לקוטי רשימות ומעשיות
לקוטי רשימות ומעשיות
למען ידע דור אחרון, בנים יוולדו, את פועל ה' וגבורותיו
למען עבדיו הצדיקים הקדושים, ארשום מעט
מהסיפורים הנוראים אשר שמעתי מפי אנשים נאמנים,
ומפי החסיד המפורסם ר' גרשון דובער ע"ה.
[א]
מפי ר' גרשון דובער, ששמע מהרה"צ ר' הלל ז"ל מִפּאַריטש:
כשאסרו את אדמו"ר הזקן, הוליכו אותו דרך העיר נעוועל; הנכרי שהוביל אותו היה צמא ונכנס לבית יהודי כדי לשתות, ואמר ליהודי: הנה מוליכים את הרב שלכם לפטרבורג!
יצא האיש החוצה לאדמו"ר, ויאמר לו אדמו"ר: ברכני, כי כהן אתה!
נודע הדבר לכל אנשי העיר, ונקבצו כולם לשם.
כשיצא אדמו"ר מבית-האסורים ונסע לביתו, עבר שוב דרך העיר נעוועל, ומן הסתם היתה שם הילולא וחדוה רבה מכל אנשי העיר.
ויאמר להם אדמו"ר ז"ל: מה אתם רוצים, שאומר לכם חסידות או שאספר מעשה?
הבינו אנ"ש שאם הרבי עצמו שואל אותם אם לספר להם, מן הסתם יספר מעשה טוב. ויענו לאדמו"ר כי חפצים הם לשמוע מעשה.
אמר להם אדמו"ר: אספר לכם מעשה, כיצד נתהוותה החסידות בעולם;
לבעש"ט נבג"מ נודע שבאחד ההיכלות כלוא שֵׁם קדוש, ומפתח ההיכל נתון בידיו של הס"מ (ור' גרשון דובער שמע מחסידים איך בא מפתח ההיכל לידי הס"מ, כי בשעה שעמד בית-המקדש השני להיחרב לא הסכים לכך הס"מ, מאחר וגלות בבל [בחורבן הבית הראשון] היתה רק במשך שבעים שנה. עד שאמרו לו שהשֵׁם שבו תלויה הגאולה יהיה תחת ידו, והסכים).
אמר הבעש"ט ז"ל, שהוא יוריד את הס"מ ויקח ממנו את השֵׁם. אמרו לו מלמעלה שסכנה גדולה בדבר, ויען הבעש"ט ז"ל: לא אירא! כי כן ציוה עלי אבי ז"ל שלא אירא משום בריה שבעולם, אלא רק מה' יתברך לבדו!
הוריד הבעש"ט את הס"מ למטה.
– איך לא נתייראת להורידני? שאל אותו הס"מ – הלא מיום שנברא העולם לא הייתי בעולם אלא רק פעמיים או שלוש פעמים!
(ר' גרשון דובער לא זכר האם פעמיים או שלוש פעמים. ואנ"ש אומרים ששלוש הפעמים הם: בחטא עץ-הדעת, בחטא העגל ובחורבן הבית הראשון).
לקח הבעש"ט מידי הס"מ את חיצוניותו של אותו שֵׁם, וממנה היא כל תורת החסידות. ופנימיות השֵׁם נשארה תחת ידו של הס"מ, עד כי יבוא שילה במהרה בימינו, והוא יוציאנה מידי הס"מ אי"ה. אמן כן יהי רצון!
[ב]
אדמו"ר האמצעי בשם הבעש"ט זצ"ל:
פעם היתה מלחמה בין שני מלכים מאומות העולם, מלחמה שנמשכה שבע שנים. ותכלית המכוון מן המלחמה היה שיצא איזה ניגון טוב מקולות המנצחים והמנוצחים, ומניגון זה נעשה בעל-תשובה אחד.
ולשם כך היתה כדאית כל המלחמה!
[ג]
רש"ג [ר' שמואל גרונם אסתרמן] שמע מר' שאול מ"ץ דקובּליץ, ששמע מאיש נאמן, שהוא עצמו שמע ממשרתו של הבעש"ט:
פעם, בליל חורף, העיר הבעש"ט את משרתו זה, ואמר לו: קום ובוא עמי אל הנהר, כי צריך אני לטבול!
לקח עמו המשרת גרזן [לבקוע את הקרח] ונר אחד. באמצע הטבילה עמד הנר לכבות, אמר לו הבעש"ט שיקח נר אחד מהקרח [היינו גליד קרח] וידליק אותו.
עשה המשרת כדברי הבעש"ט, ו"נר" זה האיר עד שסיים הבעש"ט את טבילתו.
[ד]
רש"ג שמע מאיש נאמן (שמו לוי'ק) ששמע מהשו"ב דק"ק אודסה:
כשהיה לוי'ק זה אצל השו"ב דאודסה, פנה השו"ב לאשתו ואמר: שמעי בעצמך מה שאני מספר, ואל תניחי לי לכזב!
וסיפר שהוא ואשתו נסעו למרחצאות, ובדרך חנו בפונדק אחד שבעלת-הבית היתה זקינה מאוד, ואיתה גרו בני משפחתה הרבים וכולם בניה ונכדיה וצאצאיהם. התפלאו השו"ב ואשתו למראה עיניהם, והזקינה שראתה שהשו"ב הוא מן החסידים, סיפרה לו את סיפורה:
בהיותי בת עשרים-וחמש נתעגנתי מבעלי, ואז יצא בעולם שָׁמְעוֹ של הבעש"ט ונסעתי אליו. מכיון שלא יכולתי בשום אופן לגשת אליו עבדתי כמשרתת אצל הרבנית, ואחרי שהרבנית הכירה אותי לאשה כשירה השתדלה עבורי אצל הבעש"ט ובאתי לפניו.
סיפרתי לבעש"ט שנתעגנתי ונותרתי עם ילד קטן, וביקשתי ממנו שיושיעני.
הניח הבעש"ט את ראשו על ידיו, אחר-כך הרים ראשו ואמר לי:
אינני יכול לעזור לך! בעלך אמנם מת, אבל אין על כך עדים, ואת חייבת להישאר עגונה כל ימי חייך!
ועוד הוסיף הבעש"ט ואמר לי: בתי! אם תבטיחי לי שתהיי אשה כשירה כל ימייך, אברך אותך שתראי כמה דורות מבנך זה, וגם תהיי עשירה!
הבטחתי לבעש"ט, והנה עתה כל אלו הם צאצאיי עד חמישה דורות, ואני עתה בת מאה וחמש שנים.
[ה]
בשעה שהיה הבעש"ט אומר “תורה" לפני החברים, עמדה לפניו על השולחן צנצנת קטנה ובה יין המשכר, והיא מליאה כדי מחציתה.
אותם אנשים שעמדו סביבו ולא היו ממקושריו, היו סבורים שהתאדמות פניו של הבעש"ט בעת אמירת ה"תורה" היא מחמת ששתה מן היין המשכר.
שאלו אותו התלמידים מדוע גורם הוא לאנשים שיחשבו כך אודותיו, והשיב להם: כשם שמצוה ש"השומע ישמע", כן מצוה ש"החָדֵל יֶחְדַל"!
[ו]
עוד שמע רש"ג מר' פנחס מדוֹקשיץ, שהוא עצמו שמע ממשרת הבעש"ט זצ"ל:
ר' פנחס זה היה סוחר בשותפות עם מתנגד אחד. פעם נסעו שניהם בדרך לרגל מסחרם, והיות ור' פנחס שמע מכבר כי במרחק לא גדול מאותו מקום נמצא באחד הפונדקים משרתו של הבעש"ט, לכן בנסעם שם אמר לשותפו שברצונו להטות קצת מן הדרך כדי לראות את המשרת הזה. אמר לו שותפו שגם הוא יתלווה אליו.
בבואם לפונדק ראו איש זקן עומד ליד הבית, ושאלו אותו האם כאן מתגורר משרתו של הבעש"ט. הזקן השיב בחיוב, וכששאלו אותו שמא זה הוא בעצמו, השיב שלא הוא, אלא אביו היה משרתו של הבעש"ט.
נכנסו הביתה, וראו שאביו נראה צעיר בהרבה מבנו. סיפר להם האב – משרתו של הבעש"ט – בזכות מה היא אריכות ימיו:
פעם כיבדתי את ביתו של הבעש"ט – ואני לא הייתי משרתו הקבוע – וכשבאתי לטאטא סביב המיטה שעליה ישן הבעש"ט, ראיתי את נעלי-הבית (“פּאַנטאָפלען") מונחות ליד המיטה, וחשבתי האם להזיזם ממקומם כדי לנקות שם או לא, והחלטתי שלא לגעת בהם. ניקיתי סביבם ואותם לא הזזתי.
כשהקיץ הבעש"ט משנתו שאל אותי: הנגעת בפּאַנטאָפיל?
- לא! השבתי.
- אַה! – אמר הבעש"ט – זאָלסטוּ לעבּין דערפאַר הוּנדערט מיט צוואַנציק יאָהר! [=בגלל זה תחיה מאה ועשרים שנה!].
[ז]
רבינו הגדול הרב המגיד ממזריטש זצ"ל, למד פעם בחדר אחד עם בנו ר' אברהם “המלאך" ועם אדמו"ר הזקן זצ"ל, כדי שלא ירגישו שאר התלמידים ויקנאו.
ויהי בלמדם, והנה איש אחד דופק בדלת. לא רצה אדמו"ר הזקן זצ"ל לפתוח לו את הדלת, כדי שלא יבטלו מלימודם, ויצו עליו הרב המגיד נ"ע לפתוח לו.
כשנכנס האיש לחדר, פתח הרב המגיד ז"ל את ספר הזוהר, לבש את משקפיו לעיניו, ויאמר לאיש: הנה משתוללת עתה שריפה בעירך!
- ומה נעשה עם ביתי? שאל האיש בבהלה,
- ביתך לא ניזוק – אמר לו הרב המגיד – כי הוא עומד בסמיכות לאוצר התבואה, ובאו חיילים לכבות את האש שלא תשלוט בתבואה, וכך ניצל גם ביתך מן הדליקה.
אותו אדם היה באמצע נסיעתו לרגל חיפוש פרנסה, וכל ביאתו אל הרב המגיד היתה רק בדרך אגב, אבל המגיד המשיך ואמר לו:
שוב לביתך, ושם תמצא את פרנסתך. ותיכף בבואך העירה לך לבית ועד הקהל, ושם תמצא את כל הציבור מחפשים אחרי חטאים, מאחר ופרצה מגיפה ר"ל בעיר. תראה כי הקהל חושדים באחד האנשים ומייסרים אותו, ודע לך בבירור שהנחשד נקי מכל עוון, והאיש החושד שמרעיש ביותר על הנחשד, הוא הוא עצמו הבעל-עבירה! תאמר לו אתה: רשע! תן תודה! ואז יודה בחטאו.
שמע האיש לקול רבינו, שב אל ביתו וראה כי כנים כל דבריו של אדמו"ר: היתה שריפה בעיר, וביתו ניצל הימנה, ונוכח כי יש ממש בדבריו (כי רבינו המגיד נ"ע סיפר לו בכוונה אודות השריפה, כדי לאמת את דבריו ולהציל את הנחשד מן היסורים).
הלך מיד לבית הוועד ומצא ככל דברי אדמו"ר, שנאספו כל אנשי העדה ומייסרים לאחד מהם כדי שיודה בחטאים, ואיש אחד מרעים ומרעיש עליו בקול רעם ורוגז יותר מכל שאר האנשים.
עשה האיש כדברי המגיד, וקרא אליו: רשע! תן תודה! אתה בעצמך הוא החוטא!
והודה החוטא בחטאו.
ומה שפתח הרב המגיד את ספר הזוהר, הוא מפני שהאור שנברא ביום הראשון נגנז בתורה. ומה שלבש את משקפיו, הוא כדי שיוכל האור להצטמצם ולראות דברים גשמיים.
[ח]
המגיד סיפר שהס"מ אמר בזה הלשון: בּעריל האָט מיך אָפּגעסמאַרעט אַ זייט, איך וועל זיך פיר איהם נעמען! [=בעריל “מרח לי צד"[?], אני אנקום בו!].
[ט]
ר' ברוך תאמארעס סיפר, ששמע מאדמו"ר הזקן נ"ע, שאילו היה הרמב"ם בזמנו של הרב המגיד, וואָלט ער בּייא איהם געהייצט די הרובעס נאָר צוּ הערן פוּן איהם מוּשֹכָּלוֹת! [=היה מוכן להסיק אצלו את תנורי החורף, לו רק ישמע ממנו מושכלות!].
וביאר הרש"ג, מפני שזה שכל אנושי וזה שכל אלוקי.
[י]
אדמו"ר הזקן אמר בזה הלשון: בּיין רבּי'ן [המגיד] אַזיי וויא אויבּן, אזיי איז געווען אוּנטן (בחינת מרכבה כו'); דעם ערשטען טאָג ראש-השנה איז געווען שרעקליך, אַז פוּלט (המשרת) האָט מורא געהאַט צוּ שטיין בּאַ דער טיר. אוּן דעם אַנדער טאָג איז געווען “רחמים" (כי היום הראשון הוא “דינא קשיא" והיום השני “דינא רפיא").
[=אצל הרבי (המגיד) כפי שהוא בעליונים, כך היה בתחתונים (בחינת מרכבה כו'); היום הראשון של ראש-השנה היה נורא, עד כי פוּלט (המשרת) היה ירא לעמוד בפתח חדרו של המגיד. ואילו היום השני היה “רחמים" (כי היום הראשון הוא “דינא קשיא" והיום השני “דינא רפיא")].
