"השמח בחלקו"

פרסום ראשון של איגרת מאת הרה"ח המפורסם מו"ה אהרן מלוזניא בביאור ענין "השמח בחלקו" בעבודת ה'.

מאה שנה לפטירתו בי"ב שבט תרס"א.

 

ראה סה"ש תרצ"ו בתחילתו.

 

העתק מכ"י מכתב מהרה"ג ר' אהרן מלאזניע לאחיו ר' שמואל גרשון לאה"ק

ב"ה, אור ליום ג' ד' שבט תרנ"ד.

                   מכתבו בצירוף מכתב ידידינו הרמ"א קבלתי, וכתבתי לר' חיים נ"י.

                   מה שאתה קובל שאין אתה יכול להעמיק, צריך להיות שמח בחלקו גם בעבודת ד'. כי קשה, מהו לשון "שמח בחלקו", אם זה קאי על מי שאין טוב לו – הוה ליה למימר "מסתפק במה שיש לו" או "מקבל באהבה", אבל "[שמח] בחלקו" [הכוונה] שהוא שמח בטוב חלקו.

                   יש פירוש ב"חלקו" הוא חלק הוי' שיש בכל אחד ואחד, כמו שראיתי בכתב מאדמו"ר הזקן נ"ע על 'עלינו לשבח',¹ שכתב, שגם מי שחסר לו בעבודת ה' ישמח בחלקו מה שלא עשנו כגויי הארצות כו' ואנחנו כורעים כו' לפני מלך מלכי המלכים כו'. הגם שיש בזה הפירוש פנימיות יותר, היינו ששמחתו הוא רק שמחת ה' ואין לו שמחה אחרת, אבל גם זה אמת. ואפשר לחבר שני הפירושים על-פי מ"ש ב'תניא'² בענין "העמידן על אחת". והפירוש הפשוט, בעניני עוה"ז הוא שלא יחשוב מה שחסר לו, רק יחשוב במה שיש לו כמו עינים לראות כו', שכל זה הוא מתת אלקי' ויש אחרים שאין להם.

                   ויש בזה על-פי מ"ש "וטוב לב משתה תמיד", היינו מי שלבו טוב ואינו עצב ממה שחסר לו – אדרבה שמח במה שיש לו – ימצא תמיד חסדי ה' ונפלאותיו שראוי לשמוח על זה ולעשות משתה. ובפרט בזמנינו שאין מי שיש לו אפילו חיטין לשלש שנים, ובהמציא לו השי"ת פרנסתו צריך לשמוח, כי "גדולה פרנסה יותר מן הגאולה" ו"קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף". ובפרט אנו החלושים שרואים בחוש חדשים לבקרים. וכן בעבודת ה' צריך לשמוח במה שחננו ה' שיכול לעבוד.

                   ויש בזה ענין עמוק, כי מה שאמרו חז"ל "לא עליך המלאכה לגמור", אין זה רק קולא (כ"א), אלא לומר שאין אנו כמי שקיבל לגמור המלאכה, כי אם שכירי יום אנו, לכן מה שאמרו "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי" יוכל להתקיים גם במי שאינו לומד רק פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית.³ ובאופן אחד הוא יותר עמוק, היינו שכדאי לו עמלו כל היום בשביל המועט שלומד, שזה אצלו עיקר. ומה שסיפרו בגמ' מענין בר בי רב דחד יומא⁴ אינו לגנאי ח"ו כי אם לשבח. כן גם במי שאינו עמל ושמח במעט שיכול, גם-כן טוב על-דרך הנ"ל.

                   ויש עוד פירוש בענין שמח בחלקו, כי איתא בלקו"ת⁵ שירידת הנשמה בגוף הוא בשביל נסיונות, ודרך כלל נחלק ענין הנסיונות לשנים, היינו נסיון העוני ונסיון העושר, ובזה פרטים רבים גם כלולים זה מזה דרך כלל.

