עיני, עם אלפסין כדפוס קודם של סלאוויטא, ועוד הוסיפו עליהם תוספת מרובה, דברים פלאים אשר לא שזפתם עין רואה, חידושי הגהות מהגאון רשכבה"ג מה' עקיבא איגר נ"י וכדומה.
אמינא לפעלא טבא יישר חילם לאורייתא, ברך ה' חילם ופועל ידם ירצה. וכאשר החלו לעשות כן יגמור ד' בעדם לטובה, לזכות את הרבים. נקטינא אנא בשולי גאוני הדור אשר החזיקו על ידם ועלו ראשונה בהסכמת הגאון החסיד מוהרא"ל קאצינעלינבוגין אב"ד דק"ק בריסק ושארי גאוני חכמי דורינו, גם אני הצעיר הנני[19] סניף לאריות לכל הדברות והאמירות וגדר אשר גדרו הגאונים הנ"ל, וגזרו אומר על המדפיסים ועל הקונים מהם, לבל ישיגו גבולם עד זמן חמשה עשרה שנים מיום כלות ההדפסה אשר קבעו חובה הגאונים הנ"ל. ויהיו מוזהרים ועומדים בלטותא דרבנן וגחלתן שלא יכוו. ולמזהיר ולנזהר, שלומים כנהר, וכנחל שוטף כבוד.
פי המדבר לכבוד התורה ולומדי', יום ד' פ"ש [=פסח שני] שנת תקצ"ה, פה ק"ק וויטעפסק. יצחק אייזיק במוהר"מ מ"ץ דפה ק"ק וויטעפסק, ואב"ד[20] פה ק"ק אסטראוונע
[הוספת המדפיסים: גם השגנו שו"ת מהרב הנ"ל].[21]
[ב]
קבלתי כרך הראשון ממדפיסי ווילנא והוראדנא, נחמד למראה ביופי הנייר והאותיות יותר מכפי הפראבע אשר הי' למראה עינינו, מאירים העינים ומשמח הלבבות, בהגהות רבות ותיקוני' מגאוני זמנינו, ובפרט בדבר הנוסף על כל הדפוסי' הגהות מהגאון המפורסם זקן שקנה חכמ' ויראת ה' אוצרו, כבוד מהור"ר עקיבא איגר ה' יאריך ימיו עד ביאת ינון. לכן כל המקדים לקנות שסי"ן שלהם ה"ז מוקדם לברכה, וכ"ש וק"ו שכ"א מהחתומים כבר בפנקס של המשולחים דווילנא והוראדנא, שחלילה להם להקל ח"ו לשנות ולקבל מאחר, שהוא נגד הדין והיושר, וגם חשש איסור כו', כאשר יראו בהסכמות הגאונים שת"י המדפיסים הנ"ל, שלא יהיו שלוחי מצוה נזוקין ח"ו, ושארית ישראל לא יעשו עולה.
ומובטחני בדפוס הנ"ל שכל הכרכים הבאים לא יוגרעו בטיב ההגהות והדפוס, כאשר נראה כבר בעליל בספרים שהדפיסו כבר, שמוגהים מאוד במלא וחסר ודגש ורפה בכל האותיות, אשר כ"ז אינן בדפוסי מדינתינו זולתם.
ויהי נועם ה' עליהם ומעשה ידיהם כוננה עליהם לבצע מעשיהם לזכות הרבים, וחפץ ה' בידם יצליח, כנפשם וכנפש המעתיר כבא עה"ח ביום א' לסדר לישועתך קויתי ה', שנת תלמו"ד בבלי הנאה וטו"ב מאו"ד, באין מחסור [?] לפ"ק, פה ק"ק פאלעצק יצ"ו.
נתן בא"א כמו"ה שמעון סג"ל זללה"ה הורוויץ, מ"צ ומחזיק ישיבה פה ק"ק הנ"ל.