[יא]
מעשה מהמגיד נ"ע עם ר' אהרן מקרלין, שהלשינו עליו אנשי עירו לפני המגיד שהוא מקפיד מאוד, “שרף" ממש.
אמר לו המגיד בזה הלשון:
גלויבּט מיר ר' אהרן, אַז איך אוּן איר זיינען ניט ווערט דעם פּאַנטאָפיל פוּן דעם קלענסטען אידן! [=האמן לי ר' אהרן, שאני ואתם איננו שווים את ה"פּאַנטאָפיל" (נעל-בית) של היהודי הפשוט ביותר!].
[יב]
אדמו"ר הזקן אמר:
כל מה שאני אומר דא"ח הוא רק מסעודה ראשונה (של המגיד נ"ע), אוּן איך האָב נאָך פּעק פּעק [=ויש אתי עוד חבילות חבילות]. ומהסעודה השניה והשלישית עוד לא התחלתי לדבר!
[יג]
מפי ר' גרשון דובער, ששמע מפי בנו של בן-אחי הגאון ר' משה חפץ ז"ל בְּצַ'אוּס:
אדמו"ר האמצעי נבג"מ הי' פעם בְּצַ'אוּס; הגאון העצום ר' משה חפץ זצ"ל היה אז זקן מאוד ועיניו כהו מראות, ובן-אחיו הנ"ל היה לומד לפניו מתוך הספר, והוא היה שומע.
כששמע הר"ר משה שאדמו"ר “בן הרב" בא לעירו, שלח אליו וביקשו לבוא לביתו, כי הוא זקן ואינו יכול ללכת אליו. בא אליו אדמו"ר האמצעי, והוא כיבדו מאוד והושיבו לידו.
שאל אותו אדמו"ר: האם מכירים אתם את אבינו?
– כן! ענה הר"ר משה – אני מכירו! וסיפר:
פעם באה אלי אשה עגונה ובידיה גביית-עדויות מדיינים רבים, וביקשה שאתיר אותה מעגינותה. עיינתי בשריותא דהאי איתתא וראיתי שהיא מותרת להינשא, אך כדי לאפשויי גברא שלחתי גם לאביכם שיצטרף להיתר. השיב לי אביכם שאעיין ב"תוספות" פלוני (יש-אומרים שהשיב לו בזה הלשון: לפי דברי ה"תוספות" בפרק החולץ, יש לפקפק).
כשקיבלתי את מכתבו נתמלאתי חרון, וכתבתי לו שדברי ה"תוספות" ידועים לי, ובכל זאת האשה מותרת! השיב לי אביכם שנית, שנמתין עוד שבועיים! נתקצפתי עוד יותר, אך מכיון שכבר התחלתי עמו, לא רציתי לשנות מדבריו.
כעבור ימים ספורים הגיע בעלה של האשה העגונה! אז ידעתי כי ה' עמו, אבל שלחתי אליו מכתב נוסף ושאלתיו: מכיון שעל-פי דין-תורה האשה מותרת היתה להינשא, אם-כן שוב אין היא אשת-איש – אף שבעלה בחיים – מאחר ו"משפטי ה' אמת"!
השיבני אביכם: יתכן וגביית-העדות לא היתה כראוי, ואם-כן גם על-פי דין-תורה אין היא מותרת!
חקרתי את הענין, ומצאתי כדבריו! סיים הגאון ר' משה חפץ את סיפורו.
[יד]
בחתונה הגדולה שהתקיימה בעיר ז'לובּין היו כמה קדושי עליון, ובתוכם גם הרה"ק ר' לוי יצחק מברדיצ'וב ואדמו"ר הזקן וכמה מחסידיו.
באו כמה נשים להתברך מפיו של הר"ר לוי יצחק, והוא הניח ידיו על ראשן ובירך אותן.
חסידי אדמו"ר הזקן שלא ראו מעולם כדבר הזה, שאלו את אדמו"ר “מאי האי", והשיב להם אדמו"ר בזה הלשון: וואָס מיכאל (המלאך) איז אויבּן, איז ער אוּנטין! [=מה שהמלאך מיכאל בעליונים, הרי הוא (ר' לוי יצחק) בתחתונים!].
[טו]
רש"ג שי' אמר, ששמע מאדמו"ר [הרש"ב] שליט"א בשם אדמו"ר הזקן, שקבלה בידם שלא לקבוע חתונה בחודשים תמוז ואב.
[טז]
איש אחד חשֹוּך בנים בא אל אדמו"ר הזקן וביקש ממנו “הבו לי בנים"! שלח אותו אדמו"ר אל הרה"ק ר' שלמה מקרלין.
הבטיח לו הרה"ק ר' שלמה בנים, אך בתנאי, שכשיוולד לו בן יתן לו להר"ר שלמה סכום מסויים של כסף.
כשחזר האיש לביתו מצא שאשתו כבר מעוברת, אבל הוא לא ידע מזה לפני כן. וכשילדה אשתו מיאן לתת להר"ר שלמה את הסכום שהבטיח, וטען שאשתו נתעברה עוד לפני שהר"ר שלמה נתן את ברכתו!
אמר לו אדמו"ר הזקן שהוא חייב לשלם, מאחר והקב"ה צפה שהר"ר שלמה עתיד להבטיח לו בנים, ולכן נתעברה עוד לפני ברכתו. וכעין המעשה בגמרא (מסכת עבודה-זרה סה, א) רבא אמטי ליה קרבנא לבר שישך כו', אתון איכא עלייכו אימתא דמלכותא כו' [אע"פ שבאותה שעה לא היתה עליו אימת המלכות, רק מאוחר יותר].
[יז]
הגאון החסיד ר' ברוך מרדכי מִבּוֹבּרוֹיסק זצ"ל נסע פעם לחתונה של מישהו מבני משפחתו, ונזדמן לו לראות בדרכו את הרב מוולפּא. ביקש אותו הר"ר ברוך מרדכי לומר “תורה", ואמר לפניו בהתלהבות עצומה.
שאל אותו הר"ר ברוך מרדכי: הרי זה זמן רב שנתרחקתם מעל רבכם הרב המגיד זצ"ל, וכיצד זה לא דעכה ההתלהבות?
השיב לו הוואָלפּער במשל:
איש אחד היה שכחן ביותר, וכשהיה פושט את בגדיו לפני לכתו לישון, הנה בקומו בבוקר היה שוכח היכן הניח אותם. החליט האיש לכתוב על דף נייר היכן הניח כל בגד, אם למראשותיו או למרגלותיו, ויעש כן. ומדוע שלא יחשוש שמא ישכח היכן ראשו והיכן רגליו? אלא, שדבר “עצמי" אין שוכחים!
וכך בנמשל (בזה הלשון אמר לו): די ווערטער זיינען זייער עצם'דיקע [=דיבורים אלו הם “עצמיים" ביותר], ולא שייכת בהם שיכחה!
רצה הוואָלפּער לנסוע עם הר"ר ברוך מרדכי אל אדמו"ר הזקן, אך בני-ביתו של הר"ר ברוך מרדכי לא הניחו לו שלא להיות בחתונה.
כשבא הר"ר ברוך מרדכי לאדמו"ר הזקן וסיפר לו את דבר הפגישה, הקפיד עליו אדמו"ר על שלא הביאו אליו, ואמר שהוא היה מתקנו [מנפילתו].
[יח]
הגאון החסיד ר' ברוך מרדכי אב"ד בּוֹבּרוֹיסק כתב פעם “שטר שותפות" לשני שותפים; במשך הזמן פרץ סכסוך בין השותפים, ונסעו לאדמו"ר הזקן שיפשר ביניהם. ביקש מהם אדמו"ר שיראו לו את ה"חוזה" שערכו ביניהם, וראה שסכסוך זה כבר הוברר בשטר מראש, ואיש מהם אינו יכול לבוא בטענה.
כעבור זמן מה פרץ ביניהם סכסוך נוסף, שוב נסעו לאדמו"ר הזקן, והרבי מצא שב"חוזה" נִצְפָּה סכסוך זה ועוד כל מיני סכסוכים ורמאויות. שאל אותם אדמו"ר מי כתב להם את שטר-השותפות, ואמרו לו כי הוא מעשה ידיו של הר"ר ברוך מרדכי.
הקפיד עליו אדמו"ר הזקן, על שהעלה בדעתו את כל מיני הרמאויות שיכולים להתהוות!
[יט]
אדמו"ר הזקן השתתף פעם באסיפה בענייני הכלל, ואמר בזה הלשון: באין ברירה דאַרף מען זיך פאַרלאָזען אַף דעם אויבּערשטען [=באין ברירה יש לסמוך על הקב"ה].
וביאר הרש"ג שי': בסדר ההשתלשלות הוקבע הסדר של “אורות בכלים", ולכל דבר צריך שיהיה “כלי" (כענין “וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה"). אבל כשאי-אפשר לעשות שום כלי, כי בשכל האנושי אין שום עצה כיצד לעשותו, אזי צריכים להמשיך מלמעלה מסדר ההשתלשלות. והרמז לזה הוא בפסוק “השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" (שהוא יעשה לך “כלי").
[כ]
הר"ר לוי יצחק מברדיטשוב שאל את אדמו"ר הזקן, מדוע פסק [בסידור] שהתפילין צריכים להיות פרודות (עד התיתורא), הלא יחדיו שמעו מהרב המגיד ששמע מהבעש"ט שהיה בהיכל המשיח וראה שם את התפילין של המשיח, ולא היו פרודות? ועוד, הרי הווילנער (כך היה לשונו) פוסק גם הוא שהתפילין צריכים להיות פרודות, ומסתמא אינו כן.
על השאלה הראשונה השיב לו אדמו"ר: לא בשמים היא! ועל השאלה השניה אמר: “השליך משמים ארץ תפארת ישראל"; 'שמים' היינו אש ומים, שהם אהבה ויראה. 'ארץ' היא בחינת המלכות, תורה שבעל-פה. 'תפארת ישראל' הוא זעיר-אנפין שבאצילות. ו"השליך משמים ארץ", שגם ללא אהבה ויראה יכולים לכוין לאמיתה של תורה.
והביא לו אדמו"ר שלוש ראיות:
[א] המגיד שהיה בא אל בעל ה"בית יוסף" רק בעת לימוד המשנה, כי המשניות היו שגורות בפיו והיה יכול להיות באותה שעה בבחינת ביטול ואהבה ויראה, אבל בשעה שכתב את ה"בית יוסף" לא בא [נוסח אחר: אבל בעת לימוד ההלכה לא בא אצלו, מפני שלא היה יכול להיות אז בבחינת ביטול], ומכל-מקום הלכה כמותו. הרי שיכולים לכוין לאמיתה של תורה גם ללא אהבה ויראה, מפני ש"השליך משמים ארץ תפארת ישראל".
[ב] מעשה שהיתה הלכה אחת ברמב"ם שכל העולם לא הבינוה, וצדיק אחד התפלל ובכה במר נפשו שיגלו לו מן השמים [והתענה. נוסח אחר: ועשה שאלת חלום], והודיעו לו את הפירוש. רצה אותו אדם לזכות את הרבים ומסר את הפירוש [נוסח אחר: נסע לווילנא] להדפיסו. המגיה באותו בית-דפוס היה שיכור אבל למדן גדול (ובעל חושים טובים, ונפל בשיכרות, וסבב בבית-הדפוס להגיה איזה ספרים בשעה שפג יינו ממנו, ומזה היתה פרנסתו. ובא לידיו הפירוש, ושאל מי שלח להדפיסו. אמרו לו כי רב פלוני שלח זאת, ואמר השיכור שלא כך הפירוש), והוא אמר פירוש אחר ברמב"ם, (וסיים אדמו"ר:) וכיון אל האמת! והוא מפני ש"השליך משמים ארץ תפארת ישראל".
[ג] פעם היו צריכים לשאול מבעל ה"אור החיים" שאלה בעת דביקותו, לקחו נער בן טובים שלא ראה קרי מימיו [נוסח אחר: והטבילוהו], ונגע בו באצבעו הקטנה וינערהו מדביקותו, ואז היה יכול להשיב ולפסוק את ה"שאלה". הרי שבשעת דביקותו (אהבה ויראה וביטול) לא היה יכול לפסוק ההלכה, מפני ש"השליך משמים ארץ תפארת ישראל".
כן סיים אדמו"ר הזקן בכל פעם, “השליך משמים ארץ תפארת ישראל".
[כא]
אדמו"ר הזקן אמר: איר ווייסט ניט דעם מַקִּיף פוּן חסידות! אַ חסידישע שטיבּעל פּועל'ט אויך! [=אין אתם יודעים את כוחו של ה"מקיף" דחסידות! “שטיבּל" חסידי פועל גם הוא!].
עוד אמר (על שהחסידים ריחקו אחד שנכשל בענין עכור): ניין! ניין! איר זאָלט אים מקרב זיין! [=לא! לא! עליכם לקרב אותו!], אולי בגלל זה יִכָּשל פעם אחת פחות. איר ווייסט ניט וואָס עס איז פאַר אַיין תענוג למעלה אַז אַ איד טוּט מיט איין עבירה ווייניקער! [=אין אתם יודעים איזה תענוג הוא בעליונים כשיהודי עובר עבירה אחת פחות!].
רש"ג פירש על-פי מה שאמר ר' פנחס דאָקשיצער [נוסח אחר: ר"י רדושקיביצער] שבעבירה יש לנפש האלוקית יסורים כמדקירת חרב. וזהו גם-כן ענין גלות השכינה, רע מר ממות.
[כב]
פעם היה אדמו"ר הזקן בראש-השנה אצל הר"ר מנחם מענדל נ"ע מהוֹרוֹדוֹק, וכשהלך הר"ר מענדל לביתו בצהרים לסעודת יום-טוב, ראו כי אדמו"ר עדיין לא חזר מבית-המדרש.