                   ענין נסיון העושר הוא, שלא יגבה לבו ולומר "כוחי ועוצם ידי" כו', אדרבא, יקיים "קטונתי מכל החסדים" כו', וזה בין בעושר גשמי בין בעושר רוחני.

                   ונסיון העוני הוא שלא יהא עצב, כי אם לשמוח בחלקו כו'.

                   וענין הנסיונות הוא לברר נוגה, ויש לכל אחד חלק מה ששייך לו לברר. והנסיון הוא דבר שקשה מאוד, לכן לא יאמר האדם: נסיון קשה הוא ונסיון אחר הייתי יכול! כי זה הנסיון שזימן לו השי"ת, זה חלקו שצריך לברר לו. וצריך לשמוח בהנסיון, שזה פרנסה גדולה, כמו ששמח האדם בהזדמן לו איזה עסק שמקווה שירויח, גם שיש בזה טרחא גדולה.

                   וע"ז אמר "בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו מאוד מאוד", היינו, הן נסיון העוני הן נסיון העושר, הוי מודה מאוד מאוד, שתי פעמים, היינו האחד על מה שיש לו, השני על מה שחסר הוא ענין הנסיון. וכן בעוני בעבודת ה' גם-כן כנ"ל.

                   ועוד יש נסיון בעוני כו', היינו בעת שאינו יכול, לא יתייאש ולא יתעצב ולא יסיח דעת ולא ירחיק מזה, ויתחזק לעסוק במה שיוכל, לפחות לעורר רחמים במחשבתו וכיוצא כו'.

                   אהובי אחי אל תטעה בי, כי באמת אני רחוק מדברים אלו כרחוק כו', עכ"ז לא מנעתי מלדבר בזה, כי הדברים אמיתים, ואולי אתעורר גם-כן קצת מזה.

                   תקבל החיוה"ש מאדה"ש כנפשך לטוב כו'.

*    *    *

                   מכתב זה נכתב, כמפורש בו, אל "אחיו ר' שמואל גרשון לאה"ק"; פטירתו של ר' שמואל גרשון ב"ר אברהם דוב לעווין – בכ"ט סיון תרנ"ח – רשומה בפנקסי 'כולל חב"ד' בירושלים (ראה בתצלום) וכן בקונטרס "אבני זכרון" לגרייבסקי – חלק י"ב (קונטרס זה חזר ונדפס ב'אהלי ליובאוויטש', ג, עמ' 75 ואילך).

                   אגב כך נמצאנו למדים את שם אביו של הר"ר אהרן –  הוא ר' אברהם דוב – שם החוזר שוב באותה משפחה, אצל שארו אברהם דב חביב-לובמן, שזכרונותיו אודות הר"ר אהרן נדפסים להלן.

                   יתכן והרה"ח ר' אברהם דוב לוין – "המלאך" – מתייחס גם הוא לאותה משפחה (ראה אודותיו בס' "זכרון לבני ישראל", לפי מפתח השמות. נדפס ממנו ס' "אוצר אגרות קודש", ירושלים תשי"ב).

*   *   *

                   מושג-מה מדמותו של החסיד המופלא ר' אהרן מלוזניא, יכולים אנו לקבל מהדברים שנתפרסמו ב"הפלס" (שבט תרס"ב) במלאת שנה לפטירתו. הכותב העלים את שמו המלא, וחתם רק בשם 'מנחם':

                   בשנה העברה, בי"ב לירח שבט, בעש"ק אחר חצות, בשעה שהנשמות עולות לגן עדן העליון, בעירנו וויטעפסק פרחה ועלתה נשמה אחת מהארץ למעלה, למקומה... אחר ארבע ושמונים שנה שהיתה משוטטת בין אנשים נשמה בלא גוף, אך ורק בציור ודמות גוף אדם הנקרא בשמו עלי אדמות: הרב הגאון החסיד המפורסם וכו' מהו' אהרן הלוי לעווין זצלל"ה, אבד"ק לאזניא פלך מאהילעוו, המכונה והמפורסם בכל הגליל בשם "ר' ארציא דער לאזנער"...

