מקור ראשון, מוסף 'שבת', ב' אדר א' תשס"ח, עמ' 23–21 [נדפס בשינויים]

מה באמת כתב ה'צמח צדק'?

יהושע מונדשיין

בגיליון זה פורסם בשבוע שעבר (מקור ראשון, שבת, י"ח שבט תשס"ח) מאמר מאת הפרופ' ש' גליק, שבו מואשמים חסידי חב"ד ב...זיוף נוסח דברי הלכה של רבם האדמו"ר בעל ה'צמח-צדק', בכך שהשמיטו מתוכם את דברי ההכנעה שכאילו כתב ה'צמח-צדק'  כלפי הגר"א מווילנא. לא נתקררה דעתו של הפרופ' עד שהאשים בזיוף הטקסט את הרבי האחרון מליובאוויטש או – לחילופין – את הרבי הקודם, ובנוסף להם מואשמים גם חסידי חב"ד של היום בזיוף מכוון של תצלום כתיבת ידו של ה'צמח צדק'.

הכותב לא טרח כלל לעשות את הדבר המתבקש ביותר על-פי כל אמת מידה של הגינות ואתיקה – לבקש את תגובתם של אנשי חב"ד ולהביאה לפני הקוראים. וזאת מהסיבה הפשוטה, שתגובה זו היתה חושפת בפני הקוראים את העובדה המוכחת, שמי שראוי להאשימו בהעלמת האמת ובהטיית העובדות, הרי הוא פרופ' גליק עצמו, כפי שהדברים הובהרו בהרחבה לא מכבר, בשבועון 'כפר חב"ד' (ה' בטבת תשס"ח).

  הממצאים שהוצגו ב'כפר חב"ד' מורים בעליל, שאכן בוצע זיוף בספרו של ה'צמח-צדק', אך מלאכת הזיוף לא נעשתה בידי החסידים, אלא דווקא על-ידי המדפיסים דאז, שהחליטו 'לדאוג' לכבודו של הגר"א והכניסו בפיו של ה'צמח-צדק' מילים שלא היו בכתב-היד המקורי. הדברים מוכחים בצורה הברורה ביותר, אולם כאשר היושרה נעדרת, מתעלמים מכל ההוכחות, מעלימים מידע מהקוראים ומעלים לעיניהם מצג שווא, שכל כולו זריית חול בעיניהם בנפתולי לשון וגיבוב שקרים.

  בכתבתו פורש פרופ' ש' גליק לעיני הקוראים "עולם מרתק", עמוס הזיות וקונספירציות, אך ב"כיסוי וצנזורה פנימית" מתעלם הוא מהרקע לכתיבת מאמרו זה.

את "הגילוי הנאות" נעשה אנחנו.

עיקר "תגליתו" של פרופ' גליק מבוססת על סיפור דברים ששח לו מאן-דהוא, ש"בדק בספריות רבות ועד היום לא מצא שום עותק של מהדורת וילנא תרמ"ד שבו רשום 'ואינה תשובה'" (לטענתו של אותו אדם, הוא הדגיש באזני פרופ' גליק שזו בדיקה חלקית בלבד שעדיין לא נסתיימה). ועל סמך סיפור זה פרסם הפרופ' (בחלקו השני של ספרו "קונטרס התשובות החדש") את תגליתו, המאשימה את הרבי האחרון מליובאוויטש בזיוף הטקסט, בהשמטת מלות ההכנעה וב"שתילת" המלים "ואינה תשובה".

לפני כחודש וחצי באה תגובה לדבריו בשבועון 'כפר חב"ד', שבה הואשם הפרופ' בהסקת מסקנות "מדעיות" פזיזות ומוטות, על סמך בדיקה רשלנית בספריות בודדות.

