הערות וביאורים – אהלי תורה
הערה ב"רשימות" חוברת ה
ב"רשימות" כ"ק אדמו"ר הכ"מ (חוברת ה עמ' 23) וזלה"ק: על ר"ז זה [=ר' זלמן זשזמער] ספר לי אדנ"ע שהוא פי' גולל אור מפני חושך – הוא הצמצום, וחושך מפני אור – הקו"ח [=הקו וחוט]. ומעיר שם רבינו, שפירוש זה מובא בסתם [היינו שלא בשם ר"ז הנ"ל] בד"ה החלצו רנ"ט.
ויש להעיר כי בד"ה ויקח ה' אלקים תרצ"ה (ס' המאמרים "קונטרסים", ח"ב עמ' שמב) מובא ביאור זה בשם אדמו"ר הזקן. וזלה"ק: וזהו פירוש המאמר גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור.. כמו שאמר רבינו נ"ע: גולל אור הבלי-גבול שלפני הצמצום, מפני חשך הצמצום והעלם נקודת הרשימו. וחשך הצמצום והעלם נקודת הרשימו, מפני אור הקו. עכ"ל.
ועוד נמצא ברשימה (כת"י) "בענין יום ולילה", מתלמידו של הרר"ז הנ"ל, הוא הרה"ק ר' הלל מפאריטש: שמעתי ממורי נבג"מ בענין אור מפני חושך, היינו אור העצמי שקדם לחושך ונתעלם בחושך וצמצום, וחושך מפני אור היינו בקיעת הקו הנקרא נהורא שבוקע מן ההעלם הנקרא חושך.
גל' תרצ
הערות ל"רשימות" חוברת ח
[א] עמ' 3: אדה"ז הי' קורא בעצמו בתורה בש"ק וביו"ט. והי' עומד מצד הימני, וטליתו על פניו, עד למטה מעיניו, אלא בשעה שנגש העולה לתורה, הי' מגבי' עיניו ומביט בו. עכ"ל.
ראה ברשימת אדמו"ר מוהריי"צ "ויכוח מינסק" (ס' התולדות אדה"ז ח"ב עמ' 394): על הרוב הי' רבנו הזקן קורא בתורה עצמו.. בשעת קריאתו בתורה, היה עומד לצד ימין מכוסה בטליתו על פניו ולא היו רואים רק את הדיקנא קדישא, והעולה לתורה היה עומד לשמאלו. ויש לפעמים היה מגביה את טליתו ומסתכל בעולה לתורה, וכמה פעמים אירע שהעולה היה מתעלף מרוב פחד. עכ"ל.
[ב] עמ' 5: ר"ח מבריסק.. ספר בשעת האסיפה בפ"ב.. זהו דבר ידוע ששמיעת "כתר" מרל"י מבארדיצעב בימים הנוראים הי' פוקד עקרות. עכ"ל.
ראה בס' שמועות-וסיפורים (מהדורת תשכ"ד עמ' סט), ששמע מאדמו"ר מוהריי"צ לרגל מה סיפר ר' חיים מבריסק את הסיפור הזה.
[ג] עמ' 5: נה"י בשו"א או בחיריק (ובהע' 24). ברשימה משיחתו זו של אדמו"ר מוהרש"ב אשר תח"י, נכתב, שנחלקו בזה השומעים המשגיח רא"ד מרזוב והמשפיע ראב"ד פוזנער.
[ד] עמ' 6: משנת תקס"ו ואילך, הי' אדה"ז אומר דא"ח ברבים.. אם הי' שבת ר"ח לא הי' אומר. עכ"ל.
כנראה שהיו גם יוצאים מהכלל, כגון בשנת תקס"ז ובשנת תקס"ח שאמר דא"ח בפ' שמות ובפ' וארא (ר"ח שבט), בשנת תקע"א אפשר שד"ה אני ה' אלקיכם וביאורו הם מפ' שלח, וד"ה והנה פרח מטה אהרן הוא מפ' קורח (ר"ח תמוז) – ראה ברשימת מאמרי אדה"ז בסוף 'כרם חב"ד' גל' 4.
[ה] היו זמנים שהצ"צ הי' אומר ביו"ט הלל לפני העמוד, במקום הש"ץ. עכ"ל.
בס' ימי-מלך (ח"ב עמ' 603) נדפס תצלום משיחת מוהריי"צ (ש"פ נח תש"ו) בגוף כתי"ק אדמו"ר הכ"מ, ובסעיף יג שם: שאל השואל, מספרים כי הצ"צ הי' יורד לפני התיבה ובפרט באמירת הלל. וענה כ"ק אד"ש: לא בימי הנשיאות, כ"א לפעמים, באמירת הלל בר"ח.
[ו] עמ' 12: יצא ראש התחנה בדימוס. עכ"ל. ופירשו בהע': גזר דין ועונש. עכ"ל. אך נראה יותר שהכוונה שנאלץ להתפטר ממשרתו ולצאת ל"פענסיא" (וכפי שהי' שימוש הלשון "יצא בדימוס" בזמן כתיבת ה"רשימות").
[ח] עמ' 18: ..כשבאים צוהיצט.. ווארעמע טיי. פעם אמר לי אדנ"ע: אז דו ווילסט רעכען דאס צו צו אתכפיא. עכ"ל.
הרה"ח ר' שלמה חיים קעסעלמן ע"ה סיפר, ששמע מאדמו"ר מוהריי"צ, שפעם הגיע הביתה "צוהיצט" ביום חם וכו', ורצה לשתות כוס מים קרים. אך אביו מוהרש"ב אמר לו שישתה טיי חם. שאלו מוהריי"צ: אתכפייא? והשיבו: רעכען ווי דו ווילסט. דאס איז געזינטער אויך.
[ט] עמ' 20: כשהי' אדנ"ע דר במלון ימים אחדים הי' קובע מזוזה. עכ"ל.
ברשימותיו של הרה"ח הגר"י לנדא ע"ה נכתב בזה"ל: כידוע כשהי' כ"ק אדמו"ר הק' [מוהרש"ב] נכנס לדירה חדשה, הי' שוהה זמן מסויים עד שקבע את המזוזות.. והראה בידו הקדושה על הפארקעט ואמר: ביי מיר וועט קיין איין ברעטעלע ניט בלייבן ניט קיין מזוככדיקע. עכ"ל.
[וכפי ששמעתי גם אני מפי הגר"י לנדא, הרי שקביעת המזוזה היתה אחרי שלושים יום].
הערות ל"רשימות" חוברת ט
[א] עמ' 4: חורף תרע"ג הי' אדנ"ע במענטאן, "ונסעתי אז לשם לבקרו, ושהיתי כשני שבועות בערך.. והי' הסדר שהיינו הולכים על שפת הים.. עכ"ל.
וראה באג"ק מוהריי"צ ח"ג עמ' רצג (משנת תרצ"ה): בחורף תער"ג נסעתי לבקר את הוד כ"ק אאמו"ר.. שהי' אז במענטאן – צרפת – והיינו מטיילים על כיפא דימא.. יותר על ב' שבועות התעכבתי אז..
[ב] עמ' 10. שו"ה דער געפיל: "העכער פון דעם הער".
כנראה צ"ל: "העכער פון דער הער".
[ג] שם: אדנ"ע סיפר, הצ"צ בשביעי של פסח.. משה רבינו האט געהאט קאלטען ברען. (ובהערת רבינו שם): ברען דוקא. עיין בקונטרס אטואצק. עכ"ל.
ונראה שהכוונה לשיחת ליל שש"פ תרצ"ז באטוואצק (סה"ש תרצ"ז עמ' 233): ר' אליעזר שמעון סיפר לפני אאמו"ר שהוא עצמו הי' אצל הצ"צ בחגה"פ, ואמר אז הצ"צ.. כי בשעת קרי"ס היו כל ישראל בהתפעלות גלוי' וגדולה לאלקות, ולמשה רבינו הי' לו אז קאלטע בראנד. ולמחרת ביאר זה אאמו"ר.. [עיי"ש].
[ד] עמ' 12: האנשים אשר גרו שלא לרצונינו ולרצון אנ"ש בהבית הסמוך להאהל.. לא האריכו ימים שם.. עכ"ל.
ראה ביתר פירוט בס' אשכבתא-דרבי (עמ' 120) ובשמועות-וסיפורים (ח"ג, מהדורת תשל"ז עמ' 287-286 – והוא ע"פ רשימותיו של הרה"ח ר' בערל יפה ע"ה).
[ה] עמ' 17: הצדיק האמור בתניא הוא ג"כ מדריגה בבינונים, שהרי נקרא ספר של בינונים ולא צדיקים. עכ"ל.
ראה בס' המלך-במסיבו (ח"א עמ' שו), מדיבורי ליל אחש"פ תשכ"ט: כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר על צדיק שבתניא שזהו צדיק שבבינוני, שהרי הספר הוא ספר של בינונים.
סדר היום – צדקה ומקוה
בגל' תדש (עמ' 8) דייק הת' מ.מ.ג. ברשימת רבינו (חוברת כ), שלכאורה משמע שצריכים להקדים צדקה למקוה וללימוד שקודם התפילה.
ולענ"ד אין מאותה רשימה כל הכרח לדיוק זה (בנוסף לשאר התמיהות שמעלה הכותב הנ"ל), שהרי כוונת רבינו בפשטות היא ש"סדר היום" כלול מעבודת כל האבות וכל השבטים, ובהקדמת האבות לשבטים, ותו לא. ואילו סדרן של האבות וסדרן של השבטים הוא לאו דוקא (והרבי רק מבאר את פרטי העבודה לפי סדר האבות).
ולא זו בלבד, אלא שגם "סדר היום" בעבודה דבחי' השבטים שבדברי רבינו אינו כסדר לידתם, כגון שעבודת יששכר צ"ל בדוקא מיד אחר התפילה, קודם לגד ואשר. ועיי"ש עוד.
ומענין לענין בענין סדרן של השבטים, דבר פלא איתא בס' מי-השילוח לרה"ק מאיזביצא (פ' וישלח), שט"ז פעמים נמנים השבטים בתורה, ולעולם אין סדרם במקום אחד זהה לסדרם במקום אחר (עיי"ש פרטם של הסדרים למקומותיהם). וכל סדר מורה על בחינה שונה והוראה אחרת.
כך גם בענייננו, א"א לקבוע "סדר יום" מדויק שבו יהיו שווים כולם, שהרי אינה דומה עבודתם של יושבי-אהלים לעבודתם של בעלי-עסקים, ובדרך פרט אינה דומה עבודתו של אדם זה לעבודת חבירו.
ובעיקר דברי רבינו יש להבין, שכתב את ה"מקוה שקודם התפילה" כדבר של קבע ב"סדר היום", ומציין ללקו"ת ד"ה "תחת אשר לא" בסופו (פ' תבוא דף מג, ג-ד). והנה בלקו"ת שם נמנה המקוה בין שלושת הדברים הבאים להסיר את כל המונעים בתפילה, אך בעוד שהצדקה והלימוד אכן צריכים להיות בכל יום ויום קודם התפילה, הנה הטבילה במקוה (דמיירי בלקו"ת שם) היא טבילה לטהרה מן הטומאה, ולכאורה לא משמע משם שצריכים לטבול בכל יום. וא"כ איך יתאים זה עם המובן מרשימת רבינו שבכ"י צ"ל עבודת כל שלושת האבות. וצ"ע.
גל' תשח
הערות ב'רשימות' חוברות ח, לט, מ
א] ב'רשימות' חוברת ח (עמ' 22), בדבר מכתבו של אדמו"ר האמצעי "בתועלת עבודת האדמה", אשר "גוף כתי"ק המכתב לא נמצא". ומעירים העורכים, שבאותה תקופה (תרצ"א) לא נמצא גוף כתי"ק המכתב, אך כנראה שנמצא לאחרי זמן, וצילומו נדפס ב'התמים' חוברת ב (משנת תרצ"ו).
וכבר העיר הרה"ח ר"א חיטריק שי' (קובץ עיונים והערות ברשימות קודש, א, עמ' 121), שהנדפס ב'התמים' שם ניכר לעיני העוסקים בכת"י שאינו גוכתי"ק אדמו"ר האמצעי, ו"הוא טעות עורך ה'תמים' שלא ראה כתי"ק מאדמו"ר האמצעי".
ויש לתקן במקצת את הדברים הללו, שהרי עורך 'התמים' ראה וראה כתי"ק אדמוה"א, ובאותו דף עצמו הדפיס גם צילום מכתי"ק אמיתי של אדמוה"א. אך אומנם, ניכר לעין כל שלא קרב זה אל זה.
ובעיקר יש להעיר מהאמור באג"ק רבינו (כרך י' עמ' צט): חוששני אשר כתב יד אדמו"ר האמצעי בטח לקח [י' ורפל ב"ספר החסידות" שלו] ממה שנדפס ב"התמים" (בענין ההצעה ע"ד יסוד מושבות), ולדעתי אין זה אופייני כ"כ לכתבי יד אדמו"ר האמצעי, ומוסג"פ צילום מאחד ממכתביו. עכלה"ק.
*
ב] ב"רשימות" לפ' שמיני (חוברת לט, עמ' 13-14) כותב רבינו: וכן במקדש... כי גם קרקע המשכן קודש. עכלה"ק. ובהע' 13 באים העורכים לתרץ מה שסיים במשכן אע"פ שפתח במקדש.
ולענ"ד במ"ש רבינו "כי גם קרקע המשכן קודש", לישנא דקרא נקט בפ' סוטה (נשא ה, יז): "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן" וגו'.
וגם הרמב"ם בפ"ג מסוטה הל' ט-י פותח במקדש ובהיכל, ומסיים ב"ולוקח עפר מקרקע המשכן".
וכל זאת בנוסף למארז"ל שמקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש.
