הערות וביאורים – אהלי תורה
הערות באג"ק כ"ק אדמו"ר שליט"א ח"ב
עמ' קכד-קכה: אפשר... שאותיות השם העמיד המדפיס מדעת עצמו... וע"ד מה ששמעתי מספרים כגון דא בנוגע לנקוד השמות בשמו"ע. עכ"ל.
ולכאורה מפורשים הדברים בשער-הכולל פ"ו אות ט: זה מקרוב הדפיסו סדורים בנוסח אדמו"ר והעמידו שם באשרי ובכל התפלות את האזכרות בנקודות שונות עפ"י הסוד, ושמעתי שאדמו"ר רמ"מ מליבאוויטש בעל צ"צ ז"ל התרעם ע"ז ששינו מאשר יסד אדמו"ר הזקן באופן שהסדור יוכשר גם למי שאין לו יד בחכמת הקבלה וגם לנערים.
*
עמ' קלא: ..הי' בירות"ו תח"י מורה בת"ת חיי עולם ושמו יצחק אייזיק אייזן, קובץ מכתבים מהר"א מקאלישק ובני דורו. עכ"ל.
ראה אודות קובץ זה בכתה"ע קרית-ספר שנה א' עמ' 145; ס' אגרות בעל התניא (ירושלים תשי"ג) עמ' 16.
*
עמ' קמו (בהערות): אמר לי פעם בסעודת ש"ק... עכ"ל.
יש להוסיף שהמדובר בכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, שהוא האומר דברים הללו.
*
עמ' קסה: ..בשים לב לפשטות הל' והעדר מליצות וקטעי פסוקים בסש"ב, שער היחוה"א ואגה"ת. עכ"ל.
לכאורה צע"ג, שהרי לשונו של אדמוה"ז בתניא זרועה מליצות וקטעי פסוקים למכביר, ובקונטרס "מראי מקומות לפסוקים וכו' בספר התניא" (קה"ת תשמ"ז) גם צויינו המקורות לחלק ניכר מהמליצות הללו. וראה גם בלקו"ש חלק ה (עמ' 294) בדבר לשונות הפסוקים המובאים בתניא שאינם לתפארת המליצה גרידא אלא שייכים להבנת הענין עצמו שבתניא.
*
עמ' שכט: אחרי חה"פ יודיע ועד הס"ת איזה אותיות נפלו בגורל. עכ"ל.
ולהעיר מכך שכשהחלו בשנים האחרונות בכתיבת ס"ת כלליים הורה כ"ק אד"ש שלא להודיע איזו אות עלתה בגורל לכל איש.
היכן נדפס??
הערות באג"ק כ"ק אד"ש ח"ג
עמ' קכז: בטח ידוע לכם שיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א נותנים עליו חומרי המקום שהלך לשם וכו'. עכ"ל.
נראה שהכוונה לרשימתו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ (ש"פ נצבים ה'תש"ז) הנדפסת בסוף ס' המאמרים תש"ז.
*
עמ' קנג: בנוגע להמשך תער"ב – הנה זה מכבר כתבתי וגם הודעתי לעוד מאנ"ש, שיש בידי הרשיון להדפיסו, אבל דרושים האמצעים [הכספיים] לזה מראש. עכ"ל.
וראה המצויין בהע' לאג"ק ח"ב [והם מכתבים משנת תש"ו], וראה עוד בהקדמת כ"ק אד"ש לקונטרס 'חנוך לנער' (קה"ת תש"ג!): "ויה"ר אשר ימצאו במהרה האמצעים הנחוצים להדפסת... 'המשך בשעה שהקדימו, תער"ב' (קמד מאמרים)".
ועפ"י כ"ז צ"ב בשיחת כ' כסלו תשל"ז בדבר גודל האחריות בהדפסת ההמשך (עיי"ש), ואשר ע"כ נדפס בהשמטת שמות המתעסקים והמבלבה"ד וכו'.
*
עמ' רו. שו"ה דרך האחרים. צ"ל: דרך האתרים.
*
עמ' רלב. אגרת תקנו. אגרת זו נכתבה אל הרה"ח ר' חיים יוסף ראזענבלום ע"ה.
*
עמ' ער; רפא. יש להעיר כי האגרות תקפג ו-תקצא זהות (לבד מהפתיחה והסיום).
*
עמ' רפח: ..ונתבאר בפי' המלות להצמח צדק בסוף יהי כבוד. וז"ל וכו'. עכ"ל.
להעיר כי נדפס בס' אוה"ת (על הסידור) עמ' קד.
*
עמ' תב-תג: בנוגע להערתו בלקו"ת פ' שלח... טהרתם במים חיים דוקא... ומה שכתב בלקו"ת הוא עפ"י מה שכתב בזוהר וכו'. עכ"ל.
להעיר ממ"ש כ"ק אד"ש בהערותיו ללקו"ת על אתר.
*
עמ' תנד: דעם ווארט וואס דער רבי כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ האט געזאגט, אז א ברכה איז ווי רעגן, וואס פריער דארף מען אליין פארזייען... עכ"ל.
נראה שהכוונה למ"ש בסה"ש קיץ ה'ש"ת עמ' 14.
היכן נדפס??
המעשה מהצ"צ עם ר"א בעליניצער
באג"ק כ"ק אד"ש ח"ג אגרת תשיז מיום יא אלול תש"י (עמ' תכא): יתיעצו יחד בעניני... שי', ובטח כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ יראה שיכוונו להחלטה הנכונה, וכידוע המעשה מאדמו"ר הצמח צדק עם ר' אהרן בעליניצער. עכ"ל.
וצריך ביאור לאיזה "מעשה ידוע" הכוונה.
והנה כעבור ימים ספורים, בי"ז אלול, כותב כ"ק אד"ש (שם עמ' תמט, אגרת תשלט) אל הרה"ח ר' ניסן נעמינאוו ע"ה (שהוא אחד מהשלשה שאליהם נכתבה אגרת תשיז הנ"ל): יש אצלי עג"נ מהידיעה שקבלתי שידידינו הרה"ח הוו"ח אי"א וכו' ר'... שי' נאסרו, ומאז אין לי כל ידיעה. עכ"ל.
והנה בשני המכתבים הללו נשמטו שמותיהם של האנשים שאודותם מדובר, ולכן אנו מגששים באפילה ונזקקים לניחושים. ואם אמנם שני המכתבים עוסקים באותו ענין, אזי יש לומר כי הכוונה להמסופר ב"התמים" (חוברת ו עמ' ח-יב) ע"ד פעילות אדמו"ר הצמח-צדק לטובת ה'חטופים', ואשר שלח את האברך ר' אהרן מביליניטש לעסוק בכך וכו' וגם ר' חיים יהושע עסק בדבר ונתפס למאסר וכו'. ואז כתב הצ"צ את מכתבו הנדפס שם, ובביאור דבריו "ולמעני יעשה" נאמר שם (בהע' ז) כי מאחר שהדבר נעשה עפ"י ציוויו, "לכן כותב ולמעני יעשה, כי לא החסיד ר' חיים יהושע לבד יושב במאסר אלא הוא בעצמו יושב במאסר, ולמעני יעשה".
ושמא לכך נתכוון כ"ק אד"ש באגרת תשיז, שהרי זה כאילו הרבי עצמו יושב במאסר, ולכן "בטח כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ יראה שיכוונו להחלטה הנכונה".
זהו הנלענ"ד בביאור הדברים. וכאמור לעיל, הכל מבוסס על ההשערה שאגרת תשיז ואגרת תשלט עוסקות באותו ענין. ומה טוב אם ימצא מי שיאשר את ההשערה הזו, או שימצא ביאור מרווח יותר.
(גל' תנב)
"שבת ברכות"
באג"ק (ח"ג אגרת תשלא) נאמר: "ת"ח על הערתו בענין ברכות שבת, וכבר הודיעוני כמה מחסידי פוילין שבכ"מ בגאליציא וכו' קורין בשם זה".