*
שניים מגדולי רבני חב"ד תלמידי אדמו"ר הזקן נתנו את הסכמותיהם לש"ס דסלאוויטא; הראשון הוא הרה"ג ר' ברוך מרדכי איטינגא מבאברויסק[22] (שהסכמתו נדפסה בכרך ברכות, תקצ"ה), והשני הוא הרה"ג פאר החסידים ר' יצחק אייזיק עפשטיין מהאמיל[23] (שהסכמתו נדפסה בכרך עירובין, תקצ"ו). וזה לשונן:
[א]
הסכמות הרבנים המאורות הגדולים, גאונים מפורסמים, פארי הדור,
מנהלי עדת צאן קדשים דמדינות וואלין וליטא
ה' שלום ישפות, שלום למרבה השלום, בנן של קדושי', אורות אלים ותחשים, אנשי אמת יראי אלקים, החרדים אל דברו, ה"ה הרב המפורסם מוהר"ר שמואל אברהם נ"י. אורו עיני בראות מכתב מעלתכם מאשר יבשר בתווך כי העיר ה' את רוחו הנאמנה עם אל וקדושיו, כי ישוב שנית ידו יד הגדולה להביא בדפוס ספרי תלמוד בבלי ומפורשי' וספרי הרי"פ והרא"ש ומפורשיהם, ועוד יעשה מעלה בקדשים, מעלות נוספ[ו]ת על הראשונו'. ראיתי ושש לבבי, ונצוה ברכתינו סלה יהי ד' עמו ויעל, ויפק זממו לטוב בית ישראל, ועשה והצליח, ותעשנה ידיו תושי'.
ואשר נתבקשתי מכבודו להזהיר לאחב"י בל ישיגו גבול עולם, אחרי הוודעי את כל העמל והתלאה אשר מצא את מעלתכם בהכינו הניירות והאותיות אשר מחירם עולים סך רב, וגם החזיק בשלח אנשים להשיג רשיון המושלים מווילנא, לא אדע מי אכזר כי יעירנו לב נבל להשיג גבול, ולא יחוש לאזהרת התורה ומסתייע להאי גברא דליקו וכו'. נוסף לזה מוזהרי' ועומדים המה מחכמי הדור אשר לו נדפסה אזהרתם ע"פ התורה והמצוה בספרי הש"ס שהדפיס מעלתו מני קדם.
וראיתי להגאון המנוח מוהר"ר יחזקאל לנדא בהסכמתו על הדפסת ספרי המגיד בזולצבאך ביום י"ג תשרי שנת תקכ"ט לפ"ק בק"ק פראג, וזה לשונו הנצרך לעניינו, ואף שכעת גמרו מדפיסים הנ"ל מעשיהם הטוב ונגמר מלאכת המשניות והמגידים הנ"ל על ידם זה ערך שנתים, אעפ"כ מוטל עלי לחזק ידם, ואם אין אנו נועלין דלת בפני עושי זולתם, אתה מכשילן לעתיד. ולכן הנני מסכים על תקנת חכמים אשר הטילו איסור על המשיג גבול משך הזמן אשר גבלו הראשונים הגאונים הנ"ל בהסכמתם, דהיינו משך עשרה שנים מיום שנגמר מלאכת הדפוס הנ"ל. ואני מוסיף השנית, שאם ירצו המדפיסים הנ"ל המה בעצמם להוסיף שניות מד"ס להדפיס מגידים ומשניות הנ"ל, הן שניהם הן אחד מהם תוך הזמן הנ"ל, אזי מתחיל הזמן הנ"ל עשר שנים מחדש, והתחיל גזירת ארור על המשיג גבול משך עשרה שנים מיום ההוא. ולהשומע דברי חכמים יהי' חלקו בנעימים כל הימים. עכ"ל. ומי כמוהו מורה בדת של תורה, ומי חצף אשר את פיו ימרה.