שלח הר"ר מענדל שליח לראות היכן עומד אדמו"ר בתפילתו, חזר השליח ואמר שהוא עומד בדביקות.
הלך הר"ר מענדל בעצמו לראות, הביט עליו מעט, חזר לביתו ואמר לכל הנוכחים שם בזה הלשון: דער אויבּערשטער פרייט זיך מיט אים, אוּן ער פרייט זיך מיט דעם אויבּערשטען. לאָמיר עסין וואַרמעס! [=הקב"ה שמח בו, והוא שמח בקב"ה. הבה נאכל את סעודת הצהרים!].
וציוה על כל העומדים שם, שבשעה שיבוא אדמו"ר לסעודה לא ירבו בכבודו מכפי שנהגו בו תחילה.
[כג]
אחרי הרעש והמחלוקת נסע ה"שׁפּאָלער זיידע" נ"ע לאדמו"ר הזקן נ"ע, התלבש בבגדים פשוטים, ושמע ממנו את קריאת-התורה.
ביציאתו אמר ה"זיידע" בזה הלשון: ממש כנתינתה מסיני!
[כד]
ר' אברהם מזעמבּין שמע מר' דוב ב"ר אברהם, שאדמו"ר הזקן אמר: על-ידי ה'תניא' יכולים להיות חסיד כמו אברהם אבינו!
[כה]
רב אחד נסע לבחון את אדמו"ר הזקן, ולא נתנכר בפניו, ונכנס ל"יחידות". אדמו"ר הרגיש בכבודו, כי אדם גדול היה, ביקש ממנו שישב וחלק לו כבוד. אמר לו אדמו"ר את האכסניות שיתאכסן בהן בדרך חזרתו, ואמר לו שבהומיל יתאכסן אצל הר"ר אייזיק.
כתב אדמו"ר הזקן מכתב לר' אייזיק, וביקשו שיכבדהו בכבוד גדול, כי אדם חשוב הוא.
חלק לו ר' אייזיק כבוד רב, וביקש לשמוע ממנו את חוות-דעתו על אדמו"ר.
והשיב לו, בזה הלשון שמעתי ממנו: אמר לי המגיד על הבעש"ט בזה הלשון, ווען ער וואָלט מיר ניט געזאָגט אַז ער איז אַ ילוד אשה, וואָלט איך ניט געגלויבּט. אוּן איך זאָג אַף אים אויך אַזוי! [=אמר לי המגיד על הבעש"ט בזה הלשון: אלמלא אמר לי שהוא ילוד אשה, לא הייתי מאמין. וגם אני אומר עליו כך!]. ור' אייזיק נצטער על שלא שאל אותו לכוונתו, האם הוא (הרב) אומר כך על אדמו"ר הזקן, או שכך אמר אדמו"ר על המגיד.
[כו]
במשפחתו של אדמו"ר הזקן היתה פעם חתונה, ושלח אדמו"ר מכתב לר' בנימין קלעצקער והזמינו לחתונה. אותה שעה היה ר' בנימין חולה במאוד, אך כשהגיע מועד החתונה ביקש שיקחוהו ויביאוהו אל החתונה. מחלתו התגברה עליו ביותר, אבל הוא צעק ללא הרף שחייבים לקחת אותו ללא שום תירוץ! כי הוא היה בטוח, שאם אדמו"ר שלח לו מכתב להזמינו, הרי שהוא מוכרח לבוא לשם.
הביאו אותו לחתונה בעגלה, הניחוהו באכסניה וסיפרו לאדמו"ר הזקן שהוא כאן. ציוה אדמו"ר להביאו אליו, אך הוא לא היה יכול ללכת בשום אופן. אמר להם הרבי שיביאוהו אליו בעגלה, ויעשו כן, והושיבוהו על ספסל ליד אדמו"ר.
נתן לו אדמו"ר כוס בירה ואמר לו לשתותה, והוא שתה אותה עד תומה. נתן לו הרבי כוס שניה ושלישית, ואמר לו: לך ורקוד “קאראהאד" עם החסידים!
עמד ר' בנימין ממקומו בריא אולם, ויצא בריקוד עם החסידים.
[כז]
פעם הראו לאדמו"ר הזקן יריעה של ספר-תורה, ואמר בתמהון: מה זה שאני רואה “פּאַנטאָפיל" [=נעל-בית] ביריעה?!
נזכר הסופר, שבשעה שכתב את היריעה הזו דרשה ממנו אשתו שיקנה לה פּאַנטאָפלען (כנראה רק פּאַנטאָפיל אחד).
[כח]
אדמו"ר הזקן אמר פעם לר' זלמן מקוּרֶנִיץ:
ה'עץ חיים' הוא ספר מוסר (“מוסר ספר"), ה"זוהר" הוא חסידות, ה"גמרא" היא קבלה, וה"עין יעקב" הוא קבלה מעשית.
ר' אברהם ז"ל (שהיה מ"צ בזעמבּין) אמר, שהוא יודע פירושם של דברים.
[כט]
פעם שר אדמו"ר הזקן בדביקותו את השירה הזאת: כאיל תערוג על אפיקי מים, והיו לטוטפות בין עיניך.
והוא “רצוא ושוב".
[ל]
ר' אברהם ז"ל [מזעמבּין] שמע מאחד, שהוא עצמו היה אצל אדמו"ר הזקן בשבת פרשת קורח, והיה נוכח בשעה שאדמו"ר הזקן קרא בתורה, וכשהגיע לפסוק “ועבד הלוי הוא" זעק זעקה מרה (“האָט ער דאָס דער לאַנגט דעם ביטערן געשריי"): “הוא! הוא!".
אחר-כך אמר אדמו"ר מאמר על הפסוק הזה (הוא הנדפס ב"לקוטי תורה").
[לא]
אדמו"ר הזקן נסע פעם דרך מאַלאַראָס [=אוקראינה], ובאחד הכפרים לא מצא מקום ללון, אלא רק בבית ערל אחד שהיו בחצירו כלבים מזיקים. וכשהלך אדמו"ר למולם שתקו הכלבים כמו עגלים.
(“וראו כל עמי הארץ [כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך]", צלם אלקים כו').
[לב]
אדמו"ר הזקן נזדמן פעם לעיר מסויימת, ונתאכסן אצל אחד מחסידיו. לקראת הסעודה שחט בעל-הבית תרנגול-הודו (“ענדיק") לכבודו של אדמו"ר, ומשנמצאה בו “שאלה" שאלו את הרב המקומי והטריף את התרנגול.
היה זה עוף שמן וטוב, והדבר ציער את בעל-הבית מאוד. ראה המשרת את פניו רעים ושאלו על כך, וסיפר לו אודות העוף היקר שהוטרף. יעץ לו המשרת שישאל את פי אדמו"ר, שמא יתירנו.
הראה בעל-הבית לאדמו"ר את ה"שאלה", הביט בה הרבי ואמר בזה הלשון: דער ענדיק איז כָּשר, נאָר אַף עם ליגט טריפה [=התרנגול כשר, אלא שטריפה רובצת עליו] (הם דברי החכם שהורה לאיסור).
[לג]
רש"ג שמע מחסיד אחד מיושבי ארץ-ישראל, שהוא שמע מחסיד אחד שהיה נוסע לאדמו"ר הזקן נ"ע, ששמע בעצמו מפה קדשו שאמר בזה הלשון:
אי איישר חילי, הייתי מתקן שלא לומר בליל-שבת “לכו נרננה" אלא “שיר השירים", כן הייתי מתקן שינהגו גם בארץ-ישראל יום-טוב שני של-גליות, ושיאמרו [בברכת הנחת תפילין] “להַנִּיחַ תפילין" (בפתח) ולא “להָנִיחַ" (בקמץ).
[לד]
אדמו"ר הזקן נ"ע אמר בזה הלשון:
“נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים". פאַר וואָס האָט ער געוואָלט? איז אַף אַ תאוה פרעגט מען קיין קשיות ניט! [=מדוע נתאווה? אין מקשין קושיות על תאוה!].
[לה]
ר' נח, זקינו של הצמח-צדק נ"ע (אביו של ר' שלום שכנא), היה מחסידי הר"ר מנחם מענדל מהוֹרוֹדוֹק נ"ע, והיה מקושר אליו במאוד, עד שלא היה עושה שום דבר קטן או גדול טרם ישאל את פי קדשו של הר"ר מענדל נ"ע. וכשנסע הר"ר מענדל לארץ-ישראל, עלה גם הוא עמו.
פעם שלח אותו הר"ר מענדל נ"ע לחו"ל עבור מעות א"י, ובנסיעתו חזרה טבע בים. והיה זה בערב שבת-קודש.
במוצאי-שבת, כשישב הר"ר מענדל עם החסידים בסעודת מלוה-מלכה, שאל את החסידים המסובים: המכירים אתם את ר' נח?
- מכירים אנו אותו – השיבו החסידים – ועתה הוא בחו"ל!
- לא! – אמר הר"ר מענדל – הוא טבע בים בנסיעתו חזרה, ועתה הוא אתנו כאן, ובא לשאול בעצתי. כי משעה שעלה השמימה בערב-שבת ועד עתה לא דרשו ממנו דבר, אך עתה ביקשו שיתן דין-וחשבון, ופסקו את דינו לשעתיים גיהנם או לשוב לעולם-הזה בגלגול נוסף.
השיב להם ר' נח – המשיך הר"ר מענדל לספר – שכל ימיו לא עשה דבר ללא ששאל את פי תחילה, בדקו הדיינים בספרן של צדיקים ומצאו שאמת בפיו, ונתנו לו רשות לשאול בעצתי גם בדבר הזה.
השעין הר"ר מענדל את ראשו על ידו, אחר-כך הרימו ואמר: גיהנם! גיהנם!
לפתע שמעו כל הנוכחים צעקה “אַי רבי"! והמקום ההוא נמצא חרוך.
אדמו"ר הזקן ששמע את המעשה הזה, רצה מאוד להתחתן במשפחתו, ולקח את בנו הר"ר שלום שכנא לחתן עבור בתו [הרבנית דבורה לאה], וזכו לבן קדוש ה"צמח צדק" נ"ע.
[לו]
ההבדל בין אדמו"ר האמצעי ובין הר"ר אהרן מסטראסעלע, שהר"ר אהרן לקח את ה"נקודה" מהחסידות ששמע, וחי אתה עד ששמע חסידות חדשה. אבל אדמו"ר האמצעי היה חוזר על כל המאמרים אות באות, בבחינת “נקודה בהיכלא". ואת ה"נקודה" לבדה מצוי ששוכחים.
אדמו"ר הצמח-צדק אמר: אַ קוּנץ אָן ווערן אין אַזאַ קליינע צייט דעם זיידענס אותיות! [=הרי זה “קוּנץ" לאבד בזמן כה קצר את ה"אותיות" של זקיני!].
[לז]
אדמו"ר הזקן שלח פעם את הר"ר אהרן מסטרסעלע לחזור חסידות בטערקישע מוהילוב [=מוהילוב שבפּוֹדוֹליא], אבל אחר-כך חזר בו.
שאלו מקורבי הר"ר אהרן את אדמו"ר: מה זה ועל מה זה?
השיב להם אדמו"ר: הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ועוד תירוץ אמר להם וכו'.
[לח]
. אדמו"ר הזקן ראה דרוש אחד של אדמו"ר האמצעי, ומצא חן בעיניו מאוד, ואמר: אולי דור דור ודורשיו.
[לט]
אדמו"ר האמצעי אמר פעם לוועלקע, העגלון שלו:
לא טוב הדבר שאנו עושים, שאנו נוסעים בעגלה רתומה לשלושה סוסים וההוצאות גדולות, ואחר-כך אנחנו מתאכסנים בביתם של עשירים ולא כל האנשים רוצים לבוא אלינו. מוטב היה שנסתפק בסוס אחד, ניסע מעיר לעיר, נעמוד באמצע הדרך ונאמר חסידות!
[מ]
על ר' אייזיק מהומיל קמו מתנגדים רבים ובעלי מחלוקת, שהעזו נגדו הרבה ודיברו עליו דברי גנאי נוראים.
פעם שמע ר' אייזיק שמישהו אומר עליו, שבשעת אמירת “אחד" בקריאת-שמע חושב הוא על אשה.
ר' אייזיק התרגש מאוד, ושאל את אדמו"ר האמצעי, מה גרם לכך שיאמרו עליו דברי גנאי שכאלו שאינם בערכו כלל.
- האם מתפלל אתה תפילת מנחה בבית-הכנסת? שאל אותו הרבי,
- לא! השיב ר' אייזיק.
ציוה עליו אדמו"ר שיתפלל בבית-הכנסת.
והוא פלא!
[מא]
כשנכנס ר' פרץ [חֵן] מצ'רניגוב (ר' פרץ מִבֶּשִׁינְקוֹבִיץ) ז"ל לאדמו"ר האמצעי נ"ע ל"יחידות" בפעם האחרונה, אמר לו אדמו"ר בזה הלשון:
מה בין מאָשְׁקֶע [וילענקער] לבנימין [קלעצקער]? בִּנְיָמִינְקֶע איז גוּט פאַר זיך אוּן ניט פאַר דער וועלט, מאָשׁקע איז גוּט פאַר דער וועלט אוּן ניט פאַר זיך. עס דאַרף זיין ניט אַזיי אוּן ניט אַזיי, מען דאַרף זיין גוּט פאַר זיך אוּן פאַר דער וועלט [=בִּנְיָמִינְקֶע הוא טוב לעצמו אך לא ל"עולם" (לאחרים), מאָשׁקע טוב ל"עולם" אך לא לעצמו; וצריך שיהיה לא כך ולא כך, אלא להיות טוב לעצמו וטוב ל"עולם"].