*
ב"רשימות" לפ' תזריע-מצורע (חוברת מ, עמ' 8), שהמצורע אסור בתשמיש ואסור בתלמוד תורה. ויש להעיר שהרמב"ם בפ"י מטומאת צרעת ה"ו פוסק שהמצורע מותר בתשמיש (ועיי"ש בכס"מ). ועוד פוסק שם הרמב"ם, שהמצורע קורא ושונה ודורש. ובגמ' מו"ק טו, א הוא פשוט להיתר. ודברי רבינו צ"ע (וראה בדברי העורכים בהע' 20).
עוד שם (בעמ' 8): "והעושר והכבוד מלפניך", דקאי אחכמה ובינה. עכל"ק. ופירשו שם: כבוד – חכמה, ועושר – בינה (כדמשמע מדברי רבינו, שהבינה היא היפוכה של העניות, והיינו "עושר").
ויש להעיר כי גם בסידור הרמ"ק (ב"ויברך דוד") נתפרש ש"עושר וכבוד" הם בינה וחכמה. ואילו בסידור האריז"ל (שם) מבואר ש"עושר וכבוד" הם חכמה ובינה. וכך נתבאר בדא"ח רבות פעמים שייכות החכמה דוקא ל'כבוד', שהוא גימטריא לב נתיבות החכמה.
עוד שם (בעמ' 9), דריב"ל מתדבק בבעלי ראתן ולומד תורה (כתובות עז, ב). צריך ביאור השייכות לכאן, שהרי "בעלי ראתן" אינו ענין למצורע, אלא כדפירש"י שם שהוא שרץ במוחו. ובגמ' שם מיירי ממוכי שחין, שאין עניינם צרעת ונגעים כלל (ראה רש"י תזריע יג, יח). ועוד מוכח בגמ' שם בסוף ע"ב, שבעלי ראתן הו"ע אחר ממצורעים.
עוד שם (בעמ' 11): האומר אין לו אלא תורה וכו', וצ"ל ברכו בתורה. עכלה"ק. לכאורה נראה שגם במארז"ל "על שלא ברכו בתורה תחילה" לומר רבינו שצ"ל לימוד על-מנת לקיים, וכפי שמביא לענין זה ממארז"ל "האומר אין לו אלא תורה", וכדמשמע מעניינו. וצ"ע היכן נתבאר כן במארז"ל זה ד"ברכו בתורה".
גל' תשו
הערות קצרות ב'רשימות' חוברת מד
ב'רשימות' חוברת מד (עמ' 9), שה"כל" נחלק לג': א) אסור, ב) מצוה, ג) רשות. עכ"ל.
וראה בפיה"מ להרמב"ם אבות (א, יז) שמחלק את הדיבור לחמישה חלקים שהם שלושה: המצוה בו והאהוב, האסור והנמאס, המותר. וראה גם בפרק חמישי משמונה פרקים להרמב"ם אודות הדיבור לסוגיו.
ולכאורה שאר הדברים שאינם דיבור (או מחשבה באותם עניינים), גם לדעת הרמב"ם הם נחלקים רק לג' עניינים הנ"ל בדיוק.
*
עוד באותה רשימה (עמ' 13), בהע' 21 מפרשים העורכים את כוונת רבינו בהוספת תיבת "וכו'", שבא לרבות גם את הציוויים של צער בעלי חיים ובל תשחית, שהם מדגישים לכאורה את מציאותם וחשיבותם של הבע"ח (או הדומם והצומח, בציווי ד"בל תשחית").
יתכן ויפה כיוונו בביאורם, אבל הדוגמה של "בל תשחית" לכאורה אינה עולה יפה. שהרי כל פרטי ההלכות של "בל תשחית" מורים להיפך, שאין לדומם ולצומח מציאות וחשיבות עצמית, אשר ע"כ איסור זה חל רק על "דבר הראוי ליהנות בו בני אדם" (שו"ע אדמו"ר הל' שמירת גוף ונפש ובל תשחית סעיף יד), וכן רק על אילן מאכל שיש בו עדיין תועלת לאדם, ואילו "כל אילן סרק מותר לקוצצו אפילו אינו צריך לו כלל" (שם, סעיף טז).
שם, עמ' 11 בהע' 18, ט"ד. נדפס: "האפשרות". וצ"ל: כתב "האפשרות".
גל' תשח
הערות קצרות ב'רשימות' חוברת נ
ברשימות לפ' פנחס (חוברת נ) עמ' 11: וכמו התועה ביער.. שמתחיל בהסרה.. עד שמוצא עצמו ביער אפל. עכ"ל. ויש להעיר קצת מהידוע בשם הבעש"ט נ"ע (והוא בס' צוואת הריב"ש אות עו): כי כאשר האדם מפריד א"ע מהשי"ת מיד הוא עובד ע"ז, ולא יש דבר ממוצע, וזה וסרתם ועבדתם.
עמ' 13 (בלשון רבינו עצמו): כביצה המוזרת (סנהדרין [פב, ב]), היינו היפך ענין ההולדה שזהו כח הא"ס שבטבע. עכ"ל. ולהעיר מפירש"י בסנהדרין שם בביאור ביצה המוזרת, "שהוקלש ונתבלבל" וע"כ אינו מוליד, וגם זה היפך ענין הא"ס שאין בו שינוי וחלישות. וכן ענין הזוב הוא כביצה המוזרת (רש"י פ' מצורע טו, ב והוא מגמ' נדה לה, ב), ובגמ' שם שהוא מבשר המת (שאינו מוליד), וברש"י שם שביצה המוזרת אינה משרצת אפרוח.
ועוד שם: נהרות המכזבין.. היפך ד"ה' אלקים אמת". עכ"ל. חסר כאן ציון למבואר בכ"מ שאמת עניינו שנמשך ללא הפסק וללא שינויים, אל"ף מ"ם תי"ו וכו' (וכן חסר שם ציון למ"ש בהמשך "ותורת אמת נתן לנו", שהוא ע"פ ל' הברכה ונתן לנו תורת אמת).
בעמ' 15: ולכן נמצא [באליהו] מעלה גם לגבי משה רבינו ע"ה וכו'. עכ"ל. יש לציין למבואר בס' דרך-מצותיך (דף לא, ב). וראה הנסמן במ"מ וציונים שם למאמרי אדמוה"ז.
גל' תשי
הערות ל"רשימות" חוברת נא
לכללות הקושיא מה בין נדרים לבין מארז"ל דייך מה שאסרתך תורה וכו', והביאור שבירידת הדורות ניתוספו גדרים וסייגים וכו' – כך נתבאר ענין זה גם בלקו"ש ח"ד עמ' 1076 ואילך. וש"נ גם ללקו"ת דרושי ר"ה (דף נז, ג). וראה גם מאמרו של אדמו"ר הזקן ד"ה ענין המעשה דר' וואלף קיצעס תלמיד הבעש"ט (ס' מאה-שערים עמ' 78), שנשמות ודורות הנמוכים יותר צריכים להחמיר ולגדור יותר.
עמ' 7. בהא שבשעה שהאדם הוא בבחי' מקבל מהמאכל הרי זו ירידה גם למאכל, נתבאר בלקו"ש ח"ב עמ' 455 שהוא מפני שהמאכל הוא שגרם לו לירד.
עמ' 7. כשרואה שמוכרח לזה, ע"פ רוב הרי זה ראי' שיכול להעלותו. לכאורה יש להעיר קצת מהמבואר בצוואת הריב"ש (אות קט). עיי"ש.
עמ' 7. פעור... פסולת וצואה. כנראה שמחמת הפשיטות לא ציינו לשייכות ע"ז דפעור לפסולת וצואה (וגם לא ב"רשימות" חוברת נ עמ' 10, שפעור עבודתו בצואה). והוא במס' סנהדרין (דף ס, ב) במשנה. וקבלה בידי מצייני ציונים, שיש לציין את המקור גם לדבר הפשוט ביותר, וראייתם ממס' חגיגה (יב, א) שמובא שם הפסוק "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", ונסמן שם ל"בראשית א", אע"פ שדבר זה ידוע לכל בר-בי-רב.
עמ' 8. פסולת שולחן מלך מלכי המלכים. ראה המשל בסידור עם דא"ח (דף רצד, א).
עמ' 8. ולא בשמים היא. אף כי ציינו לפס' בפ' נצבים (ל, יב), אך כאן עיקר הכוונה היא לא לפשט הפסוק, אלא כפי שהוא נלמד בדברי הגמ' בב"מ (הנסמנת בהע' 29). וזה גם כלל בדרכי הפסיקה, ש"לא בשמים היא" (ראה לקו"ש ח"ד עמ' 1178).
גל' תשיא
הערות ל"רשימות" חוברות נא, נב, נו
ב"רשימות" חוברת נא (עמ' 8): פסולת שולחן מלך מלכי המלכים. עכ"ל. משל זה מבואר בסידור עם דא"ח (דף רצד, א).
בחוברת נב (עמ' 14): "השומר שבת, השבת שומר אותו". ובהע' 13 מציינים לאג"ק מוהריי"צ (ח"ו עמ' קצא), ומוסיפים, שכנראה הוא ע"פ האמור במדרש תהלים: "אדם שמר אותו.. והי' יום השבת משמרו מכל רע".
והנה באג"ק שם (וכן להלן בעמ' קצג) נאמר, שעתה הוא הזמן שהשבת תשמור את ישראל (עיי"ש). אך טוב יותר לציין לאג"ק מוהריי"צ (ח"ח עמ' שיט), ששם הלשון הוא כמעט כלשון רבינו: "השומר את השבת, השבת שומרת אותו ובני ביתו".
ובטור או"ח (סי' רסז): ואין חותמין שומר עמו ישראל לעד, כדאיתא במדרש שבשבת אין צריכין שמירה שהשבת שומר. ונוהגין לומר פסוק ושמרו בני ישראל וגו', לומר שאם ישמרו שבת אין צריכין שמירה. עכ"ל.
ובט"ז או"ח (שם): שאם ישמרו את השבת השבת ישמור אותם.
בחוברת נו (עמ' 4): קודם חטא עה"ד ובזמן שלמה הבירור בשלום ובמנוחה, אבל עתה ע"י מלחמה, נהמא אפום חרבא ליכול, דם רב שפכת. עכ"ל.
ולא נתבארה שייכות הפסוק "דם רב שפכת" לכאן, רק ציינו (בעמ' 6 הע' 4) שפסוק הוא בדברי הימים א כב, ח.
ונראה שבתיבות אלו מרמז רבינו לכללות הענין שבדה"י שם (בפס' ח-ט), הן לתקופת דוד שעליה נאמר "דם לרב שפכת ומלחמות גדולות עשית", והן לתקופת שלמה שעליה נאמר שם "הוא יהיה איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו מסביב... ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו".
הערה ב'רשימות' חוברת נז
ב'רשימות' חוברת נז (עמ' 7): "..זאגט דעם בעל שם.. זאל מען זאגען אז דער בעל שם זאגט.. ובפענוחים (בעמ' 15) הוסיפו בשני המקומות "בעל שם טוב".
והנה בלוח הי"י (הנסמן שם בהע' 27), הוסיף רבינו גם הוא בפעם הראשונה וכתב "בעש"ט", אך בפעם השניה השאיר את הביטוי "בעל שם" כמות שהוא. ונראה דסבירא ליה לרבינו שכך בדיוק יש לומר, וכפי ששמע מאדמו"ר מוהריי"צ.
גל' תשכב
הערות קצרות ב"רשימות" חוברת נז
בחוברת זו נזכרים כמה שמות מחשובי אנ"ש, ובהיות שרובם (או אף כולם) נספו עקה"ש, אמרתי אעשה להם זכר מה.
"רשימות" עמ' 5: ע"ק מצד החתן, ר' שמעון שי' בר' הלל בלינער. ע"ק מצד הכלה, ר' אהרן ארי' ליב שי' בר' אלי' שאול ז"ל חפץ.
ר' שמעון בלינער הי"ד, נכדו של המשפיע "ר' מיכאל דער אלטער". בשנות שבתו במוסקבא ובריגא הי' מגיד שיעורי תורה בנגלה ובחסידות. ממנהלי "אחות התמימים" בריגא. (ראה: יהדות לטביה, עמ' 374. ליובאוויטש וחייליה, עמ' 180).
ר' אהרן א"ל חפץ הי"ד, מראשי חברת "שומרי שבת" ובנק "שומרי שבת" בריגא. נזכר בפרטיכל של הועד להרחבת לימוד דא"ח במדינת לטביא והמשפיעים בריגא. (ראה: יהדות לטביה, עמ' 388. אג"ק מוהריי"צ, יא, עמ' קלד-קלה).
"רשימות" שם: ובאנו על החתום.. פה ק"ק ריגא, נאום יעקב בן אלחנן הענדיל הלוי הורויץ, ונאום יחזקאל בר' שמואל ז"ל פייגין.
ר' יעקב הורויץ, מהגבירים שעמדו לימינו של אדמו"ר מוהרש"ב לתמכו בהחזקת "תומכי תמימים" וכו' (ראה במפתח השמות לאג"ק מוהרש"ב, ובאג"ק מוהריי"צ, ח, עמ' קי-קיא).
ר' יחזקאל פייגין הי"ד, כבר ציינו ב"רשימות" שם (עמ' 12) לס' השיחות תרפ"ד עמ' 51 הע' 1.
"רשימות" עמ' 9: ..כתובה ע"י הרב מפוסטוב... העדים – הרבנים ר"ל שיינין ור"ג וילענסקי נ"י.
הרב מפ?וסטוב – הר"ר יהודה [ישראל?] ליב פריידין הי"ד. בן הר"ר לוי יצחק פריידין. באג"ק מוהריי"צ (יא, עמ' קצא), מכתב התעוררות לאנ"ש לבחור בו לרב ומנהיג העדה בפאסטאוו (POSTOV) פלך וילנא. וראה גם בס' מגדל-עז, עמ' רלא. ולא זו היא פסטוב (FASTOV) שבוואהלין, שבה התגורר ר' אברהם "הקדוש" ("המלאך") בן הרב המגיד ממעזריטש (הנקראת גם חוואסטוב – ראה ס' החקירה נ, א). והוא אחיהם של הרבנים החסידים ר' שמואל פריידין הי"ד רב דפליסא, ור' מנחם מענדל פריידין רב דטשאריי (בעהמח"ס עליות-מנחם). [בקטע זה טעיתי, ראה להלן].
