על הכחשת סיפורי צדיקים

תחת הכותרת "אין למדים הלכה מפי סיפורי חסידים" (היכל הבעש"ט, גל' יח, עמ' קנח), נכתב: "ולא עוד אלא שמעשה המנגד להלכה א"צ להאמין שאכן היה מעשה כזה, ואדרבה צריך להכחישו או לומר שיש בה איזה חסרון או הוספה".

לענ"ד דברים אלו אינם מדוייקים כלל וכלל; הרי לעיל מיניה רמז בעצמו למ"ש בסה"ק דרך פקודיך ובהוספות מהרצ"א לס' סו"מ ועש"ט, שאין לאדם ללמוד ממעשיו של רבו כשהם מנוגדים להלכה, אף שאין להרהר אחריו וכו'. שמע מינה שמצינו צדיקים שמעשיהם נעשים בניגוד להלכה, ולא נצטווינו להכחיש את העובדה הזו!

והדברים מפורשים כבר בגופו של הס' סו"מ ועש"ט להרה"ק מוהרצ"ה מזידיטשוב: אם ראית אשר הרב עושה לעצמו איזה דבר שלא כדרך התורה... הגם שהרב הוא צדיק ומפורסם, לא תעבור על ד"ת ודברי חכמים ח"ו... והרב הצדיק שעושה באפשר הוא בהוראת שעה... וצריך אתה לדונו לכף זכות וחלילה ח"ו להרהר אחריו. אבל לא תעשה כמעשהו נגד התורה וכו' (ועיי"ש בהוספות מוהרצ"א אות צז).

הרי לנו שגם "צדיק מפורסם" יכול לעשות איזה דבר שלא כדרך התורה, ולא מכח זה נכחיש את הסיפורים אודות מעשים מעין אלו.

וכך מצינו בכתביו של הרה"ק מוהרצ"א מדינוב ביאורים אין ספור בענין "עבירה לשמה" הנעשית הן ע"י צדיקים והן ע"י כל אדם, בשעה שוודאי להם שזה רצונו של הקב"ה באותה שעה. ואכמ"ל.

ומה שהביא שם (באות ד) מאביו של הבעש"ט הק' שאליהו הנביא בא אליו בש"ק בדמות עני וחבילתו על כתפו, ולא אמר לו שום דבר ולא הוכיחו וכו', וכתב שזה א"א להיות אמת, דהא מצווה היה במצות תוכחה וכו'. על כך י"ל דלכאורה מצות תוכחה היא למנוע אותו מן החטא מכאן ואילך, ולא לחרפו ולבזותו על עבירה שכבר עשה כשאין לו שום סיבה לחשוב שהוא ישוב ויחטא. והמובן מסיפור המעשה הנ"ל שהוא לא נזף בו אלא קירבו באהבה וכו', ומאן מוכח שלא דיבר אתו בשובה ונחת מענין קדושת השבת ולימד אותו שאין לשאת משא ביום השבת וכו'.

עוד האריך שם להפריך את הידוע מנסיעת בעל חידושי הרי"מ זצ"ל לקאצק, שבכל נסיעה נסתלק אחד מבניו ר"ל, ואעפ"כ המשיך בנסיעותיו וכו'. וכמובן שאין בקושיותיו אלו שום דבר של ממש. והרי אין לך "עבירה" לשמה יותר מזו, שאין לו בה שום צד של הנאה ונגיעה לעצמו וכולו מסירת נפש לעבודת ה' הטהורה וכו'.

ועל זה חל מ"ש בסה"ק אגרא דכלה (פ' נח): גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, והדבר הזה אי-אפשר שיתבאר בתורה כי הוא לפי המקום והזמן וכפי אהבת הנפש לרצון ה' יתברך, אשר בעבור אהבתה את ה' יתברך תסכים הנפש כמעט שתרד בגיהנם, תמסור עצמה לדיראון עולם ובלבד שיתקדש שמו הגדול. עכלה"ק.

ובזה יובן מאמרם של חסידי קמאי, ש"עבירותיהם" של צדיקים גדולות מהמצוות שלנו.

            גל' יט (עמ' קסו)

על הכחשת שמועות וסיפורים

            תחילתו של הנושא המתמשך כבר בכמה וכמה גליונות, הוא במכתב הנושא את הכותרת "אין למדים הלכה מפי סיפורי חסידים" (גל' יח עמ' קנז) והמשכו – מאותו כותב – במכתב "על סיפורי צדיקים ואמינותם" (גל' כ עמ' קצד), שבשניהם טוען הכותב שנפלו אי-דיוקים בסיפורי החסידים.

ברם, ההתמקדות בסיפורי החסידים מעוותת את המציאות ומסלפת את האמת, כאילו "אי הדיוק" נתחדש בבית-מדרשה של החסידות ורק החסידים לוקים בשיבוש הסיפורים והמסורות העוברים מדור לדור.

ולא היא! סיפורים דמיוניים שיש בהם רק קורטוב של אמת – ובדרך-כלל גם זה לא – מתהלכים בקרב ישראל מזה מאות בשנים, על הראשונים (כגון רש"י, רמב"ם, רמב"ן, ראב"ע) ועל האחרונים (כגון המהרש"א ור"י אייבשיץ), ועל גאוני הדורות האחרונים שאינם נמנים עם תלמידי הבעש"ט (כגון הגר"א, החפץ חיים, החזו"א, הרב מבריסק).

בדורנו גם אי-אפשר לטעון שכמות הסיפורים החסידיים עולה על אלו שאינם חסידיים, בשעה שקיימים פסי-ייצור לסיפורי נפלאות על כל גדולי ישראל בבית-מדרשם של ר"מ גרליץ, ר"י זילברשטיין, ר"י וינשטוק ועוד רבים שכמותם, וכולם מוגשים בחזקת "מעשים שהיו" ולא בדויים מן הלב ח"ו.