וראיתי לזולתינו שלחו יד במכתבם, מתפארים דברים אשר לא כן, בהפליאם על רבותינו נוחי נפש נ"ע מה עילה מצאו וע"מ [ועל מה] אדני ההסכמות וגזירותם הטבעו, לגדור גדר במלתא דאית רווחא להאי ופסידא להאי יעו"ש. ובעניותי הנני מוסיף להפליא על פליאתם הפלא ופלא, הי' להם ללמוד מרבינו הקדוש שהתיר גררא דאורייתא ולומר בכתב דברי' שבע"פ משום עת לעשות לד' (ובמ"א בארנו אם תמונת הנקודות והטעמים נאמרו למשה מסיני בע"פ, מאחר שלא הי' רשאים לאומרם בכתב, ומה הי' צריכים לתמונה), עאכ"ו לתקן לנעול דלת בפני עושי עולה עני המהפך וכו' שנקרא רשע בדברי חז"ל, ומה בזה דאית לי' רווחא להאי, לא יהי' חוטא נשכר. ונלאיתי נשוא במכתבינו זה מאמרי רז"ל בבבלי ובירושלמי לתקנ[ו]ת גדולות וקבועות שקבעו ותקנו, כי רבים הם. ודינא דבר מצרא יוכיח. ועיין בהרמב"ן על התורה ע"פ אשר יחרם מן האדם. וחס לי' לזרעא דאבא בר אבא לישא פנים לתורה. והטיב אשר דיבר הגאון המנוח מוהר"י המוזכר, ושם רמז שאם אין אנו נועלין אתה מכשילן לעתיד. ומקמי דאתי יחזקאל נמרינהו משמא דגמ' הנמסרה לנו מפי משה מפי הגבורה.
ושלוחתייהו דקמאי עבדינן, ובשפולי גלימייהו נקטינן, לאסור איסור כולל שוה לכל נפש מישראל במדינתנו בל יעבורו, בל ישובו להדפיס הש"ס במתכונת אשר ידפוס כ"ת, והן בתכונה אחרת, עד יעבור זמן המועד שיעדו וגבלו הראשונים, צדיקים יסודי עולם גדולי הדור, חסידים ואנשי מעשה הטוב היא אדוני הרב המגיד החסיד המפורסם נר אלקים מוהר"ר מרדכי מטשארנאביל ודעימי', לכל דברות הנ"ל ואמירו' טהורות נאמרו מפיו הקדוש וכל קדושי' עמו.
והנני הדיוט קופץ בראש להתנות ולהעמיס על כ"ת שישים עין פקיחא על ההג"ה בהעמדת מגיהים ישרי לב בל יכשלנו הכושל ומכשיל בהשהות ספרים שאינם מוגהים. אנכי כי הזהרתי נפשי הצלתי. ואשא כפי למרום לברך את כבודו, המקום יהי' בעזרו שזכות אבותיו מסייעתו, אשר עשה משה לעיני כל ישראל זה שלש פעמים לזכותם בספרי הש"ס אשר יצאו לאור בדפוסו, כן ירום וכן ינשא וינטל ויקומם וירומם שיאם, ולא ימוש מביתם מרביצי ומגדילי תורה ומאדירה נס"ו כי"ר. שומע אמרי אל יתברך ממקור הברכות והחסדים, וגם הקונים הנגשים ידונו כמסייעי' ועליהם תבוא ברכת טוב מאת ד' מן השמים.
כנפשם ונפש או"נ ליראי ד' ולחושבי שמו, חותם בסדר איש כי ידור, הרם קרן [תקצ"ה] לפ"ק, פה ק"ק באבראסק. הקטן ברוך מרדכי בן לא"א מו"ר הרב המנוח מוהר"ר אליעזר אוטינגא מלבוב.
[ב]
הסכמת הרב המאור, הגאון הגדול, המפורסם, החריף ובקי, כקש"ת
מוהר"ר יצחק אייזיק הלוי עפשטיין אב"ד דק"ק האמי'
הן לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני, הגם הלום ראיתי כידודי אש יתהלכון לאור חצי גבור שנונים מאדירי התורה, מעיקרא סברוה להטיל גודא דאיסורא על הדפסת ש"ס בבלי מחדש בדפוס סלאוויטא, ולא שבקי היתרא רק למדפיסי ווילנא והוראדנא לבדם, הדר אמור רבנן לבטל איסורא ולחטט אחריו עד השופי והשקט בכחא דהיתרא להדפיס הש"ס בסלאוויטא פטיר ועטיר מכל ערעורא ועלעולא בעולם. ומינייהו מאן דגזר וסבר בשיעורא דרבנן לאסור גם איסר על מדפיסי ווילנא, והמדפיסים דווילנא מתנשאים לאמר ידם רמה בתוקף עוז הגאון מפוזנא בתשובתו והסכמתו להדפיס בווילנא לבד.