דוּ, פּרץ, וועסט זיין גאַנץ! וועסט ניט פאַרפאַלען ווערן! [=אתה, פרץ, תישאר שלם (ללא נזק)! לא תלך לאיבוד!].
פּרץ! צי ווייסטו וואָס איז אַ רבי? אַ רבי דאַרף זיין, אַז ער גייט צו “חסידות" דאַרף ער זיין שפל בּאַ זיך גלייך ווי ער גייט אין גאַס אוּן קינדער וואַרפין עם מיט שטיינער, אַזיי זאָל אים דוּכטין געייענדיק צוּ “חסידות". אוּן אַלעס וואָס מען דערציילט איהם זאָל ער דאָס געפינען בּאַ זיך, אוּן אלעס וואָס ער רעדט זאָל זיין צירופי שמות [=פרץ! יודע אתה מהו “רבי"? “רבי" צריך שיהיה כך, כשהולך לומר “חסידות" צריך הוא להיות שפל בעיניו בדיוק כאילו הולך הוא ברחוב וילדים משליכים עליו אבנים, וכך צריך שידמה בעיניו כשהוא הולך ל"חסידות". כל מה שמספרים לו [ב"יחידות"] צריך הוא למצוא בו בעצמו, וכל מה שהוא מדבר צריך שיהיה “צירופי שמות"].
[מב]
בעיר אחת פרצה מגיפה, ואנשי העיר שלחו שליח אל אדמו"ר הצמח-צדק ז"ל לשאול מה לעשות. בא השליח אל הצ"צ, ואדמו"ר ז"ל שלחו אל דודו הר"ר חיים אברהם בן אדמו"ר הזקן ז"ל.
אמר לו הר"ר חיים אברהם: מעשה כזה היה בימי אבי ז"ל, והשליח עצמו הוא שהיה ה"בעל עבירה"!
שתק השליח ולא ענה.
אמר לו הר"ר חיים אברהם: נוּ! והוא ממשיך בשתיקתו. חזר הר"ר חיים אברהם ואמר לו שוב: נו! וכך כמה פעמים, עד שלבסוף הודה השליח על חטאו, וביקש מהר"ר חיים אברהם שיתן לו “תשובה".
- זה כבר לא שייך אלי – אמר לו הר"ר חיים אברהם – לשם כך עליך לילך אל אדמו"ר, בן-אחי, והוא יתן לך “תשובה".
ויעש כן.
[מג]
ר' אייזיק מביחוב היה חולה בחולי השיעול (“הוּסְטין"), ופעם אחת השתעל מאוד בשעה שהיה אצל אדמו"ר הצ"צ. אמר לו אדמו"ר: פיעל אַ שיעוּר צוּא הוּסטין?! [=כמה אפשר להשתעל?!].
ואחר-כך לא השתעל במשך כשנה.
[מד]
פעם באה אשה עגונה אל אדמו"ר הצ"צ, לדרוש את איש האלקים אודות בעלה היכן הוא.
אמר לה אדמו"ר: מה אתם רוצים ממני?! האם “זאַקאָנִיק" [=משפטן] אני שאדע היכן בעלך? סעי לאוֹרשא אל מָשְׁקע דן'עס, הוא “זאַקאָנִיק" והוא יאמר לך!
מיהרה האשה ונסעה לאורשא, באה אל מאָשְׁקע דן'עס ואמרה לו את דברי אדמו"ר. מאָשְׁקע זה היה מתנגד (בנו הוא הרב החסיד ר' אליהו דוד מ"ץ דק"ק ניז'ין), והדבר היה כצחוק בעיניו. אבל האשה לא הירפתה ממנו וקראה: אמרו לי היכן בעלי, כי אתם “זאַקאָנִיק", והרבי אמר שאתם תאמרו לי היכן בעלי!
- אבל ב"זאַקאָנעס" [=בחוקים] לא כתוב היכן בעלך! – השיב לה מאָשְׁקע.
האשה המשיכה בְּשֶׁלָּהּ, עד כי העלתה את חמתו והוא יצא לחדר אחר. בחדר השני הבחין שעל השולחן מונח ספר תהלים שאיננו שלו, ורשום עליו שהוא שייך לפלוני. מיד עלה בדעתו שהעני שאכל אצלו ביום השבת שכח אצלו את התהלים, ובטח הוא בעלה של העגונה הזו!
חזר מאָשְׁקע ושאל את האשה לשם בעלה, והנה, אכן הוא זה ששמו רשום על הספר! המשיך ושאל אותה לתואר פניו וסימניו, והכל התאים לדמותו של העני שהתארח אצלו בשבת.
מיד שלח לחפש אותו ב"הקדש" ובכל העיר, אבל הוא כבר יצא את אוֹרשא בדרך העולה לִשְׁקלוב. שלחו אחריו פרשים להשיגו, עצרוהו והביאוהו העירה.
[מה]
״הדוד לאטוטא״ ידוע שהיה איש פשוט, בעל מלאכת “ציהונעס", אלא שהיתה לו ידיעת-מה בקבלה מעשית. פיתה אותו שותפו שיהיה “אַ גוטער איד" (“צדיק"), והתחיל לסבב בעיירות. ונסיעתו הראשונה היתה לעיר ליאדי.
כשסיפרו עליו לאדמו"ר הצ"צ ז"ל, פתח מיד את ספר הרשב"א, והראה להם שמי שאינו למדן לא יוכל להיות בעל רוח-הקודש!
שאלו אותו: והווילדניקער?!
- לא! לא! – אמר אדמו"ר – הווילדניקער הוא גאון!
[בכתב-היד לא ברור האם הצ"צ סיפר את הסיפור הבא באותו הקשר, או שהוא סיפור בפני-עצמו].
[מו]
פעם אחת למד הווילדניקער בגמרא (מסכת ביצה) והיה חסר בה דף אחד, לקח וכתב בעל-פה את הדף כולו, עם פירוש רש"י וה"תוספות" אות באות.
[מז]
מפי ר' גרשון דובער, ששמע מפי ר' דובער ליב מהוֹרוֹדוֹק:
אחד מאנשי הורודוק שאשתו עזבה אותו בא אל אדמו"ר הצ"צ, ואמר לו שיש בדעתו להשליש גט עבור אשה, ולישא אשה אחרת.
- לא! – אמר לו אדמו"ר – עליך לנסוע ולחפּשהּ!
- היכן אחפשנה?
- אַראָפּ וואַסער, אין פּאָלאָצק אוּן דיסנא! [=במורד הנהר, בפולוצק ובדיסנא!].
פנה האיש לצאת מאדמו"ר, ואז הוסיף הרבי ואמר לו: אבל עליך לנסוע ישר מכאן, ללא שתעבור דרך עירך, היות ואביך הוא “מתנגד" ולא יניח לך להמשיך בנסיעה!
- אבל כאן אין כסף להוצאות הדרך! – אמר האיש,
- בכל עיר שתהיה ותצטרך לאכול – אמר לו הצ"צ – תלך אל הרב המ"ץ המקומי והוא כבר יתן לך אוכל!
נסע האיש מליובאוויטש לוויטבסק, ושם נזדמנה לו ספינה שבעליה הסכימו להסיעו לפולוצק חנם אין כסף. בבואם לשם חשב האיש, שאם יתחיל עתה לחפש את אשתו יפסיד את הספינה, מוטב לו אם-כן להמשיך ולנסוע אתה לדיסנא.
לדיסנא הגיע בערב-שבת, וניגש מיד אל המ"ץ ולא סיפר לו לשם מה בא לשם.
בשבתו בבית המ"ץ נכנס לשם אדם אחד, לקבל ממנו הרשאה לנישואין. שמע האורח את שם האשה המתקדשת, והנה הוא כשם אשתו!
קרא האורח את הרב הצדה וסיפר לו בחשאי את סיפורו, וגילה לו שהוא הגיע לכאן בפקודת אדמו"ר. אמר לו הרב שיֵשב בחדר סמוך, שלח לקרוא את האשה העומדת להתחתן ושאל אותה האם היא אלמנה או גרושה.
- גרושה! – השיבה האשה.
- והיכן ה"פְּטוּר" שלך? – שאל אותה הרב,
- כשהפלגתי בספינה נפלו החפצים שלי המימה – פתחה האשה וסיפרה – וכשהוציאום מן המים ראו האנשים את ה"פטור" וקראו אותו, אבל הוא נתמסמס בידיהם ולא נותר ממנו מאומה!
האיש ששמע את קולה והכיר כי אשתו היא זו, יצא מן החדר ונתוודע אליה, עד שנאלצה להודות וקיבלה ממנו גט.
[מח]
רש"ג שמע מחסיד אחד, איש מהימן, שהוא עצמו שמע משו"ב אחד (מחסידי ליובאוויטש) שהיה מוהל, והיה נוסע לערי פולין למול ילדים. המוהל עצמו היה נזהר מאכילת “חדש", אבל בערי פולין אין נזהרין בזה. ושאל את הצ"צ כיצד עליו לנהוג.
אמר לו הצ"צ בזה הלשון: די פּולִישׁע היטן זיך ניט אין “חדש", יש להם על מה שיסמוכו! אַפין בַּ"ח! דער בַּ"ח אין איין בּר-סמכא! אַלע צדיקים מוּזין דוּרך פירן דעם גיהנם, וכאשר נסתלק הב"ח ז"ל האָט מען זעכציג טעג פריער געקילט דעם גיהנם! [=אנשי פולין אינם נזהרים ב"חדש", ויש להם על מה שיסמוכו! על הב"ח! הב"ח הוא בר-סמכא! כל הצדיקים חייבים לעבור דרך הגיהנם, וכשנסתלק הב"ח ז"ל ציננו את הגיהנם שישים יום קודם לכן!].
[מט]
אשה עגונה באה אל אדמו"ר הצ"צ נ"ע, ויאמר לה שתיסע לווילנא אל המ"ץ ר' בצלאל.
באה האשה לר' בצלאל ואמרה לו שאדמו"ר שלח אותה אליו, והוא נשתומם מאוד על הדבר הזה.
בתוך כך נשמעו צעקות מן הרחוב, יצאו החוצה וראו שהמשטרה עצרה איש יהודי ללא תעודות.
הכירה האשה שזהו בעלה!
[נ]
רש"ג שמע מר' דוד הירש [חֵן] מטשערניגוב, ששמע ממהר"ש שסיפר ששאל [נוסח אחר: ששאלו] את הצמח-צדק אם יש גם עתה ל"ו צדיקים נסתרים, ויען: יש, אבל הם באופן אחר, ושניים מהם נוסעים לליובאוויטש.
פעם בא מהרי"ל בן הצמח-צדק אל אביו, ותבע ממנו מדוע אין מתקנים שיהיה סדר כלשהו בכניסה ל"יחידות", כי האנשים רבים והדוחק גדול!
השיב לו הצ"צ נ"ע: ישנו איש אחד עושה-תנורים, ובכל יום ויום הוא מתפלל בכוונות האריז"ל, אוּן איך דאַרף אים מער וויא ער דאַרף מיר [=ואני צריך לו יותר ממה שהוא צריך לי], וכשהוא בא לכאן הוא נדחק במשך שבועיים עד שמגיע לדלת, אוּן חיים בער גיט אים אַ שְׁטוּפּ אַז ער פליט פוּן טיר בּיז וואַנד, אוּן צוּא ליבּ אים דאַרף איך מען זאָל זיך שטוּפּין! [=וחיים בער (הגבאי) “מעניק" לו דחיפה שכזו, שהוא “עף" מהדלת עד לקיר, ובגללו צריך אני שידחפו!].
[נא]
רש"ג עוד הכיר את ר' משה ליב (נכדו של ר' לוי'ק), שסיפר:
בימי רבנותו של אדמו"ר האמצעי, עמדו פעם הצמח-צדק והר"ר נחמיה מִדּוּבּרוֹבְנא בבית-המדרש ושוחחו, כשרגלם האחת על הרצפה והשניה על הספסל. רצה ר' משה ליב להקשיב לשיחתם, נתקרב אליהם ושמע את הצ"צ אומר לר' נחמיה:
- דער אַלטער רבּי! דער אַלטער רבּי האָט מיר אַריין געשלאָגען אהבה ויראה גאָר פָּשוּט! ער האָט גענוּמען אַ שייט האָלץ, אוּן האָט מיר געשלאָגען איבּער די פּלייצעס, אוּן עס איז טאַקע געווען גאַנץ טוּט ווייא, אוּן האָט מיר אַריין געשלאָגן אהבה ויראה! [=אדמו"ר הזקן! אדמו"ר הזקן “תקע" בי אהבה ויראה בפשטות! הוא לקח חתיכת עץ והיכני על כתפיי – ואכן זה הכאיב לי לא מעט – ו"תקע" בי אהבה ויראה!].
(ואמר רש"ג, שאדמו"ר [הצ"צ] היה מרכבה לחסד וגבורה כו').
בתוך כך ראו שר' הלל [מִפּאַריטש] נ"ע נכנס לבית-המדרש, ויאמר הר"ר נחמיה אל הצ"צ: דער יוּנגערמאַן מיינט אויך אַז ער פליט אין דער לוּפטן! [=גם אברך זה מדמה בנפשו שהוא מרחף באויר!].
- ניין! ניין! – השיב לו הצ"צ – דער יוּנגערמאַן איז אַנאַנדערער יוּנגערמאַן! [=לא! לא! – השיב לו הצ"צ – אברך זה הוא אברך שונה לחלוטין!].
ובדיבורים אלו פנו הצ"צ והר"ר נחמיה ועברו למקום אחר.