ולא רק בסיפורי נפלאות עסקינן, אלא גם בשמועות הלכתיות ו"מעשה רב" – מהם גם תמוהים ביותר – השגורים בפי רבים, וגם נולדים חדשים לבקרים.

ומדוע זה נטפל הכותב לסיפורי החסידים דווקא?

ומה ראיה היא בידו מסיפורים שגויים? הרי גם אם יביא חמישים סיפורים ויוכיח בבירור שאין הם אלא בדותות בעלמא, לא יהיה בכך כדי ללמד על סיפורים אחרים. בדיוק כפי שהוכחת אמיתותם המוחלטת של מאתיים סיפורים לא תלמד שגם שאר כל הסיפורים אמיתיים המה.

ומה בין מסורת של סיפורים למסורת של שמועות בהלכה? באלו גם באלו יתכנו שמועות שווא ודמיונות!

סינון ובירור השמועות לסוגיהן

בא וראה את דבריו הנמרצים של החתם סופר זצ"ל: כבר מוזהרין אנו מפי ספרים וסופרים שלא להאמין לעדותן של אנשים המעידים מפיהם של חכמים, כי אינם מדקדקים בדבריהם ומהפכים דברי אלקים חיים (שו"ת חת"ס ח"ו סי' סד).

ואדמו"ר ה'צמח צדק' זצ"ל כותב לאחד ממורי-ההוראה שבדורו: ומ"ש כת"ר שנשמע לו בשם כאאזמו"ר הגאון [הוא אדמו"ר בעל ה'תניא'] נ"ע... ודאי אילו הי' בירור שאמר כן בלי ספק הייתי מבטל דעתי בזה, כי מי יבוא אחר המלך כו' וכגבוה שמים מעל הארץ גבהו דרכיו מדרכינו כו'. אך ידוע לנו שיוכלו לומר בשמו מה שאינו כו', ולזאת אין לסמוך על השמועות. גם אפשר הי' באותו הענין כמה וכמה צדדים אחרים... אם אמת הדבר (פסקי דינים, אהע"ז דף ג, ג).

אך האם אמנם ננעלו לחלוטין שערי המסירה שבעל-פה?

מסופקני האם אמנם בעל החת"ס אינו מביא לעולם עדויות של אנשים המעידים מפיהם של חכמים, אבל לגבי ה'צמח צדק' יכולים אנו להיווכח בבירור מה היה יחסו לשמועות בשם זקינו בעל ה'תניא', על אף דבריו המפורשים ש"אין לסמוך על השמועות".

            שמועות רבות בשם זקינו הנ"ל מביא הצ"צ מפי דודו מהרי"ל מיאנוויץ – אחיו של בעל ה'תניא' – והן לו כאילו שמען בעצמו מפיו של רבינו. אבל אנו נבדוק את יחסו לשמועות ששמע מפי אחרים.

            במקרה אחד אינו סומך ידיו על השמועה, אבל גם אינו מבטלה: אומרים בשם הגאון אאזמו"ר ז"ל... לכאורה באחרונים לא נמצא חומרא זו... אילו הייתי שומע כן מכ"ק רבינו ז"ל ודאי הייתי מחמיר, אכן אני לא שמעתי כן בפירוש, ואין ראי' ג"כ להיפך (שו"ת או"ח סי' כח וסי' פב).

            גם את שמועת הנשים אינו מבטל, ודודו מהרי"ל אפילו מצדד לקבלה: הגידו לי בשם נשים מומחות דלאזני' שאמרו שרבינו הגאון ז"ל החמיר בזה... וא"כ מה שהחמיר רבינו הגאון ז"ל אם נאמין לשמועת הנשים, י"ל שהי'... [וכותב על כך מהרי"ל מיאנוויץ:] ובפרט שכך שמעו הנשים והדעת נוטה ששמועתן אמת, כי הדברים ראויין למי שאמרן ומי יוכל לבדות מלבו שמועה זו, שאין זו סברה קלה כסברת הנשים ובודאי היא סברה עמוקה נאמרה מפי גדול כמותו, לזאת אני מאמין לשמועתם (שו"ת יו"ד סי' קנד).

            בפעם אחרת הצ"צ מקבל את השמועה, אבל מסייג אותה: [לשון השואל:] מוהר"ר יהודא מבאבראייסק... אמר לנו בשם הרב אדמו"ר הגאון מוהר"ר שניאור זלמן נ"ע שהיה שאלה לפניו... וציוה לשרוף כל הכלים... [לשון הצ"צ]: אפ"ל דהמעשה שסיפר מוהר"ר יהודה בשם כאאזמו"ר הגאון ז"ל... יש לומר דהי' ההלעטה בתבואות חדודים... ומה שציוה לשורפם, אולי היה קנסא... (שו"ת יו"ד סי' כה).

            במקומות אחרים מקבל הוא את השמועות מבלי הסתייגות:

אע"פ שאין למידין הלכה מפי מעשה, עכ"ז סיפר לי הרב המנוח המפורסם מוהר"ר מיכל שהי' מ"ץ דק"ק נעוויל, איך ששאל פעם א' מכאאזמו"ר הגאון ז"ל... ואמר לו בזה"ל, שיש לו הרבה ראיות... (שו"ת יו"ד סי' עד).

            וסיפר לי א' משום רבינו ז"ל ששאלוהו תרי גיסי... והשיב... (פס"ד יו"ד דף ריג, ג).

            ובשם אאזמו"ר הגיד לי הרר"פ שהי' מצריך ג"כ קנין... (פס"ד יו"ד דף רטז, ג).