לעומת דברי הפרופ' שבשום ספריה לא נמצא עותק שבו הנוסח "ואינה תשובה", באה בדיקה מהירה שנערכה בשעת כתיבת הכתבה ב'כפר חב"ד' והצליחה לעלות מיד על עקבותיהם של כמה וכמה עותקים עם הנוסח המקורי "ואינה תשובה": אחד באוצר ספריו של הרב יעקב לנדא ע"ה (השמור כיום בידי בנו, הרב משה ליב לנדא, רבה של בני-ברק), שני עותקים בידי הרב גלזמן רבה של ריגא (והודגש שם שעותק אחד מועבר לספריית חב"ד בברוקלין. כיום הוא כבר נמצא באותה ספרייה), ועותק רביעי בידיו של סוחר הספרים ה"ליטאי" ר' דוד קמנצקי. עוד מסופר באותה כתבה, שאני עצמי ראיתי עותק שכזה בספריית ה"ישיבה אוניברסיטה" לפני כמחצית היובל שנים. ואכן, אחר פרסום הדברים ב'כפר חב"ד' הודיע הספרן של ה"ישיבה אוניברסיטה" שהעותק נמצא ברשותם.

חמשה עדים אלו שומטים את הקרקע מתחת לקביעתו של פרופ' גליק שעותקים בנוסח זה אינם בנמצא.

עוד נאמר באותה כתבה, שאילו טרח הפרופ' הנכבד לבדוק בכתבי-היד שצויין אליהם במקורות שבסוף ה"צמח צדק" הנדפס, היה נוכח לדעת שהנוסח המקורי "ואינה תשובה" מצוי בשני כתבי-יד שקדמו לדפוס, והם מוכיחים בעליל שזהו הנוסח המקורי ולא הנוסח שהושתל בבית-הדפוס בווילנא.

מסקנת הכתבה היתה כמתבקש מאליו, שאצל פרופ' גליק קדמה הפזיזות למחקר רציני, לפיכך כתב את מה שכתב.

פרופ' גליק ניצל את זכות התגובה שניתנה לו, והיא ניתנת לתימצות בשני משפטים: אני לא נמצא בארץ ואיני זוכר את הכתוב בספרי, אם מישהו נפגע מדבריי אני מבקש את סליחתו...

מעתה עלינו לקרוא את כתבתו ב'מקור ראשון' לא כ"תגלית" חדשה, אלא כאפולוגטיקה על דבריו המופרכים שבספרו.

פרופ' גליק אינו מתעלם מהטיעונים שנטענו כלפיו ב'כפר חב"ד', הוא רק מעלים ומסתיר אותם מקהל הקוראים...

נטענה כנגדו טענה בדבר חמישה עותקים המפריכים את דבריו? על כך הוא "משיב" בהערת שוליים מס' 2: בניגוד לשמועות המופצות שקיימים ארבעה עותקים, ולא היא...

במלים אחרות: לדעתו הכל שקר וכזב! לא קיים עותק שכזה בספרייתו של הרב לנדא, בריגא לא קיים עותק נוסף, ושום עותק לא הגיע בימים אלו לספריית חב"ד בברוקלין!

האם הפרופ' הנכבד טרח לבדוק בכל האוספים הללו? לפי הנתונים הבדוקים שבידי: לא מיניה ולא מקצתיה! על סמך מה איפוא, הרשה לעצמו להגיע למסקנה שקרית זו? אין מנוס מהמחשבה שלמען "טיהור שמו" מוכן הוא להאשים אחרים בשקרים ובזיופים אפילו במילתא דעבידא לאיגלויי. גישה זו אינה מורה על הצטיינות ב"יושרה אינטלקטואלית".

ומה בדבר הטענה על קיומם של שני כתבי-היד שמוכיחים את קדמותו של הנוסח המקורי "ואינה תשובה", ומפריכים את דבריו?