ונראה דמיירי ממ"ש בקונטרס העבודה עמ' 6 "ועמ"ש בסי' בשבת ברכות בפסוק השמים מספרים", וכ"ק אד"ש מעיר ע"ז: "צ"ע פי' תיבה זו" (ומכאן נעתקה הערה זו גם לס' המאמרים תש"ו עמ' 88).
מן הסתם העיר כותב המכתב שהמזמורים הנוספים בשחרית ש"ק נקראים בשם "שבת ברכות" ועל כך השיב לו כ"ק אד"ש שכבר הודיעוהו כנ"ל.
והנה בסה"מ תרס"ו (עמ' רצד) כותב כ"ק אדנ"ע ג"כ בלשון הנ"ל (כמ"ש מזה בסידור ח"ב שבת ברכות ד"ה השמים מספרים), ובשוה"ג נעתקת שם הע' אד"ש הנ"ל, ואחריה 'הערה לאחר זמן': אח"כ א"ל כ"ק מו"ח אדמו"ר שכך נק' בכ"מ. עכ"ל.
ועפ"ז צ"ע מדוע באגרתו (מחודש אלול תש"י) מביא אד"ש מדברי חסידי פוילין ממנהג גאליציא, ואינו מביא מדברי כ"ק מוהריי"צ אליו. ומה גם שנראית כוונתו של מוהריי"צ שכך נקראים המזמורים הללו בדא"ח, שהרי כך כותב אדמו"ר נ"ע בכ"מ (כנ"ל, וכ"ה גם בהמשך תער"ב ח"ב עמ' תתכג ובכ"מ, וכן אדמו"ר הצ"צ באור התורה פ' אחרי עמ' פח).
גם בסה"מ תרע"ח (עמ' רנו) כותב כ"ק אדנ"ע "כמ"ש בסי' בשבת ברכות בענין ישיש כגבור כו'", והמהדירים העתיקו לשם את הערת אד"ש הנ"ל מקונטרס העבודה, ובמהדורה השניה (תשד"מ) הוסיפו גם את ה"הערה לאחר זמן".
לעצם הביטוי "שבת ברכות" יש להעיר, כי גם בס' יסוד ושרש העבודה (הנדפס לראשונה בשנת תקמ"ב) שער שמיני פ"ז, נאמר: "ומבואר בזה"ק, שמזמורים אלו של שבת ברכות תקנו לנו וכו'". הרי שגם בליטא נהגו לקרוא כך בפשיטות לאותם מזמורים.
ואיידי דאיידי לידן קונטרסו של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, נעיר כי בהקדמת מוהרח"ו לשער ההקדמות הנעתקת בהוספה א' לקונטרס עץ החיים, נשמטה (בעמ' 75) שורה שלימה, והיא צריכה להחליף את השורה השמינית (המתחלת 'רשב"י') שנכפלה בטה"ד. וכך צ"ל שם: [מלאך ה' צבאות] רשב"י ע"ה וכל ספרו ספר הזוהר אשר אף בתלמודא דידן במס' סוכה בפ' [לולב וערבה].
במהדורת תש"ו נוספה שורה זו בחותמת בשוה"ג (אך לא בכל העותקים), אבל במהדורות הבאות משום מה לא תוקן המעוות.
(גל' תלט)
הערות באג"ק כ"ק אד"ש ח"ד
עמ' נד-נה (אל מוהרי"א גולדין): הנני בזה בבקשה.. הוא הי' מן המשמשים את כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ בראסטאוו בשנת תרפ"א, לרשום כל מה שזוכר מהעת ההיא. עכ"ל.
להעיר כי רשימתו של מוהרי"א גולדין אודות אותה עת נדפסה בספרו של הרה"ח ר' רפאל הכהן ע"ה 'שמועות וסיפורים' חלק א'.
*
עמ' קיד: כאשר שמענו... מכ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ... ובלשונו הוא: א איד ניט ער קען און ניט ער וויל זיין אפגעריסן פון אלקות. עכ"ל.
צ"ע שכאן מייחס זאת לכ"ק מוהריי"צ (וכן להלן בעמ' תפ: "ידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר... "אז א איד ניט ער וויל און ניט ער קען זיין אפגעריסען פון אלקות"), וראה גם אג"ק מוהריי"צ ח"ד עמ' שפד. ובכ"מ מביא זאת כ"ק אד"ש בשם כ"ק אדמו"ר הזקן.
*
עמ' קנ: חזקה לתעמולה שאינה חוזרת ריקם – וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ הידוע. עכ"ל.
ולא נסמן מקורו (וגם לא בעמ' תנג ובכ"מ). וראה במפתח הענינים לאג"ק מוהריי"צ (כרך יב) בערך 'פתגמים' (ברית כרותה לעבודה; להתעוררות; לתעמולה).
*
עמ' קסח: ידוע פתגם הבעש"ט, אשר לפעמים נשמה יורדת למטה לשבעים שמונים שנה בשביל לעשות טובה וכו'. עכ"ל.
הובא בלוח היום-יום ה' אייר (וש"נ).
*
עמ' קסט: מספרים בשם רבנו הזקן, אשר "מיט אן עצה שלאגט מען זיך ניט אן". עכ"ל. ובאג"ק ח"ה עמ' רו: הפתגם שאומרים בשם רבינו הזקן, אז מיט דריי זאכן דארף מען זיך ניט אנשלאגן, והם עצה, שידוך וגמ"ח. עכ"ל.
ובאג"ק מוהריי"צ ח"ה עמ' רס: ידוע מאמר הוד כ"ק אדמו"ר הזקן... אז מיט דריי זאכען בעדארף מען זיך ניט אנשלאגען, מיט א שידוך, מיט א עצה און מיט א גמילות חסד.
*
עמ' רסא: ששמענו מכ"ק מו"ח אדמו"ר באחת משיחותיו במה שכתוב שם [באגה"ק כ"ב] בתחלת הענין "וכמו אב רחמן חכם וצדיק וכו'". עכ"ל.
נראה שהכוונה לשיחת יום א' דחגה"ס תש"ד בסעודה (סה"ש תש"ד עמ' 15).
*
עמ' שיא: ווי עס ווערט געבראכט אין די שיחות פון כ"ק מו"ח אדמו"ר... דער שאלה, וואס געדיינקסטו. עכ"ל.
ראה ס' התולדות מוהריי"צ ח"א עמ' 14.
*
עמ' שלא: לקו"ת ויקרא... כח, א (ובמש"כ שם [שרשב"י נזכר בש"ס] "בכל פרק" צע"ק. עכ"ל.
להעיר מהערת כ"ק אד"ש בלקו"ת שם: לכאורה קשה ממס' חלה וכו', וי"ל דפורתא לא דק. עכלה"ק.
ועוד נדפס מכתב ארוך מכ"ק אד"ש באותו ענין בס' עדן ציון (מהרה"ח ר' ישעי' הלוי הורוויץ, ירושלים תשט"ז, עמ' רמב-רמג), ונעתק להלן [לא העתקתיו כאן, מפני שעיקרו נדפס בלקו"ש חי"ב עמ' 194, ובס' עדן ציון ניכר שהוסיף ושינה בו הרבה כדי שיהא מבואר].
*
עמ' שמז: בענין המקוה... וידוע מ"ש בשו"ת מן השמים... להעיר מקובץ שבסי[דור] מאה שערים ע' מה. עכ"ל.
והוא בשו"ת מן השמים מהדורת הר"ר מרגליות סי' ה. והקובץ שבסידור מאה שערים הוא הנדפס גם בפ"ע בשם 'מאה שערים' (קה"ת תשכ"ז). וצע"ק מדוע לא ציין כ"ק אד"ש באותו ענין גם למא' ד"ה להבין ענין טמטום הלב (הנדפס שם עמ' לא) ולמכתב הצ"צ (הנדפס שם עמ' יז).