            בב"ש שלי הוגה בכתב אאזמו"ר נ"ע... וכן שמעתי מר' דוד מרודני' מ"ץ דאולע שהי' מלמד בלאדי בקיץ תק"ע ועל ידו נשאל ממנו נ"ע שאילת גט ההוא וציוה לכתוב... (שו"ת אהע"ז סי' ריט).

            ונ"ל ראיה לדבר ממה שהוגד לי משני אנשים לומדים מורי הוראות, שנשאל מלפני רבינו הגדול כאאזמו"ר הגאון נ"ע איך לכתוב... והשיב לכתוב... (שו"ת אהע"ז סי' קפט).

            ובמקרה שהוא עצמו אינו בטוח כיצד שמע, מורה לשואליו לברר אצל בעלי השמועה ולסמוך על דבריהם: כמדומה לי ששמעתי כבר מאיזה למדן מק' האמלין... שאלו ג"כ מאזמו"ר נבג"מ הגאון ז"ל איך יעשו הם, כמדומה לי שאמר לי האיש הנ"ל שהקיל בזה, אך איני זוכר זה על בירור. ויכול רומע"ל לדרוש מהם... ואם אמת שאלו בזה לאזמו"ר הגאון ז"ל (שו"ת אהע"ז סי' שצב).

            הרי שבחן ואיזן כל שמועה לגופה, מצד הדברים עצמם ומן הסתם גם מצד מעתיק השמועה.

            גם כשבאו לפניו כתבי חסידות של זקינו בעל ה'תניא' שנרשמו על-ידי כותבים שונים, לא היה מסתמך עליהם בעיניים עצומות אלא מפשפש בהם ומתחקה אחר הכותב. גם כאן סמך על כתיבותיו של דודו מהרי"ל והגדירן כ"אות באות מפי קדשו" ('תורת שלום' עמ' 86), וכך התבטא גם על כתיבתו של הר"ר פנחס משקלוב "שכתב אות באות מפי רבינו ז"ל" ('דרך מצותיך' עמ' קנג. ובדומה לזה בתהלים 'יהל אור' עמ' 190).

אבל על כותבים אחרים אומר הוא: "המכוון אמת עכ"ז נ"ל שהשומע הכותב לא כיון יפה בדברי הקבלה" ('אור התורה' בראשית עמ' תקצט), או "מסופק אני אם דבר זה נכון וכדומה שאינו דברי אאזמו"ר נ"ע... גם זה אינו נכון" (שם, תנ"ך עמ' תשעו), וכן: "נראה שאינו מדברי רבינו ז"ל... הדברים אינם מכוונים אך המכוון..." ('באורי הזהר', עמ' שמג).

לפיכך נראה, אשר כפי שאי-אפשר לנו לבטל במחי-יד שמועות בדברי-תורה, כך אין אנו יכולים לבטל בהבל-פה סיפורי מעשיות.

וכשם שאין בהלכה כללים נוקשים ומוחלטים איזה שמועות לקרב ואיזה לרחק, כך הוא גם לגבי סיפורי מעשיות. הפתי יאמין לכל דבר, אבל מי שחונן בדעת יוכל להבחין בין אמת לשקר עד מקום שיד שכלו מגעת. לא יכחיש בקבלנות את נפלאות הצדיקים, אלא יוציא את הקמח ויקלוט את הסולת.

שמועות שאינן כהלכה הרווחת

כשנשמע מאדם מהימן שגאון פלוני עשה מעשה שאינו עולה בקנה אחד עם ההלכה הרווחת, אזי הדעת תבחן האם נהג כך לצורך שעה בלבד או שמא כך סבירא ליה להלכה. אבל לא נכחיש את המעשה רק בגלל קוצר דעתנו.

ידוע הסיפור על הבעל שם טוב נ"ע שישב בסוכה שהיתה קרובה לפסולה יותר מאשר לכשירה, והסבירו הצדיקים את הנהגתו זו בדרכי החסידות ומפעלות הצדיקים. ושמעתי בשם גדול אחד שהביא סמך לדבר מהגמ' בחולין (קי, א-ב) במעשה דרמי בר תמרי שנחשד באכילת כחל בערב יום-הכיפורים במקום שהוא אסור באכילה, וצלה אותו בחרצנים שהיה בהם חשש יין נסך וגזל, ונחשד בביטול מצוות תפילין ושלא הטיל ציצית בבגדו וכו' (יעו"ש).

וכפי שאנו נוהגים בסיפורי התלמוד ובמסורות ההלכה העוברות מדור לדור, שאין מכחישים ח"ו את הדברים התמוהים אלא משתדלים להבינם ולהסבירם, כך בדיוק צריך להיות גם בקבלת מסורת סיפורי החסידים.

כל לומד תורה ויודע-ספר יכול להביא דוגמאות להנהגות קדמונים שאינם עולים בקנה אחד עם ההלכה הרווחת בימינו; כיצד, למשל, היה הכותב מגיב לשמועה מעין זו:

אמר מהר"י סג"ל [="החוזה" מלובלין], מה שנוטלים הנערים ערבה ומבעירין אש בשמחת תורה, מנהג יפה הוא לשמחת יום טוב... וגם ההבערה אינה אסורה אע"פ דלא לצורך היא, דאין בה איסור דאורייתא משום דאנו בקיאים בקביעות ירחא, ויו"ט ראשון בלבד דאורייתא, ומנהג אבותינו בידינו לעשות יו"ט שני. ועוד דאין עושין זאת כי אם הקטנים ואין אנו מצווין להפרישן... ואני, המלקט, ראיתי מהר"י סג"ל מאד היה שמח והיה נהנה כשרואה הנערים רצין בשמחת תורה מבית לבית לסתור – לגזול – עצי הסוכה ולהביא עצים ולעשות מדורה, והוא בעצמו הניחם לקחת מסוכתו, והסיתם לגזול מהעצרנים [=הקמצנים] שלא רצו לתת להם ברצון.