ר' לייב שיינין הי"ד, רב דק' דאקשיץ פלך וילנא (ראה בס' ליובאוויטש וחייליה, עמ' 465. "די אידישע היים", גל' 12. "בטאון חב"ד", גל' 22. ובכ"מ).
ר' גדליה וילענסקי הי"ד ("פ?אטשעפ?ער"). רב דק' דאלהינאב פלך וילנא (ליובאוויטש וחייליה, עמ' 266).
* * *
ב"רשימות" שם (עמ' 7): ..זאגט דער בעל שם... זאל מען זאגען אז דער בעל שם זאגט...
ובפענוחים (בעמ' 15) הוסיפו בשני המקומות "בעל שם טוב". והנה בלוח הי"י (הנסמן שם בהע' 27), הוסיף רבינו גם הוא בפעם הראשונה וכתב "בעש"ט", אך בפעם השניה השאיר את הביטוי "בעל שם" כמות שהוא. ונראה דסבירא לי' שכך בדיוק יש לומר, כפי ששמע מאדמו"ר מוהריי"צ.
גל' תשיג
הערות ב"רשימות" חוברות נז, ס
[א] ב"רשימות" חוברת נז (עמ' 9) נזכר "הרב מפוסטוב". בגל' תשיג (עמ' 6) פענחתי שהוא הרי"ל פריידין הי"ד, ואילו הרי"מ קאזמינסקי שי' פענח (בעמ' 8) שהוא הרמ"מ קופערשטאק ע"ה. כמובן שהצדק אתו ואתי תלין משוגתי, וממקומו הוא מוכרע, שציינתי שם לאג"ק מוהריי"צ שבה מעורר את אנ"ש בדבר בחירתו לרבנות פוסטוב, והיא מחודש אייר תרצ"ג, ואילו ב"רשימות" הנ"ל מיירי מחודש סיון תרצ"ב שעדיין לא נבחר לרבנות פוסטוב (אגב, שם עירו של "המלאך" בן הה"מ הוא פסטוב - FASTOV, ולא כפי שנדפס בגל' שם בטעות).
[ב] ב"רשימות" חוברת ס (עמ' 9) כותב רבינו: דבחול שאני, דאם לא ידחו גם אז שבות זה, נמצא בטלה מצות תק"ש לגמרי – ויש להעיר מסברת הט"ז ( ) דדבר שהותר בפירוש בתורה לא אסרוהו חכמים. עכ"ל. וציינו העורכים שהכוונה לדברי הט"ז באו"ח שם (סי' תקפ"ח).
אך הט"ז על אתר כותב מעין סברת רבינו, ובכגון דא מתאים היה לכתוב בסגנון "וכמ"ש הט"ז כאן" וכד', ולא בסגנון של "ויש להעיר מסברת הט"ז" וכו'. ומה גם שבט"ז שם ליתא ללשון "דבר שהותר בפירוש בתורה לא אסרוהו חכמים".
ופשיטא שהכוונה לדברי הט"ז ביו"ד ריש סי' קי"ז, ששם נאמר: "דאין כח ביד חכמים לאסור דבר שפירשה התורה בפירוש להיתר" (וכרגיל בדברי הפוסקים שמציינים לסברת הט"ז הזו ביו"ד). ורבינו מסמיך את הסברא הזו לענין גזירת חכמים בתקי"ש. ועפ"ז אכן צ"ע מדוע לא כתב שדבריו מכוונים לדברי הט"ז על אתר, שהוא גם הוא מסמיך את דבריו למ"ש בסי' קי"ז שם.
גל' תשיד
הערה ב"רשימות" חוברת סג
בסוף דבריו ב"רשימה" זו מפרש רבינו שאליבא דר' שמעון לא הוסיף הקב"ה מן החול על הקודש מפני שלא שייך אצלו הטעם להוספה זו, "משא"כ במצות דזכר ליצי"מ דאנכי ארד עמך וכה"ג". עכ"ל.
אם הבנתי נכונה את ביאור המערכת למשפט האחרון הנ"ל, נמצא שיש כאן שלושה עניינים: [א] תוספת שבת שאינו שייך אצל הקב"ה (אם דרשינן טעמא דקרא), [ב] מצוות שקיומן קשור עם הטעם ד"זכר ליציאת מצרים" שאותן גם הקב"ה מקיים, היות וגם אצלו שייך טעם זה כי גם הוא כביכול ירד עמם למצרים ויצא משם, [ג] מצוות נוספות כה"ג שטעמן שייך גם אצל הקב"ה.
ולענ"ד א"א לפרש כך, שהרי כאן לא מדובר בשאר מצות, אלא עלינו לחלק בשבת גופא מיני' ובי' בין הדברים השייכים אצל הקב"ה (כשמירת שבת בכללותה שהקב"ה מקיימה) לבין דברים שאין הוא מקיימם (כתוספת שבת). והחילוק צ"ל מצד טעם המצוה.
ולכן מבאר רבינו שבגלל הענין ד"אנכי ארד עמך מצרימה" לכן שייך גם אצל הקב"ה הטעם הכללי למצות שבת שהוא "זכר ליציאת מצרים" (כלשון הקידוש לליל ש"ק), וכמפורש בקרא "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים גו' על כן צוך ה"א לעשות את יום השבת", והוא משרשי מצות איסור מלאכה ביום השבת (כמ"ש בס' החינוך מצוה לב).
ועפ"ז מה שמסיים רבינו 'וכה"ג' – צ"ל שישנם עוד טעמים כה"ג לביאור שייכותה של מצות השבת לקב"ה, ולא רק הטעם ד"אנכי ארד עמך מצרימה".
ואף שלשם הביאור הנ"ל צריכים לדחוק קצת בלשונו של רבינו, ולומר ש"משא"כ במצות" הכוונה למצוות של יום השבת דוקא, אבל אם לא כן יקשה כנ"ל, ששאר המצוות אינן הדבר המקביל ל"תוספת שבת" עד שנאמר עליהן "משא"כ במצות דזכר ליצי"מ", כי הדבר שלעומת ה"תוספת שבת" צ"ל איסורי המלאכה דשבת. וכן יקשה לשונו של רבינו שלא כתב משא"כ במצות עד"מ דזכר ליצי"מ וכו' וכה"ג.
גל' תשטו
הערה ב"רשימות" חוברת סה
בעמ' 9, מנהגו של אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע: הי' אומר "תפלת הדרך" בכל יום ויום אחר התפלה – בלא שם ומלכות – עד שהי' חוזר לביתו, אף שהי' נשאר במקום אחד ירחים אחדים. עכ"ל.
ויסודו בדבר האמור בסידור אדמו"ר הזקן בדיני תפלת הדרך: ובשאר הימים שמתעכב בדרך עד שובו לביתו, יאמר אותה בכל בוקר אפילו במלון, ויחתום "ברוך אתה שומע תפלה" בלי הזכרת השם. עכ"ל.
ובס' קצות-השלחן סי' סז (בדי-השלחן אות ז) כתב: מסופקני אם זה דוקא ביום שרוצה לצאת לדרך (ומה שמותר לומר אפילו במלון [ולא "חוץ לעיר"] היינו לפי שכבר החזיק בדרך כמבואר בשו"ע סי' קי), אבל כשמתעכב במלון איזה ימים לנוח מדרכו, מדוע יתפלל אז בכל בוקר. ובשער-הכולל על הסידור [פרק יב אות ב] פירש אפילו נתעכב כמה ימים במלון או בעיר אחרת מ"מ יאמר בכל יום תפלת הדרך. ולא ידעתי מנא ליה. עכ"ל קצוה"ש.
וכתב בס' משמרת-שלום (קוידנוב) בביאורו לסי' טז: ונוראות נפלאתי על רבינו הרב בסידור שלו שכתב וז"ל, ובשאר הימים שמתעכב בדרך עד שובו לביתו יאמר אותה בכל בוקר אפילו במלון ויחתום ברוך אתה שומע תפלה בלי הזכרת השם, עכ"ל, ולא ידעתי מנין לו, והוא לכאורה נגד כל הפוסקים [שצריך לומר הברכה בשם ומלכות], וגם הוא ז"ל בשו"ע שלו [סי' קי סעיף ה] כתב כדברי כל הפוסקים ולא הביא שום דעה אחרת... אך כי ודאי גאון וקדוש כמוהו מסתמא היה לו מקור לזה וכו'. עכ"ל (ובמהדו"ב לשם כתב לתרץ ע"פ דברי הפר"ח שתפלת הדרך היא רק במקום סכנה [ולא בהיותו במלון], "אלא דמה שחילק בין פעם ראשון לאח"כ לע"ע לא מצאתי מקור לזה". עכ"ל). ועיין בדרישה סי' קי אות ו שציין אליו בשער-הכולל שם.
ולכאורה הי' אפ"ל דהא דאין מברכים בהזכרת השם, היינו דוקא כששוהה במלון ואין בדעתו להמשיך בדרכו באותו יום, אבל אם דעתו להמשיך וללכת למסעיו אפשר וצריך לברך בשם ומלכות (וכדמשמע לכאורה חילוק זה בשו"ע אדמו"ר שם). אך בשער-הכולל שם מפורש שמזכירים את השם רק ביום הראשון ולא בכל דרך נסיעתו וחזרתו.
וצ"ע אם יש לדייק כך מלשון אדמו"ר בסידור שכתב "עד שובו לביתו", דהיינו "עד בכלל" שכולל גם את דרך נסיעתו חזרה. וה"ה אם ניתן לדייק כך מלשון רבינו ברשימה דנן "עד שהי' חוזר לביתו", אם "עד בכלל", דהיינו שגם בצאתו לדרך חזרה לביתו לא אמר את תפלת הדרך בשם ומלכות. ודבר זה צ"ע למעשה גם למי שאינו מקפיד לנהוג כדעת רבינו לומר תפלת הדרך בכל יום שמתעכב בדרכו.
גל' תשטז
הערה ב"רשימות" חוברת סז
בעמ' 7 נזכר (ברשימתו של אדמו"ר מוהריי"צ): "הארלאציק מילך". ונתבאר בהע' שם: מעט ("א? הא?ר") חלב. עכ"ל.
ודברים אלו דברי טעות המה, ו"הא?רלא?ציק מילך" אינו אלא קנקן חרס בעל צואר ארוך המיועד לחלב.
במאמר מהר"ר הלל מפאריטש (ד"ה שכל אדם וכו'. הדפסתיו ב"פלח הרמון" – מאמרים ורשימות, ירושלים תשנ"ב, עמ' נח) נאמר: דמי בעיניו כפירורים שאין בהם ממש (ובל"א אזויא ווי הארלאציקעש). עכ"ל. ואולי יש למלה זו משמעות נוספת.
גל' תשיז
הערה ב"רשימות" חוברת סט
בתחילת הרשימה מובא הסיפור אודות גילוי ה"נערוו" (עצב, וריד) שהוא הגורם שבשעה שהאדם מתאמץ לזכור דבר מה הוא מרים ראשו, וכשמעיין – מוריד ראשו, ואדמו"ר מוהרש"ב הראה שתגלית זו כבר כתובה בביכל מאמרי אדמו"ר האמצעי.
וציינו שם ללקו"ש ח"ב עמ' 364, ששם הובא סיפור זה מס' המאמרים השי"ת עמ' 140 (ועתה הוא נדפס בס' השיחות תש"ד עמ' 68).
וכו"כ הבדלים בין הסיפור שב"רשימות" לבין הסיפור שבס' השיחות, ומהם: מתי סיפרו זאת למוהרש"ב, בין הנטילה לניגוב או בשעת הסעודה; מתי הראה זאת מוהרש"ב בביכל המאמרים, אחר אכילת "המוציא" או אחר הסעודה; האם ההסבר להרמת הראש והורדתו ניתן ע"י מגלי הווריד (ככתוב ברשימה), או שמא הם רק גילו את הווריד המועיל לזכרון ולהעמקה, ואילו ההסבר הנ"ל ניתן במאמרי אדמוה"א (כאמור בשיחה, אף שי"ל שדיוק זה אינו בדווקא).
וכבר העירו לפני שנים רבות באחד הקובצים, שכדמות ענין זה נמצא בס' שבילי-אמונה לחד מן קמאי (הוא ר' מאיר אלדבי מצאצאי הרא"ש, נתיב רביעי, שביל ראשון, דף לה, ד במהדורת ווארשא הנפוצה), וז"ל: ודע כי בחדר התיכוני הנקרא שופט יש בו שביל אחד חלול וכו' ויש בו מעט מהמוח, וצורתו כדמות תולעת עולה ויורד באותו השביל אל החדר האחרון, ובו יזכור מה ששכח. ומפני זה מי שמבקש לזכור איזה דבר זוקף ראשו ומסתכל כלפי מעלה כדי לסייע לאותו השביל להפתח ויזכור, וכאשר רוצה להבין כופף ראשו כדי שיסגר השביל ההוא ואז ישאר הרוח באותו החדר הנק' שופט עד שידע תכונת הדבר שרוצה להבין. עכ"ל.
ובס' אוצר-הגדולים (ח"ו עמ' קמו) מביא מס' מדרש-פנחס להרה"ק ר' פנחס מקאריץ, שאמר כי איתא בס' שבילי-אמונה בהקדמה שבא לו אדם במחשבתו וכו' וכשסיים הספר בכתב בא ג"כ האדם במחשבתו, ואמר על כך הר"ר פנחס כי כל הספר הנ"ל הוא בצורת אדם עכ"ל (הרר"פ), והדברים מובנים לבא בחכמת האמת. עכ"ל אוצר-הגדולים. ונראה שהם הם הדברים, והכוונה שגם עליו אמרו שראה את דמות האדם בעליונים ולמד ממנו לגוף האדם התחתון.