לעומת כל חוקר נוסח רציני שבודק בראש ובראשונה את כתבי-היד, מתייחס פרופ' גליק למימצאים אלו רק כבדרך-אגב בשלהי מאמרו, וגם כאן מגלה הוא חוסר הבנה מוחלט:

בהתייחסו לכתבה הנ"ל ב'כפר חב"ד' כותב פרופ' גליק: "נטען בה כי קיימים שני כתבי יד המגבים את גירסת "ואינה תשובה". אם אמנם כתבי יד אלו קיימים, ספק אם יש להם ערך כלשהו. עצם הדבר שבעידן הדפוס (וילנא תרמ"ד) טרחו להעתיק בכתב יד שני כרכים פעמיים אומר דרשני, ואם אכן הועתקו יש להניח שאף הם "תוקנו" בהתאם לאותה מגמה ואותן הנחיות שהביאו לתיקון המהדורה המקורית, ואין שום ביטחון שההעתק זהה למקור. גם איננו יודעים אם לפני המעתיקים היה מונח כתב היד המקורי, או מהדורת וילנא ה"מתוקנת", או אחת ממהדורות הצילום". סוף ציטוט.

פרופ' גליק כלל לא שם לב לעובדה שהודגשה ב'כפר חב"ד', שכתבי-היד הללו קדומים למהדורת הדפוס ואינם תלויים זה בזה! לא זו בלבד שהם לא נעתקו מהספר שנדפס בשנת תרמ"ד, אלא שאין הם כלל העתקה של ה"פסקי דינים"! כרכים אלו הם העתקה מכתביו השונים של בעל ה'צמח צדק', בלולים משאלות ותשובות, פסקי דינים, חידושי ש"ס ועוד, ובין שלל הקטעים מצוי – בשניהם – גם הקטע הרלוונטי לענייננו, שנדפס – כעבור שנים רבות – בספר "פסקי דינים" של ה'צמח צדק'.

מתוך שנעלמה מפרופ' גליק עובדה פשוטה ובסיסית זו, נסחף לדיון הזוי על העתקת שני כרכי כתבי-יד מתוך הדפוס, תוך "תיקונים" מגמתיים לאור הנחיות מוזרות. וכל זאת תוך הטלת ספק בעצם קיומם של כתבי-היד הללו...

האם הפרופ' הנכבד ביקש לבדוק בספריית חב"ד את עובדת קיומם ולא הצליח? לא ולא! אבל מה הוא לא מוכן לעשות למען "טיהור שמו"...

"יושרה אינטלקטואלית" כבר אמרנו?

אילו נהג הפרופ' ביושר ומגמתו היתה להגיע לחקר האמת, היה יכול לראות בעיניו את שני כתבי-היד, ולהיווכח בנקל אשר לא זו בלבד שהם לא נעתקו מהדפוס, אלא שבאחד מהם מפורשת שנת כתיבתו 'תרכ"ב', ארבע שנים לפני פטירתו של בעל ה'צמח צדק' ולמעלה מעשרים שנה לפני מהדורת הדפוס! ואילו היה נלווה אליו מישהו שמבין בכתבי-יד, היה מתרשם בבירור שגם כתב-היד השני נכתב בתקופת חייו של בעל ה'צמח צדק' ולא כעשרים שנה אחר פטירתו!

העדר הקשר שבין מהדורת הדפוס לבין ההעתקות הנ"ל מוכח במבט ראשון, שהרי אין ביניהם שום הקבלה בתוכנם. בעיון מעמיק יותר ניתן להיווכח בעובדה שיש בכתבי היד הללו תשובות שכלל לא נדפסו במהדורות הראשונות של ה'צמח צדק', מפני שלא הגיעו לידיהם של העורכים. עובדה שמוכיחה שוב העדר זיקה בין כתבי-היד לבין מהדורת הדפוס.

טירחת העיון והבדיקה יכולה גם היא להיחסך מאתנו, מפני שעורך המהדורה החדשה – הרב שלום דוב לוין – כבר עמד על כך בהערותיו לאותן תשובות שנדפסו לראשונה במהדורתו (ראו למשל בציונים לתשובות ע"ד וע"ז בחלק אורח-חיים ותשובות רצ"ד, רצ"ו, רצ"ח, שי"ד שבחלק יורה-דעה).