האם מותר לנו להאמין לסיפור על "החוזה" מלובלין שנהג בהנהגות אלו? האם הכל "חלק" מבחינת ההלכה הרווחת?

אלא מאי, לא מהר"י סג"ל מלובלין הוא בעל המעשה, אלא מהר"י סג"ל המהרי"ל! (ראה ס' מהרי"ל, מנהגים, ירושלים תשמ"ט, עמ' שעו-שעז).

ואם בעל ה'תולדות יעקב יוסף' כותב בשם מרן הבעש"ט, בגנותו של החוזר בקריאת-שמע פעמיים על המלה "שמע" כשלא כיוון בפעם הראשונה ('בן פורת יוסף', עה"פ ויהי יצחק בן ארבעים שנה, אופן הב'. ומכאן ל'כתר שם טוב' אות לט) – האם נפקפק ח"ו בשמועתו של בעל ה'תולדות' בגלל שהדברים עומדים בסתירה להלכה מפורשת? (הרה"ק מקומרנא פוסק כך להלכה באם לא כיון כל צרכו, אבל הכותב סבור ש"יל"ע אם אפשר לסמוך ע"ז להלכה"... (גל' יח עמ' קנט)).

ולשיטת הכותב שאין להאמין בסיפורים שהם נגד פסק השו"ע, איך נאמין שהרה"ק מקומרנא פסק להלכה שיש לברך בספק ברכות? ('שלחן הטהור' סי' ו ב'זר זהב', ובכ"מ).

וכל הצדיקים שנהגו לאכול מרור פחות מכזית?

ואם יספרו לנו על צדיק פלוני שלא נהג כדברי הרמב"ם בהל' דעות שיש לת"ח לדון את כל האדם לכף זכות, לספר בשבח חבירו ולא בגנותו כלל, אוהב שלום ורודף שלום (ובפרט לדעת הבעש"ט שבכל דבר עבירה שרואה ברשעים, ידין אותם לכף זכות), המותר לנו להאמין לשמועה זו?

והאם נוכל נאמין – לאידך גיסא – שצדיק מפורסם אמר ש"כל הרשעים שבמדינה זאת, ובפרט במדינות אשכנז, נשבע אני בחיי עולם, שכולם אנוסים כתינוק שנשבה לבין הנכרים ובלי דעת ידברו, וכולם מוכנים ברגע אחת לשפוך דמם כמים על קדושת שם הגדול באהבה ובשמחה ובלב שמח במחולות וריקודין" ('נתיב מצותיך' עמ' נא)?

אם נשמע על צדיק הידוע לכל בזהירותו בקלה כבחמורה עד כדי מסירות-נפש, שאנשי קהילתו טובלין ביום הש"ק במקוה מים חמים, אחר-כך מתפללים לאחר זמן התפילה, במהלך התפילה מספקין ומטפחין ומרקדין ואחר התפילה מסייעים בהכנת מאכל שנעשה ע"י ריסוק ועירוב ביצים, בצלים ושמן וגם אוכלים ממנו. ואותו צדיק אינו מוחה בידי אנשיו, והשמועות אומרות שהוא אף משתתף עמהם בכל המעשים הללו הנוגדים את פסקי השולחן-ערוך. האם מותר לנו להאמין בכל אלו?!

ודוגמאות מעין אלו – ואף מוצלחות יותר – ניתן להביא לעשרות ולמאות.

לענין זה של הפרכת סיפורי מעשיות בטענה שהם נגד ההלכה, הבאתי (בגל' יט) מבעל ה'בני יששכר' לענין שלא ללמוד מצדיק שעושה היפך ההלכה, וא"כ חזינן שאפשר לצדיקים שינהגו – מהטעם הידוע להם לבדם – שלא ע"פ ההלכה.

על כך השיב הכותב לחלק בין אדם הרואה בעיניו לבין המסופר בסיפורי מעשיות, שעדיף לומר שהסיפור הוא פרי הדמיון.

אך לחילוק זה אין שחר, מפני שבשעה שהמספר הוא בר-סמכא, והיינו סומכים על שמועותיו ופסקיו לדינא, שוב אין אנו יכולים לדחות את הסיפור רק בגלל שהוא נגד ההלכה, שהרי – כנ"ל – אפשר לצדיקים שינהגו שלא ע"פ ההלכה המסורה בידינו.

שמועה שאין לה בית-אב

נקודת המוצא לבחינת אמיתותו של סיפור כלשהו היא, בראש ובראשונה, בדיקת מקורו של הסיפור ומידת אמינותו של בעל המעשה; לשם דוגמה נבדוק את הסיפור שהביא הכותב מהס' 'רחמי האב' ונימא ביה מילתא:

תורף הסיפור, שאליהו הנביא בא אל אביו של הבעש"ט הק' בעצם יום השבת במקלו ובתרמילו, והלה לא הוכיחו ולא הזכיר לו כלל מענין חילול השבת, ובזכות זה זכה לבנו הבעש"ט.

הכותב הפריך את הסיפור, מפני שלדעתו ולהשקפתו לא נהג האב כהלכה בכך שלא הוכיחו על פניו וכו'.

אני, לעומתו, טענתי שמצוות הוכחה אינה נזיפה בגידופים וחרפות על העבר, אלא מניעת העבירה בעתיד. וכן כתבתי שיתכן שדיבר אתו בדברי נועם על ערכה של השבת וכו'.