יודע אני בעצמי שאיני כהם וכהמונם והמהם, אמרתי מלכים מדיינים זה עם זה אנו מה איכפת לן (מלבד לענין מעשה אנן בדידן ודשרן סמיכין עלן, אין לנו אלא מה שעינינו רואות וכלות אליהם כל היום לדעת מה יעשה ישראל, שואלים ודורשים למשפט ורוח מבינותי בספרים תעננו). וגם כי נדרש נדרשתי מהמשולחים משני הצדדים לעלות בהסכמה עם אריות דבי עילאי בחוות דעתי, הנה אלפי הדל (מלשון אלף בינה שבת ק"ד) ומבינה חדל וערכי השפל השיבוני אחור, ואומר לנפשי זה דתך וזה פרי הוי קבל וקיים.
אמנם אחרי רואי ראיתי שהרב המדפיס מסלאוויטא דן דינא לנפשי' שמניעת פרי עטי ושתיקתי כהודאה והוראה לאסור הדפסתו, את אשר באמת מעולם לא דמיתי ולא עלתה על לבי, לא זמותי ובל יעבור פי אפי' בדרך שיחה קלה עם חברים מקשיבים שום שמץ איסור הדפסה על הרב המדפיס דסלאוויטא, כי היתר דפוס שלו מאז הוקם על, יציץ ופרח נחת וזרח, ופנה למעלה מעלת יקרת הדפוס שלו דאתמחי גברא ואתמחי כתבא. וזכות הרבים תלוי בו זה עידן ועידנין, וזכות אבותיו הקדושים מסייעתו אשר זכה וזיכה את הרבים בספרים אין קץ שהעלה על הדפוס שלו. ואשר הוגה הרב הנ"ל את עצמו על מגן, ואשר חשב אך מחסורו עלי דידי הדר, כולי האי וודאי דלא ניחא לי. ולא זו בלבד, כי גם עוד העיר את כל גדולי הדור במעלות קדושים על ככה, וחזקו עלי דבריהם לבא עם הספר דוקא, לגלות צפון לבי גלוי לכל כאשר עם לבבי בדבר זה.
ומעתה לא אוכל להתעלם עוד, והנני קל לראש ונוח לתשחורת, והריני קורא בחיל ומודע לכל מאן דבעי למידע, שמעולם לא חשבתי למשפט התורה בגמרא וסברא לאסור ההדפסה היקרה דסלאוויטא, ולא יזכר ולא יפקד ולא יעלה על לב איש אשר כלבבי וכנפשי יעשה, שיש שום חשש איסור בדבר הדפסת הש"ס מחדש בק"ק סלאוויטא. אין כאן לא איסור ולא שום שמתא ח"ו בהדפסה הנ"ל, וכ"ש וק"ו שאין כאן מצות פרוש מלקבל הש"ס הנדפס עתה מאת משולחי הרב דסלאוויטא. המוכר אל ידאג והקונה אל יחוש, קנה לו דברי תורה קנה לו חיי העוה"ב, והקודם זכה ישא ברכה.
באתי עה"ח יום א' לסדר ככל אשר אני מראה אותך ושפי"ר [=תקצ"ו] לפ"ק, פה ק"ק האמי' יצ"ו, נאום יצחק אייזיק בל"א אמ"ו מוהרר"מ הלוי עפשטיין
*
לעיל ראינו שאדמו"ר הצ"צ משך את ידו מלעלות בהסכמה על ספרים כלשהם; אבל אצל זקינו, אדמו"ר בעל ה'תניא', מצינו שהסכים להדפסת הש"ס והטורים (הסכמה שיש בה איסור על שאר המדפיסים), וכן הסכים על הדפסת הסמ"ק שנדפס בעירו, לאדי, תקס"ה ("איסור כולל על כל המדפיסים בגודא רבה ארור בו קללה בו כו' שלא יקבענו בדפוס תוך חמש שנים").
גם בנו, אדמו"ר האמצעי מליובאוויטש, נתן את הסכמתו להדפסת השו"ע עם "שערי תשובה" ו"יד אפרים", ובה גם גזירה על כל המדפיסים שלא להדפיס הס' הנ"ל משך י"ב שנים מיום כלות הדפוס.