*
עמ' שנח: דעם ווארט... בשם זקנו אדמו"ר מוהר"ש.. און איך האלט אז מי דארף לכתחלה אריבער. עכ"ל.
לא נסמן מקורו (וגם לא בעמ' תעח). וראה 'כרם חב"ד' גל' 1 עמ' 67 וש"נ.
*
עמ' שסא: עס ווערט דערציילט אז אין דער צייט פון מיטעלן רבין, איז געווען א אנזאג צו אלע חסידים... פארענדיק צוריק... זאלן זיי חזר'ן חסידות. עכ"ל.
ראה קונטרס 'לימוד החסידות' עמ' 9 (אג"ק מוהריי"צ ח"ג עמ' שלט).
*
עמ' שעה (אגרת אל מוהר"א פרידמן, י"א תמוז תשי"א): במכתבו כותב שראה ס"ת מהר"נ גאון. עכ"ל.
לכאורה הכוונה לס"ת של הר"ן גירונדי שמוהר"א פרידמן כותב אודותיו בספרו 'צדקת הצדיק' עמ' לז. אלא ששם כותב שהוא נסע לראותו בטבריה בחודש מנ"א תשי"ב, ואילו כאן משמע שבשנת תשי"א כבר ראהו. וצ"ב.
*
עמ' שצ: סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר אשר די בר מצוה מאמרים פלעגט מען (אצל הנשיאים) אנהייבען נעשה אדם (וכשניתן המאמר להעתיק השמיטו לפעמים את ההתחלה). עכ"ל.
לא צויין המקור לסיפור זה (באם נמצא בשיחות כ"ק מוהריי"צ), וצ"ע מכ"מ.
*
עמ' תלא: וידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר - "טובה פעולה אחת מאלף אנחות". עכ"ל.
ולא נסמן מקורו. וראה בלוח היום-יום (ח' אד"ב) ובאג"ק מוהריי"צ ח"ב עמ' ע (בשם כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב בא' ממכתביו), ושם עמ' עב (שכך שמע מפורש יוצא מפי מוהרש"ב). ובח"ז עמ' קנג ("כמאמר הידוע"). וראה עוד ח"י עמ' תיט.
*
עמ' תצב: בשאלתו בענין השם – הי' מענה כ"ק מו"ח אדמו"ר שאין מתערב בזה ועל ההורים להחליט. עכ"ל.
וכדברים הללו כותב כ"ק אד"ש בעוד רבים ממכתביו. ולהעיר מאג"ק ח"ב עמ' שיז שכ"ק אד"ש הציע להורים איזה שם לתת לבתם, ואח"כ הודה להם על שנתקבלה הצעתו.
היכן נדפס??
הערות באג"ק ח"ו
באג"ק כ"ק אד"ש ח"ו עמ' סה (במכתב למוהרא"ח נאה ע"ה): ..בענין אמירת הנשיאים, ותמה אני אשר אחר שיודע כת"ר שי' בזה הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר, הנה מהראוי הי' לכל אנ"ש לפרסם הוראה זו, כדי שיהיו כולם בהנהגה אחת וכו' ועכ"פ צריך הי' להזכיר הוראה זו (שנדפסה ב"היום יום") למען לא יחצו העם לשני מחנות וכו'. עכ"ל.
ויש לבאר כי כוונתו אינה לענין "אמירת הנשיאים" כפשוטה, אלא למ"ש בלוח הי"י (ר"ח ניסן): "אחר אמירת הנשיא אומרים יהי רצון הנדפס בסי' תו"א".
וראה מ"ש ב'מנהגים והנהגות' הנדפס ב'כרם חב"ד' גל' 2 עמ' 30 סעי' ב-ג.
*
עו"ש עמ' קיט (במכתב לרר"נ הכהן ע"ה): ת"ח ת"ח על הספור מה שאמר כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע להר"ש גרונם ע"ה... ומוסג"פ ר"ד למנחמי... עכ"ל.
ודבר הלמד מענינו, שהסיפור שהנ"ל כתב לכ"ק אד"ש הוא מענין הנחמה על פטירת אחיו ע"ה, ובפשטות מיירי בסיפור הנדפס ב'שמועות וסיפורים' ח"א (מהדורת תשל"ב עמ' פה-פו) והדברים שאמר כ"ק מוהרש"ב נ"ע לר"ש גרינם ע"ה בבואו לנחם את הרבי על פטירת אחיו הרז"א ע"ה.
*
עו"ש עמ' קמא: מנהג גדולי ישראל שכשהי' נופל לו חידוש ענין בתורה הי' מוציאו בדבור בפה וביאר הטעם שהוא כדי להמשיכו בעולם התחתון, וזהו ג"כ ההיזק בלה"ר אפילו אם הענין אמת, כי ע"י שממשיכים אותו בגלוי ובעולם הדבור, יש לו שליטה יותר וכו'. עכ"ל.
והנה על הענין הראשון ציינו למאמרי אדמוה"ז הקצרים עמ' תסד. ולענין מש"ש שה"ה בלה"ר, לכאורה יש לציין לס' המאמרים הנ"ל עמ' תצז (ד"ה להבין ענין לשון הרע). וראה עוד בסה"מ תקס"ה עמ' רצד ובס' מגדל-עז עמ' ר בשם אדמו"ר הצ"צ נ"ע.
*
עו"ש עמ' קסא (בסוף אגרת א'תרעה): ובהקו חומטין. והוא טה"ד וצ"ל: קב חומטין (ועד"ז במפתח הענינים הנדפס בלקו"ש ח"ד עמ' 4241: קו הישר, וכמובן שצ"ל: קב הישר).
*
עו"ש עמ' רי: אגרת א'תשכו* [שלהי תמוז תשי"ב], ובהע': נדפסה ב'בטאון חב"ד'... ע"פ התוכן נראה שנכתבה בסמיכות לאגרת שלפנ"ז [מיום כ"ב תמוז]. עכ"ל.
אך ראה להלן עמ' רלא: אגרת א'תשדמ (א' מנ"א תשי"ב, להנהלת צעירי אגו"ח) אות ב: והנני מוסיף בזה קטע לקוח ממכתבי שיכול לבוא בתור הוספה לשיחה הנ"ל, הוספה המדגשת ומבארת איך שהוא דבר השוה לכל נפש. עכ"ל. ונראה שתוספת זו היא הנדפסת לעיל עמ' רי (ושם בשוה"ג נשמט הציון לאג' א'תשדמ). וצעירי אגו"ח שקבלו אגרת זו, הם הם שהדפיסוה אח"כ ב'בטאון חב"ד' הנ"ל.
*
עו"ש עמ' ריט (שו' אחרונה): ענינים התלוים בה, הח"ן. עכ"ל. ולענ"ד יש מקום לבאר הר"ת, שהן ג' המצות שנתייחדו לנשים: הדלקת הנר, חלה, נדה (ובמקו"א נק' חנ"ה).
(גל' תמד)
באג"ק חכ"ג
באג"ק רבינו זי"ע, כרך כג עמ' יג, נאמר: און צוואר היינט וכו'. והקשו בגל' תשיב (עמ' 11), מה פירוש המלה "צוואר".
והיתה לבאר, שתיבת "צווא?ר" היינו: "אמנם", "אכן" וכד' (ובלשון אשכנז המורגל בינינו: "טא?קע".
(גל' תשכב)
נוסח מכתב רבינו אודות שערי ס' התניא
בגל' תשכג (עמ' 33) מערער הרה"ח רי"ל אלטיין שי' על נוסח מכתב רבינו זי"ע שהדפסתי בס' הביבליוגרפי' לתניא (עמ' 13), אך בתיאור העובדות שבדבריו ("גופא דעובדא הכי הוי") יש גם דברים לא נכונים בעליל, הן באלו הכתובים בלשון ודאי והן באלו הכתובים בלשון "כמדומני ברור".