חזר הכותב והקשה עלי, שבסיפור נאמר במפורש "ולא הזכיר כלל מענין חילול שבת"  (ועכשיו נראה לי לומר בפשטות, שאולי חשב לדבר אתו על כך במוצאי ש"ק אחרי שיקיים בעצמו "הוכח תוכיח" בדרך הבעש"ט, שקודם יוכיח את עצמו – שהרי אם ראה בחבירו ע"כ שגם בו יש שמץ מאותו עוון – ורק אחר-כך יוכיח את חברו).

אבל לדידי, אפילו אם נאמר על סיפור כלשהו שהוא אמיתי, אין זאת אומרת כלל וכלל שכל הדיבורים נמסרו אות באות כנתינתם מסיני, כל עוד רוחו של הסיפור ונשמתו נשמרים (ודלא כהכותב שטען שאם רשאים אנו לשנות משהו בדיבורים הרי שבאותה מידה יכולים אנו לטעון שלהד"ם).

אבל אף שאיני רואה סיבה להפריך את הסיפור מצד עצמו, אך – לאידך גיסא – איני מוצא שום הכרח להאמין בו! בעל 'רחמי האב' יכול להיות אדם נאמן ובר-לבב שלא שינה אפילו כקוצו של יו"ד ממה ששמע, אבל הוא עצמו לא הכיר את הבעש"ט, לא את תלמידיו וגם לא את תלמידי תלמידיו. ומניין לו סיפור זה? אין הוא מביא שום מקור לדבריו, סיפורו גם אינו עולה בקנה אחד עם המסופר ב'שבחי הבעש"ט', כך שאין לנו שום סיבה לקבל את הסיפור כמעשה שהיה.

ודאי שהוא שמע את הסיפור ממישהו שהיה נאמן עליו, אבל מניין לנו שהוא דקדק לאמת את השמועה לפרטי פרטיה ולפשפש במקורותיה?

אבל ברי לנו שהסיפור משקף נכוחה את הלך מחשבתו של בעל 'רחמי האב', שהוא ראה בסיפור זה בנין-אב להנהגה ישרה שראויה לחיקוי. הא לן שגברא רבה ("דומ"ץ דק"ק חוסט בימי מרן הגאון מהר"ם שי"ק זצ"ל"), האמין בסיפור אשר לדעת הכותב הוא מנוגד להלכה, ואף הביאו בספרו כצוואה-הוראה מפורשת לדורות! היתכן?!

אחד מגדולי מעתיקי השמועה החסידית הוא האדמו"ר מוהר"י לייזער מפשעווארסק; מאות מהסיפורים שנשמעו מפיו כבר התפרסמו בשני כרכי הס' 'י"ג אורות', ומהם למדנו על דייקנותו הרבה במסירת מקורו של כל סיפור וסיפור. כך שהסיפורים מקרינים אמינות מוחלטת שאינה ניתנת לערעור.

אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל, ולכאורה גם לתופעה נהדרת זו:

בחלק השני שבספרו (עמ' שכ) מסופר על האדמו"ר מוהר"א מבעלזא זצ"ל, ש"לפעמים בירך רבינו מטבעות (כסגולה לשמירה), אבל הקפיד שלא יהיה מטבעות ממדינת שוויץ כי יש עליהם צורת שתי וערב, וגם לא ממדינת ישראל".

אך מה נעשה, ובעלון 'עלים לתרופה' של חסידי בעלזא (גל' שלו, פ' נצו"י תשס"ג, עמ' ו) נכתב, בקשר לסיפור הנ"ל: ומה שכתוב בספר אחד שענין זה היה גם עם מטבע ממדינת ישראל, ליהוי ידוע לך, שאצל רבים מזקני אנ"ש נמצאת מטבע כזו שנתברכה על ידי כ"ק מרן ז"ל. וד"ל. עכ"ל.

אך כד דייקינן שפיר נראה, שאכן למשפטים הנ"ל שבספרו לא הובא שום מקור!

האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל על סיפורים ומקורותיהם

ענין בדיקת המקורות ובחינת אמינותם, מופיע במשנתו של האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל, בחדא מחתא עם סיפורים הנוגדים את ההלכה.

וכך כותב הוא אל הרב זוין ע"ה, בעהמח"ס 'סיפורי חסידים' (אגרות-קודש, יא, עמ' רסח):

"בדורנו מבולבל זה, הנה ככל שיש להבהיר הענינים ולהוסיף דיוק, מועיל הוא ביותר... וה"ה בהנוגע לאוסף סיפורים ע"ד נשיאי ישראל... יש להעיר [=לציין]... מקורו של כל סיפור והעיקר – הסמכות שלו. ואם בהנוגע לכל נשיאי ישראל הדברים אמורים, עאכו"כ לנשיאי תנועת החסידות, אשר ידיעות שאינן מדוייקות ולפעמים ענינים מזויפים וכו' – הביאו נזק רב להפצת תורת החסידות והחדרת הדרכותי' ומנהגי' לחוגים יותר רחבים... כדאי שעכ"פ ידפיס עתה מראה מקום מקור כל סיפור... ומה טוב אם אפשר, לצרף לזה גם שורות אחדות ע"ד ערך הסמכות של קובצי הסיפורים השונים וכן המספרים השונים – שכידוע יש בזה שני הקצוות, היינו בעלי סמכות בתכלית ולהיפך, ורובם נמצאים בין שני הקצוות...