                   את האיש המורם מעם ההוא לתאר כמו, באמת לא נוכל, אלא אם נאמר שהיה "נשמה בלא גוף". וכל מי שראה וידע אותו יאמר ככה, שראה מעלת נשמה רמה בציור ודמות גוף אדם, וכמו שמרגלא בפומייהו דיודעיו ומכיריו: "רבי ארציא הוא נשמה בלא גוף" – יען כי באמת גופו לא היה גוף אלא רק בדרך ההשאלה ולא בשם העצם, בין בכמותו ובין באיכותו.

                   בכמות בנין גופו היה קטן שבקטנים ודק שבדקים כנער קטן, דל ורע בשר שלא נראה כמוהו לרוע, ורושם טיפת דם לא היה ניכר בו. מעודו היה חלוש בתכלית וידוע חולי, מכף רגלו ועד ראשו לא היה בו מתום. ונוסף על היסורים של אהבה ממה שכל בניו ובנותיו – זולתי האחד בן הזקונים שלו הי"ו – מתו עליו בקטנותם ובנערותם, עוד היה מדוכא ביסורי הגוף ר"ל. הרופאים והרפואות לא משו מביתו כל ימיו, וכמעט שלא הניח רופא מפורסם שלא נתרפא אצלו. ולמרות החלטת הרופאים הגדולים שעוד חמשים שנה לפנים החליטו שאין לו רפואה וחיות ע"פ בנין גופו וחסרונותיו הטבעיים, האריך ימים עד פ"ד שנה בדרך פלא לכל, ועין בעין נראה כי רק נשמתו חיה ולא גופו.

                   באיכות כיצד, כמעט לא היו בו מושגי הגוף כלל; לא ידע מעולם מהו כעס מהי קפידא ומהי עצבות. למרות עניותו הגדולה, דחקו ומכאוביו התמידיים, החומריים והרוחניים ממות בניו ל"ע, היה תמיד שמח וטוב לב. לא ידע מהו בצע או כסף ומדוע יתאוו לו. לא ידע מהי קנאה ומה זו שנאה. לא רק עניו היה, כי אם שלא ידע כלל מושג הגאוה והגסות וההתנשאות מהו. הקטן שבקטנים היה בעיניו גדול ממנו, ואצ"ל שמאוסה ושנואה היתה בעיניו ההתפארות וההתראות בלמדנות ודרשנות וכדומה. ולכן אין כל פלא מה שאיש כמוהו שהיה חריף ובקי ומתמיד מאין כמוהו, איננו מפורסם כראוי לאיש מצוין כזה, כי מעולם היה נחבא אל הכלים. לא כתב חידושי תורה שהיה מחדש בכל יום בשיעוריו, כי לא היה בעיניו כמחדש אלא רק כמבין אולי הפשט. מעולם לא שמענו מפיו את המלים 'קושיא' ו'תירוץ' אלא רק 'איני מבין' ו'אפשר שהפשט הוא כך'.

                   אם לפעמים ביזהו אדם שיצא חייב בהשפטו לפניו – לא די שלא הקפיד עליו, אך אדרבה דרש טובתו והשתדל והתאמץ בכל ללבו למענו כשהשעה היתה צריכה לכך, כאשר קרה לא אחת. לא ידע כלל מהם דברים בטלים ומהי ליצנות, ואצ"ל לשון הרע ורכילות ועוד. ידע רק שצריך ללמוד וללמד לשמור ולעשות – ולא יותר. ובכן, כשמונים שנה לא פסק פומיה ומחשבתו אף רגע מדברים רוחניים ונפשיים. כל מעשיו היו לשם שמים, ונפלא היה האיש הזה. בנערותו למד בישיבת מיר, ואחר זה נעשה חסיד שבחסידים, אין כמוהו, מחסידי בעל ה'צמח-צדק' מליובאוויץ, אשר בעיניו היה חשוב מאוד כידוע לכל. בקצרה: הוא היה סמל היראה והחסידות!