ויש להקדים, שבשעתו נשלחה אלי מהמזכירות העתקת המכתב שבאו בה תיקונים בגוף כתי"ק של הרבי, ועפ"ז אני כותב את הבא להלן.
לדבריו של הריל"א שי', נשלחה אלי מהדורא ראשונה של המכתב, שבה נאמר "אף... רשימת", אך כבר בהגה"ה הראשונה של המכתב שינה הרבי וכתב במקום הנוסח הנ"ל: "אך... דברי".
אלא שבאותו מכתב שנשלח אלי הנוסח הוא: "אף... דברי", ומזה מוכחים שני דברים: [א] גם בהגה"ה הראשונה הרבי לא שינה מ"אף" ל"אך". [ב] המהדורא שנשלחה אלי אינה המהדורא הראשונה, אלא לפחות המהדורא השניה.
הן אמת שהיתה אח"כ מהדורא מורחבת של המכתב, בתוספת כמה קטעים (כנדפס בלקו"ש חי"ז עמ' 519), ולכן כשבאתי להדפיס את המכתב בס' הנ"ל (שהרי לשם כך נשלח אלי המכתב, כאמור בדברי המזכירות שצורפו אליו: "נשלח עפ"י הוראת כ"ק אדמו"ר שליט"א, להדפיס בספרו – רשימת התניא – במקום המתאים"), דקדקתי להדפיס כפי הנוסח המוגה בכתי"ק רבינו, בתוספת הקטעים מהמהדורא המורחבת.
ומעתה ישוב הריל"א הנ"ל ויתבונן, מי שמגיה את נוסח הדפוס ע"פ הנוסח המוגה בכתי"ק הרבי, ושנשלח אליו בפקודת הרבי, האמנם ניתן להגדירו כ"שולח יד להגיה המכתב מדעתו", וכמי ש"לא נתיירא מלגשת אל הקודש לעבור על אזהרת הראשונים שלא להגיה בגוף ספר מדעתו"?! ופשיטא שלא יעלה על הדעת לומר שהלקו"ש נדפס ללא טה"ד.
ובאשר לעצם כוונת רבינו במכתבו הנ"ל, הנה גם אחר כל אריכות הביאור של הריל"א שי', דבריו אינם מעלים ואינם מורידים במאומה לגבי עדיפות הגירסא "אך" על הגירסא "אף". שהרי דעת לנבון נקל, שכשהרבי מדקדק לכתוב כי מתיבה פלונית עד תיבה פלונית "אף" זה מדברי אדמו"ר הזקן, הרי"ז בדיוק כאילו נאמר ש"אך" התיבות הללו הן מדברי אדמו"ר הזקן.
ותו, לשיטתו, העובדא ש"אך" התיבות הללו הן מאדמו"ר הזקן, זהו עיקר בכוונת המכתב, ועפ"ז לא מובן, מדוע א"כ נכתב משפט זה רק בסוגריים? משא"כ לגירסת "אף" מובן, שבא להודיע ולהזכיר דרך-אגב ש"אף" התיבות הללו הן מאדמו"ר הזקן, ולכן ניתן לדקדק בלשון השער ולהשוותו לשאר השערים.
ובכלל צ"ע ובירור האם נהג רבינו להשתמש בתיבת "אך" במקום "רק".
אשר על כן, אם כל דבריו אודות השינוי ששינה הרבי מ"אף" ל"אך" מבוססים אך ורק על זכרונו, על-כרחנו לומר שזכרונו מתעתע בו (כדמוכח לעיל ממ"ש שכבר בהגה"ה הראשונה שינה הרבי כנ"ל). ואם יש בידו צילום מהשינוי בגוף כתי"ק רבינו, כדאי שיודיע זאת ברבים, למען הסר כל ספק בבירור הנוסח הסופי של המכתב.
(גל' תשכה)
מכתב רבינו אודות שערי ס' התניא
בגל' תשכז (עמ' 64) חוזר הריל"א שוב על דבריו בגל' קודם, ומתעלם לחלוטין מהעובדה שבנוסח המוגה בכתי"ק רבינו שנשלח אלי נכתב "אף" ולא "אך".
ומה שהוא מתייחס אל דעתו כ"עובדה קיימת", זה אינו מעלה ואינו מוריד, כי דברים מעין אלו מתקיימים בראיות ולא בדיבורים ובהצהרות; ובזאת אני מקיים את הנוסח "אף" בפרסום הנוסח המוגה בכתי"ק רבינו, ויואיל הריל"א לקיים את הנוסח "אך" בראיות משלו (וההסתמכות על זכרונו אינה ראיה, כי כבר הראיתי שטעה באמרו שכבר בהגהה הראשונה שינה הרבי מ"אף" ל"אך", וכדמוכח מהתצלום המצו"ב).
ועד שיברר הריל"א את דעתו ויקיימנה כראוי, עצתי לכללות אנ"ש שימתינו מעט קודם שיעשו כהוראתו, ולא יזדרזו לשלוח יד בספרים לתקנם.
והדבר השני שהוא כותב "לתועלת הרבים": שיש "ללמוד לקח" ולא להחליט "מדעת עצמו" שנפלה ח"ו טה"ד בלקו"ש אפילו כשיש "ראיות חזקות". ובמחכ"ת, דברים אלו אין להם שחר; כשיש לפנינו נוסח מוגה בכתי"ק שהוא גם מובן, אל לנו להתיירא מלתקן על-פיו את נוסח הלקו"ש (שעלי-ההגהה שלו לא הוגהו ע"י הרבי), ובפרט במקרה שנוסח זה אינו מובן לענ"ד. וכפי שמודה בעצמו, שהטה"ד בלקו"ש הן מהמפורסמות שאינן צריכות לראיה.
ואף אם המצא ימצא שהרבי אכן שינה את מכתבו המוגה עובר להדפסתו, גם אז אין להאשים את מי שהלך אחר הנוסח המוגה בכתי"ק, ועאכו"כ שאין לומר עליו ששינה "מדעת עצמו" ועבר ח"ו על "אזהרת הקדמונים" (וכבר כתבתי עד"ז בהערתי הקודמת, ואיני מבין מדוע הריל"א אינו משיבני ממין הטענה).
ואיני מבין כלל את טענתו, שכאילו דבר זה הוא מן הדברים שהיו ניתנים לבירור אצל אנשי "הועד להפצת שיחות"! והרי מאז ומעולם שמרו אנשי "הועד" על חשאיות מוחלטת בכל אשר להם, כדי ליצור בקרב אנ"ש את הרושם המוחלט שכל מעשיהם ומחדליהם מכוונים ע"פ דעת-עליון. ולכן לא היה שייך כלל לברר אצלם פרטים מהנעשה אחורי הפרגוד, ועאכו"כ שלא ידעו לומר "טעינו". ואכמ"ל.
וגם בנדו"ד מנסה הריל"א (בגל' תשכג) להטיל את אשמת הטעות באחרים: "יתכן שהמעתיק במזכירות טעה בפיענוח גכי"ק, כידוע ליודעים שלפעמים קשה להבחין בגכתי"ק בין 'ך' ל'ף'". עכ"ל. כלומר, רק את אנשי ה"מזכירות" מותר לחשוד בטעות (שעברה את הגהתו של הרבי), אך ח"ו מלחשוד לא את חברי ה"ועד", לא את "הבחור הזעצער" של הלקו"ש וגם לא את הבעל-מגיה!
בהערתו הקודמת כותב עלי הריל"א שראיתי את "ריבוי השינויים וההוספות" שבנוסח המכתב כפי שנדפס בלקו"ש, וגם בהערתו הנוכחית חוזר הוא על כך שראיתי "שרבו מאוד התיקונים וההוספות" בנוסח הנ"ל. אך אני כבר כתבתי שמצאתי בנוסח זה רק "הוספות", ולכן היה ברי לי שהן מרבינו (כי במכתבים לא נחשדו להוסיף מדעתם, משא"כ בשיחות) והוספתים בנוסח שהדפסתי בספרי. משא"כ "תיקונים ושינויים" לא ראיתי, ולכן הלכתי אחר הנוסח המוגה בכתי"ק.