מאדמו"ר הנ"ל מצינו גם הלכה בעניני השגת-גבול בהדפסה, והיא לו ב"הקדמת הרבנים נ"י בני הגאון המחבר ז"ל" ל'שולחן ערוך' של אדמו"ר הזקן (שקלאוו תקע"ד): "שלא ירים איש את ידו להדפיסם.. לא במדינה זו ולא במדינה אחרת משך עשרה שנים מיום כלות הדפוס. כי ההיתר שנתפשט שהמדפיסים שחוץ למדינה אין חוששין לנח"ש שבמדינה אחרת, היינו בהדפסה שמדפיסים ספר שאינו שלהם, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ולכן גם משום השגות גבול לאו כל כמיניה לאסור חוץ למדינה, כי לא להם לבדם ניתנה כל הארץ. משא"כ בחבורי קודש אאמו"ר ז"ל אשר שלנו היא, שזכינו מבי אבא מארי ז"ל, והרי יכול אדם לאסור הנאות ספרו על אחרים אפילו הם בסוף העולם".
ועדיין צריכים אנו להבין את פשרו של איסור זה: אם אדם יכול לאסור הנאת ספרו על אחרים, מדוע מוגבל איסור זה למספר שנים בלבד אחר כלות הדפוס? מדוע יהיה מותר למדפיסים להדפיס ספר שלו אחרי שסר חשש הפסד המדפיס?
שאלה זו ניתן להקשות גם על ההסכמות שקיבל אדמו"ר הזקן לספר ה'תניא': מדוע הוגבל איסור ההדפסה רק לחמש שנים, ולא נאסרה הדפסתו – ללא שאלת פי המחבר – לאורך ימים ושנים?
בזה צריכים אנו לדון במהותו של "הקנין הרוחני", האם אמנם יש למחבר בעלות על זכות הדפסת חיבורו. בשאלה זו כבר דנו רבים בדורות האחרונים,[24] וראה גם בשו"ת אדמו"ר הצ"צ (חו"מ, סי' ע, אות ט).
עוד יש לדעת שבס' "תורה אור" לאדמו"ר בעל ה'תניא', שהדפיס נכדו אדמו"ר הצ"צ (בקאפוסט תקצ"ז), נדפסה המודעה דלהלן – מן הסתם על דעתו של אדמו"ר הצ"צ – שגם בה מפורש זכות המחבר ויורשיו אחריו, אבל, שוב, בהגבלת זמן! וזה לשון המודעה:
ניתן להודיע ולהשמיע על אוזן שומעת, שיש בידינו תוקף מצודת אזהרה והסכמת הרבנים, לבלי ירום איש את ידו להדפיס את הספר הלז בלא רשות, לא במדינה זו ולא במדינה אחרת, עד כלות משך ששה שנים. אבל מפני שהיא משנה שאינה צריכה, לא הדפסנום. ומקרא מלא דבר הכתוב, ארור מסיג גבול רעהו. ובפרט בספר הנדפס מחדש, שמדינא יכולת ביד המחבר וזרעו אחריו למחות ביד אחרים להדפיס. ובטחונינו באחב"י שלא ישלחו בעולתה ידיהם. ולשומעים יונעם ותבא עליהם ברכת טוב.
בשנת תר"ח הדפיס אדמו"ר הנ"ל, בזיטאמיר, את ה"לקוטי תורה" לזקינו אדמו"ר בעל ה'תניא', ללא הסכמות כלשהן. אך ב"הוספות לספר לקוטי תורה" שנדפסו שם (בשנת תרי"א) נדפסו ההסכמות שניתנו בשנת תר"ח, ויש בהן ענין לנדון דידן.[25] שלוש הראשונות הן מגדולי רבני חב"ד שכבר פגשנום לעיל:
הראשונה היא מהר"ר ברוך מרדכי איטינגא מבאברויסק, ובה נאמר: והנה קדמונים אחזו שער קדים לגדור גדר בפני עושי עולה בהשגת גבול ממציאי לאור איזה כתבי קדש, וגזרו אומר על כל המדפיסים שיזהרו מלהדפיס שנית הספר הנדפס, עד מלאת משך השנים אשר גבלו בערך הראוי לפי דעתם. וטעמם ונמוקם עמם, כמבואר בתשו' רש"ל בדין עני המהפך כו'. אשר לזאת אנן שליחותייהו דקמאי עבדינן, להזהיר לזהירים בגזרת התורה והמצוה, שחלילה לשום בר ישראל להדפיס ספר לקוטי תורה הנזכר שנית עד מלאת עשרים וחמשה שנים מיום דלמטה, מבלי רשות הרבנים המביאים הספר לדפוס...