[נב]
פעם סיפר ר' נחום “החוזר" לאדמו"ר הצ"צ על רופא פלוני שהוא נחשד על אשת-איש.
אמר לו הצ"צ נ"ע: זה שאתה אינך מדקדק בנטילת-ידיים שתהא כדבעי למהוי, הוא גרוע יותר מהעבירה של הרופא!
(ראה “לקוטי תורה" ד"ה מה טובו אות ב', “מי שהוא תלמיד-חכם [מה שפוגם בועשה טוב, גדול עוונו יותר מן העוון ממש של עם-הארץ"], ואות ד' ד"ה “וכמו שאמר המגיד [נ"ע שהמחשבות-זרות של צדיקים גמורים, פוגמים יותר מעוונות חמורות של עמי-הארץ"]).
[נג]
הרשב"ץ שי' סיפר, שפעם באה אל הצ"צ אשה חשובה שנתעגנה, ושאלה את הרבי אודות בעלה.
אמר לה הצ"צ נ"ע: סעי לוויטבסק, ושם תשכירי את עצמך למשרתת בביתו של בעל-בית אחד.
האשה הנגידה שלא הורגלה מעולם בדבר שכזה, השתוממה מאוד למשמע אזניה, עד שהמשרת אמר שתיסע מיד לוויטבסק ולא תפיל דבר מדברי הרבי.
עשתה העגונה כן, החלה לעבוד כמשרתת וגם נשאה חן וחסד בעיני בעלת-הבית, וכעבור ימים ספורים נכנס בעלה לאותו בית וביקש נדבה, והיא הכירה אותו מיד.
[נד]
איש אחד נכנס אל אדמו"ר הצ"צ ל"יחידות" ושאל את מה שהיה לו לשאול, אמר לו אדמו"ר: האמן לי שאיני יודע כלל מה לומר לך ומה להשיב לשאלתך!
אחד מבניו הקדושים של הרבי היה נוכח בחדר באותה שעה, ושאל אחר-כך את אביו: על מה ולמה יגרע האיש הזה מכל היהודים ששואלים בעצתך, שלכולם אתה מוצא איזו תשובה ואילו לזה אינך יכול להשיב דבר?
השיב לו הצ"צ: אתה מאלץ אותי לעבור על מידותיי ולגלות כיצד אני משיב לשואליי דבר; כששואל אותי אדם דבר מה ב"יחידות", נופל לי במחשבתי איזה פסוק או מדרש, ומהם אני לָמֵד מה להשיב. ובשעה ששאל אותי אותו אדם לא נפל לי דבר במחשבתי, לפיכך לא ידעתי מה אשיב לו!
[נה]
את הסיפור הבא שמע ר' הענדל מהאיש בעל המעשה:
אשתו היתה רגילה להקשות בלדתה, ופעם אחת, בהתקרב מועד הלידה, נפלה האשה בעצבות גדולה, בזוכרה את היסורים הגדולים העומדים לבוא עליה. הלך בעלה לשאול בעצת אדמו"ר הצ"צ, והרבי אמר לו שיסעו לוויטבסק אל הרופא הייבנטל.
הרופא אמר שחייבים לעשות ניתוח, אך האשה סירבה והם חזרו לליובאוויטש.
נכנס הבעל שנית אל הצ"צ וסיפר לו את דברי הרופא, והרבי אמר: האַ! האַ! אַ אָפּעראַציע?! מיא וועט אויס קומען אַזוי! [=הא! הא! ניתוח?! יסתדרו גם ככה!].
בשעה שתקפו אותה צירי הלידה לא היה בעלה בעיר, והיא שלחה את בנה, ילד קטן, שילך מיד אל הרבי. היה זה בחצות הלילה, דלתות הבית כבר היו נעולות, פתח הילד את התריסים ואת החלון והחל חודר פנימה בעד החלון.
שמע זאת הרבי וקרא בבהלה: מי זה שם?! ענה לו הילד שאמו עומדת ללדת והיא בסכנת חיים! אמר לו הצ"צ שיעשו סגולה מסויימת, עשו כן, ורווח לה.
עוד באותו לילה חלה הילד לפתע, וכשהרופאים שביקרוהו לא מצאו לו תרופה ונואשו מחייו, מיהר אביו אל הצ"צ וסיפר לו.
- פטור! פטור! – אמר לו הרבי – גיי אַפן גאַס, פאָרט אַ דאָקטאָר! [=צא לרחוב, נוסע שם רופא!].
רץ האיש החוצה והבחין בעגלה נוסעת, עצר אותה ופנה אל היושב בה: הרבי ביקש שתתנו רפואה לבני!
- מנין לך שאני רופא? שאלו האיש בשחוק על שפתיו,
- אל תדברו הרבה – אמר לו האב הטרוד – הרבי ציוה שתתנו לי רפואה!
הושיט לו האיש תרופה מאמתחת הרפואות שבידו, ונרפא הילד.
אחר-כך ניסו לעלות על עקבותיו של הרופא, ולא מצאוהו.
[נו]
אמו של ש"ח (מליובאוויטש) סיפרה:
אחד החסידים מבאי האכסניה שבביתם חלה במחלה קשה, ומתוך החום הגבוה צעק פעמים רבות וקרא אליו את הרבי.
הודיעו את הדבר לאדמו"ר הצ"צ, בא אליו הרבי ושאל אותו: לשם מה קראת לי, האם אתה זקוק לי?
- רבי! – אמר לו החסיד – כתוב בגמרא [ברכות ה, ב] “יהב ליה ידיה ואוקמיה", וגם אתם יכולים לעשות כך!
הושיט לו הרבי את ידו והושיבו על המיטה, והתחילה מחלתו להתמעט עד שנרפא כליל.
[נז]
“בעל מחבר" אחד הראה את חיבורו לאדמו"ר הצ"צ, וביקש ממנו “הסכמה" להדפסתו.
- למה לכם להדפיס את החיבור? – ענה לו הצ"צ – הרי בעולם האמת שואלים ראשית דבר את המחבר אם היתה כוונתו “לשמה", לשם-שמים ולא לשם איזו פנייה אישית כלשהי, אחר-כך שואלים את משה רבינו האם קיבל בסיני את הדברים הכתובים באותו ספר (כי כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, נאמר למשה בסיני), אם ישיב בחיוב – אשריו וטוב לו, אבל אם ישיב בשלילה חס-ושלום... היינט וואָס דאַרפט איר דאָס? [=מעתה, לשם מה לכם כל הענין הזה?].
[נח]
ר' אברהם מזעמבּין סיפר, שפעם היה אצל אדמו"ר הצ"צ נ"ע ועוד חסידים עמו, ובתוך הדברים התבטאו על אחד שהוא “אפיקורוס".
אמר להם הצ"צ בזה הלשון: קיין “אפיקורוס" איז ער ניט, נאָר אין אמונה שאַדט איין “משהו" אויך! [=הוא אינו “אפיקורוס", אבל באמונה גם “משהו" דלא כדבעי הוי פגם!].
[נט]
ר' אברהם מזעמבּין שמע מבני אדמו"ר הצ"צ, שפעם ישב הצ"צ עם בניו ודיברו אודות לימוד ה"מורה נבוכים", ואמר להם בזה הלשון:
דער אַלטער רבּי האָט געזאָגט, אַז דער רמבּ"ם האָט געהאַט אַ געזוּנעטן מאָגען, ער האָט געקאָנט עסין נחָשים ועקרבּים אוּן עס האָט אים ניט געשאַדט. אוּן אַף זיך האָט ער אויך געזאָגט אַז ער האָט אַ געזוּנטן מאָגען, אוּן אַף מיר אויך. אָבּער איר טאָרט דאָס ניט! אוּן דוּ – החווה הצ"צ באצבעו על אחד מבניו – פשיטא ניט! [=אדמו"ר הזקן אמר, שלרמב"ם היתה “קיבה חזקה" והיה יכול “לאכול נחשים ועקרבים" ולא להינזק. גם על עצמו אמר שיש לו “קיבה חזקה" וגם עלי אמר כן. אבל לכם הדבר אסור! ולך – החווה הצ"צ באצבעו על אחד מבניו – ודאי שאסור!].
והוא פלאי.
[ס]
רש"ג עוד הכיר את ר' משה ליב (נכדו של הר"ר לוי יצחק?), שסיפר:
פעם נכנסתי במוצאי שבת-קודש אחר ה"הבדלה" אל הצ"צ נ"ע, וראיתי שהוא מחזיק את נכדו הרש"ב שליט"א בחיקו ומשתעשע עמו. כשראה אותי אדמו"ר נ"ע פנה ואמר לי: איך האָב דאָך ב"ה אַ סאַך אייניקלאַך, נאָר עפּעס צוּא דעם האָבּ איך מער געגועים וויא צוּא אלעמען... [=יש לי נכדים רבים ב"ה, אבל לנכד זה יש לי משום מה חיבה יתירה מלאחרים...].
[סא]
אדמו"ר מהר"ש נ"ע אמר: ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם – לא תקשו עוד!
[סב]
אדמו"ר מהר"ש נ"ע אמר: קיין כּבוד דאַרף איך זיך ניט זוּכן, קיין שיפלות דאַרף איך זיך אויך ניט זוּכן [=איני צריך לחפש אחר הכבוד, וגם שיפלות איני זקוק לחפש].
[סג]
בשנת תרמ"א ערכו “סיום התורה" אצל ר' משה ליב [גינזבורג] (בעלה של מרת דבורה לאה [בת אדמו"ר מהר"ש]), בנוכחותו של אדמו"ר מהר"ש.
רש"ג היה גם הוא באותו מעמד, וסיפר:
הסיום היה ללא שום קול רעש, לא כדרך העולם שעושים “פּאַראַד" גדול, אלא בחשאי, בהשתתפותם של מתי מספר בלבד. שתו מעט “משקה" וקינחו ב"מזונות" (“לעקאַח"), ואדמו"ר מהר"ש נ"ע סיפר מעשיות ודיבר עם הנוכחים שיחות נאות כדרכו הקדוש במסיבת החסידים. והכל בחשאי וללא שום רעש.
ואמר אדמו"ר מהר"ש, שאצל אביו [הצ"צ] נ"ע נערכו כמה פעמים “סיום התורה", והוא לא עשה שום “פּאַראַד", ורק בניו היו נוכחים בשעת הסיום. וסיפר:
בשנת תרט"ז עשה אאמו"ר “סיום התורה", ושבועיים קודם לכן שאלתיו: מתי תעשה את ה"סיום"? והשיבני: כשאעשה אודיע לך!
והייתי ממתין לזה יום יום. כעבור שבועיים קרא לי פתאום, ואמר: הלילה אעשה את ה"סיום"!
ובאישון לילה – בשעה שתיים אחר חצות – עשו את ה"סיום", ללא אנשים כלל, וגם מן הבנים לא היה איש מלבדי. עוד שני אנשים היו שהחזיקו את החופה, ואאמו"ר צעד עם ספר-התורה תחת החופה ונר דלוק בידו.
היה בליובאוויטש בַּלָּן אחד, שיכור, שחזר באותה שעה מבית-המרזח (ואמר בזה הלשון: מסתּמא איז ער געווען בּאַקלאַפּט [=מן הסתם היה הלום-יין]), וכשראה לפתע מחזה נורא שכזה, שני אנשים מחזיקים חופה והרבי הולך תחתיה ונר בידו – נבהל מאוד ונתעלף. וכשעוררו אותו מעלפונו ברח חיש מהר מרוב פחד, כי לא הבין מה מתרחש לנגד עיניו.
למחרת, כשסיפר הבלן את המראה הנורא שראה באמצע הלילה, שחקו ממנו הכל ואמרו לו שלא היה זה אלא בחלומו או בדמיונו, והוא נשבע שהיה זה בהקיץ! (ואנו רואים מזה, באיזו מידה של חשאיות עשה זאת הצ"צ נ"ע, עד שלא עלה בדעתו של שום אדם שהיה זה “סיום התורה"!).
לפני ה"סיום" – המשיך אדמו"ר מהר"ש וסיפר – שאלתי את אאמו"ר, האם אקרא לאחיי ולאמי? ואמר לי: אין צריכים לקרוא לאיש!
אקרא לפחות לאמי – ביקשתי ממנו, ואבי השיב: לך ראה, אם הדודה אינה יושבת עמה יכול אתה לקרוא לה, אבל אם גם הדודה שם אל תקראנה!
ועוד הוסיף ואמר לי: הלוחות הראשונות שניתנו בקול רעש גדול – נשתברו, והלוחות האחרונות שניתנו בחשאי – קיימים! וכך צריכים גם אנחנו לנהוג.
את כל זה סיפר אדמו"ר מהר"ש בשעת ה"סיום".
אחר-כך לקח את היריעה כדי לכתוב את התיבות “לעיני כל ישראל", והתקין בעצמו קולמוס חדש לכתיבה. בשעת עשיית הקולמוס דיבר עם הנוכחים “גלייך ווערטלעך" [=אמרות שנונות] ושחק בפנים צהובות כדרכו, אך כשאחז את הקולמוס בידו והכין את היריעה לכתיבה, נעשו פניו אדומים כאש בוערה (וממש להבת אש נראתה על פניו) עד שכילה לכתוב.
כשסיים, נטל את היריעה והביט בתיבות שכתב לאור הנר, ואמר בזה הלשון: איך האָבּ שיים ניט געהאַלטן אַ פּען אין האַנט פינף אוּן צוואַנציק יאָר, אוּן דאַכט זיך אַז עס איז גוּט... [=כבר עשרים-וחמש שנה שלא אחזתי קולמוס בידי, וכמדומני שכתבתי טוב...].
אחר-כך ביקשו ממנו שיאמר דא"ח, ואמר: אבי לא אמר (מעולם) דא"ח בשעת “סיום התורה"!