"ישנם סיפורי חסידים המעוררים תמהון, ומסקנת חלק מהשומעים הוא, שבודאי איש פלוני – שאודותיו הסיפור – עשה היפך הדין או עכ"פ היפך הלפנים משוה"ד. וזה פועל גם על יחסם בכלל לנושאי תורת החסידות ולתורת החסידות עצמה. בה בשעה שע"י שינוי קטן באיזה ביטויים אשר בהסיפור, סרה כל התמיה. וכיון דרובא דרובא של הסיפורים עברו דרך כמה צנורות, ודאי הוא אשר הביטויים אינם מדוייקים כ"כ, ובפרט – בהעתק מלשון ללשון...

"ואביא שתי דוגמאות:...

ב) סיפור שי"ג: אשר הרה"צ ר' משולם זוסיא ציוה לחפור הקבר ולחפש שם כו' – שקשה להצדיק הוראה זו ע"פ שו"ע, משא"כ בשינוי קטן, שהדברים לאו דוקא בהקבר אלא בסביבות שלו או בד' אמות שלו, סרה כל התמיה. ובודאי בהשתלשלות כל הסיפורים לא דייקו כ"כ שזה הקבר ממש – וכפי שיפרשו הקורא בספר. עכ"ל.

            ועוד לו במכתב נוסף: אודות פרסום סיפורי חסידים... מובן שצריך לדייק ככל האפשר בסמכות המספר ובעל הסיפור, ונוסף על זה לציין בסיפור הנדפס מי הוא בעל השמועה וכו' (אגרות-קודש, יב, עמ' רעו).

            המורם משני המכתבים הללו, שמידת אמינותו של הסיפור תלויה בטיב סמכותו של המספר; ככל שתגדל אמינותו של המספר כך נאמין ליותר פרטים מפרטי הסיפור, ואם אין המספר ידוע לדייקן בתכלית, גם אמונתנו בסיפור לא תהיה בפרטיו אלא בכללותו.

            ואם מסופר על הנהגה שלא כהלכה והמספר מוחזק לנאמן – דבלאו הכי אין אנו חייבים להאמין לשמועתו כלל  וכלל –  לא נדחה את הסיפור מכל וכל, ואין לנו אלא לשנות פרט זה או אחר בסיפור המעשה. אבל לא נאמר (כדברי הכותב) שמכיון שניתנה רשות לשנות פרט אחד, ניתנה הרשות גם להכחישו לחלוטין.

וביותר יש לומר שהרבי הסתייג מפרסום והוצאת סיפורים תמוהים לרשות הרבים, שמא מתוכם יבואו לכלל טעות (וכדלהלן בסוף המאמר), אף אם הסיפור כשלעצמו יכול להיות אמיתי.

אחר ההשקפות נמשכות האמונות

הכותב מביא (בגל' כ עמ' קצו) מכתבי הגה"צ מטעמעשוואר, שיש אנשים המספרים מעשיות מצדיקים וכל מגמתם להביא ראיה לחפות על  מעשיהם ותולים עצמם באילן גדול, ורוצים לעשות רושם כאילו הם צועדים בדרכיהם וכו'.

במלים אחרות: האמונות והסיפורים הם בהתאם להשקפות ולצרכים, כל אחד לדרכו.

זו, כנראה, הסיבה לכך שבד בבד עם הכחשה עקרונית וזלזול שיטתי בסיפורי צדיקים, נפתים להאמין בדברים שעולים בקנה אחד עם השקפותיהם. לפיכך נקל לו לכותב להאמין בדבר ש"אינו סוד, כי חברת 'מקיצי נרדמים' ב'ווארשא' נהגו לשכור סופרים בעלי דמיון נפלא, שהמציאו בדותות והדפיסו מזה כמה ספרים באידיש ובלשה"ק, וגם הצליחו להוציא הסכמות מרבנים על כמה ספרים"... (שם, עמ' קצד-קצה).

האם יכול הכותב להביא ספר אחד לדוגמה, מספרי המעשיות שנדפסו ע"י חברת 'מקיצי נרדמים' בווארשא, או אף במקום אחר?

ומי פתי יאמין לשמועתו על הרבי מסטמאר ש"התחיל לספר סיפור נפלא, ואח"כ ביקש מהשומעים שיחזרו ויספרו הסיפור כפי ששמעו ממנו, והיו שם איזה מספרים והראה לכל א' היאך סיפרו הסיפורים בשינויים"? האם יכול הכותב לנקוב בשמותיהם של שני אנשים שהיו באותו מעמד? ואולי גם ידוע לו הסיפור שסיפר הרבי מסטמאר באותה שעה?

ואם יצליח להוכיח את אמיתותו של סיפור ילדותי זה, תהיה זו לו להוכחה שלא תמיד הצדק עם מכחישי הסיפורים...

לפנינו דוגמה נוספת מסיפורים בדויים, שמאמינים בהם רק בגלל שהם תואמים להשקפת המאמינים:

..כותב השורות הרה"ח ר' סענדער דייטש ז"ל מספר, בדידי הוה עובדא... ועוד אמר לי רבינו, דתמיה בעיניו על אנשי ליובאוויטש שעושים להיפך ממה שפסק הרב בעל התניא. דהנה בשו"ע הרב פוסק התניא כשיטת רבינו תם, ורק בהסידור שלו פוסק כשיטת הגאונים. וידוע דשלחן ערוך הרב נעשה לפסק הלכה לכולא עלמא. מה שאין כן הסידור שלו לא נעשה דייקא להלכה. ובהקדמה להסידור כותב הרב בעל התניא בעצמו, שלא כתב את הסידור רק ליחידי סגולה, מה שאין כן שו"ע הרב הוא להלכה ולמעשה. ואף על פי כן נקטו בליובאוויטש לנהוג כשיטת הגאונים. וזה לכאורה תמוה מאוד (עכ"ל בקונטרס "פתגמין קדישין", התאחדות אברכים דרבינו יואל מסאטמאר, ירושלים – בית-שמש, שנה ז' גליון שיב, ל' סיון תשס"ד, עמ' כ).