                   קרוב לארבעים שנה היה מרביץ תורה ברבים. בראשונה היה ריש מתיבתא בדו?ב?ראוונא ואח"ז בוויטעפ?סק בלי תשלום גמול כמעט. העמיד כמה אלפים תלמידים ומהם גדולים בתורה וביראה. ואח"ז נתקבל לאב"ד בעיר לאזניא. וזה כשנה לפני מותו עזב את הרבנות ובא לעירנו לבנו הנגיד הוותיק וחסיד כו' מו"ה ברוך לעווין הי"ו, ופה גוע ויאסף אל עמיו ונקבר בכבוד גדול במעלה הקברים בעירנו, והעמידו ציון גדול על קברו. תנצב"ה.

*   *   *

                   בעל ה"בית רבי" מתארו – כדרכו – בצורה תמציתית:

                   הרה"ג החסיד המפורסם ר' אהרן מלאזני זלה"ה, מחסידי רבינו [הצ"צ] המקושרים מאד, ורבינו הי' מחבבו. גודל חסידותו וענוותנותו עד להפליא. אחר פטירת רבינו התקשר לבנו אדמו"ר הר"ר יהודה ליב [מקאפוסט] נ"ע, ואחר-כך היה מקושר לאדמו"ר הר"ר שלמה זלמן נ"ע מקאפוסט, והיה נוסע אליו שתי פעמים בשנה על ראש-השנה ועל חג-השבועות. והיה יקר מאד אצל אדמו"ר, והיה אומר עליו שבדור הזה הוא פלא בין החסידים. בימי רבינו [הצ"צ] היה ר"מ בדובראוונא ואחר-כך היה בוויטעבסק, ואחר-כך היה רב ומו"צ בלאזני, והיו חרדים לשמו ולזכרו. וזה איזה שנים שעזב את הרבנות והיה אצל בנו שי' מוויטעבסק. וכאשר הגיעה לו השמועה מפטירת אדמו"ר [הררש"ז] הנ"ל הי' גונח מכאב לב, ובערך תשעה חדשים לפטירתו נפטר גם הוא בוויטעבסק ושם מנוחתו כבוד. תנצב"ה.

*   *   *

                   בספר 'חב"דיש' לר' חיים יצחק בונין הי"ד (לאדז' תרח"ץ), בפרק "ראש השנה ביים רבי'ן" – במחיצתו של האדמו"ר מקאפוסט – מצויירת גם דמותו של הרה"ח ר' אהרן, בלילה הראשון של ראש-השנה, אחרי תפילת ערבית.

                   רח"י בונין נולד בשנת תרל"ח, וסביר להניח שהתיאור שלפנינו מבוסס על אשר ראה במו עיניו בקאפוסט, עד שנת תר"ס, שבקיץ שלאותה שנה נפטר הרבי מקאפוסט לבית עולמו.

                   דבריו מובאים כאן בתרגום ללה"ק:

                   ..במרכז ה"זאל" – בית-מדרשו של הרבי – ניצבים שני כסאות זה מול זה, האחד לרבי והשני לר' ארקע, רבה של לאזניא, חברו של הרבי, ידיד נעורים עוד מימי ה'צמח צדק' בליובאוויטש, כשהחסידות ברייסין הרקיעה לשחקים ב"שש כנפים"...

                   החסידים החלו לנגן.. אך הרבי עדיין לא נראה. החלו לנגן את ניגונו של אדמו"ר הזקן, פעם, פעמיים – והנה נפתחת הדלת והרבי עומד לצאת את חדרו...

                   הרבי יצא והתיישב על כסאו, והחווה בידו לר' ארקע שישב על הכסא הניצב ממול לו. אך ר' ארקע עומד כמסומר למקומו, ניצב כאבן דומם מחמת גודל ביטולו אל הרבי. הרבי רומז לו שוב ושוב בידידות כה עזה...