ההסכמה השניה היא מהר"ר יצחק אייזיק עפשטיין מהאמיל: ..וזאת התעודה לפנים בישראל, כל איש חובר חיבור או מוציא תעלומה לאורה בספרי הקדש, איש איש מבית ישראל אשר ידבנו לבו יתייצב על פתח שער הספר ההוא לפרסומא מילתא דאיסורא שלא יבאו זולתו להדפיס כמוהו עד משך זמן הראוי והגון בכדי שלא יבאו עוסקי במלאכת הקדש לבית ההפסד ח"ו. ולהודעה כזאת יקרא בפי בני העולם בשם הסכמה. ואי לזאת אותנו אלה העולים בהסכמה (בשם המושאל לסוגיין דעלמא כאמור), באנו מן המודיעים וככרוזא קרי, השמרו לכם בית ישראל מלהדפיס הספר הלזה, וכן למוכר ולקונה יחוש לעצמו ולנפשו, מבלעדי רשות האחים הרבנים הנ"ל, משך עשרים וה' שנה מיום כלות הדפוס.. ואשר ח"ו לא ישמעו אל דברינו אלה הנה הם עוברים את פי ה' והיא לא תצלח, לא ביד מסיגי הגבול ולא לההוגים בספרים ההם. כידוע ליודעים ענין מצוה הבאה בעבירה ח"ו...
הר"ר יצחק אייזיק בהר"ד מוויטעפסק הוא המסכים השלישי: ..ולא נצרכה כ"א לגדור גדר בפני מסיגי גבול המדפיסים הנ"ל.. ובפרט בנ"ד הוא מעיקר הדין שאסור להשיג גבול מחבר הספר להדפיס בלא רצונו וגזל גמור הוא. והוא הדין והוא הטעם לאשר זכו בתורת ירושה, שגזל גמור הוא להסיג גבולם ח"ו להדפיס שלא מדעתם. הן לזאת הנני סעיף להרבנים המאה"ג העולים בהסכמה לגדור גדר בפני עושי עול, שחלילה חלילה להדפיס ספר הקדוש הנ"ל כולו או מקצתו מיום כלות הדפוס משך עשרים וחמש שנה בלי רשות המדפיסים הרבנים הנזכרים בפתח השער בספר לקו"ת. ולמזהיר ונזהר שלומים כמי נהר ותעב"ט [=ותבוא עליו ברכת טוב]...
על ההסכמה הרביעית חתמו הר"ר ישעיה עטין מ"צ דוויטעפסק, הר"ר שלמה מ"צ דדובראוונע, הר"ר הלל הלוי מ"צ דפאריטש והר"ר שלמה זלמן מ"צ דלעפליא. ואלו דבריהם: ..שחלילה חלילה לכל איש איש מבית ישראל להדפיס הכ"ק הנקראים בשמם לקוטי תורה, לא בעצמו ולא ע"י גירא דיליה, לא מיני' ולא מקצתו, בלתי רשות הרבנים אשר אספם וחיברם ואשר הביאם לבית הדפוס, כי שלהם היא שזכו מבית אא"ז מורינו ורבינו ז"ל. והרי יכול האדם לאסור הנאות ספרו על אחרים אפילו הם בסוף העולם.. והשומע לדברי בקשות הרבנים ולדברינו ישכון בטח ושאנן עד ביאת ינון ותבא עליו ברכת טוב...
* ההסכמות נעתקו בשלימותן, מפני שהן נדירות מאד ואינן מצויות אפילו אחת בעיר.