איך נוכל להאמין על הגה"ק מסטמאר שיאמר בשם הקדמת הסידור דברים אשר לא נאמרו שם לא מינייהו ולא מקצתייהו? הרי אין בסידור שום הקדמה כלל וכלל! ואיך נאמר שהרב בעל ה'תניא' סבירא ליה שכולא עלמא צריכים להחמיר כשיטת רבינו תם, ואילו ה"יחידי סגולה" יקלו כשיטת הגאונים? יציבא בארעא וגיורא בשמי שמייא!

אבל כשהדבר תואם את ההשקפה, מאמינים גם בשמועות מופרכות מגופן.

כיוצא בזה היא האמונה ההשקפתית בסיפור הדמיוני, שמדפיסי סלאוויטא סירבו להדפיס את סידורו של הרב בעל ה'תניא', בגלל שבברכת "בונה ירושלים" הקדים הרב את "וכסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין" ל"ובנה אותה בקרוב בימינו בנין עולם".

והמהדרין מאמינים בכל לבם בכתבי הזייפן המובהק חיים בלאך, בספריו "דובב שפתי ישנים" ו"מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים", אף שכל דבריו ושמועותיו ניתנים להפרכה בנקל (במכתבו אל הרה"ח ר"ח ליברמן – בשנת תשכ"א – כותב הוא: חטאתי כל ימי בידי, ואלה הרגלים מה חטאו כי נפוחות הן וכבדות עלי כאבן. עכ"ל. וד"ל).

ונתקיים מ"ש בס' 'דברי תורה' (ב-עח), שהאמונה בכזבים פוגמת באמונת האמת.

ראיות חזקות ומוצקות כברזל...

בין הדוגמאות שמביא הכותב מזלזוליו של האדמו"ר ממונקאטש בסיפורי מעשיות, מתייחס הוא (בגל' כ עמ' קצו) למה ש"הוכיח שם [ב'דברי תורה', ה-ט] בראיות חזקות ומוצקות כברזל, שהספר פאר יצחק (זידיטשוב) הוא מזוייף מתוכו, וכותב דברים נגד המציאות וההלכה".

ניתי ספר ונחזי, מהן אותן "ראיות חזקות ומוצקות כברזל":

המפורסמת שבהשגותיו של האדמו"ר ממונקאטש על הס' 'פאר יצחק' היא, במ"ש שם בשם האדמו"ר רצ"ה מזידיטשוב "שאמר, שבמסכתא סופרים שממנו נובע זה המנהג של תענית בכורים בערב פסח, נזדקר טעות ובמקום הבכורים "מתענים" צ"ל הבכורים "מתענגים" –

על כך כותב ב'דברי תורה' שם: ובאתי בזה להעיר מה שתקע עצמו לפגוע בדבר הלכה (ולתלות בוקי סרוקי בשם אותו צדיק ז"ל) שאין להתענות הבכורים בערב פסח עיי"ש בטוש"ע או"ח (סי' ת"ע) שהבכורים צריכי' להתענות בע"פ הוא ט"ס וצ"ל להתענ"ג (ר"ל מדעתא דהאי סופר היינו כו') ובדברי תועבות כאלו יכולי' לעקור ח"ו כלומר לעבור על כל התורה כולה ולומר על הכל שהוא ט"ס וז"ב ופשוט כי דברי ריק והבל הוא כנגד כל הפוסקים ראשונים... וא"צ להאריך ופשוט כי אפי' לא עלה זאת על דעת אותו צדיק ז"ל... עכ"ל.

והנה כל הקורא ישתומם: האם הרבי מזידיטשוב טען שהטעות היא בשו"ע? הרי לא אמר אלא שבמס' סופרים – ששם מקורו של דין התענית – נזדקרה הטעות! וכך כתב לתמוה על הד"ת בשו"ת מנחת יצחק (או"ח ח"ב סי' צג).

ואם בד"ת כתב שה'פאר יצחק' תולה בוקי סרוקי ברבי מזידיטשוב, הנה הדברים מאושרים מפי הרה"ק רמ"מ מזידיטשוב ומפי חתנו של הרמ"מ הגה"צ מבריזדאוויץ בשמו של הרה"ק ר' שלמה מדאלינא (ראה מ"ש על כל אלה בעל ה'מנחת יצחק' בהסכמתו לס' 'תענית בכורים').

גם הגרש"ז אויערבאך מקבל שכך אמנם אמר הרה"ק מזידיטשוב, ואף הראה פנים לדבריו, והוסיף שהרה"צ מבארניב יצא נגד מכחישי השמועה והודיע ברבים שכך אמנם אמר הרבי מזידיטשוב! (ראה בס' 'ועלהו לא יבול', ירושלים תשנ"ט, א, עמ' קעג-קעד. 'הליכות שלמה', ירושלים תשס"ז, ניסן-אב, עמ' קפ).

והנה, אילו היו דברי האדמו"ר ממונקאטש נמסרים בעל-פה, היו מכחישי הסיפורים מבטלים את השמועה, שהרי אי-אפשר שיאמר שב'פאר יצחק' רוצה לשנות את גירסת השו"ע בה בשעה שהדברים אינם אמורים שם!

אבל עינינו הרואות שכך אמנם כתב מפורש ב'דברי תורה', ושוב חזר וכתב כן ב'נימוקי או"ח' (סי' ת"ע)!

מכאן שאין לדחות שמועות מכח "אי-אפשר שיאמר דבר היפך המפורש בספר".

זו אחת מה"ראיות חזקות ומוצקות כברזל".