ועדיין לא נתברר מה ששאלתי בהערתי בפעם הקודמת, האם מצינו בסגנונו של רבינו שיכתוב "אך" במקום "רק".
ומענין לענין (ומעניינא דיומא), מי שיסתמך רק על שיקול-דעתם והבנתם של אנשי ה"ועד", ויתיירא לנפשו מלערב שיקולים של טעם ודעת ושכל אנושי, עלול ח"ו לייחס לאדמו"ר זי"ע ולאדמו"ר הרש"ב נ"ע התרת מצות-מכונה בתנאים מסויימים, וזאת ע"פ מכתבו של רבינו הנדפס בלקו"ש (יח, עמ' 458) ובהוספות לכמה מהדורות של ההגש"פ שבעריכת ה"ועד" (ראה 'כרם חב"ד', 2, עמ' 35. אוצר מנהגי חב"ד, ניסן-סיון, עמ' ל, אות ג).
[לבסוף הוכח שהצדק עם אנשי הוועד וטעות היתה בידי]
(גל' תשכח)
'ריב"ש' – 'בעש"ט'
במ"ש בלוח 'היום יום' (עמ' יז) בשם אדמו"ר הזקן, "שכל המחברים עד הט"ז והש"ך, והם בכלל, עשו החיבורים שלהם ברוח-הקודש", מביא כ"ק רבינו בכ"מ שכן הוא בס' שארית-ישראל להרה"צ מווילעדניק "בשם הריב"ש" (ראה: שדי-חמד כרך י' עמ' פג [ב'צה] ב במהדורת תש"כ ואילך; לקו"ש, יב, עמ' 70, הע' 5).
ובאגרות-קדשו (כ, עמ' קל) נוסף: בשם "הריב"ש" – שכנראה הכוונה להבעש"ט. עכ"ל.
ויש להעיר, שכנראה נזדמן לרבינו הס' הנ"ל במהדורת זיטאמיר תרכ"ז או קעניגסבערג תרל"ז, ששם השמיטה הצנזורה המשכילית ושינתה עניינים רבים, ובהם, שכמעט בכל מקום שנזכר 'הבעש"ט', החליפו ל'הריב"ש'. אך במהדורה הראשונה (לעמבערג תרכ"ד) נדפס באותו מקום במפורש 'הבעש"ט' (במהדורות הנפוצות הוא בשער הזמנים, דף ו' ע"ג).
כמו"כ יש מקום להשוות בין המובא לעיל בשם אדמו"ר הזקן, לבין האמור בס' הנ"ל. וז"ל: אמר בשם הבעש"ט, שכל החיבורים שהיו עד המהרש"א ועד בכלל, היו ברוה"ק... עוד אמר בשם הבעש"ט ז"ל, שהט"ז והש"ך הם פוסקים האחרונים, וע"כ לראות שלא לעבור על דעתם... אבל מכל מקום גם החיבורים שאחר הט"ז והש"ך ח"ו להרהר עליהם, מאחר שנתקבלו ויש הסכם עליהם, נמשך בהם כח רוה"ק. עכ"ל.
(גל' תשכו)
פענוח "מברקים" של הרבי (ועוד)
ראיתי "תשורה" משמחת נישואין של רצ"ה הכהן (אדר שני תשנ"ז), ובה תצלומי כמה מברקים ששלח רבינו זי"ע אל הרה"ח ר"י דזייקאבסאהן ע"ה והעתקתם ללה"ק. ויש להעיר על כמה אי-דיוקים שנפלו בהעתקה או בתרגום.
עמ' 32: "שיבקר לונדון שלשה ימים". אך במקור נאמר: "שיבקר לונדוןכלערך שלשה ימים".
עמ' 35: "אם לא יצליח – להשתדל לעשות הזמנה בלונדון". במקור נאמר: TRY.. LONDON, ובהקשר זה צריך לתרגם: "לנסות.. בלונדון" ("להשתדל" היינו לכתחילה ובדווקא, ואילו "לנסות" הוא בדלית ברירה, ואם יצליח במקום אחר – מה טוב).
עמ' 36: "הצלחה בכל עיסוקך". אך במקור: SUCCESS YOUR ENDEAVOR, וצריך לתרגם: "הצלח בהשתדלותך" (או: "הצלח במאמציך") – דהיינו ההשתדלויות אודות הרבנית חנה ע"ה, כמפורט במברקים הקודמים (וצ"ל בהשמטת התיבה "בכל").
עמ' 38: "ידוע שמאז תחילת הופעת הגליון 'די אידישע היים' בשנת תש"כ... הי' הרבי מגיה את כל החומר מהחלק האנגלי, ונמשך זה עד הגליון של חודש סיון ה'תנש"א... שאז הפסיק הרבי באמצע ההגהה, וכתב... אין הזמ"ג כלל להגיה... עכ"ל.
אך לעיל מיני' בעמ' 27 נאמר: ..בחלק האנגלי של 'די אידישע היים', שכידוע הי' הרבי מגי' חלק זה במשך כל השנים (עד הגליון דחודש תשרי תשנ"ב), עכ"ל – אינו מדוייק, דהיינו שצ"ל שעד הגליון דתשרי תשנ"ב ולא עד בכלל, אלא רק עד אמצע הגל' דסיון תנש"א.
ומענין לענין; בקונטרס הראשוןכשל 'צדי"ק למלך' (תשנ"ב) עמ' 134 נדפס "פתק נדיר", והוא "צעטיל מיוחד שכתב כ"ק אדמו"ר שליט"א עבור אשה אחת לרפואה קרובה ושלימה". ברם, אין זה אלא נוסח למשלוח "מברק", ולכן מופיעה בו המלה "נקודה" שלכאורה היא חסרת הבנה, אלא שכך נהגו בכתיבת מברקים (ובאנגלית כתבו STOP), וגם היו משלמים עבור מלה זו כמו עבור כל מלה אחרת. ולא יכלו להשתמש בנקודה רגילה, מאחר והמברקיםכהיו מועברים בשיטה של קווים ונקודות, ותוספת נקודה היתה עלולה לשנות את תוכןכהמלים וכו'.
(גל' תשל)
תספורת השיער בנשואות
ידועה דעתו של רבינו זי"ע, שאין לאשה נשואה לגזוז שיער ראשה לגמרי, וכנדפס אגרת-קדשו (מחודש סיון תשל"ח) בס' שערי הלכה ומנהג אהע"ז (עמ' קמא), ע"פ זח"ג רסח, ב [צ"ל: רמח, ב] ומק"מ לזח"ג עט, א – דגם במספרים רק מקצת גוזזת.
והנה בס' טעמי-המצות להאריז"ל (פ' קדושים) נאמר: אך נוקבא אינה מספרת ראשה, והטעם כי נוקבא היא וכל הדינים הם בעשיה, ואם תסיר הדינים מרישא דנוק' לא ישאר שום דינים בעולם, לכן מוכרחת להניחם. לכן אין אשה מספרת ראשה. עכ"ל.
ובדרכי-תשובה ליו"ד סי' קצח סוס"ק צא (נסמן במכתב הנ"ל) הביא מדברי הרה"ק מקומרנא בס' אוצר-החיים פ' תצא (במצות ל"ת דלא יהי' כלי גבר על אשה), דהא שאשה לא תגלח ראשה כאיש היינו לא בתער, אבל תספר במספריים. וז"ל אוצה"ח: אשה לא תגלח ראש כאיש, ועל פי מרן האר"י אין לאשה שבעשיה להסתפר כלל בתער, אלא במספרים. עכ"ל.