                   והחסידים רוטנים: "ר' ארקע והעניוות שלו... לפעמים צריכים לשבור גם את העניוות.." ור' ארקע אכן שבר את העניוות והתיישב על הכסא כאילו כפאו שד. והאברכים מתלחשים: "זהו ביטול אל הרבי! חבר משנים רבות, יחדיו למדו בליובאוויטש נגלה וחסידות בימי ה'צמח צדק' – אבל 'רבי' נשאר 'רבי'!"...

                   המאמר נמשך יותר משעה.. בדרכם לאכסניותיהם עדיין היה קולו של הרבי מרעיף סודות ללבותיהם.. בקאפוסט היה לכל אכסניה "חוזר" משלה, בנוסף ל"חוזר" של הרבי שפתח בחזרת המאמר מיד כשהרבי סיים את אמירתו...

                   באכסניה שבה התאכסן ר' ארקע היתה הסעודה מרוממת יותר מבשאר האכסניות.. ר' ארקע ישב בראש ולצדו זקני החסידים, הנוסעים לרבי מזה שנים רבות..

                   ארבעים זוגות עיניים ננעצו בזוג עיניו הרכות והילדותיות של ר' ארקע; בין זקניהם העבותים וכתפיהם הרחבות של רבים מהמסובים, נראה ר' ארקע כחפץ זעיר אך יקר, אשר השומרים הנאמנים שסביבו מגוננים עליו לבל יפול עליו פירור אבק.

                   נטל ר' ארקע את הגביע בימינו, העביר את כף ידו על מצחו, תחב באבנטו זרת וקמיצה, ואחר הגבהת גבות עיניו והשפלתן פתח באמירת ה"קידוש". לא בקול זימרה, אלא מתוחות כמיתרים יוצאות הן מבין שפתיו כנפשות רכות: "אשר בחר בנו..", קולו נגבה, אך באיטיות, בנחת ומלא ביטחון; "וקדשנו במצותיו" וקולו נשפל... אחריו עשו גם שאר ה"עולם" קידוש, כולם יחד...

                   ר' ארקע הביט בעיניו התמימות, וכשהוא מורה כלפי מעלה באצבע יד ימינו המושטת אמר:

                   רק להביט קימעא למרום! הרי יום-הדין הוא זה, המקיף את כל העולמות; הכוכב הקטן ביותר שבשמים גם הוא משתוקק לקבלת חיות לבל ידעך. ליהודי חייב להיות איכפת הכל, אפילו אפרוח בביצתו.. לפיכך ביום זה נחוצה היא השמחה יותר מתמיד. ללא שמחה אין חיים.. והתענוג מאיר אפילו את החושך דתהום רבה.. הבה אחיי נאמר כולנו "לחיים": "לחיים", "לחיים"! על-ידי שמחה של מצוה יושפעו רחמים רבים על הכל, הכל יתעלה לעילא ולעילא ומן הטומאה לא ישאר זכר כלשהו!...

*   *   *

                   בספרו "בני דורי" (ראשל"צ תש"ו), משרטט מר אברהם דב חביב-לובמן – יליד תרכ"ד – כמה קוים לדמותו של הרה"ח ר' אהרן מלוזניא.

                   אביו של הכותב, ר' יהודה לבית ליבונטין (ששינה את שמו ל-לובמן), מהעיירה חוטימסק (פלך מוהילוב), היה חתנו של ר' חיים שמואל גרונם לובמן – גיסו של הר"ר אהרן.

                   בשנת תרל"ב בערך מלאו לסבו ר' חיים שמואל גרונם שבעים שנה, ובנר החמישי של חנוכה נתקיים סיום כתיבת ספר-תורה ומסיבה שבה נכחו "שנים עשר רבנים, ובראשם הרב הצדיק ר' אהרצ'י מליוזניא אחי הסבתא".

                   באותו מעמד רקדו תריסר הרבנים במעגל גדול, יד על שכם, התלהבו בלהט של קדושה וחסידות "ובראשם ר' אהרצ'י, שמרוב דבקות והתלהבות חלץ את נעליו ורקד כשהוא לבוש גרבים".