והנה בשנים האחרונות נדפס ס' תורה-אור למהר"מ פאפירש (ירושלים תשמ"ט), ושם בפ' בא (עמ' פו) נאמר: תפלה של ראש כנגד הזכר עלמא דדכורא ונשמת הת"ת הוא דעת, והדעת נחלק לשנים, מוח הזכרון חסדים ומוח העיון גבורות, כי מוח הזכרון באחור, ולכן כל הרוצה לזכור דבר יגביה ראשו למעלה שיפתח החדר ההוא, והוא הדעת היושב באמצע בין מוח חכמה מחשבה ומוח הציור בינה וכו'. עכ"ל (ושם בהע' בעמ' רמג מציין מזכרונו שכ"כ גם בס' אגרא-דפרקא, וכנראה שזכרונו בגד בו).
וראה בס' השיחות שם (ובלקו"ש שם) שבמאמר הנ"ל מאדמוה"א נאמר, שכשאותו וריד (או גיד) נע לצד מוח החכמה ובינה מועיל זאת לזיכרון, וכשהוא נע לצד מוח הדעת מועיל להעמקה. וכותב שם רבינו בהערה: לכאורה נזכר כאן מוח הבינה רק בדרך ממילא, וכידוע שמוח הזכרון הוא בחינת חכמה שלמעלה מהבינה (לקו"ת שה"ש ביאור ע"פ באתי לגני סוף פ"א), אבל יש לחלק בין פנים ואחוריים, עיין במקומות המובאים ביאיר-נתיב על מאורי-אור מע' זכור ומע' שכחה. עכ"ל.
ולכאורה יש להעיר לענין זה מדברי מוהר"מ פאפירש הנ"ל, וכן צריך לתווך את דבריו עם המובא מס' מאורי-אור (שגם הוא מחיבוריו של מוהר"מ פאפירש).
גל' תשיט
תנועת גיד שבמוח המעורר כח הזיכרון וההעמקה (גליון)
בגל' תתכ (עמ' 117 ואילך) האריכו בענין הסיפור הידוע הנדפס בכ"מ, אודות דברי אדמו"ר האמצעי בדבר הגיד שבמוח המעורר את כח הזיכרון וההעמקה, שיש כמה שינויים בין הנוסחים, ואשר עצם קיומו של גיד זה נזכר כבר בס' שבילי אמונה וכו'.
וכבר נאמרו עיקרי הדברים הללו בגליונות העבר, ולאחרונה בדברי הרב י.מ. בגל' תשיט (עמ' 9). ושם הביא – בנוסף לס' שבילי אמונה – גם מהס' תורה אור למהר"מ פאפירש. יעו"ש.
גל' תתכא
הנחת תש"י מיושב או מעומד?
ב'רשימות' חוברת צדי"ק ("יומן", פסח תרצ"ה) בתחילתן: "הנחת תש"י בישיבה, היינו: ברכה והדוק הקשר בעמידה, אח"כ בישיבה. עכ"ל.
ומאחר והדבר נוגע למעשה (שהרי איכא דסבירא להו שהחיקוי הוא מדרכי החסידות), חבל שלא העירו על אתר שיש גם הוראה לרבים (והיא ב"יומן" משנת תש"ג): "תפלין של יד – לרבים – הכל בעמידה: ברכה, הנחה, חליצה".
גל' תשל
נישואי ב' היתומות מפרשבורג
בגל' תשלא (עמ' 20) ואילך בירר הרה"ח ר' ברוך אבעלראנדער שי' באר היטב את ענין נישואי ב' היתומות הנז' ב'רשימות' (חוברת צד). ואין לי אלא להוסיף כמה פרטים קטנים להשלמת התמונה.
הדבר הראשון שהפריע לי בייחוס הסיפור אל פטירת הר"ר אברהם ביק, היא העובדה שאותו רב נרשם בס' "שם הגדולים מארץ הגר" (ח"א עמ' סו), ושם נאמר שנפטר בשנת תרס"ב. וכיצד יתיישב זה עם סיפור המעשה שהתרחש בחורף תרס"ג.
עתה בירר הרב"א שי' שהפטירה היתה בכ"א שבט תרס"ג, וא"כ תו לק"מ (והפלפולים בנוסח המציבה הם אך למותר). אך גם בלי זה מצאתי שהתאריך תרס"ב שגוי, וזאת ע"פ מכתבי בנותיו של הר"א ביק שנכתבו בתשרי ובחשון תרס"ג אל הר"ש באבער, ובהם הן מספרות אודות מחלתו הקשה של אביהן ומצבן הדחוק (בשלהי תשרי הן כותבות שהוא שוכב בחליו כבר שבעה חודשים). במכתבים חותמות הבנות בשמותיהן הלועזיים: האחת נטלי, והשניה נאנעטע.
אך מ"ש בגל' שם שנולדו להם ששה בנים ושלוש בנות, ושבזמן פטירתו בניו כבר היו נשואים ונותרו בבית רק שלוש הבנות, זה עדיין צריך בירור. כי במכתביו של ר"א ביק עצמו אל ר"ש באבער מצינו כדלהלן:
בחודש אלול תרנ"ו מנחם הוא את ר"ש הנ"ל על מות בנו במאמר "רבים שתו, בעו"ה גם אנכי לא נקיתי, וה' יאמר לצרותינו די". כלומר, גם לו נפטר בן בחייו ר"ל. ועוד באותו מכתב: מטופל אנכי בח' בנים ועלי היו כולנה, ב' בנותי הגדולות הגיעו לפרק נשואין ואין לי על נדוניתן אפי' פרוטה אחת.
בתחילת תמוז תרנ"ט כותב הוא אליו מבערלין, שהוא עוסק שם בהקמת נדוניא לבתו הבכירה.
ובאלול תרנ"ט הוא כותב: מטופל בט' בנים אנכי, ומהם ב' בנות שהגיעו לפרקן.
ומכך שהוא מדבר על שהוא מטופל בבנים (ולא שבניו סמוכים על שולחנו), נראה שהם עדיין לא היו נשואים בשעה שהי' מדובר אודות נישואי הבנות. ובפרט שעולה מהנ"ל שא' הבנים נולד רק בשנת תרנ"ח או תרנ"ט.
ומ"ש בגל' שם ש"לפרנסתו עסק בחקר כתבי-יד עתיקים" זה אינו מובן, שהרי ממחקר כת"י א"א להתפרנס כידוע. אלא שהי' נוסע בעולם (וכך הגיע גם לא"י ולצפון אפריקה) והי' סוחר בכת"י וספרים עתיקים. גם הי' לו בביתו בית-דפוס קטן, שכפי הנראה היו הוצאותיו מרובות על הכנסותיו (כל זאת למדתי ממכתביו אל ר"ש באבער).
ומה שניסה לתווך בגל' שם (עמ' 24-23) בין הנאמר באג"ק מוהרש"ב לבין הנאמר ברשימה אודות מטרת הנסיעה לווין, קרוב לומר שזו היתה מטרת ההשמטות באג"ק שם בפרטי העניינים הרפואיים שלשמם נסע הרבי לווין.
ובדבר השינויים שבין המסופר ברשימה הנ"ל (מסיפורי אדמו"ר הריי"צ בשנת תרצ"ב) לבין הנדפס בסה"ש תרפ"ד (שמקורו ב'שמועות וסיפורים'), פשיטא שהשומעים דייקו בשמיעתם ובכתיבתם, ונראה שאדמו"ר הריי"צ סיפר פעם כך ופעם כך. וכבר מזמן נזקקתי לשינויים שבסיפורי מוהריי"צ מפעם לפעם, ויישבתי זאת ע"פ האמור בס' דברי-דוד (הוסיאטין תרס"ד, עמ' ל): פעם אחת סיפרו לפניו [לפני הרה"ק רד"מ מטשארטקוב בנו של הרה"ק מרוזין] על איזה מעשה שאדמו"ר מרוזין זי"ע סיפר אותו פעם בסיגנון זה ופעם בסיגנון אחר, אמר זה על מרן אדמו"ר זי"ע שהסיפורי מעשיות שמספרים הצדיקים הוא לפי מה שצריך באותו שעה. וגם אני הכותב בעצמי שמעתי כמה פעמים שסיפר מרן אדמו"ר ציס"ע זי"ע, סיפר מעשה אחד באיזה שינויים. עכ"ל.
ויותר מזה מצינו אצל הרה"ק מרוזין, שסיפר לרה"ק מקאסוב מה שנתרחש בליל אמש בשעת קידוש הלבנה (שבא אליהם חייל שיכור וכו'), אך האנשים שהיו אתו בשעת מעשה העידו שלא ראו ולא שמעו מאומה מכל אותו אירוע, דלת החצר היתה נעולה ולא נכנס שום חייל וכו' (ראה כל הענין בס' מגדיל-ישועות, עמ' נח. וכותב המעשה הוא אביו של הרה"ג ר' משולם ראטה, שהוא עצמו הי' נוכח במקום, והוא הי' בין ארבעת האנשים שאתם ערך הרה"ק מרוזין את קידוש הלבנה). וגם זה ניתן להתפרש כנ"ל, שסיפורי הצדיקים הם לפי המצטרך לעולם באותה שעה.
גל' תשלב
"דרך מצוותיך חלק שני"
ב'רשימות' לפ' פינחס (חוברת קג) כותב רבינו: "שזהו סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים (לעיין דרוש ע"פ זה בדרמ"צ)". עכ"ל. ופי' המו"ל (בעמ' 15 הע' 55): כנראה הכוונה לד"ה סמכוני, בדרך אמונה (פד, ב ואילך) הנקרא "דרך מצוותיך ח"ב". עכ"ל.
אך מעולם לא שמענו ולא ראינו שרבינו (או מישהו זולתו) יכנה את הס' דרך-אמונה (ס' החקירה) בשם "דרך מצוותיך ח"ב"!
והנה שני חלקי הדרך-מצוותיך וס' החקירה נדפסו כולם בשנים תרע"א-תער"ב, וראיתי עותקים שבהם כרוכים הדרמ"צ ח"ב וס' החקירה בכרך אחד, ואפשר ששלושת הספרים הללו נמכרו (גם) בצורה של שני כרכים ששמם הכללי "דרך מצוותיך". ולכן לא מן הנמנע שרבינו (ברישומים שרשם לעצמו היכן עליו לעיין) ישתמש בכינוי "דרך מצוותיך" לכל המצוי בשני הכרכים הללו, כולל ס' החקירה שבו נדפס המאמר שאליו כוונתו.
אגב, בהקדמתו לדרמ"צ מהדורת תשי"ג, כותב רבינו אודות ח"ב של הדרמ"צ: אבל אינו מובן כלל מפני מה קרא המו"ל את הספר בשם חלק שני מספר דרך מצותיך, בה בשעה אשר ה"צמח צדק" קרא אותו "פירוש המלות בתפלה"... ותוכן הספר אין לו שייכות לס' דרך מצותיך... (ואולי עשה זה כדי להקל השגת הרשיון על הדפסת הספר וכיו"ב). עכ"ל. אך לא נתבאר מהו ענין "הרשיון", שהרי באותן שנים כבר לא נזקקו לרשיון קודם ההדפסה (שהצנזורה על הספרים בטלה בשנת 1905). ותו, הרי הדפסת ס' החקירה קדמה להדפסת הדרמ"צ ח"ב, ושם לא נזקקו לכנותו בשם "דרך מצוותיך".
עכ"פ המו"ל הרכיב את השם "דרך מצותיך" לשני הספרים; בשער הס' הראשון נאמר: דרך מצותיך הוא ספר טעמי המצות, ובשער הס' השני: דרך מצותיך ח"ב הוא ספר פירוש המלות בתפלה. וגם דפי הס' השני באים כהמשך לס' הראשון, ואחרי דף השער מתחיל מנין הדפים מדף רא ואילך. וכן בהקדמת המו"ל לחלק הראשון מתייחס הוא ל"חלקים הבאים". ועכ"ז, בשער הס' השני נאמר על המחבר שהוא "בעל ספרי צמח צדק.. וספר דרך מצותיך ודרך אמונה שכבר נדפסו" – הרי שב"דרך מצותיך" סתם, כוונתו לס' טעמי המצות, ולא לסידרת הספרים כולה.
בשנת תרע"ג החלו בהדפסת דרושי אדמו"ר הצ"צ על התורה והמועדים, ולסידרה זו קרא המו"ל "אור התורה". בהקדמתו לס' בראשית כותב הוא: וב"ה שעלה בידינו להדפיס ס' דרך מצותיך ח"א פי' המצות, וח"ב פי' המלות. עכ"ל. ושוב רואים אנו שבשם "דרך מצותיך" קורא הוא לסידרת הספרים ולא רק לחלק "טעמי המצות".
וראה זה פלא, שבקונטרס "רשימות על מגילת איכה" שהדפיס רבינו בשנת תשי"א (בהע' שבעמ' 46), מציין על ד"ה יגלח: "נדפס בסו"ס המצות להצ"צ ח"ב". ואם הוקשה לו על השם "דרך מצותיך" שניתן ע"י המו"ל לשני החלקים, עאכו"כ שקשה להבין מדוע מכנה גם את החלק השני בשם "ס' המצות", שהוא בוודאי רק שמו של החלק הראשון לבדו.
י"א שבכלל נמנע הרבי מלקרוא לס' בשם "דרך מצותיך" שניתן לו ע"י המו"ל. אך קביעה זו עומדת בסתירה לכל אותם עשרות הפעמים שהרבי מציין לספר בשם זה. ומה גם שהשם "דרך מצותיך" יסודתו במה שאדמו"ר הצ"צ עצמו רשם בכתי"ק על כתביו אלו "כתבי דרך מצותיך" (כמובא בהקדמת המו"ל).
גל' תשלד
"בחד קטירא אתקטרנא"
ב"רשימות" (חוברת קח, עמ' 29) כותב רבינו: מזבח הזהב... תכון תפלתי קטרת לפניך. חד קטירא, תפלה חבור. עכ"ל. ופירשו (בעמ' 35) שהקטורת היא מלשון "חד קטירא" (וציינו לזח"ג רפח, א), וגם התפילה עניינה חיבור.