ולכאו' משמע מדברי אוצה"ח שלאשה מותר לספר במספריים ואין בזה איסור דלא יהי' כלי גבר על אשה, אבל לשונו של הדרכי"ת נוטה לכאו' לצד החיוב לספר במספריים.
אבל בשער-המצות (שהוא מן השמונה-שערים שעליהם יש לסמוך יותר) הלשון הוא: ולכן האשה אינה מגלחת ראשה, ואדרבה מגדלת שער כנודע, להשאיר שורש אל הדינין. עכ"ל.
וצ"ע האם הי' שער-המצות (שנדפס לראשונה בשאלוניקי תרי"ב), לעיני הגה"ק מקומרנא שסיים את כתיבת חיבורו הנ"ל בשנת תרכ"ד.
(גל' תשמח)
עניית אמן אחר ברכת "הגומל"
באג"ק (ד, עמ' רס) כותב רבינו זי"ע אל הרה"ח רא"ח נאה ע"ה בזה"ל: הנה זה מכבר מחיתי, ומוחה גם עתה, במנהג מוזר ביותר, שבברכת "גומל" הנוכחים אינם עונים אמן על הברכה עצמה, אלא משיבים "מי שגמלך" כו'. ונפלא הדבר שנתפשט המנהג כך, וכן ראיתי כמה פעמים בהבתי כנסיות שהתפללתי שם שאין עונים אמן. עכ"ל.
ולכאורה הוא דבר פשוט שצריכים לענות אמן אחר ברכת הגומל, ומה שנתפשט המנהג שאין עונים, דבר זה נובע מהתופעה המצויה, שכשהקהל צריך לומר משהו אחר הברכה, נשכחת ממנו עניית האמן. הדוגמא הנפוצה ביותר היא מאי-עניית אמן אחר "המחזיר שכינתו לציון" בשעה שנחפזים לומר "מודים דרבנן", וכן אחר "הפורש סוכת שלום כו' ועל ירושלים" כשעונים ואומרים "ושמרו" (כפי שהוא המנהג ברוב תפוצות ישראל). ואף נתנו סימן לדבר: "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט", דהיינו ברכת "המחזיר שכינתו לציון" וברכת "הפורש כו' ועל ירושלים", שבשתיהן לא אחשה ולא אשקוט מלענות אמן. וסימן נוסף: "ציון במר תבכה וירושלים תתן קולה" על העדר עניית האמן ד"ציון" ו"ירושלים" הנ"ל.
וה"ה בנדו"ד, שאגב הזריזות להשיב "מי שגמלך" נבלעת האמן ומשתכחת מן הלב. ועל כך מחה רבינו, והזהיר לשים לב לעניית האמן.
וכבר הזהיר על כך בס' "ואמרו אמן" לר"י אלטר וילדמן אבד"ק קאנסקיוואליע (ירושלים תרפ"ז-תרפ"ט) בכ"מ בספרו: בח"א (אות סב) על שני האמנים הנ"ל; בח"ב (אות כא ואות כו) על ג' אמנים – שני הנ"ל ונוסף עליהם האמן שאחר "מחיה המתים" כשקופצים ואומרים קדושה ושוכחים על האמן (ושם באות כו מביא את הרמז ד"ציון במר תבכה וגו'" מספר הגן ודרך משה ליום י"א); ובח"א (אות צ) מזהיר על עניית ד' אמנים: שלושת הנ"ל ונוסף עליהם "אחר ברכת גומל, קודם שיענה 'מי שגמלך כל טוב' שיענה קודם אמן על הברכה". עכ"ל.
ולא הארכתי בדבר שהוא פשוט לכאורה, אלא מפני שראיתי קונטרס "דינים ומנהגים לבהכ"נ", ברעסלויא תקצ"ג (קונטרס נדיר, מצוי בספריית אגו"ח, ותודתי להרה"ח רש"ב לוין שבאדיבותו קיבלתי צילום מהקונטרס), ושם בעמ' 31 נאמר: ואם השומעים עונים אחריו "אמן מי שגמלך", עיין בא"ר המורה יורה. עכ"ל.
ועוד באו שם בראש הקונטרס "תשובות" מהרה"ג ר' זלמן טיקטין ע"ה אב"ד ברעסלויא, ובהן מפורש (באות ה): בברכת הגומל, המנהג שלא לענות אמן. ואפשר הטעם שלא לזלזל בכבוד המברך מפני שאומר "לחייבין". וכעין זה איתא במג"א ואחרונים סי' רי"ט לענין קטן וכדומה. עכ"ל.
כלומר, כשם שהמג"א מביא שקטן לא יברך הגומל משום שהוא עצמו אינו בכלל "חייבים", ונראה כאומר זאת על אביו ומשימו רשע (ובא"ר שנרמז אליו לעיל לא מצאתי מאומה לענייננו).
וכמובן שכל הנ"ל הוא דוחק גדול, ורק כדי ליישב את המנהג בפועל. ומחוורתא כדעת רבינו וכדעת הס' "ואמרו אמן", שאי-הענייה נובעת מהעדר תשומת לב גרידא, וראויה היא למחאה.
אגב, רבינו זי"ע נהג לענות אמן גם על ברכת "ברוך שפטרני" הנאמרת בלא שם ומלכות.
(גל' תשנב)
בין ראשונים לאחרונים
כותב רבינו זי"ע באג"ק מחודש אלול תשכ"א (אג"ק, כ, עמ' שלט): וכידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר בזה, בשם אבותיו רבותינו נשיאינו, בחילוק סגנונם של ראשונים, אשר בשורות ספורות מבארים דבר הקשה, פוסקי דין להלכה למעשה וכו', והדברים מאירים. משא"כ סגנונם של אחרונים, המאריכים בפלפולא דאורייתא שקו"ט ומו"מ במלחמתה של תורה עד שבאים לידי מסקנא ופס"ד, וגם אז – אינה באותה הפשיטות והאור כמו בספרי הראשונים.
ואמרו דוגמא לזה – איש הנמצא בהיכל גדול ומלא ההיכל כולו אורה, הנה תומ"י מוצא את הדרוש לו, באם זהו דלת, חלון וכיו"ב. משא"כ בדורות האחרונים, אשר נתגבר החשך עד אשר ימש חשך ונתמעטו הלבבות וכו' – הרי האיש הנמצא בהיכל ורוצה למצוא הפתח, מגשש עד שמוצא חלל, מתחיל לחפש ראיות האם זהו הפתח המוליך חוצה או אינו אלא חלון פתוח ואולי גם חלון אטום, ראיות מן הצד ומסביב. ואינה דומה שמיעה הבנה והשגה, לראייה. אשר גם בהשכלה נמצאות דרגות אלו, מסקנא ע"י שקו"ט ושלילת ענינים סותרים וכו', או ראי' בעין השכל, שרואה את הענין ברור, עד שכל קושיות ופירכות לא יוכלו לסתור המסקנא ואפילו לא להחלישה. עכ"ל.
ובשיחת פורים תשי"ט האריך בזה רבינו הרבה, ובקצרה: מו"ח אדמו"ר אמר לי פעם, עוד ברוסיא, דובר פעם בחילוק שבין שו"ת ופסקי הראשונים לשו"ת ופסקי האחרונים, שאצל הראשונים השאלה והתשובה באות בשורות ספורות, סיכום הדין כך וכך, וחתימת שמו של המשיב. ואילו תשובות האחרונים נאמרות באריכות גדולה ביותר ובסברות לכאן ולכאן, עד שבאים לבירור פסק הדין הסופי.