                   בערך בשנת תרל"ז שלחוהו הוריו לליוזנא אל "דודו" הרב ר' אהרצ'י, כדי שישים עליו עיניו וידריכו בתורה ובאמונה. בסופו של כל שבוע היה ר' אהרצ'י בוחן אותו על לימודיו במשך השבוע, ומוסיף לו ביאורים והסברים באותם עניינים.

                   "שנה תמימה שהיתי בליוזני, הסתופפתי בביתו של ר' אהרצ'י וחסיתי בצל כנפיו.. התרשמתי, ביחוד, מהאיש הגדול הזה שהתואר 'צדיק תמים' הולם אותו, על-ידי דרכיו ומדותיו התרומיות שבהן השפיע הרבה על בני העיירה. מצודתו היתה פרושה גם על העיר ויטבסק הגדולה, מקום מגורי בנו יחידו. לעתים קרובות היה נוסע לוויטבסק אל בנו. תושבי העיר, אנשים בני תורה, הכירו את ערכו של ר' אהרצ'י והוקירו את מדת צדקתו וחסידותו, היו באים אל ביתו, השתעשעו בדברי תורה והתבשמו בהם. שתו בצמא את דבריו, ומילי דחסידותא שהיו נהירין לו דבריה, דרכיה, וכוונותיה ומנהגיה התלויות בה".

                   בסופה של אותה שנה חזר הנער לבית הוריו, מפני – שכדבריו – לא  היה יכול לשאת את נטל החסידות שהטיל עליו דודו החסיד המופלא: סבלנותו פקעה מכך שאחרי קבלת-שבת היה נאלץ להמתין שעה ארוכה בבית-המדרש עד שדודו יסיים את תפילתו והתבודדותו; לא היה בכוחו להקשיב ל"חסידות" שנשמעה בכל סממניה מפיו של ר' אהרצ'י בשעת הסעודה-השלישית, בחברותא גדולה, ולזמר יחד עם הכל את ה"בני היכלא" בדביקות רבתא, ביחוד של הבחורים המשולהבים...

                   "נפרדתי בברכה מאת ר' אהרצ'י וברגשות אהבה והערצה לאדם הגדול והדגול הזה, שטעמתי גם שבט וגם חסד מאישיותו בשנת שהותי בביתו".

*   *   *

                   יצויין עוד, כי מעט מן החידושים שנעתקו מכתביו של הרה"ח ר' אהרן מלוזניא, נתפרסמו בשנים האחרונות בקובץ "פעמי יעקב" (גל' יא, ניסן-אייר תשנ"א; גל' יד, חשון-כסלו תשנ"ב).

 

1. הוא ד"ה "עלינו לשבח לאדון הכל" הנדפס בס' מאמרי אדמו"ר הזקן – הקצרים – עמ' תיד ואילך.

2. פרק לג (דף מב, ב).

3. וכמו שנתבאר בשם אדמו"ר הזקן, שעיקרה של הקביעות היא בנפש, ולכן אפשר שתהיה גם במיעוט הזמן. וראה תורה-אור פ' משפטים (עז, ד).

4. במס' חגיגה (ה, ב): רב אידי אבוה דר' יעקב בר אידי הוה רגיל דהוה אזיל תלתא ירחי באורחא, וחד יומא בבי רב (- מהלך שלשה חדשים היה מביתו לבית המדרש, ונוסע מביתו אחר הפסח ולומד יום אחד, וחוזר לביתו לשמח את אשתו בחג הסוכות – רש"י). והוו קרי ליה רבנן "בר בי רב דחד יומא" וכו' כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה, מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה. [ואף שמשמע שם בגמ' שכינוי זה לא לשבחו נאמר, אבל מה שהגמ' מספרת לנו את הסיפור הזה אינו לגנאי אלא לשבח, וכמ"ש כאן בפנים].

5. פ' ראה, ד"ה "אחרי ה' אלקיכם תלכו" (יט, ב ואילך).

                                                                                            (כפר חב"ד גל' 939)