והנה הציון לזח"ג (רפח, א) הוא רק למקור הביטוי "חד קטירא" שאמר רשב"י על עצמו, אבל אינו ציון מקור לביאור הענין. וראה בזוהר פ' שמיני (לז, ב): קטורת קשיר כלא כחדא, ובגין כך איקרי קטורת. ועד"ז בפ' ויקהל (ריט, א-ב) ובעוד מקומות לרוב. וכן בלקו"ת פ' ויקרא (ו, ד) ופ' נשא (כב, ד) שהקטורת הוא מלשון קשר, ועוד בדא"ח במקומות אין ספור.
ונראה שהביטוי "חד קטירא" לא הובא (רק) לענין שהקטורת היא מלשון חד קטירא, אלא (בעיקר) לענין הקשר הפנימי שבין הקטורת לתפילה ועבודת ה'. וראה בתורת-חיים שמות (תמה, א): תפלת שבת... בפנימי' הלב... בהתקשרות עוז כו' נק' קטורת, והוא מלשון התקשרות כמ"ש בזהר שנק' קשורא דנשמתא כו'... כי הוא הנק' קלא פנימאה דלא משתמע כו'... העומק של ההתקשרות הגדולה ליכלל ולידבק למעלה... וכמ"ש רשב"י בחד קטירא אתקטרנא כו' בי ' אחידא בי' להיטא. עכ"ל.
גל' תשלו
בן האשה שנשתמד ("רשימות")
ב"רשימות-יומן" (חוברת קיב עמ' 6-5) מסופר (בקיצור לשון): אשה אחת באה לאדה"ז... ע"ד בנה שנשתמד. אדה"ז איז ארויסגעגיין ויאמר... באם רבי'ן [במעזריטש] איז געוען אזא מעשה ואמר נפש כי תחטא... און אף מארגען איז דער נפש געקומען. וחזר אדה"ז לחדרו [ואח"כ חזר הבן שנשתמד והי' מן "האדוקים לאדה"ז"].
ויש להעיר מהמסופר בס' "סיפורים נוראים" [אודותיו נאמר ב"רשימות" חו' צ (עמ' 7), שבקיץ של התנאים דמוהריי"צ ציווהו אביו מוהרש"ב שיקרא את הס' "ספורים נוראים" של ר' יעקב קאדאניר, "כי על ריע"ק יש לסמוך"], שהכותב שמע מפי אדמוה"ז עצמו שסיפר כמה פעמים "מצד חביבות הדבר בעיני קדשו", על האשה האלמנה שבביתה נתאכסן אדמוה"ז במעזריטש ובנה מסר עצמו לשמד, ואז דרש הה"מ בפני תלמידיו [ולא נתפרש על איזה פסוק הי' הדרוש], ובאמצע הדרוש חזר הבן ע"י רוח סערה וכו'. [ולא נזכר שם שגם אצל אדמוה"ז עצמו אירע מעשה כעין זה].
ובס' "שבחי הרב" מסופר (ג"כ בשם אדמוה"ז, שסיפר בסעודת ליל י"ט כסלו שהחלה בשעה מאוחרת אחר חצות הלילה, ואז פתח הרבי ואמר "תיתי לי כי הצלתי את נפש ישראל ממות", וסיפר:), שבהיותו במעזריטש נפתה בן אלמנה אחת (שהיתה דואגת לצרכיו של אדמוה"ז) לשמד, ואז אמר הה"מ שבע פעמים תורה עה"פ "נפש כי תחטא", ובפעם השביעית חזר הבן ע"י רוח סערה וכו'. "כן סיפר הרב [אדמוה"ז] בבואו בלילה לפני האנשים... וכאור הבוקר ראו והנה איש... יצא מחדר רבינו, והבינו כל החסידים כי הרב כיון באומרו "תיתי לי כי הצלתי" כו' על הנעשה עתה מענין הזה, וסיפר המעשה מעבר וכיון להווה".
והנוסח שב"רשימות" הוא נוסח שלישי.
גל' תשלז
ב"רשימות" חוברת קיח
ב"רשימות" חוברת קיח (עמ' 6) נזכר "ישראל-איצ'יע (רודנער?)". וראה בסוף ה"הקדמה מבן המחבר" רי"ל שניאורסאהן, לס' "מגן אבות" מהרה"ק רש"ז מקאפוסט, בזה"ל: "ממעמקי לבבי הנני מביע פה את תודתי וגודל ת"ח להרה"ח המפורסם ר' ישראל יצחק ראזין נ"י מרודניע, אשר יגע ועמל לסדר הכ"ק של אאמו"ר נ"ע והציב בהם ציונים ומראה מקומות, בתנ"ך ומאמרי חז"ל". ובאותו ענין זכור הוא לטוב גם בס' בית-רבי ח"ג סוף פ"ח.
גל' תשנו
"א בגד מיט א קעשענע"
ב"רשימות" חוברת קיט (עמ' 6), שאדמו"ר הזקן אמר שלדורותיו אין ללבוש בגד עם כיסים, "מ'דארף ניט האלטען בכיס". הדברים נתקבלו במשמעות שלילת ההחזקה בכיס, אבל לא שלילת לבישת בגד עם כיסים. ואף שאדמו"ר מוהרש"ב הי' לובש בגד עם כיסים, אבל לא הי' מחזיק בכיס, אלא הי' אוחז המטפחת בידו וכה"ג. ע"כ תוכן הענין.
ובעמ' 11 הע' 31 פירשו את החידוש שבהנהגת מוהרש"ב: שלא זו בלבד שלא החזיק הידים בכיס, אלא גם לא השתמש בכיס להניח בו דבר וכו'. עכ"ל.
ותמיהני, החזקת הידים בכיס מאן דכר שמה? האם זהו הפירוש הפשוט ב"ניט האלטען אין קעשענע"? ולכאו' לא נאמר כאן שום חידוש בהנהגתו, אלא רק סיפור דברים, כיצד נהג בדברים שבד"כ נזקקים עבורם לשימוש בכיס.
*
ואגב כך אעיר מכמה סיפורים לענין הנהגת רבוה"ק בשימוש בכיס.
על אדמו"ר האמצעי מסופר (בס' מגדל-עז עמ' קצב אות צב, מסיפורי הרה"ח השד"ר ר' יחיאל היילפרין): ..הכניס [אדמוה"א] ידו לכיסו, והוציאה באמרו: נו, איך האב נאך געהאט א פאר קינדער אין קעשענע...
על אדמו"ר הצ"צ מסופר (בס' לשמע-אזן להרה"ח רש"ז דוכמאן, מדור הצ"צ אות כה, מסיפורי זקינו הרה"ח ר' מרדכי יואל), שבסוף ימיו היה אומר חסידות מתוך הכתב, ופעם ראה שנותר דף אחד בכיס האחורי שבבגדו.
על אדמו"ר מוהר"ש סיפר רבינו זי"ע (בהתוועדות פורים תשכ"ח, ראה 'כרם חב"ד' גל' 1 עמ' 54), שהיו לו בכיסי בגד-חזהו שני שעוני זהב.
אדמו"ר מוהרש"ב סיפר שבבית הצ"צ היו בודקים בערב-פסח את כיסי בגדיהם של הילדים הקטנים (ס' השיחות תש"א, עמ' 30. ולכאו' משמע שם שחיפשו בכיסיו של מוהרש"ב את הסוכריות שזרק עליו הצ"צ בכניסתו ל"חדר"). וכך נהג גם אדמו"ר מוהרש"ב לנער את כיסי בגדיו בערב-פסח (ס' השיחות תש"ב עמ' 90).
אדמו"ר מוהריי"צ סיפר, שהוא ואביו לקחו "הנאזטיכלעך פון די קעשענעס" – הוציאו מכיסיהם את מטפחות-האף (שמועות-וסיפורים להרה"ח ר' רפאל הכהן, ח"א עמ' פח, בלשון ששמע בעצמו ממוהריי"צ בשנת תער"ג).
ועוד מסופר על אדמו"ר מוהרש"ב (שם, עמ' צח, והכותב ראה המעשה בעיניו), שיהודי א' נתן לו הרבה שטרות כסף, והרבי הניח שטר אחד בכיס הימיני של הזילעטקע (בגד-חזה), ואת שאר השטרות הניח בכיס מכנסיו.
בתמונה של אדמו"ר מוהרש"ב ניתן להבחין בשרשרת השעון אשר בכיס בגדו, וכך גם בכמה תמונות של אדמו"ר מוהריי"צ. בתמונות רבות נראה מוהריי"צ כשידיו בכיסי מעילו.
וסיפר אדמו"ר מוהריי"צ (שם, עמ' קלג), שבשבתו במאסר שלחו לו מביתו בגדים לש"ק, וכשבדק בכיס המכנסיים מצא מכתב שהוא עצמו הניחו שם במוצש"ק שלפני מאסרו.
גם את רבינו זי"ע ראינו עומד וידיו בכיסי מעילו, פעמים רבות ראינו שהוציא מכיסיו – גם מכיס מכנסיו – מעות לצדקה, גם את המפתח לחדרו החזיק דרך קבע בכיס האחורי של מכנסיו, וכן ראינו שהוא נושא מטפחת בכיס הסירטוק, בין בחול ובין בש"ק (כמובן כשהי' בתוך הבית. ואעפ"כ צ"ע לכאו' מהאמור בשו"ע אדמו"ר סי' שג סר"ג, שאין לטלטל שום חפץ בבית אלא רק בידו ולא בתוך בגדו).
גל' תשמ
ונפשי כעפר לכל תהיה
ב"רשימות" חו' קכה (עמ' 7) כותב רבינו: תחילה לכל צ"ל ונפשי כעפר לכל תהי' (עיין תו"א ויהי מקץ הב'), אבל אין זה בלבד מספיק... וצ"ל מצרפו בכבשן, באהבה כרשפי אש וכו'. עכ"ל.
ולכאו' צריך ביאור, הרי הענין ד"ונפשי כעפר לכל תהיה" מובא בדא"ח עוד במקומות אין ספור, ומדוע ציין דוקא לתו"א פ' מקץ? ותו, הענין ד"ונפשי כעפר לכל תהיה" נאמר גם בד"ה ויהי מקץ הראשון שבתו"א (לא, א), ומדוע איפוא ציין לעיין דוקא בד"ה השני? ולא זו בלבד, אלא שבד"ה השני מהווה הביטול ד"ונפשי כעפר" הקדמה לענין היראה (כנעתק ב"רשימות" שם בעמ' 18 הע' 57), ואילו בד"ה הראשון ביטול זה הוא הקדמה לאהבה הזה כרשפי אש – ממש כענין דמיירי בו ב"רשימות" כאן!
אגב, במפתח-העניינים לתו"א מציין רבינו בערך "עפר" לענין "ונפשי כעפר לכל תהיה" המופיע בפ' ויצא (כג, ב) ובפ' מקץ (לא, ג), אך לא לקטע הנ"ל שבד"ה הראשון (לא, א). ומכאן נלמד לשיטתו בעריכת מפתח העניינים, שאין מציינים למקום שבו נזכר הענין ללא תוספת ביאור. וכבנדו"ד, שבדף לא, א אין תוספת ביאור לענין "עפר", אע"פ שמבואר שם כללות הענין ד"ונפשי כעפר לכל תהיה". משא"כ בשני המקומות האחרים נתבאר גם ענין ה"עפר" שבביטול זה. והמ"י ואכמ"ל.
גל' תשדמ
"אסקופה הנדרסת"
ב"רשימות" חוברת מג (עמ' 3 ועמ' 8): בקעה – היפך גסה"ר – מצא – והכיר שגם היא צריכה לגדר… כי מאסקופא הנדרסת יכול לבוא, ר"ל, לכל רע. עכ"ל.
ולכאו' יש להעיר כאן ממשנ"ת בכ"מ בדא"ח (בביאור תרומת הדשן ובדרושים עה"פ ויספו ענוים) בענין העצבות והשפלות דלעו"ז, וכמ"ש בסידור (דף לא, א): העצבות שלא יגיע ממנה תועלת לעבודת ה' כלל רק שתשפיל את האדם להיות כאבן דומם להיות מתייאש בעצמו כו', שזהו אסקופה לדריסת רגלי החיצונים כו' וד"ל. (ועד"ז בס' דרך-חיים דף נד, ד; סה"מ תקס"ב עמ' נב; מאמרי אדמו"ר האמצעי-נ"ך עמ' לא. ועוד).
וכן יש להעיר ללשונו של רבינו כאן, שהוא קרוב ללשון השגור בכ"מ בדא"ח "אסקופה הנדרסת לכל מיני רע" (או: "לכל דבר רע"), כגון עד"מ בסה"מ עת"ר עמ' פז: העצבות אינו מביא לידי עבודה וקירוב לאלקות ואדרבה נעשה עי"ז אסקופה הנדרסת לכל מיני רע ח"ו (יעו"ש באורך כי נוגע לענייננו).
גל' תשמט
"אסקופה הנדרסת"
בגל' תשמט (עמ' 18) כתבתי בענין "אסקופה הנדרסת" שב'רשימות' רבינו (חוברת מג), שהו"ע הביטול והשפלות דלעו"ז. אח"כ נדפסה חוברת קמד, וגם שם נתבאר ענין "איסקופא הנדרסת לפני ע"ז" (יעו"ש בעמ' 6 ועמ' 15). שוב מצאתי שכבר בחוברת ז (עמ' 17) מצינו כן בדברי רבינו: "ונעשה כאסקופא הנדרסת ח"ו". וכאן נראה בבירור שהביטוי "אסקופא הנדרסת" כשלעצמו (גם ללא התוספת "לכל דבר רע") משמש רק לביטול דלעו"ז ולא לביטול דקדושה.
גל' תשנה
עבודת הכהנים קודם חטא העגל
ב"רשימות" דמחצית השקל (חוברת קלז, עמ' 47) כותב רבינו: צ"ע אם גם הכהנים באו במקום הבכורות ע"י חטא העגל כמו הלוים. לעיין בכורות ד. עכ"ל.