והסביר אז מו"ח אדמו"ר, שהוא עד"מ כשנמצאים בחדר ורוצים למצוא את הדלת, הרי בשעה שהחדר מואר והעיניים פקוחות נגשים מיד אל הדלת ללא חיפוש. אך בשעה שהחדר חשוך והעיניים אטומות, אזי צריכים לגשש בקירות החדר. וכשמוצא פתח בקיר ממשש הוא ובודק האם ניתן למצוא שם ידית, ובאם לאו מוכח דהוי חלון, שהרי א"א לדלת בלא ידית. ואם מצא פתח וגם ידית, אזי מגשש לראות האם כל גופו עובר בו או רק ראשו ורובו. ואם אין כל גופו עובר בו, הרי זאת לראיה שאין זה פתח לבנ"א אלא לבע"ח בלבד. וגם אם הצליח למצוא פתח העונה על כל הדרישות הללו, אבל עדיין אינו בטוח שזה פתח העשוי ליציאה או שמא אינו אלא לנוי בלבד.
עד שסו"ס, אחרי גישושים רבים ובסייעתא דשמיא, באם החדר אינו גדול מדי והקב"ה מאריך ימיו ושניו בכדי שיוכל לגשש בכל הצדדים ובכל האופנים, מצליח הוא להגיע אל הדלת הנכונה.
וסיים מו"ח אדמו"ר (אחרי שהסביר את הנ"ל אך בקיצור יותר), שזהו החילוק בין תורתן של הראשונים ותורתן של האחרונים; שאצל הראשונים היה אור בהיכלם ועיניהם היו פקוחות, ובשעה שבאה לפניהם שאלה הביטו סביבם, ומיד מצאו את "הדלת" לפסיקת הדין וכתבוהו במלים ספורות. אך אצל האחרונים, שנתמעטו הלבבות ופתחם אינו פתוח כפתחו של אולם, חדרם חשוך ועיניהם כהות, לפיכך באים דבריהם באריכות גדולה ביותר, וגם אז לא תמיד עולה בידם להגיע לפס"ד ברור. ע"כ תורף השיחה הנ"ל.
והנה, ככל הדברים האלה וככל החזיון הזה, מצינו ראינו אצל הגרי"ש נאטהנזאהן אבד"ק לבוב [נפ' תרל"ה] בספרו "דברי שאול" עה"ת (מהדו"ת בסופו על מגלת קהלת, מובא בקובץ כרם-שלמה גל' קצה עמ' נ): שמעתי בשם דו"ז הגאון מו"ה צבי הירש ז"ל האבד"ק בערלין [נפ' תק"ס] שאמר, מה שנראה אשר בזמנינו חריפים יותר מדורות הראשונים שלא פלפלו כל כך, ואמר הוא שהענין הוא כמו העוור שהולך בבית, ורוצה לצאת החוצה בלי מנהל ומנהיג, והוא הולך ובא אצל חלון, והוא ממשש ואומר בלבבו, אין זה דלת, שדלת כולו פתוח עד לארץ, וזה אינו פתוח כולו. ואח"כ הולך אל מקום אחר, ואומר ג"כ שאין זה דלת, ע"י טעמים שונים. נמצא שזה העוור מחדש ומחדד דברים שונים, על ידי מה שהוא עוור, והפקח הולך ואינו מרגיש כלל. כן נדמינו, וכן כל הגוי הזה, שהראשונים שהי' שכלם ישר, ולא הרגישו בעקמימות, לא היו מחודדים כל כך. אבל בזמנינו, שאין השכל ישר כל כך, הוא מסתבך באיזה דברים, וע"י כך מחדש חידושים רבים ופלפולים, מה שבדורות הראשונים לא עמדו בזה כלל ודפח"ח. עכ"ל.
הוספה לאחר זמן:
והנה בכ"מ בדא"ח נתבאר ענין במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי, שהפלפולים והקושיות שבתלמוד בבלי הם ענין של חושך והעלם. אך במקום אחד מצאתי שמבאר באופן הקרוב לענייננו, והוא בסה"מ תרל"ג ח"ב (עמ' תכז), וזלה"ק:
וזהו שעיקר הפלפול הוא בתלמוד בבלי, כי בכדי להוציא הדין באמת לאמיתו צריך לזה יגיעה רבה וכמשל מי שיושב בחשך שצריך יגיעה רבה עד שימצא החפץ שמבקש, משא"כ בבית שמאיר אור בקל למצוא המבוקש. ועד"ז יובן שלהיות תלמוד בבלי נק' בשם חשך לכן שם עיקר הפלפול, משא"כ בירושלמי הוא הלכות פסוקות לפי ששם מאיר יו"ד של שם הוי' וכו'. [במ"מ שם צויין לשערי אורה כב, ב ואילך. סה"מ תרפ"א עמ' קצד ואילך. תש"ח עמ' 121 ואילך. ובכולם נתבאר הענין באופן הראשון הנ"ל ולא כפי שהוא בסה"מ תרל"ג שם].
(גל' תשנה)
בעתון כפ"ח (גל' 821 עמ' 74) נדפס תצלום ממכתב רבינו זי"ע משנת תשמ"ג, והוא מענה למה ששלחו אליו "דוגמאות – תרגילי רקמה בתוכן יהודי". ומיירי ב"רשת" עשויה חומר קשה שעליה מודפסת תמונה, ומלאכת הריקמה היא להשחיל חוטים בתוך חורי הרשת כתבנית התמונה המודפסת עליה.
ועל כך מוסיף הרבי וכותב: ובוודאי ביררו שאין בזה חשש שעטנז כלל, וכדאי לפרש זה בתת-כותרת או בראש ההוראות, ולהוסיף שכיון שה"רשת" היא של פשתן (באם כן הוא) איסור חמור לרקום בחוטי צמר וכו'. עכ"ל.
ואזהרה זו לענ"ד אינה מובנת כלל, שהרי מפורש שנינו במשנה (כלאים ח, א) שאין איסור כלאי בגדים אלא בלבישה בלבד, ובלשון הרמב"ם (פ"י מכלאים הי"ב): כלאי בגדים מותר לעשותם ולמוכרם, ואין אסור אלא ללובשן בלבד או להתכסות בהם, שנאמר לא תלבש שעטנז. עכ"ל.
והיה אפ"ל שיש לחשוש שמא בשעת העשייה יניחו זאת על הברכיים וכד', אבל גם זאת מותר, ורק "הצנועין תופרים בארץ" (רמב"ם שם הט"ז, שו"ע יו"ד שא, ו). ומה גם שאין בזה כדי ליישב את הל' "איסור חמור לרקום בחוטי צמר".
והנה בלקו"ש (כט עמ' 122 ואילך) נתבאר טעם איסור כלאים בכלל וכלאי בגדים בפרט, שהוא מפני ערבוב כוחות ומינים הפכיים. ועפ"ז באמת אינו מובן, מדוע א"כ איסור השעטנז הוא רק בלבישה, ולא בעצם ערבובם של הצמר והפשתים יחדיו שהוא הוא טעם האיסור?
ולכאו' יובן ע"פ המבואר באותה שיחה, שאינו דומה שעטנז לכלאי הקרקע וכלאי בהמה, היות וערבוב הצמר והפשתים אינו אלא ערבוב חיצוני הניתן להפרדה אף אחר החיבור, ולכן הותר השעטנז בבגדי כהונה ובציצית. ושמא משום כך נאסר רק בלבישה ולא בעשייה. ואם שגיתי ה' יכפר בעדי.
ולטעמו של הרמב"ם (במו"נ ג, לז. מובא גם בס' החינוך מצוה תקנא) מובן יותר, שלדבריו איסור השעטנז הוא מפני שכך נהגו כומרי הע"ז בלבושם. וזהו טעם לאיסור הלבישה אך לא לאיסור העשייה.
(גל' תשנח)
בגל' תשנט (עמ' 63) כתב א' הת' שי', שבאם יש חשש שילבשו את בד השעטנז או ישבו עליו וכד', יש ע"ז איסור בעשיה, כי עי"ז יבוא ללבישה. ע"כ.
ודבר זה אינו, והראיות שהביא מעשיית וילון ועשיית מעיל של ס"ת [ועוד יש כהנה וכהנה, כגון שלא לעשות מפה לשולחן מכלאים ולא מפה לבימה בבהכ"נ – יו"ד סי' ש"א ס"ט ברמ"א], בכולן אין איסור לייצר וילונות או מפות באופן דשעטנז, וכל האיסור הוא לקחת בד כלאיים ולעשות ממנו וילון או מעיל או מפה וכד'. וזה פשוט.