שניה להן, שב'פאר יצחק' כותב שהאדמו"ר מזידיטשוב "הרעיש על ס' עה"ת שנדפס סביב החומש (היינו היכל הברכה ואוה"ח [=אוצר החיים]), וזהו אינו ראוי לחבר בדפוס על החומש".

ומה פירכתו? "והלא הוא ז"ל בעצמו נתן עליו הסכמה גדולה ונדפס שם על החומש בהסכמתו (ידיעתו)".

תאמר שנתעלמה מבעל ה'פאר יצחק' העובדה שרבו נתן הסכמה לחיבור זה? לא ולא! הרי הוא מפרש זאת על אתר בתוך כדי דיבור: כשנזדמנו לידו החומשים שנדפס בצדם פירושיו של צדיק גדול וקדוש בדורו, פירושים שכשהם לעצמם נתן רבנו הסכמתו עליהם, קלל רבנו את המדפיסים...

כלומר, ההסכמה ניתנה לעצם הפירוש, אבל לא להדפסתו בעמוד אחד עם החומש! (מלשון ההסכמה עצמה אין הכרע אם ידע שהפירוש יודפס על הדף יחד עם ה"מסורה גדולה").

עוד כתב שם אשר ה'פאר יצחק', "דיבר סרה על הקדוש המפורסם בעל כסא מלך ומקדש מלך זי"ע בדברי בוז, אוי לעינים שכך רואות נדפס בס' בימינו, וראוי הקונ' הלז לשרפו על כזביו ועל דבריו כנ"ל". עכ"ל.

דבריו אלו בוודאי לא נכללו ב"ראיות חזקות ומוצקות כברזל" שאליהם כיוון הכותב, וגם אנו לא נאריך בזה, והמעיין ב'פאר יצחק' יראה בעיניו האם אכן דיבר סרה ודברי בוז ח"ו.

הרי שאין כאן שום "ראיות חזקות ומוצקות כברזל", לא מיניה ולא מקצתיה. ודעת לנבון נקל שהקצף יצא על המחבר ולא על ספרו, כלשונו בפתיחת דבריו בד"ת: "ראו הביא לנו איש עברי ממזרח (א"י) לצחק בנו"... איש עברי מא"י שכתב את ספרו בלשון עברית, הדפיסו באותיות מרובעות וסימן את עמודיו במספרים ולא באותיות. ודי בזה כדי להעיר חימה.

בעל הד"ת טוען שמחבר ה'פאר יצחק' "לא עשה לו בקונ' זה פאר להה"ק הנ"ל [מהרי"א מזידיטשוב] רק בזיון ח"ו". אבל החיבה שרחשו חסידי זידיטשוב לספר זה ולס' 'צבי לצדיק' שבא בעקבותיו, מוכיחה בעליל שהם לא מצאו שום עוול בספר ובמחברו.

המורם מן האמור

            נראה לענ"ד שהייחס לשמועות וסיפורים צריך להיות כפי הייחס אל מקור השמועה:

            סיפור שלא ידוע לנו מקורו כלל, או שלא ידועה לנו סמכותו של המקור, הריהו כמאן דליתא. אא"כ ניתן ללמוד ממנו מוסר-השכל או מידה טובה. ותו לא. לא שום פרק בדברי-הימים ועאכו"כ שלא שום דבר הלכה.

            גם אם מקורו אינו חשוד על שקר ח"ו, אבל אם אין הוא ידוע כדייקן ובעל-שמועה מומחה, נקבל את דבריו כמות שהם כל עוד אין הם עומדים בסתירה למסורת מעולה יותר. ואם אין הם עולים בקנה אחד עם ההלכה, ננסה לתרץ או לשנות שינוי קל שאינו פוגע בגופו או ברוחו של המעשה. לא נכחישנו מכל וכל אבל גם לא נלמד הימנו גופי תורה.

            אבל אם בעל השמועה הוא אדם גדול שאין אנו מפקפקים בשיקול דעתו, נקבל את שמועותיו ללא הסתייגות, נאמין בהן גם אם אין הן מתיישבות בשכלנו (אם בגלל שידוד מערכות הטבע או בגלל שאינן בשורת הדין), אבל ללימוד הלכה מפי מעשה יש כללים בספרי הפוסקים, ובפרט שכבר הורו הקדושים והזהירו שלא ללמוד ממעשיהם של צדיקים באם אינם תואמים את ההלכה.

            הכלל, בשמועות – בדיוק כמו ביושבים לפני חכמים – יש ארבע מדות: ספוג שהוא סופג את הכל (מאמין לכל דבר), משפך שמכניס בזו ומוציא בזו (כופר הכל), משמרת שמוציאה את היין וקולטת את השמרים (מפיץ רק את הסיפורים המשובשים ומתעלם מהאמיתיים) ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת (יודע ומבחין מה לקרב ומה לרחק).

            וכפי שבהלכה אין כללים מה לקרב ומה לרחק והכל תלוי באובנתא דליבא, כך גם בשאר השמועות. אבל העדר אמונת צדיקים אינו מן היסודות שבגללם צריכים לרחק את סיפורי נפלאות הצדיקים.

            עוד יש לנהוג בשיקול-הדעת ובכובד-ראש בשעה שמספרים או מדפיסים סיפורי צדיקים למיניהם, שמא יבוא השומע לכלל טעות בדרכי ההלכה או החסידות. כך הביא גם הכותב מכמה וכמה ספרים, אבל – שלא כהבנתו – אין בדברים אלו כדי לפגום פגימה כלשהי באמינותם של הסיפורים ובקדושתם, ולו יהיו כאותן פרשיות שנקראות ואינן מיתרגמות.

                        גל' כב (עמ' קעט ואילך)