העיר אחד הנוכחים: הרי יש מאמר מאדמו"ר הצ"צ נ"ע, שאמרוֹ ב"סיום התורה" של ר' אברהם נ"ע?!
- האַ! אמת! – השיב המהר"ש – אָבּער נאָר דעם איין מאָל אוּן מער ניט! [=אבל רק בפעם אחד ויחידה זו, ותו לא!].
ולא אמר דא"ח.
שאלו אותו אם לקרות את פסוקי “מעונה אלקי קדם", ושחק מזה ולא הסכים. ובכל זאת קראו.
והמשיך לשבת עוד עם הנוכחים במשך כשעה וחצי, ואז קם והלך לביתו.
[סד]
על בואו אל הרב המגיד אמר הרה"ק ר' זוסיא: איך בּין געקוּמען אין אַ קליין שטיבּעלע, אוּן געפוּנען אַ גרויסען בּער! [=באתי לבית קטן, ומצאתי דוב גדול!].
[סה]
ר' זוסיא שלח שליח אל החסיד ר' ראובן מיאַנוביטש, הסופר של אדמו"ר הזקן נ"ע, לבקשו שיכתוב עבורו מזוזה אחת. ביקש השליח מר' ראובן, שיכתוב מזוזה נוספת עבורו.
כשנתן הסופר את שתי המזוזות לשליח, אמר לו: שים לב! מזוזה זו נועדה לר' זוסיא וזו היא שלך!
חשב השליח שלא יקרה שום דבר אם יחליף בין המזוזות, אבל כשראה ר' זוסיא את המזוזה שנתן לו השליח, התפלא ואמר לו: איזו מזוזה אתה נותן לי?! הרי אין זו המזוזה שלי!
נתן לו השליח לר' זוסיא את המזוזה שנועדה עבורו, ולא שאל אותו דבר. אך כשנזדמן לו להיות שוב אצל הסופר ר' ראובן, ביקש ממנו שיסביר לו מדוע סירב ר' זוסיא לקחת את המזוזה השניה.
אמר לו ר' ראובן: אין לך שום סיבה לחשוש, המזוזה שלך כשירה גם בתכלית ההידור! אלא שאת המזוזות עבור הר"ר זוסיא עלי לכתוב בשעה שהשמש זורחת ואין שום ענן מסתיר את אורה, אבל בשעה שכתבתי את המזוזה שלך לא הקפדתי על כך.
[סז]
סיפר אדמו"ר הזקן נבג"מ זי"ע:
הוריהם של האחים הקדושים ר' אלימלך ור' זוסיא נבג"מ זי"ע החזיקו פונדק (“קרעטשמע") בכפר, והיו מכניסי אורחים.
פעם באו לשם עדת קבצנים וביקשו שיסיקו להם מים לרחצה, ויעשו כן. אחד העניים היה חולה ומוכה שחין מכף רגלו ועד קדקדו, ואף אחד מהעניים לא הסכים לטפל ברחצתו. חמלה עליו בעלת-הבית ורחצה אותו בעצמה.
כשנסתיימה הרחצה אמר לה המצורע: בשכר זאת אברכך, שתולידי בנים כמוני! ונצטערה האשה בלבה. ככלותו לדבר נעלמו מעיניהם העגלה וכל הקבצנים, אז הבינו שאך ניסיון הוא מעם ה', למען יזכו בבנים קדושים.
כשסיים אדמו"ר הזקן לספר שאלו אותו מי היה אותו עני מצורע, שתק אדמו"ר ולא השיב דבר.
[סח]
לאחים הקדושים ר' אלימלך ור' זוסיא היה אח שלישי ושמו ר' נתן. בקטנותם נתייתמו מאביהם, וילכו להם באשר הלכו. שני האחים הלכו יחדיו אל הרב המגיד ממזריטש ונתפרסמו בעולם, והאח השלישי הלך מהם בעודנו נער ולא ידעו אנה הלך.
כשערכו האחים הקדושים “גלות" ונדדו ממקום למקום, החליטו לחקור אחר מקום הימצאו של אחיהם, ונודע להם שהוא מתגורר בכפר פלוני. הגיעו לכפר ומצאו את ביתו, בית קטן, אך האיש אינו בביתו. שאלו את אשתו אודותיו, והיא סיפרה להם שהוא מתפרנס מפתיחת שער הכפר לפני עוברי-דרכים, והם נותנים לו כמה פרוטות עבור טירחתו.
המתינו לו אחָיו עד בואו הביתה, אך לא נתוודעו אליו, והוא נתן להם “שלום", שָֹם אוכל לפניהם והציע להם מיטות ללינת הלילה. הם עשו עצמם כישֵׁנים, וראו שהוא לוקח בידו דף נייר ונר, הולך לאחורי התנור ובוכה שם מאוד.
עם בוקר אמרו לו אחיו שהם רבנים בערים גדולות, ומבקשים הם ממנו שיסביר להם על מה ולמה הוא בוכה בשעה שמביט בדף הנייר.
סיפר להם על עבודתו כפותח שער הכפר לפני הנוסעים, ומכיון שגם נשים באות בשער – אף כי נשמר הוא מהרהור, אבל שמא לא ימלט שמץ ממנו, לכן בכל מקרה כזה הוא מסמן נקודה בדף הנייר. ובלילה הוא בוכה עד שכל הנקודות נמחקות מאליהן, וזה לו האות כי סר עוונו וחטאתו תכופר.
[סט]
היה זמן שהרה"ק ר' אלימלך מליז'נסק לא היה לומד את ספרו של הרמב"ם ז"ל; הרמב"ם – שבעלמא דקשוט היצר לו שהרב הקדוש הזה אינו לומד בספריו – נגלה אליו בהקיץ ושאלו על מה ולמה.
- עני אנכי – השיב לו הר"ר אלימלך – ואין ידי משגת לקנות את הספרים הללו!
- אני אתנם לך! – אמר לו הרמב"ם, והביא לו את ספריו.
והרה"ק ר' אהרן מקוידנוב אמר, שהוא ראה את ספרי הרמב"ם הללו.
[ע]
קודם פטירתו, ציוה הרה"ק ר' שמעלקע מניקלשבורג נבג"מ שיקברו אותו לצד הגאון ר' מנחם מענדל זצ"ל (בעל ה"צמח צדק" הישן, שהיה גם הוא רב בניקלשבורג כמאה שנה לפניו).
כשחפרו את הקבר ליד הגאון ה"צמח צדק" (יש-אומרים שהיה זה בערב-שבת), בא זקן אחד וסיפר לאנשי החברה-קדישא ששמע מאביו, ששמע מהגאון הנ"ל לפני פטירתו, שציוה שלא יקברו שום אדם לידו.
לא ידעו אנשי החברה-קדישא מה לעשות, כי אותו אדם וכן אביו היו אנשים נאמנים שלא יכזבו. ונעשה רעש גדול בעיר, האם ילכו אחרי דעת הגאון הראשון או האחרון. והחליטו לבדוק בפנקס החברה-קדישא, והיה אם ימצאו שם את צוואתו של ה"צמח צדק" יעשו כדבריו, כי מן הסתם הגאון ר' שמעלקע לא ידע ממנה, ואם לא ימצאו בפנקס מאומה, אזי יקיימו את דברי הגאון ר' שמעלקע שבעצמם שמעו מפיו, ולא יאמינו לקול האיש המגיד, כיון שהוא עד אחד וגם עד מפי עד.
חיפשו בפנקס החברה-קדישא, ומצאו שהגאון ה"צמח צדק" ציוה שלא יקברו לידו שום איש, עד יום פלוני. והיה זה אותו יום עצמו!
וידעו כל העם כי דבר ה' הוא, וקיימו כצוואת שני הגאונים.
[עב]
דרכו של אדמו"ר הרה"ק ר' שמואל שמעלקע מניקלשבורג היה, ללמוד לפני תלמידיו בבית-המדרש, וגם את ה"שאלות" היו מביאים אליו לבית-המדרש בעת השיעור.
פעם באה לבית-מדרשו אשה עגונה שבעל ה"נודע ביהודה" שלחה אליו, וגם נתן בידה פסק-דין להתירה. באותה שעה לא היה הר"ר שמעלקע בבית-המדרש, והתלמידים – שעיינו בפסק-הדין והיה נראה גם להם להתירה – אמרו לעגונה שתניח את הַפְּסק בתוך הגמרא של רבם, וכשיבוא למחרת לומר את השיעור יראה אותו מיד.
כשפתח הגאון הקדוש את הספר אמר בזה הלשון: איין אשת-איש מתיר זיין?! [=להתיר אשת-איש?!], וכשהתחננה האשה לפניו שיגלה לה היכן בעלה, אמר לה לנסוע למדינה פלונית, ולבקש משר-הצבא שיערוך את חייליו ל"מיסדר".
עשתה האשה כדבריו, והכירה את בעלה בין החיילים.
[עג]
הגר"א מווילנא אמר: לכולהו אית לי פירכא, לבר מדשמואל.
היינו: לכל הצדיקים והחסידים יש לו פירכא, לבד מהגאון ר' שמעלקע מניקלשבורג.
[עד]
הרה"ק ר' מנחם נחום מצ'רנוביל זצ"ל נתאכסן פעם אצל אדם אחד, וכשנכנס לחדר שבו היו מונחים הספרים סתם את אפו, ואמר שמריח “מענצעסע" [=אנושי? שכל אנושי?]. התקרב לארון הספרים וחטף ממנו את ה"מורה נבוכים".
[עה]
רש"ג שי' שמע מהמשולח של קוידנוב, שהוא שמע מר' אשר (שרש"ג הכיר גם אותו) שהיה ב"א של ר' שלום שכנא אביו של הצ"צ נ"ע:
ר' אשר זה היה פעם בימים-נוראים אצל הרה"ק ר' מאיר'ל מפרמישלאן, ושהה שם עד אחרי חג-הסוכות. באותם ימים היתה בתו של הר"ר מאיר חולה אנושה, וביום שמחת-תורה היתה קרובה למיתה יותר מלחיים ר"ל. באותו יום שמח הרה"ק ב"הקפות" כנהוג, ובאו אליו החסידים בצעקה שיטכס עצה מה לעשות עם בתו החולה.
נכנס הר"ר מאיר לחדרה, ראה את מצבה הקשה, יצא ואמר בזה הלשון: רִבּונו-של-עולם! דוּ האָסט געהייסין ראש-השנה בּלאָזין שופר, האָט מאיר'ל געבּלאָזן שופר; דוּ האָסט געהייסין יום-כיפור פאַסטן, האָט מאיר'ל געפאַסט; דוּ האָסט געהייסין מאַכן אַ סוכּה בחג, האָט מאיר'ל געמאַכט אַ סוכּה; דוּ האָסט געהייסין שמחת-תורה זיין פריילעך, איז מאיר'ל פריילעך; מיט אַמאָל האָסטדוּ מאיר'לן אַ טאָכטער געמאַכט ניט געזונט, אוּן מען דאַרף דאָך דאָס מקבּל זיין מיט שמחה (כי “חייב אדם לברך כו' כשם שמברך על הטובה", ופירשו “לקבולי בשמחה"), נוּא! איז מאיר'ל מקבּל בשמחה. רִבּונו-של-עולם! אין דיין תורה שטייט דאָך “אין מערבין שמחה בשמחה"!...
[=רִבּונו-של-עולם! ציווית לתקוע בראש-השנה בשופר, מאיר'ל תקע בשופר; ציווית לצום ביום-הכיפורים, מאיר'ל צם; ציווית לעשות סוכה בחג, מאיר'ל בנה סוכה; ציווית לשמוח בשמחת-תורה, מאיר'ל שָמֵחַ. לפתע עשית את בתו של מאיר'ל לחולנית, וחייבים לקבל זאת בשמחה (כי “חייב אדם לברך כו' כשם שמברך על הטובה", ופירשו “לקבולי בשמחה"), נוּ! מאיר מקבל את זה בשמחה. רִבּונו-של-עולם! בתורתך כתוב לאמור “אין מערבין שמחה בשמחה"!]...
מיד התחילה החולנית להזיע זיעה רבה מאוד, ונתרפאה בעזרת ה' יתברך.
[עו]
ב"יום הקדוש" יום-הכיפורים, לפני הקדיש בתפילת “נעילה", היה הרה"ק ר' לוי יצחק מברדיצ'וב שר את השירה הזאת בתפילתו לפני התיבה:
דרי מעלה עם דרי מטה, כולם יפחדו וירעדו מאימת דינך (פעמיים), וגם אני לוי יצחק בן שאסיע שרה מברדיצ'וב, עפר רימה ותולעה (שלוש פעמים), באתי לבקש רחמים על עמך ישראל מתחת כסא כבודך (שלוש פעמים).
פרעג איך בּאַ דיר רִבּונו-של-עולם: מה לך אצל עמך ישראל?! וואָס האָסטדוּ צו דיין פאָלק ישראל?! דאַכט זיך וואָס דוּ דאַרפסט, איז “צַו את בני ישראל"! אוּן וואָס נאָר עפּעס, איז “דַּבֵּר אל בני ישראל"! אוּן וואָס נאָר וואָס, איז “אמור אל בני ישראל"!
כמה אומות יש בעולם: כשדיים, פרסיים, ערביים, מדיים, אלא מסתמא ווייל ישראל ווערן אָנגערוּפן “בָּנים למקום"! יתגדל ויתקדש שמיה רבא!...
[=שואל אני אותך רִבּונו-של-עולם: מה לך אצל עמך ישראל?! מה אתה רוצה מהם?! נראה שכל דבר שאתה צריך, הרי “צו את בני ישראל"! דָּבָר כלשהו – “דַּבֵּר אל בני ישראל"! יהיה מה שיהיה – “אמור אל בני ישראל"!