אילו טרח פרופ' גליק לבדוק באותו אפאראט, לא היה מגיע לכלל טעות גסה מעין זו.

גם את אמינותו של כתב-היד המקורי מנסה פרופ' גליק מנסה לערער, וזאת בגלל המלים שנשברו והאותיות שנתעוותה צורתם בשעה שהגרפיקאי "הלביש" עליהן את האליפסה להדגשתן...

הפעם הוא מגלה לראשונה "זהירות מדעית" (ואולי זהירות מתביעה משפטית על הוצאת דיבה?): לפי שעה (עד שנזכה לראות את כתב היד המקורי) נראים הדברים על פניהם שלפנינו זיוף נוסף בנוסח תשס"ח. עם זאת, בשלב זה לא נוכל לקבוע מסמרות שאכן מדובר בזיוף...

נשוב ונזכיר לפרופ' גליק, שחוקר רציני בודק את כתבי-היד לפני שהוא קובע את מסקנותיו הסנסציוניות, ואולי גם מתייעץ עם גרפיקאי מתחיל כלשהו, לבדיקת האפקטים של עיבוד מחשב על הטקסט.

ואולי, באותה הזדמנות, יברר האם, וכיצד, ניתן לבצע החלפת טקסט בן שבע מלים – שהן כמעט שורה שלימה בעמוד הנידון – בטקסט של שתי מלים "ואינה תשובה"...

"יושרה אינטלקטואלית" כבר אמרנו?

סילוף מכתבו של הרבי

את מכתבו של הרבי מליובאוויטש ("אגרות קודש", כרך ח עמ' רלז-רלח) מתמצת פרופ' גליק בכמה משפטים, ובהם:

* מרבית העותקים של המהדורה המקורית הושמדו ונתרו רק טפסים בודדים בלבד.

* מהדורת "ואינה תשובה" היא היא המהדורה הנפוצה בעולם, ואילו מהדורת "ואני בעניי" נדירה.

נעתיק את המשפטים הרלוונטיים ממכתבו של הרבי, ונראה האם יש בהם רמז לקביעות הנ"ל, שעליהם מבוסס חלק ניכר מטיעוניו של פרופ' גליק:

וכשהגיעו הטופסים הראשונים לליובאוויטש, הנה אחזו בכל האמצעים הנחוצים וחזרו והדפיסו את העמודים האחרונים בהנוסח של הצ"צ, ומובן אשר לא היה בידי לבער את כל הטופסים עם הנוסח המזוייף. סוף ציטוט.

מישהו מוצא כאן אחיזה למסקנותיו הבדויות של פרופ' גליק אודות מרבית הטפסים או מיעוטם? מהי המהדורה הנפוצה ומהי הנדירה? לא מיניה ולא מקצתיה!

בין ה"תימוכין" שמוצא פרופ' גליק לגירסה המזוייפת, הם דבריו של הסופר החסידי ר' בצלאל לנדוי, בספרו "הגאון החסיד מווילנא" (ירושלים תשכ"ה, עמ' צו), גירסה הנוגדת את דברי הרבי מליובאוויטש.

נניח לאבסורד שב"הוכחה" זו (שר' בצלאל לנדוי עצמו היה ודאי ממלא שחוק פיו למקרא הדברים), ונראה מה עוד נאמר באותו מקור, באותו עמוד ובאותו משפט: במרבית הספרים של המהדורה הראשונה הוצא דף זה [של הנוסח ה"וילנאי"] ובמקומו הוכנס דף חדש, בו סודר הקטע על עטיפת הטלית בהשמטת מלים אלה...

מדוע העדיף פרופ' גליק להשמיט את המלים הללו, שבהן יש – לשיטתו – "תימוכין" לגירסתו של הרבי מליובאוויטש?...

"יושרה אינטלקטואלית" כבר אמרנו?