וצ"ע, אשר שלא כדרכו בקודש, כאן אין רבינו מציין לאור-התורה ע"ס בראשית (שהוא לבדו הי' בדפוס באותן שנים), ושם בפ' מקץ (דף שמג, ב ואילך) מובא מאמרו של אדמו"ר הזקן ד"ה ואת גביעי גביע הכסף, שממנו מוכח שבמעשה העגל ניטלה העבודה מן הבכורות וניתנה לכהנים. ואכן מקשה שם אדמו"ר הצ"צ בזה"ל: וצ"ע, דבגמ' שם [זבחים קטז, ב] משמע שמסיני נצטוו על הכהנים ע"ש בפרש"י.
וכ"ה באוה"ת בראשית ח"ז (עמ' 2440, 2530), שהעבודה היתה בבכורות, רק מחמת חטא העגל שחזרה זוהמא דנחש כו' ניטלה העבודה מהבכורות וניתנה לכהנים.
והנה במאמרי אדמו"ר האמצעי (בראשית עמ' שג ואילך) נוקט לעיקר שנתחלפה העבודה מן הבכורים וניתנה ללוים, שמתחילה היו הבכורי' מקודשים לשרת ולעבודה לכהנים, ואח"כ נחלפו להיות הלוים משרתים תחתם לכהנים לתקן המעוות דקרח. ומוסיף שם, שבברייתא איתא דעד שהוקם המשכן הי' העבודה בבכורים ממש [היינו העבודה ממש], ואולי אפשר מחמת חטא העגל נפסקה וניטלה העבודה מן הבכורים וניתנה לכהנים – ואין פשט הכתוב בפ' תצוה מורה כן, דלמה נצטווה משה בבגדי אהרן חשן ואפוד ומעיל כו'. עכ"ל.
אך בהמשך שם: אבל אם לא היו חוטאים בחטא העגל היו בדוגמא דלע"ל ממש והי' העבודה בבכורות ולא בכהנים.
ומ"ש רבינו ברשימות (שם) "לעיין בכורות ד", ובעמ' 49 ציינו העורכים להע' 150, אך היא נשמטה בטה"ד. ונראה שהכוונה למש"ש (בדף ד, ב) דענין העבודה בבכורות תלוי במצות פדיון הבכור, ואם אין נוהג דין הפדיון, גם דין העבודה בבכורות אינו נוהג (שמגמ' זו ראיתי מקשין על דברי הרמב"ם בפירוש המשנה פי"ד דזבחים "שהעבודה לעולם אינה אלא בבכורות מאדם ועד משה רבינו ע"ה", ומהגמ' הנ"ל משמע שרק כשחל פדיון בכורים החלה עבודת הבכורים).
גל' תשנ
הערות ב"רשימות" חו' קמד
א] בעמ' 3 כותב רבינו: מים, אין בהם הנאה מצ"ע... שלכן דוקא השותה מים לצמאו מברך שהנ"ב... מדת הביטול... ואינו רודף אחר הטעם ותענוג. עכ"ל.
וראה עד"ז בלקו"ש ח"ב עמ' 420 ועמ' 426, שהמים אין בהם טעם ולכן אין מברכין עליהן אלא רק כששותה לצמאו, ועניינם הוא קבלת-עול ללא תענוג.
ב] בעמ' 4 כותב רבינו: מקומות מגדל צמחים, רשות שיכול ליהפך לקדושה שזהו מקום הצמיחה. ושאין מגדל צמחים רמז לסט"א – להעיר מעפר שאין מכסין בו. עכ"ל.
וראה עד"ז בלקו"ת פ' מסעי (צא, ב): בחי' מדבר הוא מקור כל הקליפות, ולכן הוא ארץ מלחה אשר לא יעשה פרי כו'. כי בקדושה מיהב יהבי משקל לא שקלי... שתמיד נמשכים השפעות החיות, ולהיפך בקליפה כתיב הב הב שמבקשים הכל בשביל עצמם לגרמיה ואינן משפיעים לזולתם... ולכן עפר מדבר פסול לכיסוי הדם לפי שאינו מגדל צמחים כו'.
גל' תשנג
ב'רשימות' רבינו זי"ע חוברת קמז (עמ' 11): "התורה נצחיית היא, בלי כל שינוי כלל". וציינו שם לתניא רפי"ז ולהל' יסודי התורה לרמב"ם רפ"ט.
וכמדומני שאין כאן מקום לציין לרמב"ם זה, דהתם מיירי לענין העדר השינוי בתורה במשמעות שזאת התורה לא תהא מוחלפת ולא יחולו שינויים במצוותיה. ואילו כאן הכוונה במשמעות הרחבה יותר, שכל פרט בתורה הוא נצחי ושייך לכאו"א בכל הדורות, הן המצוות שאינן שייכות אליו למעשה (כגון יבום וחליצה) או שכלל אינן נוהגות בזה"ז, והן סיפורי התורה אודות אירועי העבר (וכמפורש במקומות רבים בדא"ח, והיא היא שיטת הבעש"ט נ"ע, ועל כך מיוסד הסה"ק תולדות יעקב יוסף).
ובנדו"ד (ברשימה שם): "שבכל יום צריך האדם להיות דומה בעיניו כאלו ביום זה מקבל הוא את התורה".
[במכתבו הנדפס בס' היכל-מנחם (ג, עמ' צז) כותב רבינו: "כל איסור על-פי התורה הוא נצחי ואינו ניתן לשינוי, כשם שהתורה עצמה היא נצחית ואינה ניתנת לשינוי", ולכאו' כוונתו שלפיכך אין הרבנים אוסרים את עישון הסיגריות, שהרי אפשר ובמשך הזמן ייצרו סיגריות שאינן מזיקות ואזי לא יהי' מקום לאיסור, יעו"ש. ודבר זה צ"ב, שהרי אפילו בדברים שאסרו רז"ל משום סכנה יש מהם שעכשיו אין נזהרים בהם בגלל שנשתנו התנאים (ראה שו"ע אדמו"ר סי' ערב ס"א לענין משקין מגולין), וכש"כ וק"ו אם בשעת הכרזת האיסור יקבעו בפירוש שאם ישתנו התנאים לא יחול האיסור כלל].
גל' תשנה
זהוי נמענים ב'רשימות' (גליון)
בגל' תשנה (עמ' 26) מעירים על האמור בחוברת קמה של ה'רשימות' (עמ' 8) "הערות למכתב [של הרב טעלושקין] קורעניצער", שהיו צריכים לציין שהכוונה להרב ניסן טעלושקין, מחבר ספר 'טהרת מים'. ע"כ.
ואני איני יודע מניין נובעת וודאות זו. הרב ניסן טעלושקין ע"ה נולד בבאברויסק (פלך מינסק) ולמד שם, אח"כ למד בקארסון ובסלוצק, התחתן בדוקאר (פ' מינסק) וכיהן שם ברבנות, אח"כ כיהן ברבנות פוכאוויץ (גם היא בפ' מינסק), ובשנת תרפ"ד בא לארה"ב (ראה בכ"ז בס' דורות-האחרונים, נ.י. תרע"ד, עמ' 167. תולדות אנשי שם, נ.י. תש"י, עמ' 60).
וא"כ לא מצינו לו שום קשר עם קורעניץ (פ' וילנא), ומדוע נייחס אליו את הכינוי "קורעניצער"?
גל' תשנו
קו"ף – כקוף בפני אדם
ב'רשימות' חוברת קנג (עמ' 15) נעתקו דברי רבינו "עמל דעמלק, שהוא עמל ק', כקוף בפני אדם", ולא העירו מאומה בדבר הקשר שבין האות קו"ף לבין "קוף בפני אדם".
והנה בהע' להמשך באתי לגני תש"י (אות י) מציין רבינו בענין זה לס' פע"ח (בהקדמה לשבת), לשער הכוונות (ענין תחום שבת), ולס' מאורי-אור (ק, א).
ובהגהות יאיר-נתיב למאו"א שם מציין גם לפירוש האריז"ל לזוהר ר"פ בראשית (והוא בס' זוהר הרקיע ד"ה עאלת אות ש').
וראה דברי הצ"צ (בס' אוה"ת) הנעתקים בס' הליקוטים מע' אותיות (עמ' תתפג-תתפז). ומפ' תצוה (עמ' א'תשנא) נעתק שם ממש כדברי רבינו ברשימותיו: עמלק י"ל עמל ק' ע"ד כקוף בפני אדם.
ובאוה"ת תרומה (עמ' א'תקיג, הובא בס' הליקוטים שם) מציין הצ"צ לזוהר פ' תרומה (קמח, ב), וגם שם נאמר: ואת דילה ק' כו' כגוונא דקופא אצל בני נשא.
[ובדרך אגב, באותה רשימה (עמ' 13) ביארו בדברי רבינו, שעונשו של עמלק חמור מעונש כל האומות שהוא "אחריתו עדי אובד". וכנראה שמרוב הפשיטות שבדבר לא העירו ממשנ"ת בדא"ח שלע"ל יתבררו כל העמים ויתהפכו "לקרוא כולם בשם ה' " וכו', ורק אחריתו של עמלק היא "עדי אובד" כנ"ל].
גל' תשנז
הערות ל"רשימות" חוברת קנד
בחוברת קנד של ה'רשימות' (עמ' 10) מובאים דברי רבינו: עפ"י הנ"ל מדוייק ביותר לשון הרמב"ם "כדרך וכו' כך ציווהו", ומבארים דלכאורה מיירי כאן בעניינים הפכיים וא"כ לא שייך הלשון "כדרך כו' כך כו' ".
ואף שביאורם מתאים אולי ללשון הרמב"ם, אך לכאו' אינו מתאים ללשון רבינו שכתב שבכך מדוייק ל' הרמב"ם, ואילו אליבא דביאורם הי' צ"ל שבכך מובן לשונו או מיושב, שהרי לשיטתם דברי הרמב"ם מוקשים, כיצד זה משווה הוא בין שני דברים הפכיים.
ובפשטות הכי גדולה נראה שהוקשה לרבינו סגנון הלשון "כדרך כו' כך כו' ", שתמיד משמעותו להשוות וליישם ענין אחד בשני מקומות נפרדים, או שני עניינים (שיש ביניהם שייכות) אצל אדם אחד וכה"ג (ראה בדוגמאות דלהלן). ואילו כאן ההשוואה היא בין שני דברים נפרדים אצל שני גופים חלוקים: [א] חובת העם בכבוד המלך, [ב] חובת המלך להיות שפל (העם, המלך, כבוד, שפלות).
אך אחר ביאורו של רבינו שם מובן הענין וגם מדוייק הלשון, דמיירי כאן בענין אחד ("טעם אחד") – ביטול – ביטול בנ"י וביטול המלך.
והרי הדוגמאות לשימוש הרמב"ם בל' "כדרך כו' כך כו' " (ואל יחשדני שומע וכו', והכל כמובן בעזרת המחשב):
א] כדרך שאסור לעבוד הארץ בשביעית כך אסור לחזק ידי ישראל שעובדין אותה (פ"ח משמיטה ויובל ה"א – שני עניינים לאדם אחד).
ב] כדרך שקונה לו שלוחו תקנה לו חצירו (פי"ז מגזילה ואבידה ה"י – שני עניינים לאדם אחד).
ג] כדרך שתיקנו חכמים משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרין (פ"ב משכירות ה"ח – ענין אחד לשני גופים).
ד] כדרך שמוזהר בעה"ב שלא יגזול שכר עני וכו' כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעה"ב כו' (שם פי"ג ה"ז – ענין אחד לשני גופים).
ה] כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון (פ"ז משאלה ופקדון ה"ד – הנהגה אחת בשני מקרים יעו"ש).
ו] כדרך שאסור להלוות כך אסור ללוות בריבית (פ"ד ממלוה ולווה ה"ב – ענין אחד לשני גופים).
ז] כדרך שנצטווה הדיין לנהוג במצוה זו כך נצטוו הציבור לנהוג כבוד בדיין (פכ"ה מסנהדרין ה"ג – ענין אחד לשני גופים).
ח] כדרך שציוה על כבוד שמו הגדול כך ציוה על כבודם ומוראם (פ"ו מממרים ה"א – ענין אחד לשני גופים).
ט] כדרך שעושין מעמד ומושב לאנשים כו' כך עושין לנשים (פי"ב מאבל ה"ה – ענין אחד לשני גופים).
י] כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו, כך ציווהו להיות לבו בקרבו שפל וכו' (פ"ב ממלכים ה"ו – ענין אחד [=הביטול] לשני גופים, העם והמלך – כביאורו של רבינו).
גל' תשנז
ב'רשימות' חוברת קנד (עמ' 21) מובאים דברי רבינו, שמשיח "אתא לאתבא גם צדיקייא בתיובתא", ומציינים שם רק לזוהר בהעלותך קנג, ב.
אך בזוהר שם כלל לא נזכר המשיח ואין שום הכרח לפרש דמיירי במשיח (אף כי כך ניתן להסיק מפירוש הרמ"ק וההולכים בעקבותיו), ולכן בכגון דא הציון העיקרי הוא לדא"ח, ולכל לראש ללקו"ת דברים (צב, ב) ושה"ש (נ, ב) – ראה עד"ז בלקו"ש ח"ג עמ' 812 הע' 8 וח"כ עמ' 413 הע' 226.
ציונים נוספים לספרי דא"ח ימצא המעיין שיטרח לעקוב אחר הנסמן והנרמז בהע' למאמרי אדמו"ר האמצעי, קונטרסים, עמ' רפא.
גל' תשנז
עמ' 3: שאטבול הלחם במלח.
וכך נעתק להי"י (עמ' נב): נהגינן להטביל פרוסת המוציא שלש פעמים במלח, ולא לזרוק המלח על הפרוסה (ומכאן לס' המנהגים עמ' 21).
וראה בשו"ע אדמו"ר (קסז, ח): יש לטבל פרוסת הבציעה במלח ג"פ (וכ"ה בכהאריז"ל ובס' המקובלים, ראה כף-החיים קסז, לז-לח).
עמ' 3: "פון תורה שלא לשמה האט מען אנ'איידים א משומד. וכן הוי לו".
חתנו זה נק' פרץ, והוא הוא המתנגד שלדירתו נקלע אדמו"ר הזקן בצאתו ממאסרו הראשון. והשתמדותו היתה אחר זמן.