[1] לענין זה ראה בס' 'תולדות יצחק' לר"י ליפשיץ, ווארשא תרנ"ז, עמ' 61-58; 'עיר ווילנא', ווילנא תר"ס, עמ' 27-20; מאמר "לתולדות דפוס ראם" מאת שפ"ן הסופר, בס' 'יהדות ליטא', א, עמ' 275-271 [מאמר זה נכתב סביב שנת תרפ"ה]; "חדשים גם ישנים בענין מחלוקת מדפיסי וילנא וסלאוויטא", 'מוריה', קסז-קסח, עמ' פו ואילך; "בעל ה'שמן רוקח' מסאנטוב ופולמוס הדפסת הש"ס ווילנא-סלאוויטא", 'צפונות', ח, עמ' צד ואילך; "בענין הפולמוס סביב הדפסת הש"ס סלאוויטא-ווילנא והורדנא", 'אור ישראל', כו, עמ' יד ואילך.
[2] בס' 'בית רבי' (א, עמ' עה) נאמר עליו שהוא היה "מחסידי רבינו [הזקן] ומקורביו. הוא הדפיס סדר התפלה של רבינו.. ונמצא שם הרבה דברים ששמע בעצמו מרבינו, וגם מה ששלח לו רבינו בכי"ק.. והרה"ק רי"ל מייאנאוויטש זצלה"ה אחי רבינו נתן לו הסכמה..". חסידי חב"ד מספרים, שאותו שלח אדמו"ר הזקן עם ספר ה'תניא' לקבל את הסכמותיהם של הר"ר זושא והר"ר יהודה ליב הכהן מאניפאלי ('למען ידעו..', עמ' 259. 'רמ"ח אותיות', אות ריח). בס' 'אגרות-קודש אדמו"ר הזקן' (עמ' קעב-קעה, תס-תסג) נתפרסמה חליפת מכתבים שהיתה לו עם אדמו"ר הנ"ל, בעקבות דברים שנאמרו לו ממנו (ב"יחידות"?), והם עומדים ברומו של עולם. בשנת תקנ"ו מוצאים אנו אותו בין ראשי החסידים החתומים על "תקנות דליאזנא" ('אגרות-קודש' הנ"ל, עמ' עט). בערך בשנת תק"פ עלה ר"י יפה לאה"ק.
[3] וכן ב'אגרות-קודש אדמו"ר הזקן', עמ' קל; ב'כפר חב"ד', גל' 981, עמ' 32.
[4] וכן ב'אגרות-קודש' הנ"ל, עמ' קלג; 'כפר חב"ד', שם, עמ' 33.
[5] ורמז לדבר: ידוע שבהיותו במאסר הבטיח אדמו"ר הזקן לבקר עם שחרורו אצל שלושה רבנים "מגדולי המתנגדים": הר"ר משה חפץ מטשאווס, הר"ר יהושע צייטלעש משקלאוו והר"ר יואל מאמטשיסלאוו ('בית רבי', א, עמ' לח-לט).
[6] הוא הג"ר יהונתן אייבשיץ בהסכמתו לטור או"ח דפוס ברלין "החדשים".
[7] הוא הגה"ק בעל ה'הפלאה' בהסכמתו לש"ס דפוס דיהרנפארט [תק"ס-תקס"ד].
[8] הג"ר צבי מגלוגא בעל שו"ת 'תפארת צבי', בהסכמתו לש"ס הנ"ל.
[9] כוונתו לאריכות שבדברי הבית-דין דשקלאוו, בהסכמתם לש"ס הנדפס בקאפוסט, ששם נזכרו גם ג' ההסכמות דלעיל.
[10] הג"ר מרדכי בנעט אב"ד ניקעלשבורג בס' שו"ת 'פרשת מרדכי', חו"מ, סי' ז-ח, וכן בכמה מהסכמותיו (ראה בס' 'זכות היוצרים במקורות היהודיים', עמ' 164 ואילך). כאן הכוונה לדבריו בהסכמתו לשו"ת 'שאגת אריה' דפוס ברין תקנ"ז, המובאים בהסכמתם הנ"ל של רבני שקלאוו.
[11] לא מצאתי דברים אלו בהסכמות שראיתי בש"ס דסלאוויטא. ואולי נדפסה הסכמה זו בעלה בפני עצמו.