כמה אומות יש בעולם: כשדיים, פרסיים, ערביים, מדיים [ואתה מבקש רק מבני ישראל] – אלא מן הסתם, מפני שישראל קרויים “בנים למקום"! יתגדל ויתקדש שמיה רבא!...
[עז]
ר' פנחס מקוֹריץ לימד זכות על ה"אבן עזרא" ואמר, שעד זמנו של ה"אבן עזרא" האירה האבוקה של בית-המקדש, ואחריו החלה להאיר האבוקה של משיח צדקנו שיבוא במהרה בימינו, והוא עצמו היה בין אבוקה לאבוקה.
[עח]
הר"ר פנחס רויזס סיפר, שבהיותו אצל הרה"ק ר' פנחס מקוֹריץ והיה עומד ומדבר עמו, בא אליו לביתו במרכבה חסיד אחד מפולין, ואמר להרה"ק ר' פנחס:
- קאריצער רבי! רַבִּי שלח אותי אליכם לראות האם אתם בחיים, היות והוא היה הולך בהיכלות ולא ראה אתכם שם, ונתיירא שמא נסתלקתם חס-ושלום!
- אמור לו לרבך – השיב הרה"ק ר' פנחס – אַז איך בּין נאָך ניט קיין קאָנצער צדיק, נאָך ניט קיין דאַקאָנצעטער, אוּן אַ נאַר ווייזט מען ניט קיין האַלבּע אַרבּעט... [=אמור לו לרבך שעדיין אין אני צדיק גמור, עדיין לא נגמרה מלאכתי, ואין מראין לו לשוטה חצי מלאכה]...
כך שמע הר"ר פנחס רויזס מפה קדוש הר"ר פנחס מקוֹריץ.
[עט]
איש אחד היה נוסע אל הר"ר ישראל מִפּוֹלוֹצק, ופעם אחת שמע שגם לרבו הקדוש ר' ישראל הנ"ל יש רב שהוא עצמו נוסע אליו – הוא המגיד ממזריטש נ"ע – ונמלך האיש הזה בדעתו שעדיף לו שיסע גם הוא אל המגיד ולתת לו את המעות ואת ה"פדיונות", שהרי אם רבו הר"ר ישראל נוסע אליו, ודאי שהוא גדול ממנו!
אחרי שנסע זמן מה אל המגיד, החל האיש לרדת מנכסיו עד שנעשה עני ואביון. אז נסע אל הר"ר ישראל זצ"ל, ושאל אותו מה הגיע לו על ככה, מה פשעו ומה חטאתו.
השיב לו הר"ר ישראל: ידוע הדבר, כי כפי הנהגת האדם למטה, כך מתנהגים עמו מלמעלה, וכמאמר רז"ל “במידה שאדם מודד בה מודדין לו". והנה, כשהיית נוסע אלי ונותן לי מעות, ולא דקדקת לחפש דוקא גדולים וטובים ממני לנסוע אליהם, אז גם הקב"ה לא דקדק להשפיע דוקא לגדולים וטובים ממך, ונתן גם לך שפע טוב. אבל בשעה שהתחלת לדקדק לתת דוקא לגדולים וטובים ממני, מצא הקב"ה גדולים וטובים ממך להשפיע להם עושר וכל טוב!
[פ]
פעם הקניט הרה"ק ר' שלמה מקרלין את ה"וואָלפּער", ויאמר לו ה"וואָלפּער" כי קוזקים יפגעו בו בחנית (“פּיקע").
וכך הווה, וכידוע שהר"ר שלמה זצ"ל נהרג במלחמת הצרפתים.
[פא]
פעם בא הר"ר אהרן מסטראסעליע לעיר אורשא בשעה שהתקיים שם “יריד" גדול, והתאכסן במלון שבו התארחו סוחרים רבים שבאו ל"יריד".
בבוקר הקדימו הסוחרים להשכים, והזדרזו לצאת לשוק ול"יריד". והר"ר אהרן עמד משתאה ומשתומם.
בתוך כך שמע שהרה"ח ר' בנימין קלעצקער בא גם הוא ל"יריד", [ושלח אחר ר' בנימין], וכשראה אותו נפל על צוואריו ואמר בהתלהבות: ראו ר' בנימין! ראו מה נעשה פה!
ענה לו הר"ר בנימין בזה הלשון: ניט קוּקט אוּן ניט ווערט נתפעל! [=לא תסתכל ולא תתפעל!].
(ההפרש בין דעת-עליון לבד, לדעת-עליון המאיר בדעת-תחתון. עיין במכתבו של ר' אייזיק מהאמליע, שאחר ההתבוננות אין העולם מסתיר).
[פב]
אדמו"ר הזקן אמר על ר' בנימין קלעצקער שהוא “בינוני" של ה'תניא'.
[פג]
ר' חנוך העניך שיק – אביו של ר' פנחס רויזס – היה רב ומ"צ בשקלוב. והוא לא היה בכזה כעס ורוגז על החסידים כשאר המתנגדים שבזמנו.
פעם שאל את בנו ר' פנחס: מדוע צריכים ללמוד “חסידות"? מה התועלת מלימוד זה?
- ללא “חסידות" אי-אפשר לעקור שום מידה רעה ולא להופכה לטוב, ענה לו הר"ר פנחס.
- ולי נראה – החזיר לו אביו – שניתן לעשות זאת גם ללא “חסידות"!
אמר לו ר' פנחס שיבחר לו איזו מידה מגונה שברצונו, וינסה לעוקרה או להופכה. בחר ר' חנוך העניך במידת הגאוה והגסות, שהיא – כידוע – מידה מגונה ומכוערת עד למאוד.
כעבור זמן מה, כשהיה נראה לר' פנחס שאביו חושב שכבר סיים את עבודתו בביעור מידת הגאוה, שכר בעל-עגלה אחד שהצטיין בחוצפתו, וגם למד עם אביו בנערותו ב"חדר" אחד, וציוה עליו, שכשילך ר' חנוך העניך בערב-שבת מבית-המרחץ לביתו, יעז פניו אליו במלים חריפות.
עשה העגלון כאשר נצטווה, וכשחזר ר' חנוך העניך לביתו שאלו בנו: איך זה היה?
- אומר לך את האמת – השיב לו אביו, לו יש חרב בידי באותה שעה, לא הייתי מניחו בחיים...
[פד]
המלך ניקוליי הראשון שכב במיטתו פרקדן, וחשב מה לעשות ביהודים.
(ר' ישראלצע מרוז'ין אמר עליו, ששכח שהוא “נברא"...).
זכריה היה קבלן (“פאדרציק") בדווינסק, והיות ובעיני המלך לא מצא חן המבצר שהוא בנה, ציוה להכניס את זכריה לבית-האסורים.
הלכו וסיפרו את הדבר ל"בטלן" ר' ליב מדווינסק – והיה זה ביום השבת – ויאמר ר' ליב: בן אדם הוא ויתנחם!
לפתע נזכר המלך במעשה שהיה, שפעם ציוה לאסור חייל אחד [על לא עוול בכפו], ורק כעבור עשר שנים יצא החייל לחופשי [ולא רצה לחזור שנית על שגגה כזו], ויאמר המלך: זכריה בר-המזל! זכריה בר-המזל! (כך אמר שוב ושוב, “סצאסטליווע זכריה, סצאסטליווע זכריה").
ויוציאו את זכריה לחופשי.
[פה]
ר' אייזיק מהומיל אמר לאדמו"ר הזקן:
אַ רבּי זייט איר, אוּן “חסידות" נעם איך פוּן אַייערע ווערטער, אוּן אַ טעם אין “חסידות" נעם איך פוּן אַייער ר' בּערי'ע! [=אתם הוא הרבי, “חסידות" אני מקבל מפיכם, ואת הטעם שב"חסידות" מקבל אני מר' בערי'ע שלכם (אדמו"ר האמצעי)!].
[פח]
ר' הלל [מִפּאַריטש] שאל איש פשוט אחד: את מי אתה אוהב יותר, את הקב"ה או את ... [השיב לו האיש מה שהשיב], ור' הלל אמר לו: טעות היא בידך! על מי תמסור את נפשך?!
(ואמר רש"ג, שהכל טועים בטעות זו, היות ושוכחים שיש להם אהבה מסותרת לקב"ה).
[פט]
ר' הלל אמר: “מה טוב חלקנו" שאנו יהודים ולא נכרים, “ומה נעים גורלנו" שאנו חסידים ולא מתנגדים, “ומה יפה ירושתנו" שאנו חסידי ליובאוויטש (חב"ד) ולא חסידי קוידנוב (היינו חסידי פולין בכלל).
[צ]
אחיו של ר' הענדל היה מתאונן תמיד בפני ר' הלל נ"ע, על שבשעת לימוד הדא"ח קודם התפילה יש לו חיות גדולה בלימודו, אבל כשעומד להתפלל מסתלקת ממנו החיות ותפילתו אינו כדבעי למהוי.
- הרי יש אדמו"ר בעולם – אמר לו ר' הלל – לך ושאל אותו!
- וכי כל דבר קטן יכולים לשאול את הרבי?!
- נמצא, נמצא – החזיר לו ר' הלל – אַז עס איז ניטאָ קיין אתרוג דאַרף מען נעמען אַ שטעקן אוּן שאָקלען?! [=כלומר, כלומר, כשאין אתרוג – יש לקחת מקל ולעשות בו את הנענועים?!]...
הפציר בו בר' הלל שוב ושוב וביקש את עצתו, עד שלבסוף אמר לו: נוּא! וואָס אַרט דיר אַז דוּא דאַווענסט פאַרן דאַוונען... [=נו! מה איכפת לך שתפילתך היא קודם התפילה]...
[צא]
ר' הלל אמר: מהו “עולמ'שע"? כגון השל"ה.
דהיינו, שֶׁכּל קבלתו היא באלקות השייכת לעולמות (וגם קבלת האריז"ל כן).
אבל אדמו"ר הזקן אמר: זלמינקע בּעט מיר זאָגן “חסידות" אַף 'עץ חיים'! וואָס שטייט אין 'עץ חיים'? השתלשלות! אוּן איך ווייס בּרוך ה' העכער אוּן העכער אוּן נאָך העכער! [=זלמינקע (מִקּוּרֶנִיץ) מבקש שאומר “חסידות" על 'עץ חיים'! מה כתוב ב'עץ חיים'? השתלשלות! ואילו אני יודע ב"ה למעלה מזה ולמעלה יותר ועוד למעלה יותר!].
[צב]
איתא ב'כתב' מר' הלל נ"ע, שאיש ישראל צריך לדעת שלושה דברים:
ראשית, שהקב"ה הוא מופלא ומרומם מכל גדר ובחינת “עולמות" ו"ספירות" (והוא ה"צמצום" הכתוב ב'עץ חיים'),
שנית, אף שהוא מופלא ומרומם, מכל מקום הוא נמצא בכל מקום (והוא ה"רשימה"),
שלישית, שתכלית בריאת כל העולמות הוא שנשמות ישראל יקיימו תורה ומצוות (והוא ה"קו").
[צג]
בראש-השנה היה ר' הלל טובל תחילה את הפת במלח כבשאר הימים ואכל “כזית", ואחר-כך היה טובל בדבש ואוכל עוד.
ואמר רש"ג שאכן כך צריכים לעשות, כמבואר בדא"ח שהמלח ממתיק את הדינים [נוסח אחר: את הגבורות].
[צד]
ר' הלל נ"ע היה אומר, שליובאוויטש הוא 'כַּף הקלע' דקדוּשה; עס וואַרפט אַהער אוּן אַהער, מען ווייס גאָר ניט אַף וואָסער וועלט מען איז [=נזרקים ומִטַּלטלים לכאן ולכאן, ואין יודעים כלל באיזה עולם נמצאים].
[צה]
כשהיתה דעתו של ר' נטע'לע [מאנאסטירשצינער] בדיחא עליו מאוד, היה רגיל לומר: איך וועל ניט בּייטין איצעלע'ס אייגונס אויף דערמאָנען איין מאָהל 'אין סוף'! [=לא אמיר פעם אחת של אמירת 'אין סוף', אפילו תמורת כל רכושו של איצעלע!]. (גביר מקומי ושמו איצעלע, ומתנגד היה).
ואמר רש"ג שהפירוש הוא על-דרך “כל האומר רחב כו' ביודעה ומכירה" (מגילה דף טו) (ודפח"ח ועמוק עמוק, ה' יעזרנו).
[צו]
אצל אדמו"ר הזקן [נוסח אחר: אצל אדמו"ר האמצעי] היו חסידים רבים שהיו מתפללים בראש-השנה במנין “ותיקין", כדי לחזור דא"ח אחר-כך.
[צז]
ר' גרשון דובער ז"ל פירש:
“בכל לבבך" איז וויא אַ מענטש האָט האָלט אַיין זאַך זולתו, “ובכל נפשך" איז וויא אַ מענטש האָט האָלט זיך אַליין, “ובכל מאודך" איז אַיין אַהֲבָה וואָס איז העכער פוּן זיך [="בכל לבבך" הוא כאדם האוהב דבר שחוץ ממנו, “ובכל נפשך" הוא כאדם האוהב את עצמו, “ובכל מאודך" היא האהבה שלמעלה מהאדם עצמו].
[צח]
ר' גרשון דובער אמר:
שני אופנים יש בחסידים, יש שהוא רק לעצמו ולא יתגלה אל זולתו כלל, לא בדיבור ולא בשום אופן אחר מאופני ההתגלות כגון בהתוועדות עם “משקה" וכדומה. וזו דרך ישרה, וככתוב “נפשי יצאה בדברו", כי הדיבור אל הזולת ממעט את החיות אצל האדם עצמו. וכן יש לפרש את מאמר רז"ל “כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם", שנוטל את חיותו שהיתה בהעלם אצלו והיה יכול להתקשר.