עמ' 3: "הצ"צ ירא מפני רעמים ... ומעולם לא שמע קול רעם".
להעיר מאג"ק אדמו"ר מוהרש"ב (ב, עמ' תתקכו), בשם אדמו"ר הזקן: שהרב המגיד ממעזריטש ז"ל הי' ירא מרעם ולא שמע רעם מעולם.
עמ' 4: לא נהגינן להבהב נר של שבת קודם ההדלקה.
בסיפורים שנתפרסמו לאחרונה אודות הרבנית ע"ה, שאירע והמשמש הבהב את הנרות קודם ההדלקה, והרבנית החליפה את הנרות.
עמ' 4: לא נהגינן להבהב ... אין כופלים פסוק מקרא בסוף הסדרה ... ברכת הודאה לא שמעתי שיאמרו גם פ' קרבן תודה ונסכים ...
מכך שרבינו זי"ע לא פירסם את ההנהגות הללו (וגם לא העבירן לעורכי ס' המנהגים, אשר נראה שכמה מן הרשימות הובאו לידיעתם), נראה לענ"ד שלא הי' ניחא לי' לרבינו שינהגו הרבים במה דאינו כהשו"ע. ולכן כמדומה שלא טוב עשו אלו שהזדרזו לחדש "מנהג חב"ד" ולקבוע הלכה לרבים שאין נוהגין להבהב הנרות ואין נוהגין לכפול הפסוק האחרון.
ולהעיר ממ"ש רבינו באג"ק (ב, עמ' קמו) שהיו הנהגות שרבינו הכניסן לכתחילה ללוח הי"י, אך מוהריי"צ ציווה להשמיטן "באמרו שאינם הוראה לרבים".
וראה במכתב רבינו הנעתק כאן בהע' 22 (בענין אי אמירת פ' קרבן תודה ונסכים): וצע"ג שלא ראיתי נוהגין כן, ואולי מפני שלא הביאו אדה"ז בסי' בסדר ברה"נ – אבל וכי מפני קושיא זו יבטלו המפורש בשו"ע אדה"ז. עכ"ל. עינינו הרואות שלא הזכיר כלל מה ששמע ממו"ח אדמו"ר הריי"צ בענין זה ממש ש"לא שמעתי שיאמרו"! וניכרת דעתו שאין לנטות מהאמור בשו"ע.
אבל אין לומר מחמת סברא זו עצמה (שמה שלא נתפרסם מן ה'רשימות' אינו שייך לרבים) שעפ"ז יצטרכו להריח מעשן נר הבדלה ולא לכפול הפס' "שמע" באמירת שמו"ת, שהרי דברים אלו לא הובאו בשו"ע ונ"כ, ומהיכי תיתי שינהגו בהם הרבים.
עמ' 4: אין מקפידין במ"ש בש' הכוונות שיסיר תש"ר ויניחנו בכיס וכו'.
בליקוטים שבסוף קונטרס-השלחן לרא"ח נאה (עמ' סב), כתב לעורר ע"ד הנהגה זו שהעולם אינו נזהר בה.
עמ' 4: שאל מהרשנ"ע את הצ"צ למה שמשנה ביחסו לאדנ"ע ולהרז"א.
הכוונה כמובן שגילה יותר חיבה למוהרש"ב. ובסיפורים הנדפסים מובא לשונו של הצ"צ על כך: צו איהם [למוהרש"ב] האב איך מער געגועים.
עמ' 4: די השכלה פון חסידות א?ן עבודה איז "כל באיה לא ישובון".
פסוק זה (משלי ב, יט) דרשוהו רז"ל על המינות (מס' ע"ז יז, א), וכן נתפרש על הפילוסופיא (כדלהלן). וכוונתו כאן בפשטות, שהשכלת החסידות ללא עבודה היא ח"ו כחכמה בעלמא וכפילוסופיא.
וכ"כ השל"ה במס' שבועות שלו (קפג, א): הרחקת לימוד פילוסופיא ואיסורה מבואר בדברי הקדמונים והאחרונים כו' והרא"ש ז"ל כתב בתשובה כלל כ"ה וז"ל: ... חכמת התורה וחכמת הפילסופיא אינן ע"ד אחד, ואמר החכם "כל באיה לא ישובון" וכו' (ועוד הביא שם מס' עבודת-הקודש, כי האשה הזרה שבס' משלי [שעלי' נא' שם "כל באיה לא ישובון"] היא הפילוסופיא).
ובהלכות תלמוד-תורה לאדה"ז (פ"ג ה"ז), שספרי הפילוסופיא היינו ספרי מינים. וכמבואר בדא"ח שמחכמת הפילוסופיא נמשכת האפיקורסות (ראה: מאמרי אדה"ז, נביאים, עמ' נט. אוה"ת, נ"ך, עמ' תשפג).
ועד"ז התבטא גם אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע (תורת-שלום עמ' 233): השגה אליין ... דא?ס איז דא?ך ווא?ס מ'רופט א? חוקר, א? פילוסוף, א? שווא?רץ-יא?הר, דא?ס איז א?ב?ער גא?רנישט, עס דא?רף זיין התעוררות אהבה ויראה.
[במאמר המוסגר: רבים טועים ומתרגמים "א שווארץ יאהר" כ"שנה שחורה". אך התרגום הנכון הוא "שי"ן דל"ת"].
עמ' 5: ברכות השחר, ע"פ רוב אמרם [מוהרש"ב] בלא חגירת אבנט.
להעיר מהמסופר בס' אשכבתא-דרבי (עמ' 49) אודות ימיו האחרונים של מוהרש"ב, שהי' חוגר אבנט לאמירת ברכות השחר.
עמ' 5: די באבע ... פלעגט לייענען שבת ... שארית ישראל, יוסיפון – כ"ז אידית – לפני כמה נשים וכו'.
ראה בשו"ע אדמו"ר (שז, ל): אותן ספרי דברי הימים שיוצא מהם ענייני מוסר ויראת שמים כגון ס' יוסיפון וכיוצא בו, מותר לקרותם אפי' בשבת אפי' כתובים בלע"ז. עכ"ל.
וס' שארית-ישראל הוא מעין המשך לס' יוסיפון.
עמ' 5: בסוף הלל: אינו אומר "כל" מעשיך. ובהע' 39 (בעמ' 13), שע"פ הנעתק בהי"י (עמ' ז) מ"רשימותי", אולי צ"ל: אינו אומר "על" כל מעשיך.
וראה באג"ק רבינו (ב, עמ' קמז): ראינו ג"כ, זה כמה פעמים, את כ"ק מו"ח אד"ש ... ומשמיט תיבה "על".
עמ' 5: אב הרחמים, אם יאמרו גם אלו שא"מ נשמות, איז ווי זיי ווילען.
ראה בס' המלך-במסיבו (ב, עמ' נט), ג"כ בשם מוהריי"צ (ולמי אמר זה), שיכולים לעשות כפי שרוצים (ושם, שבשנת תש"י הורה רבינו זי"ע לא' ששאל אותו עד"ז, שיאמר). ונעתק באוצר מנהגי חב"ד (אלול-תשרי, עמ' רכג-רכד).
עמ' 6: ראיתי נוסח פ"נ ברשימות כק"ש "אנא לעורר ... ע"ד מכניסי רחמים כמ"ש בתשובת מהרי"ב ז"ל ..."
ראה בס' מגדל-עז (עמ' שמב-שמג) דוגמאות מפ"נ דמוהרש"ב, מוהריי"צ וחסיד אחד. ונתבאר שם בהע' 43. וכמדומה נהגו כן רק בפ"נ שניתן על אוהל הצדיק, והחילוק צריך ביאור.
עמ' 6: אדנ"ע אמר פרק כל שבתות הקיץ.
ראה בס' אוצר מנהגי חב"ד (ניסן-סיון) עמ' רמד-רמו, ושם משיחת ש"פ שמיני תשי"ב שניכר הי' שמוהריי"צ הי' אומר "פרק" במשך כל הקיץ.
ועוד נעתק שם (מ'רשימות' חוברת ה עמ' 28): בשבתות הקיץ היה [מוהרש"ב] לומד פרקי-אבות – לפעמים שתים ושלוש משניות – בשבת, ולכן נמשך אצלו כל הקיץ. עכ"ל. ומזה נראה לכאורה, שבגלל שמוהרש"ב למד בעיון ולא הספיק לגמור את הפרק כולו בשבת אחת, לכן נמשכה אמירת ששת הפרקים במשך כל הקיץ. ע"כ.
עמ' 10 (בביאורי העורכים ובהע' 25): בכל יום, מלבד שבת ויו"ט, אומרים "המרחם" בלא וא"ו – ראה שער הכולל פ"ט סל"ב.
ובס' המנהגים עמ' 27 בהע': בכל התפלה שאין אומרים י"ח אומרים והמרחם בוא"ו – הוראת כ"ק אדמו"ר (מהוריי"צ) נ"ע.
גל' תשנז
אדמו"ר הזקן, לידתו ולידת אחיו (רשימות)
ב"רשימות" (חוברת קסב), והוא יומן שרשם כ"ק רבינו ממה ששמע מכ"ק מוהריי"צ בי"ט כסלו תרצ"ג, נאמר (בעמ' 9): ר' מרדכי ור' משה [אחיו של רבינו הזקן] היו גדולים בשנים מאדה"ז. מהרי"ל יש ספק. כשנולד אדה"ז – ספק אם נולד בפוזן או אצל ליאזנע – מתה אמו. עכ"ל.
וראיתי בקובץ הע' הת' ואנ"ש דתת"ל כפ"ח (גל' קפא עמ' 7) שהקשה א' הת' דהוי סתירה מיני' ובי', שאם אמו של אדה"ז נפטרה בשעת לידתו, כיצד יכולה להיות סברא שמהרי"ל אחיו נולד אחרי אדה"ז. ועוד, שהרי ידוע שבח"י אלול תק"ח לקחתו אמו של אדה"ז אל הבעש"ט, הרי שלא מתה בשעת לידתו. ע"כ.
ועוד יש להקשות מהסיפור הידוע אודות המעין הלבן (נדפס לראשונה בסה"מ תש"ט עמ' 88-87 מרשימות יומנו של מוהריי"צ), ששם מפורש שאדה"ז הי' מבוגר ממהרי"ל בארבע שנים.
ועוד, בסה"מ שם (בעמ' 88) מעיר רבינו, שמאורע דומה אירע גם כמה שנים לפנים; והוא המסופר בשם מוהרש"ב בשיחת "כל היוצא למלחמת בית דוד" (סה"ש תש"ב עמ' 151-150), ומפורש שם שאדה"ז הי' מבוגר בשנה אחת מאחיו ר' מרדכי [וגם צ"ע מדוע כותב רבינו שאירוע זה אירע איזה שנים לפני האירוע השני, והרי באירוע הראשון הי' אדה"ז בן שש שנים ובשני בן שבע שנים, ואיך אפ"ל שכמה שנים מפרידות בין שני האירועים הללו].
ועל כל הנ"ל קשה מהמסופר בסה"ש תש"ג עמ' 153, שהוריו של אדה"ז לא נפקדו בפרי בטן עד לידתו של אדה"ז. ואיך אפ"ל שאחיו ר' מרדכי ור' משה היו מבוגרים ממנו בשנים.
וגם ניכר באותו סיפור (ועוד בכ"מ) שבאותן שנים כבר התגוררו בסביבות ליאזנע, ומהו א"כ הספק האם אדה"ז נולד בפוזן או ליד ליאזנע.
הרי שקטע זה מוקשה מכו"כ צדדים, ואיני מבין מדוע שינו העורכים מדרכם ולא ציינו לכל המקורות המקבילים דלעיל.
וראה מה שכתבתי בגל' תשלב (עמ' 14-13) לבאר הנראה לענ"ד בפשר השינויים בסיפורי כ"ק מוהריי"צ מפעם לפעם, שהוא ממש כדרכו של הרה"ק מרוז'ין, שביארו בו שסיפורי הצדיקים הם לפי המצטרך לעולם באותה שעה (יעו"ש באורך).
[א]
לענין הדלקת המנורה בשמן נס מתייחס כ"ק רבינו זי"ע בלקו"ש (טו, עמ' 185) וב'רשימות' (חוברת ג), ונראה שפשיטא לי' שאם השמן דומה בכל תכונותיו לשמן זית, אזי אין כל ספק שהוא כשר להדלקת המנורה, וכל כך פשוט הדבר, עד שהרבי מתבטא על כך שזו "פשטות ל' דקרא 'שמן זית' … להורות על איכות השמן דדומה להבא מן הזיתים".
ומכך עולה לכאו' להלכה, שגם שמן מלאכותי (סינטעטיק) יהי' כשר להדלקה באם יהיו בו כל תכונותיו של שמן זית, וה"ה לדברים שהתורה הצריכה להביאם מן הצומח או מן החי (יריעות המשכן, בגדי כהונה וכד'), אם יצליחו לייצר שכמותם בכל תכונותיהם, הרי שיהיו כשרים לתכלית זו.
עוד נראה מאותה רשימה, שהרבי מפרש את הדברים שנאמרו בשם הצ"צ שצ"ל "שמן זית" ולא "שמן נס", כאילו זו דרשת הפסוק "למעוטי שמן נס", ולכן דן לאורך הרשימה האם אכן המלים הללו מיותרות וניתן למעט מהן שמן נס, או שמא אין הן מופנות וא"א למעט שמן נס. וזה אינו מובן לכאו', שהרי הסוברים ששמן נס אינו שמן זית לא מכחה של דרשה הם באים, אלא מפשוטו של מקרא, שהתורה אמרה "שמן זית" וזה אינו שמן זית.