מי "ביער" ומתי?

במכתבו הנ"ל של הרבי מופיע המשפט הבלתי-מובן "לא היה בידי לבער", שאינו משתלב בתוכנו של המכתב כולו לא מבחינה עניינית ולא מבחינה תחבירית; בשעה שכתב פרופ' גליק את ספרו נתעלמה ממנו העובדה שהרבי ה'ריי"צ' היה באותה שנה כבן ארבע שנים בלבד, לפיכך ייחס אליו את ה"ביעור". גם בכתבתו המאוחרת קשה לו להודות בטעותו, לפיכך הוא מסיט את ה"ביעור" עשרות שנים קדימה (לתקופת כהונתו של ה'ריי"צ' ובוודאי אחר צאתו את רוסיה בסוף שנות ה-20). טעות גוררת טעות, וגם את עובדת הדפסת הדפים מחדש (שבמכתב היא מתקשרת לשנת תרמ"ד או תרמ"ה) הוא מעתיק לאותה תקופת שנים מאוחרת.

חשוב לדעת שהמכתב הנ"ל לא נדפס מהמכתב המקורי וגם לא מ"העתק המזכירות", לפיכך קשה לדקדק באותיותיו. ברור שנפלה טעות במשפט זה, והנוסח הנכון הוא כנראה "לא היתה בכדי לבער", כלומר, אחרי הפצת הספרים כבר עבר המועד וחלפה ההזדמנות לבער את הטפסים המזוייפים.

במכתבו זה מדבר הרבי על "העמודים האחרונים" שנדפסו מחדש; האם מדובר בשני עמודים (דף אחד), או ביותר? פרופ' גליק מייחס ל"סוגיא" זו משמעות רבה, והוא מצביע על סתירה דמיונית בין הטופס שהיה לעיניו שבו הוחלף רק דף אחד, לבין דבריו של הרבי.

אני, לעומתו, לא מבין כלל מה זה משנה כמה דפים הוחלפו וכמה עותקים תוקנו. כל העיסוק בפרטים שוליים אלו לא נברא אלא כדי להסיח את דעת הקוראים מטעויותיו ומסילופיו של פרופ' גליק.

סקירה הסטורית

בתום כל פלפוליו והתחבטויותיו בסבך השערותיו הסותרות זו את זו, הגיע פרופ' גליק למסקנה האבסורדית, שהאדמו"ר 'ריי"צ' הוא זה שביצע את ההדפסה החוזרת של הדף הבעייתי, "וחילק אותם לקבוצה של חסידים שומרי סוד שהתבקשו לחתוך את הדפים המקוריים ולהדביק במקומם את הדפים החדשים".

העיסוק בהסטוריה אינו כלול בתחום התמחותו של פרופ' גליק, לפיכך כדאי לגלות את אזנו ששיחזור עובדות הסטוריות זקוק להוכחות כלשהן, מוצקות או קלושות. מתקבלות גם השערות הגיוניות. תיאור אירועים שהוא חף לחלוטין מזה ומזה אינו הסטוריה אלא סיפורת בדיונית.

אתאר עתה, בקצרה, את השתלשלות המאורעות לגירסת חב"ד, בשילוב הדברים הידועים לכל מי שעיסוקו בתולדות הספר והדפוס העברי.

בשנת תרמ"ד נדפס בווילנא, שבליטא, החלק "פסקי דינים" מסידרת ספרי ה"צמח צדק". המביאים לבית הדפוס היו חסידי חב"ד, שבאו לווילנא מהעיירה ליובאוויטש שברוסיה הלבנה, או מעיירה אחרת שבאותו איזור.

בווילנא עצמה הם עבדו בו-זמנית עם שני בתי-דפוס, שכל אחד מהם הדפיס חלק אחר מה"פסקי דינים".