[12] עלה בהסכמה לס' 'פרי הארץ' (קאפוסט, תקע"ד: ספר פרי הארץ מהרב החסיד המפורסם קדוש ה'.. דבריו הק' מלהיבים ונוקבים ויורדים שמים לרום וארץ לעומק..) ולס' 'שבחי הבעש"ט' (שם, תקע"ה: ספר שבחי הבעש"ט זצוק"ל.. שידעו ויבינו הכל אשר לא עזבנו ה' בכל דור ודור הקים לנו רועים נאמנים..). הרה"ק ר' הלל מפאריטש כותב במאמריו: [א] שמעתי ממהר"ם הלוי יפה שאמר בשם אדמו"ר הזקן נבג"מ.. [ב] מה שנמצא בכתבים ישנים בשם אדמו"ר הזקן נבג"מ, וכן שמעתי בשם מר"מ מקאפוסט ('מגדל עז', עמ' תכה. תכח). ואולי הוא הוא.
[13] השווה לדברי הצ"צ בחידושי הש"ס לסוגיא זו (נדפסו להלן).
[14] ממהלך דברי הצ"צ נראה שלא היתה לפניו תשובתו של דודו מהרי"ל ז"ל, אלא רק הסכמתו הנ"ל לרי"ף הנדפס בקאפוסט.
[15] ראה: 'בית רבי', א, עמ' עה. 'אור ישראל', גל' כו, עמ' יד.
[16] ראה 'בית רבי', שם. יש ממנו חיבור על התרי"ג מצות, והוא עודנו בכתובים.
[17] לא בכל העותקים נמצאות ההסכמות הללו (וכן ההסכמות דלהלן מדפוס סלאוויטא), מפני שלעתים צירפו הסכמות שנתחדשו לכרכים שנמכרו מאותה שעה ואילך, ולעתים לא צירפו אותן. מכיון שכריכת המסכתות נעשתה בדרך-כלל ע"י הקונים, היו כאלו שלא כרכו כלל את ההסכמות עם דפי התלמוד.
[18] בשנת 1835 [תקצ"ו] נדפס בווילנא קונטרס "ליקוטי הסכמות על הדפסת ש"ס", ובו הסכמותיהם של המצדדים עם מדפיסי וילנא. משם נטלנו את שורות הכותרת "הסכמת הרב המאור.. דק"ק אסטראוונע".
[19] בקונטרס הנ"ל (עמ' 7) נתקצר קטע זה ונשתנה: הנני סניף לאריות לכל הדברות והאמירות וגדר אשר גדרו הגאונים על כל פרטי אופנים המבואר בהסכמותיהם, ולמזהיר ולנזהר שלומים כמו נהר וכנחל שוטף.
[20] תיבת 'ואב"ד' נמצאת רק בנוסח שבקונטרס הנ"ל.
[21] היא השו"ת שנדפסה לראשונה בקובץ 'אור ישראל', כו, עמ' טז ואילך.
[22] ראה: 'בית רבי', א, עמ' עג. 'אהלי ליובאוויטש', ד, עמ' 57 ואילך (רב זה הצטיין בצחות לשונו, ואת כל השיבושים שבהסכמה זו יש לתלות במדפיסים).
[23] ראה: 'בית רבי', א, עמ' 136. ס' 'תולדות יצחק אייזיק' להר"ר אלי' יוחנן גורארי' שליט"א.
[24] לענין זה הוקדש הפרק "זכות המחבר בהדפסת יצירתו", בס' 'זכות היוצרים במקורות היהודיים', עמ' 75 ואילך (רבים מהמקורות שהובאו במאמרנו משוקעים בספר זה, ומשלנו ניתנו לו).
[25] ההסכמות הללו חזרו ונדפסו – בשינויים – ב'לקוטי תורה' הנדפס בזיטאמיר בשנת תרכ"ו (אחרי הסתלקותו של הצ"צ בניסן שלאותה שנה), ושוב בהוספות ללקו"ת במהדורות קה"ת תשכ"ה ואילך.
כל הזכויות שמורות | הרשות נתונה להשתמש בחומרים תוך ציון המקור ושליחת עותק למכון | אין לאחסן במאגר מידע כלשהו ללא אישור מפורש ©