אבל יש עוד אופן, שהוא מתגלה דוקא לכל בדיבור ובשאר העניינים ברחבות ידיים. והם אינם חוששים לכל המבואר לעיל, ואדרבה, הם סוברים שהדיבור פועל עוד יותר את הקנין בנפשו. והם מפרשים “נפשי יצאה בדברו", שהדיבור מוציא את הנפש (היינו חיותו בדא"ח) מן ההעלם אל הגילוי. וכן “נוטל חייו מן העולם" היינו שהוא נוטלו מן ההעלם אל הגילוי.
ואמר ר' גרשון דובער, שצריכים לנהוג כמו הדיעה השניה. ולחששות של הדיעה הראשונה יש עצה, שאחרי דיבורו יחשוב במחשבתו את מה שדיבר, ואזי יֵחָקֵק הענין בנפשו ויִקָּלֵט היטב.
[צט]
הרה"ח ר' שמואל דובער מִבּוֹריסוֹב אמר:
בכל יום ובכל שעה צריכים להיות השני “תמידים", “שיויתי ה' לנגדי תמיד" “וחטאתי נגדי תמיד".
כלומר, שבכל עת ובכל שעה יזכור האדם את רוממות נשמתו שהיא חלק אלו-ה ממעל ממש, וככתוב “כי חלק ה' עמו", וגם יזכור תמיד את שפלות ופחיתות גופו ונפשו הבהמית, שמהם באים החטאים והעוונות.
[ק]
רש"ג בא פעם לביתו של ר' שמואל בער מִבּוֹריסוֹב ז"ל, ושמע מאחורי הדלת שהוא מדבר עם קַצָּב אחד, ואומר לו:
“כל מי שעושה עצמו חיגר או סומא", כלומר, שאינו רוצה ללכת ולהביט במקומות האסורים או בדברים האסורים, “אינו מת מן הזיקנה עד שנעשה חיגר או סומא", שהקב"ה עוזרו שלא יחפוץ בזה כלל ולא יהיה צריך לעשות 'איתכפייא'.
[קא]
הרה"צ ר' אברהם מסלאנים ז"ל אמר בדרך הלצה, שצריכים לברך שינצלו מידי הגוים ומפיהם של החסידים...
ואמר רש"ג רמז על זה: “הקול קול יעקב והידיים ידי עשו".
[קב]
שני חסידים של אדמו"ר הצ"צ ז"ל נסעו לאדמו"ר, ובאמצע הדרך שמעו שהרבי אינו בביתו, מאחר ונסע לחצר שלו בשצעדרין.
נסעו השניים אל הרה"ק מווילדניק, וחשבו בלבם שאם לא תיטב דרכו בעיניהם, יכוהו כף על ירך!
בבואם אליו ישבו כל המסובים ליד שולחנו כדרכם, וגם הרה"ק בתוכם, ואלו השניים עמדו מאחוריו. ויאמר: “כל המהרהר אחר רבו" וכו'.
[קג]
“לבאר היטב איך הוא קרוב מאד בדרך ארוכה וקצרה בעזה"י", פירוש “דרך ארוכה וקצרה", כלומר שהכל מבואר ומפורש בדרך קצרה.
[קד]
“אבדה האמונה נכרתה מפיהם" – מפני מה “אבדה האמונה", מפני ש"נכרתה מפיהם", שאינם מדברים אודותיה.
[קה]
“טובים מאורות שברא אלקינו.. כח וגבורה נתן בהם, להיות מושלים בקרב תבל".
שמעתי פירוש על זה: “מאורות" הם הצדיקים, ונתן בהם “כח וגבורה להיות מושלים בקרב" – היינו באמצע תיבת “תבל", היא האות בי"ת, שאם משמיטים אותה מתיבת “תבל" נעשה “תל" חס-ושלום.
[קו]
“בשר שנתעלם מן העין"; “בשר" הוא מידות ו"עין" הוא המוחין. ומידות ללא מוחין זהו דבר פסול ממש. והם אלו שמחזיקים עצמם תמיד לצודקים (“גערעכט"). ור' אברהם [מזעמבין] היה שונא מאוד אנשים כאלו.
וסיפר לרש"ג מעשה, שבעיר וילנא היה אדם אחד משועי העיר ואציליה, איש נכבד מאוד, גביר גדול ממשפחה רמה ונישאה, וגם היה נדבן ופזרן גדול לצדקה, והיה נקרא בפי כל “ר' לייבעלע ר' בערס".
שנה אחת לא היה בכל העיר אלא אתרוג אחד בלבד, והוא היה בידי אותו ר' לייבעלע. החליטו טובי העיר, שהיות ועיר וילנא היא עיר גדולה לאלקים, ואם יברכו הכל על האתרוג גם כל היום לא יספיק להם, לכן יברכו עליו רק טובי העיר וחשוביה.
המשרת של ר' לייבקע חשב בלבו, שאם ימתין עד שכל החשובים יברכו על האתרוג, לא ישאר לו זמן לברך בעצמו, לכן קיים בעצמו “זריזין מקדימין למצוות", והוא עצמו בירך ראשון על האתרוג. אך ברוב חפזונו נקטם בידיו הפיטום של האתרוג...
כשנודע הדבר לר' לייבעלע, לא אמר לו דבר ולא חצי דבר!
ואלו הם מידות עם מוחין.
[קז]
“והסר שטן מלפנינו ומאחרינו"; איתא על כך בספר אחד, שקודם החטא מסית יצר-הרע את האדם שיחטא, ואחרי שחטא ח"ו מפילו היצר בעצבות, באמרו לו כיצד עשית חטא גדול שכזה שאין לך תקומה הימנו ח"ו. והסתה זו גרועה מן ההסתה שקודם החטא. ועל כך מבקשים “מלפנינו" – קודם החטא, “ומאחרינו" – אחר החטא.
ועוד יש לפרש, “מלפנינו" קאי על 'ועשה טוב', שיצר-הרע והשטן אינם מניחים לו, וכאדם שחפץ ללכת ומעכבין אותו מלפניו שלא ילך. “ומאחרינו" קאי על 'סור מרע', שהשטן דוחפו שיעשה מהר!
[קח]
בימי האריז"ל היה במדינתו איש אחד, שתמיד היה מתרעם ומתרגז על האר"י הקדוש.
פעם אמר לו האר"י: עדיין אין אתה מודה?!
שאל אותו תלמידו הקדוש ר' חיים ויטאל זצ"ל, מדוע אמר לו בלשון הזה “עדיין". והשיב לו האר"י, שכשם שיש אתפשטותא דמשה רבינו ע"ה בכל דור ודור, כך יש לעומת-זה בחינת קורח שבכל דור ודור.
[קט]
איש נכבד אחד הזמין פעם את ה"חכם צבי" לביתו ל"קידוש" בחג-הפסח. ויהי אך דרכה כף רגלו על מיפתן הבית, נרעד ה"חכם צבי" ונרתע לאחוריו בפחד גדול, ואמר: מלאך המות בביתו של זה!
כי היה שם בבית איזהו מכשול של חמץ, וה"חכם צבי" הרגיש בזה מיד.
והוא היה אביו של ר' יעקב עמדין ז"ל.
[קי]
לפני רב אחד שהיה ירא-שמים בא ענין של “גט מעושה", שהיו צריכים לכוף את הבעל לגרש את אשתו, והבעל לא הסכים בשום אופן לתת את הגט.
קרא אותו הרב אליו, פתח לפניו את הדף הראשון במסכת קידושין ואמר לו: ראה מה שכתוב במשנה הראשונה: “האשה נקנית בשלוש דרכים כו' וקונה את עצמה בשתי דרכים כו' בגט ובמיתת הבעל". עתה, ברור לך אחת משתי הדרכים הללו, או גט או מיתה!
הבעל לא נרתע גם מן הדברים הללו ומיאן לתת גט, וכעבור זמן קצר נפטר מן העולם.
[קיא]
ר' משה'קע מזעמבּין היה פעם בווילנא וראה שם את פינקס ה"חברה קדישא", וסיפר לרש"ג סיפור מעשה שקרא בו:
היתה בווילנא אשה בשם “ריבעלע די פרומע", שהיתה סובבת עם אשה נוספת על הפתחים, והיו אוספות מעות לצדקה לכל הנצרכים להוצאות שבת-קודש ומחלקות להן בכל שבוע ושבוע. והן תקעו כף זו לזו, שמי שתמות תחילה תבוא ותספר לרעותה את הנעשה עימה בעולם האמת.
ריבעלע זו מתה ראשונה, וסיפרה לחברתה מעט מזעיר מן הדין-וחשבון, שמדקדקים מאוד על כל פרט ופרט, וסיפרה עוד, שעבור החסדים שגמלו למשוגע פלוני ונתנו לו את צרכי השבת, ועוד טרחו עבורו הרבה – קאָן מען זיך ניט אויס צאָלן! [=אין ביכולת לתת להן את כל שכרן!].
[קיב]
בימי עלומיו היה הרה"צ ר' הלל ז"ל תלמידו של הגאון ר' אברהם דב ז"ל מאוורוטש (בעל ה"בת עין").
כשנודע לו שיש “חסידות" בעולם החל ללמוד בעצמו “חסידות" (מהספרים הנדפסים או מה'כתבים'), והבין כי “חסידות" היא ביאור על הקבלה.
כשהגיעה לאזנו השמועה שאדמו"ר הזקן ז"ל נוסע לצ'רנוביל, נסע גם הוא לשם לראות את אדמו"ר הזקן, אבל לא ראה אותו, כי אדמו"ר בא לשם ביום שישי ערב שבת-קודש, ונסע משם בו ביום בערב-שבת, והרה"צ ר' הלל בא לשם סמוך לערב אחרי שאדמו"ר כבר נסע משם.
(ומה שלא נשתהה אדמו"ר ז"ל בצ'רנוביל, מספרים, שאדמו"ר שאל את הרה"ק ר' מאטלי ז"ל: איה הם ה'כתבים' של אביך? – הוא הר"ר נחום זצ"ל מצ'רנוביל – ויאמר לו שהם בבית אחד שבחצר, ונתן לו את מפתח הבית. היה זה בחורף, ולא היתה דרך לגשת לאותו בית בגלל ריבוי השלג, עד שגרפו את השלג וסללו דרך לפני אדמו"ר. בא אדמו"ר הביתה והביט בכתבים, וכשיצא הקפיד עליו על שאינו חושש לכתבים של כ"ק אביו ז"ל. ולכן נסע משם מיד).
אחר-כך שמע שאדמו"ר הזקן נוסע שוב לצ'רנוביל, אבל באותם ימים לא היה לו לר' הלל חפץ ב"חסידות", מחמת שחשב שקיבל “ישות" מה"חסידות" – קבלה וגם פירוש – ומכיון שקיבל מזה “ישות" לא רצה בזה יותר.
כעבור זמן נסע הרה"צ ר' זלמן זעזמיר (שהיה מתלמידי אדמו"ר הזקן) דרך עירו של הר"ר הלל, וילך הר"ר הלל אליו, ולפני שנכנס לחדרו שמע מבעד לדלת שר' זלמן אומר תהלים, והדברים נכנסו ללבו.
כשנכנס לר' זלמן ציוה עליו ללמוד 'תניא', וכשלמד בפרק הראשון שהנפש הבהמית מורכבת מארבעת היסודות הרעים, וכל המידות הרעות נמשכות מארבעת היסודות הללו, כעס וגאוה מיסוד האש שנגבה למעלה וכו', הבין הר"ר הלל שה"ישות" אינה מן ה"חסידות" אלא היא מיסוד האש שבטבע נפש הבהמית. ואז נסע לאדמו"ר האמצעי.
את כל זה שמע ר' גרשון דובער מפה קדוש ר' הלל בעצמו.
שאל אותו ר' גרשון דובער: הלא ה"עולם" אומרים שהייתם תלמידו של הרה"ק ר' מאטעלי מצ'רנוביל?
השיב לו הר"ר הלל: הייתי בחתונה אצל הרה"צ מצ'רנוביל.
[נוסח אחר:
סיפר ר' הלל איך שנסע אחר אדמו"ר הזקן מפני שרצה לראותו, ונסע לטשרנוביל ששם היה אז אדמו"ר, וכשבא לשם ר' הלל לְשַׁבָּת נודע לו שאדמו"ר נסע משם עוד בערב שבת קודש (אז היתה החתונה הידועה, וידוע המעשה שרבינו היה אז ברוגז גדול ונסע משם עוד בערב-שבת ושָׁבַת בכפר), ור' הלל לא ראהו.
אדמו"ר הזקן אמר אז מאמר בענין החידוש של המקובלים הראשונים, של האריז"ל ושל הבעש"ט, ור' זלמן זעזמיר חזר את המאמר באזני ר' הלל.
- איך האָבּ ניט זוכה גיווען אַז דער אַלטער רבּי זאָל זיין מיין מוהל [=לא זכיתי שאדמו"ר הזקן יהיה המוהל שלי] – התבטא על כך ר' הלל.
וביאר רש"ג, שמאמר זה שייך להתאמתות כללות ענין החסידות, ור' הלל לא זכה לקבל זאת מאדמו"ר הזקן עצמו. וזהו ענין המילה, שיתאמת הענין בטוב מאוד. אבל חלילה לומר שהכוונה לענין “ומלתם את ערלת לבבכם"].
כל הזכויות שמורות | הרשות נתונה להשתמש בחומרים תוך ציון המקור ושליחת עותק למכון | אין לאחסן במאגר מידע כלשהו ללא אישור מפורש ©