מכיון שהספרים נועדו למכירה ברחבי רוסיה ופולין, ומרכז ההפצה הגדול ביותר היה בווילנא, סביר מאד שבתום ההדפסה לא סחבו את כל אלפי הכרכים הכפולים (לשם השוואה: ה'לקוטי תורה' של חב"ד נדפס באותו בית-דפוס באלפיים עותקים, וה'תניא' נדפס שם בלמעלה מחמשת אלפים!) לליובאוויטש, שהרי אין כל סיבה להטלטל אתם בדרכים ולשאת בהוצאות המרובות של ההובלה מווילנא לליובאוויטש, ואחר-כך לשלוח אותם חזרה אל מוכרי הספרים שבווילנא!

בנוסף לכך, באותם ימים היתה אפשרות מקובלת, שהמדפיס לא קיבל את כל שכרו בכסף מזומן, ולעתים היה עדיף לו לקבל עותקים מהספר החדש במחיר הקרן, שאותם היה מוכר אחר-כך בריווח. שיטה זו היתה נהוגה בפרט אצל המדפיסים "ראם" (ששם הודפס הכרך השני של ה"פסקי דינים"), מפני שהם היו גם מדפיסים וגם בעלי בית מסחר הספרים העבריים הגדול ביותר בעולם היהודי.

כך שניתן לשער בסבירות גבוהה ביותר, שרובם המכריע של הספרים נשארו בווילנא, ורק מיעוטם הגיע לליובאוויטש, שמשם היו אמורים להיות מופצים בין סוחרי ספרים קטנים שהיו סובבים בעיירות, או להימכר בין באי החצר המקומית.

זמן קצר אחרי שהספרים הגיעו לליובאוויטש הבחינו בזיוף שנעשה באחד העמודים, ומן הסתם הפסיקו מיד את המכירה וההפצה המקומית. חלפו להם לפחות כמה ימים עד שהמתעסקים בהדפסה חזרו לווילנא, ערכו משא ומתן עם המדפיסים והדפיסו שנית דף אחד או שניים (להערכתי הדפיסו שני דפים, שהם מחצית או רבע גליון דפוס, וכך יכולים לשלב אותם בנקל בין הגליונות. ובספרים שכבר נכרכו תלשו דף אחד בלבד והחליפוהו במתוקן).

לגבי חלק ניכר מהספרים ודאי שהיה זה כבר בבחינת את הנעשה אין להשיב; אלו כבר הופצו ברחבי רוסיה ופולין ולא ניתן היה לתקנם. אלו שהיו עדיין בידי מוכרי הספרים בווילנא (שאותם ניתן היה לאתר בנקל), המקסימום שניתן היה לעשות הוא להניח בידי הסוחרים ערימת דפים מתוקנים, ולסמוך על רצונם הטוב שהם יעניקו דף שכזה לקונה, והקונה יטרח להחליף, לתלוש ולהדביק.

קשה להאמין שכל מוכרי הספרים הטו כתף למבצע זה, וסביר יותר שתוך זמן קצר נעלמו ערימות הדפים בין גלי הספרים וה"שמות".

עוד ניתן לשער, שבליובאוויטש עצמה החליפו את הדפים בכל העותקים שנותרו בידיהם, אלו היו רוב העותקים שהגיעו לשם, אך לא כולם. שהרי חלקם כבר יצא משם למקומות אחרים.

כך יש לפרש את דבריו של הרבי במכתבו ש"ברוב הטופסים הספיקו לתקן את זה, ורק במספר מועט נשאר", כלומר, באותם טפסים ראשונים שהגיעו לליובאוויטש (כאמור במכתבו השני של הרבי).

בסביבתו היה הרבי חשוף בעיקר לטפסים המתוקנים, לפיכך הגיע למסקנה ש"מרוב הטופסים דהוצאה זו עצמה" מוכח שהמתוקנים הם הרבים.

יתכן בהחלט שרוב הטפסים שבעולם הם דוקא מהסוג שאינו מתוקן, מפני שרוב הטפסים לא הגיעו מעולם לליובאוויטש ולא היה מי שיתקנם.