ולאידך גיסא, הרי רבינו עצמו מביא (ליד הע' 59) את דרשת רז"ל: "שמן זית, ולא שמן שומשומין [ולא שמן אגוזים ולא שמן צנונות]", ועל-כרחך שלא בא למעט רק את שלושת מיני השמנים הללו, אלא את כל השמנים שאינם מן הזית [וכמובא בתורה-אור בשם ס' הפרדס, שמכל דבר שבעולם ניתן להפיק שמן], ובהם נכלל לכאו' גם שמן נס, ושוב אין צריכים ללימוד מיוחד. אלא שבזה חוזרים אנו לשיטת רבינו, ששמן נס שיש בו את כל התכונות של שמן זית, א"א למעטו ולומר שהוא מין אחר של שמן. ומהאי טעמא לא יקשה גם מדרשת רז"ל (מובא שם בעמ' 9) זית מזיתו, שהוא הזית הראשון, וצריך שיהי' הזית באילן עד שיהא בו שמן וכו' – דלשיטת רבינו כל התנאים הללו יכולים להתקיים גם בשמן שאינו מן הזית, אלא שיש בו את כל התכונות שבהן משתבח השמן בזכות אותם תנאים.
* * *
עוד יש להעיר באותה רשימה (עמ' 4), שאת הר"ת 'דק"ל' פענחו העורכים (בהע' 16) דהיינו "דלא קפדי לשונם". ופענוח זה תמוה, שהרי בגמ' (המובאת באותה הערה) לא מצינו כלל את התיבות הללו כמות שהן. ולענ"ד פשוט וברור שהפענוח הוא כרגיל "דקשה להו", כלומר: מפני דקשיא לי' לש"ס על המציאות שבני הגליל לא נתקיימה תורתן בידן אע"פ שמצוי אצלם שמן זית שמשיב את הלימוד ויפה לחכמה, ולכן נזקק הש"ס לבקש סיבות למציאות תמוהה זו (יעו"ש).
* * *
ובמשנ"ת בלקו"ש (שם) באופן הנס ובענין שנרות המנורה היו צריכים להיות מלאים, העירני חכם א' שבסה"מ תש"א (עמ' 59) נאמר: שבכל לילה הנה משמינית הפך נתמלאה המנורה. עכ"ל.
[ב]
באותו ענין כתב גם הרה"ח הרה"ג ר' מרדכי זעלבאוויץ ע"ה מריגא, והוא לו בספרו שו"ת עטרת-מרדכי (ריגא [תרח"ץ]).
ונקדים כמה מלים לזכרו, אשר בס' "יהדות לטביה" נמנה הוא עם "הרבנים ואנשי תורה שנספו בשואה" הי"ד; ושם (בעמ' 386) מכונה הוא "הרב הדיין", ונאמר עליו שהיה מראשי השוחטים בריגא, בביתו נערכו מסיבות חב"דיות, והיה חוזר חסידות במנין "באזאר-בארג". ב"התמים" (חוברת חמישית וחוברת שישית) נדפסו חדו"ת מפרי עטו.
והוא בנו של הרה"ג ר' אבא ליב מפאנידעל, מן העיירות החב"דיות שבליטא (חדו"ת ממנו נדפסו בספרו הנ"ל של בנו).
מהקדמתו לספרו ניכרת בקיאותו ושליטתו המלאה בכל חלקי ס' התניא, ובספרי הדא"ח הנדפסים.
וכך כותב הוא בספרו הנ"ל (בעמ' פט. העתקתי מעותק שהוגה בכתיבת ידו): נשאלתי מגדול אחד, הא דחנוכה הוא שמונה ימים ולא שבעה, לפי התי' של הב"י בסי' תר"ע משום דגם בלילה הראשונה הי' נס שנשאר כל השמן במנורה ולא שמו שמן רק שיעור לילה אחת, והקשה למה הי' צריך להיות הנס בלילה ראשונה שישאר כל השמן, והלא הי' די שישאר מעט שמן, וכיון שישאר מעט יכול להיות נס כמו שאיתא בזה"ק פ' תרומה דף קנ"ג ע"ב ועיין בט"ז. וכן יקשה לכל התירוצים של הב"י.
השבתי לו כן, כיון דבשמן המנורה הי' צריך להיות שמן זית, וא"כ אם לא היה נשאר בה כל השמן לא הי' זה שמן זית, כי שמן אחר פסול למנורה. ובאופן זה נמצא בגמ' מנחות דף ס"ט ע"ב בעי ר' זירא חיטין שירדו בעבים מהו, ופי' התוס' דהיינו חיטין שירדו מן השמים [במעשה נסים], ועל זה קמיבעי לי' למאי, אי למנחות וכו' אלא לשתי הלחם וכו' למעוטי חוץ לארץ וכו' או דוקא מארץ ישראל ולא מן השמים. וה"נ כיון דכתיב שמן זית ולא שמן מן השמים. ועי' במנחות דף פ"ו ע"א תא שמע דתניא שמן זית וזיתו, ופי' רש"י שיהי הזיתים באילן עד שיהי' בהן שמן זך ע"ש. וא"כ שמן זה שנעשה בנס לא נתגדל ולא נעשה זך באילן. ועוד הא בעינן כתית למאור כמו דאמרינן כאן בדף פ"ו, דפסקינן כרבי יהודה, וכן הוא ברמב"ם בפ"ז מהל' איסורי המזבח הל' ח' ובהל' י' (אך לת"ק דר"י דברייתא, יהיו התירוצים הראשונים).
והשיב לי הגדול שגם הגאון ר"ח בריסקער זצ"ל תירץ כן, אך הוא לא הביא ראיות על זה.
גל' תשסה
הדלקת המנורה בשמן של נס (גליון)
בענין זה דעסיק בי' רבינו ב'רשימות' (חוברת ג וחוברת קעד) כתבתי בקובץ תשסה (עמ' 11-10), וכתב הריד"ק בקובץ תשסו (עמ' ?-?). שנינו העמדנו זו אל מול זו את שיטת רבינו באותה רשימה שאין פסול בשמן של נס, והשיטה האמורה שם בשם הצ"צ ששמן של נס אינו שמן זית. שלדברי ריד"ק הצ"צ סובר שהשמן צריך להיות מן הזית ממש (ולא די בכך שיהיו לו תכונות של שמן זית), וגם לדבריי כן הוא, אלא שהוספתי שלדעת הצ"צ זהו פשוטו של מקרא "שמן זית".
והקשה עלי הריד"ק שלא זהו פשוטו של מקרא, אלא דוקא הפירוש ש"שמן זית" היינו תכונות של זית, הוא הוא פשוטו של מקרא! והראיה: הגמ' במנחות (סט, ב) דמוכח התם דאלמלא מקרא שכתוב "ממושבותיכם" היו חטים של נס כשירות לשתי הלחם, והיינו מפני שמצד איכותם ותכונתם דומות הן לחטים סתם. ע"כ תוכן דבריו (ובאמת הי' לו להביא ראיה ממאי דפשיטא לה לגמ' שם שחטים של נס כשירות למנחות).
והנה, לבד מכך שדבריו תמוהים מצד עצמם (להוכיח מדינא דגמרא את פשוטם של הכתובים), הנה כנראה שלא עיין בהערת המערכת לאותה רשימה, שציינו לס' כלי חמדה עה"ת (פ' ויקהל) שהוא ראש וראשון המדברים בענין זה, ובדבריו הפשוטים מנהיר לעיינין שאין שום ראיה מהגמ' דמנחות, וז"ל: דאם הי' יורד זיתים משמים שפיר היו כשרין למנורה אם נסחוט את השמן מהם, כיון דהוי שמן זית. אבל השתא דירד שמן מן השמים, מנא לן דהוא שמן זית? ונהי דעפ"י נס יש לו אותה סגולה [=תכונה] ממש של שמן זית, מ"מ אינו שמן זית ופסול למנורה. עכ"ל.
הא לן דלדעתו אין שום ראי' מהגמ' במנחות, לא לכך שזהו פשוטו של מקרא ולא לכך ששמן של נס כשר להדלקת המנורה, גם ללא לימוד מיוחד כלשהו (אך הוכיח שם מתרגום יונתן ומהתנחומא ששמן מן השמים כשר למנורה, אך הם אינם פשש"מ). וכן הביא שם גם מבעל חידושי הרי"מ זצ"ל בזה"ל: "כיון דע"י נס הוא א"כ לא הוי שמן זית, כיון דאינו מזית, וממילא פסול למנורה", הרי שבתכונות של שמן זית לבד לא סגי, וצ"ל בא מן הזית (וגם זאת ללא כל לימוד מיתורא דקרא).
ומה שהעיר על הערתי השניה שיש למעט שמן של נס ע"פ דרשת רז"ל "שמן זית ולא שמן שומשומין" וה"ה לשאר כל השמנים – כולל שמן של נס – שאינם שמן זית (וכתב לחלק ששאר השמנים אינם דומים באיכותם לשמן זית משא"כ שמן של נס), כנראה שלא הבחין בכך שגם אני כתבתי כדבריו בזה"ל: אלא שבזה חוזרים אנו לשיטת רבינו, ששמן נס שיש בו את כל התכונות של שמן זית, א"א למעטו ולומר שהוא מין אחר של שמן.
גל' תשסז
"ר"מ פאנדעלער"
בחוברת קמ"ח של ה"רשימות" נדפסו הערותיו של רבינו לקונטרסו של ר"מ פאנדעלער, ובעמ' 6 העירו העורכים שלע"ע לא נתברר מיהו ר"מ פאנדעלער ומהו הקונטרס שלו.
והנה בגל' תשסה של "הערות וביאורים" (עמ' 12) העתקתי קטע משו"ת "עטרת מרדכי" לר' מרדכי זעלבאוויץ ע"ה מריגא, והוספתי מעט פרטים אודותיו, רובם מהס' "יהדות לטביה" (עמ' 386). אך לא העתקתי משם את העובדה שהוא היה ידוע בריגא בשם "מאטע פונידילר", כי לאו אדעתי באותה שעה שבכך נפתר הספק הנ"ל.
ועתה יכולים אנו לומר שאכן הכוונה היא לר' מרדכי זעלבאוויץ הנ"ל, מאנ"ש דריגא, שמן הסתם פגש בו רבינו שם, וכן היו ביניהם קשרים אגב הדפסת חידושיו ב"התמים" (חוברת חמישית ושישית), שכידוע היה רבינו מעורה בעריכתו.
ומעתה קרוב לומר שאותו קונטרס שנשלח לרבינו, הוא חלק מחידושיו על התורה והש"ס שהיו עמו בכתובים בשעת הדפסת השו"ת (כדבריו שם בסוף ההקדמה), ולא זכה להדפיסם קודם שנעקד על קידוש השם. וחבל על דאבדין.
גל' תשסח
תחה"מ מעצם הלוז
ב'רשימות' חוברת קעו (עמ' 10) כותב רבינו זי"ע, שאף ששינוי החוזר לברייתו אינו קונה, אעפ"כ השינוי של "ויפח באפיו נשמת חיים" נקנה באדם ובגופו – שהרי קם לתחיית המתים – אע"פ שזהו שינוי החוזר לברייתו מכיון ש"עפר אתה ואל עפר תשוב". והוא מפני שגם כאשר "אל עפר תשוב" נשאר עצם הלוז שנשאר קיים לעולם (וא"כ אי"ז שינוי החוזר לברייתו), ולכן ממנו דוקא קם לתחה"מ. ע"כ.
ולכאו' יש להבין, מדוע נאמר שהשינוי חוזר לברייתו בחזירת הגוף לעפר (ועל כך התירוץ הוא שעצם הלוז אינה חוזרת לעפר), ולא נאמר שהשינוי של "ויפח באפיו נשמת חיים" חוזר לברייתו בשעת יציאת הנשמה מן הגוף – שהוא היפוכו של "ויפח באפיו נשמת חיים" (ולזה אין לכאו' קשר לקיומה של עצם הלוז)?
וי"ל ע"פ משנ"ת בסה"מ תרנ"ט (עמ' כ) שאף שיש לגוף מקור וקיום בפני עצמו שאינו מן הנפש, עכ"ז גם חיותו זו נמשכת לו ע"י הנפש דוקא, ולכן בהסתלקות הנפש נפסד גם הגוף במשך הזמן (עד להסתלקותם המוחלטת של כל חלקי הנפש, שהיא נעשית בתקופת הזמן שאחר הפטירה יעו"ש), "ועצם לוז שנשאר קיים לעולם הוא מפני שממנו אינו מסתלק החיות כו' כידוע".
ועפ"ז י"ל שפעולתו של השינוי ד"ויפח באפיו נשמת חיים" נמשכת גם אחר יציאת הנשמה מן הגוף, והוא חוזר לברייתו רק בהפסד הגוף בשובו לעפרו. ועל כך מתרץ רבינו מעצם הלוז שנשאר קיים לעולם מפני החיות שבו, וא"כ אין השינוי ד"ויפח באפיו נשמת חיים" חוזר לברייתו.
גל' תשסז
מכתב הרבנית פריידקא
ב'רשימות' חוברת קעו (עמ' 12) מזכיר רבינו זי"ע את "מכתב פריידקא בת אדה"ז נ"ע לאדהאמ"ע נ"ע", ומסיים "למצוא המכתב".
ובהע' 16 שם ציינו שמכתב זה נדפס ב'כרם חב"ד' גל' 1 (תשרי תשמ"ז) עמ' 101.
אך פשוט שכשכתב רבינו "למצוא המכתב" נתכוין למוצאו בספרים הנדפסים מכבר, ולא במה שיודפס כעבור למעלה מחמישים שנה.
ונראה שהכוונה לס' "עיון תפילה", שבמהדורותיו השונות משנת תרס"ד ואילך נדפס גם "מכתב מבת אדומו"ר הרב מלאדי, דברים נפלאים בענין הקץ", וחתומה עליו "פריידא בת אאמו"ר יחי'" (מהדורה זו רשומה ב"תיאור קצר של כתה"י והוצאות הנדפסות" שהדפיס רבינו בסוף ה"בד קודש", אות ו').
על הדפסה קודמת של מכתב זה ובירור כותבו, יעויין ב'כרם חב"ד' שם.
גל' תשסז
כל הזכויות שמורות | הרשות נתונה להשתמש בחומרים תוך ציון המקור ושליחת עותק למכון | אין לאחסן במאגר מידע כלשהו ללא אישור מפורש ©