אבל לעת-עתה לא נמצאו עדיין אפילו שלושים עותקים (מתוך האלפים שנדפסו), כך שקשה לומר שיש לנו מידגם מייצג לשני סוגי העותקים.

והעיקר, כפי שכתבנו לעיל, שלריבוי העותקים או מיעוטם אין שום השלכה לגבי השאלה שבה אנו דנים: איזהו הנוסח המקורי.

סבורני שסקירת האירועים באופן זה מעוררת פחות תמיהות וקושיות מאשר שיטת הקונספרציה הבדיונית, שאין לה שום אחיזה בעולם המעשה.

הוראות ההדפסה למהדורת תש"ט

לעומת שלל הקונספירציות שפרופ' גליק מטעין בהדפסה של שנת תש"ט, כדאי לצטט ממכתבו של הרבי מליובאוויטש אל חותני הרב דוד ברוומן ע"ה, שהוא זה שהתעסק בהדפסת ה"פסקי דינים" במינכן שבגרמניה (המכתב המקורי בידי. הציטוט כאן מ"אגרות קודש", כרך ב עמ' רצז, בפענוח ראשי-התיבות):

"נוסח השערים וההקדמות [לספרים שונים] אשלח כשיודיעו שנגשו להדפסת הנ"ל. וכן בנוגע להפסקי דינים (בסוף הפסקי דינים צריך להיות גם-כן הדפים סט, ע. ושבעה עמודים "השמטות ותיקונים". וישגיח על זה, כי בכמה עקז[מפלרים] חסרים הם)".

הרי שהרבי לא הורה לו לשנות שום דבר, לא "לשתול" ולא "לעקור", רק לבדוק שהדפים הללו קיימים. והכל מתוך הנחה שבוודאי העותק שבידיהם, עותק "מתוקן" הוא. ולא היתה כאן שום מעורבות של הרבי בשינוי הנוסח.

פלפוליו של פרופ' גליק בפרטי המהדורות המאוחרות מהשנים תשל"ב, תשל"ח תשכ"ה ותשנ"ב ("חידת הפוטומונטאז'" כהגדרתו) הם שלא לענין כלל, ואין להם שום נגיעה לבירור הנוסח המקורי. לא היו כאן אלא החלטות טכניות גרידא שאין מן הצורך להלאות את הקוראים בפרטיהן.

"נדירותם" של העותקים המתוקנים

לעומת התחמקותו השיטתית של פרופ' גליק מבירורים מהותיים בספריית חב"ד, כפי הדוגמאות שהבאנו לעיל, מצינו בדבריו "תגלית": "ידוע לנו על מאמצים של הספרנים בספריית חב"ד במשך שנים רבות בחיפושים אחר עותק כזה [בנוסח "ואינה תשובה"]... הכיצד בספריית חב"ד, שמחפשים עותק זה כבר שנים רבות, לא מצאו עותק אחד לרפואה".

נכון או לא נכון? שאלה זו אינה מעלה ואינה מורידה כלל וכלל לבירור הנוסח האמין. אבל לבירור אמינותו של פרופ' גליק יש משקל רב לקביעה ש"ידיעה" זו היא שיקרית לחלוטין! מעולם לא חיפשו ספרני הספריה אחר עותק מהסוג הזה, ועד ל"התפוצצות הפרשה" בחודשים האחרונים הם לא שיערו כלל שבידם עותק עם הנוסח המזוייף! ומי שעמד אתם בקשר יודע זאת היטב... ומשעה שהחלו החיפושים, הרי שתוך שבועיים השיגו עותק שבו הנוסח המקורי "ואינה תשובה"!

יחסו של ה'צמח צדק' לגר"א

בנוסף לטיעונים ה"מדעיים", יש לפרופ' גליק גם טיעונים נסיבתיים המבוססים על יחסו של בעל ה'צמח צדק' לגר"א, בידיעות השאובות מספר הבדותות "מקור ברוך".

"לאור הדברים שהבאנו לעיל – כותב פרופ' גליק – באשר ליחסו של הצמח צדק לגר"א ניתן להניח שבעל צמח צדק נקט נוסח שגור בלשונו העדינה, נוסח המביע ענווה, כבוד והערכה".

לצורך הכנת כתבתו השתמש פרופ' גליק גם במאגרים ממוחשבים, אך לדברים טפלים בלבד (שגם בהם הצליח להגיע למסקנות שגויות), אך לא לשאלה המהותית בדבר יחסו של ה'צמח צדק' לגר"א. והנה המימצאים שעלו בבדיקה שערכתי, לפי סדר מופעם (כדי שלא לסרבל את ההעתקה פענחתי ראשי-תיבות רבים):

[א] לא קשיא מידי [=לא קשה כלל] קושיית הגר"א על התשב"ץ והשלחן ערוך (שו"ת או"ח סי' כז אות ד).

[ב] ולא כמו שכתב הגר"א (שו"ת או"ח סי' סט אות א).

[ג] עוד השיג הגר"א שם על הב"י... והרבה יש לתמוה על זה (שם, אות ג).

[ד] מה שכתב הגר"א... אין משמע כן מהתוספות... [ו]משמעות כל הפוסקים (שו"ת יו"ד סי' ע אות א).

[ה] וראיתי להגר"א... ולעניות דעתי הוציא המשנה מפשוטה (שו"ת יו"ד סי' קסב אות ג).

[ו] וראיתי להגר"א... שכתב... ואין טעם לסברא זו... גם לא עיין הגר"א... דמשמע להיפוך (שו"ת יו"ד סי' קסד אות א).

[ז] מה שהשיג הגר"א... וכתב דדברי המחבר בשלחן ערוך שם תמוהין... נהפוך הוא, דדבריו תמוהין (שם).

הרי לנו שיחסו של ה'צמח צדק' אל הגר"א היה כייחסו אל שאר גדולי ישראל, והוא לא השפיל את עצמו לרגליו בהכנעה כזיופם המגמתי של אנשי וילנא.

דעת לנבון נקל, שהסגנון הלקוני "ואינה תשובה" מתאים יותר לסגנון התבטאויותיו האחרות, מאשר הנוסח המזוייף.

מי זייף?

אם בסגנון עסקינן, קשה שלא להתייחס לסגנון כתיבתו של פרופ' גליק שמחשיד בזיופים על ימין ועל שמאל, ואת כל מי מאנשי חב"ד ורבותיהם שנקלע לטווח כתבתו. סגנון זה עולה בקנה אחד עם סגנון הכתיבה של העתונות העברית במאה הי"ט, שאחת ממגמותיה היתה מלחמת חורמה בתנועת החסידות שהערימה מכשולים בדרכם של אנשי ההשכלה.

אך אם לא נתן לעובדות לבלבל אותנו, ניווכח בדבר שונה לחלוטין: פרופ' מ' וילנסקי ערך את הספר "חסידים ומתנגדים" (בהוצאת מוסד ביאליק), ואסף אליו את כל התעודות שהשיגה ידו בקשר לפולמוס החסידים והמתנגדים לדורותיהם. וראה זה פלא: התעודות היחידות שהוא, או החוקרים שקדמו לו, מחשידים אותן כמזוייפות, הן – ללא יוצא מן הכלל – תעודות מהצד ה"מתנגדי"!

בשנים האחרונות ניסו כמה "חוקרים" להטיל ספק באותנטיות של מכתב מסויים מהאדמו"ר הראשון לבית חב"ד, זאת דווקא בגלל שהוא מדבר שם בשבחו של הגר"א...

אך גם במקרה זה, דבריהם נסתרו מכתבי-יד קדומים.

הכותב הוא ספרן בכיר במחלקת כתבי-היד של בית הספרים הלאומי בירושלים.