הגע בעצמך: מותר לייצר מכנסיים משעטנז ומותר למכור אותם ומותר למוכר גם ללבוש אותם באופנים מסויימים (שו"ע שם ס"ו), ובכל אלו אין חוששים שמא ילבשם באופן האסור; ולרקום תמונה יהיה אסור ב"איסור חמור" שמא יעשה ממנה ציפוי לכרית וישב עליה?!
(גל' תשס)
שעטנז של דיעות
בשעה שהגיע לידי הגליון החגיגי מס' 770 חשבתי, הלא עת היא לחשבון הנפש למען דעת מטרת הקובץ.
ואף כי הדבר גלוי וידוע לכל, ובמשך עשרים-ושבע השנים מאז החלו בעריכת "הערות התמימים" (י"א ניסן תשל"ב) לא ערער אדם על הדרך הסלולה שבה הלכו, אלא שלאחרונה קמו אנשים, מאלו ש"תואנה המה מבקשים" ומשתדלים לקלקל כל חלקה טובה, ובפיהם "תורה חדשה" במטרת הקבצים ו"נזיפה" במהותם הנוכחית.
ומעשה שהיה כך היה: בגל' תשנח התקשיתי במכתבו של רבינו זי"ע, שבו מגדיר הוא כ"איסור חמור" רקימת תמונה מחוטי צמר ו"רשת" פשתן: הלא איסור שעטנז הוא בלבישה ולא בעשייה. בגליונות הבאים שקלו וטרו בקושיא זו בשובה ונחת, זה מותיב וזה מפרק, הכל כדרכה של תורה מימים ימימה וכקדם קדמתה.
עד שיצא איש ע"מ לקנטר (ראה תענית ז, א תוד"ה וכל העוסק בתורה שלא לשמה. וכבר איתמחי גברא בכו"כ מספריו בלימוד מסוג זה), ובעקבות השקו"ט הנ"ל פירסם בא' הקבצים "דעת תורה" והוראה ברורה לאנ"ש, כיצד כותבין וכיצד אין כותבין, והכל כיושב ודורש מפי הגבורה. וז"ל:
פשוט לכל חסיד, שהכותבים בקונטרסים אלו צריכה להיות מטרתם "לקיים דברי חכמים", כלומר להראות העמים והשרים את יופיה ועמקותה של תורת הרבי, לסלק את הקושיות העלולות להתעורר ע"י העיון השטחי .. [אבל כשמקשים קושיות, אפילו אם "השאלות נכתבות בכל הכבוד הראוי, ואין צריך לומר שאין הם על מנת לקנטר ח"ו", הרי] כאשר בחור צעיר בישיבה קורא אותן, ויודע שהן נכתבו על ידי אחד מאנ"ש, ובדרך כלל אין בידיו של הבחור את הזמן והכשרון לחפש תשובה לכל שאלה, הרי בכל ליל שבת לאחר קריאת הקונטרס הוא "הולך לישון עם ספיקות באמונה" .. וכ"ש וק"ו כשהקונטרסים מגיעים לאלו אשר "תואנה הם מבקשים", שאין זה מוסיף בקידוש ה' אלא בהופכו. עכ"ל.
ואף כי למראית עין עטופים הדברים ב"חסידישע זיידענע זשופיצע", אבל הם היפך האמת, ולפיכך גם היפך החסידות! הכותב מודד את הרבי באמת המידה של בעלי-בתים, שהיא – כרגיל – היפך דעת תורה, ולכן משער שנחת-רוחו של הרבי היא כש"מראים העמים והשרים את יופיה ועמקותה" של תורתו. ואילו היה מביט על הרבי בעיניים של תורה, היה למד מדברי הגמ' (ב"מ פד, א) מהי הנחת-רוח האמיתית של תלמידי חכמים!
הגמ' מספרת שם על ר' אלעזר בן פדת שהיה חריף, ולכל דבר שאמר לו ר' יוחנן היה מביא "תניא דמסייע לך". אמר לו ר' יוחנן (בצער או בתרעומת), שבשעה שהיה ריש לקיש יושב אצלו, הרי על כל דבר שאמר לו ר' יוחנן, היה ריש לקיש מקשה כ"ד קושיות ור"י היה מתרץ כ"ד תירוצים "וממילא רווחא שמעתא", ואתה אומר לי "תניא דמסייע לך"! "אטו לא ידענא דשפיר קאמינא"?! במלים אחרות: כלום אני זקוק ל"הסכמה" שלך או שתוכיח את יופיים ועמקותם של דבריי?! הנחת-רוח שלי היא כש"רווחא שמעתא" ע"י הקושיות והתירוצים!
ולא מלבי אני מדמה מילתא למילתא, אלא רבינו בעצמו הביא את דברי הגמ' הללו (בשיחת י' שבט תש"מ, באזני אלפי מאנ"ש ברחבי תבל), באמרו: בשעה שיש לתלמיד קושיא בדברי רבו, אסור לו לשקר ולומר שדברי הרב נראים לו, אסור לו להעלים את קושייתו, וכל-שכן שאסור לו להצדיק את דברי הרב בביאורים של שקר, וכדברי הגמרא (יומא סט, ב) מתוך שיודעין בו שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו. וכדברי הגמ' דב"מ הנ"ל, שהרבי לומד ממנה: מתי היה לימוד התורה אצל ר' יוחנן בחיות ובשלימות? דוקא בשעה שהקשו והפריכו את סברותיו!
ובשיחת ש"פ החודש תש"מ (באותה שיחה שבה הבהיר הרבי שאת ההערות על השיחות יש לפרסם ב"קבצים" ולא לשולחם אליו – אבל בהקשר אחר) אמר הרבי: אצל אוה"ע, להבדיל, יש מישהו שצריכים לקבל את דבריו ללא קושיות, אבל אצל בנ"י צריך התלמיד לשאול את רבו ואפילו את משה רבינו, ומרע"ה חייב להשיב לו ולהראות את מקור דבריו "און דאס איז דרך והנהגת התורה"!
ולענין פירסום השאלות ב"קבצים", הדבר מפורש גם במכתבו של רבינו (י"ט טבת תשל"ט, מובא קטע זה בס' "אשכילה בדרך תמים" עמ' 95): ..נהניתי להערותיו בלקו"ש. בנוגע לשאלותיו בזה – הרי זוהי מטרת קובצי הערות אנ"ש והת' המו"ל בכ"מ – לרכז שם כל כיו"ב ושידונו רבים עד"ז וכו'. עכ"ל. כלומר: מטרת הקבצים היא לשאול ולפלפל, ולא כדעת הטועים!
וכך גם בשיחת ש"פ ויחי תשמ"א (מובא שם), שאת השאלות על השיחות המודפסות יש לפרסם ב"קבצים" ולא לשאול את הרבי, ואז יראו הכל את השאלה [ולא חיישינן שמא מישהו "ילך לישון עם ספיקות באמונה" ר"ל...]. מיד אח"כ עובר הרבי ומדבר על קושיא נוספת שהקשו על אחת השיחות ופרסמו ב"הערות התמימים", והרבי מתבטא בלשונו הק': ויישר כח לזה שכתב את ההערה, וכך גם לכל אלו שמעירים הערות! אם יש שאלה כלשהי בעניינים המתבארים בשיחות, אין צריכים להתבייש מלשאול, והכוונה היא שישאלו את השאלות בקבצים, ובפרט שבכך מתקיים "מחבירי יותר מרבותי".
המורם מכל האמור, שהקבצים נועדו להקשות קושיות ולתרץ תירוצים, וזהו רצונו וכבודו של הרבי! ולא כדעת בע"ב שהקבצים נועדו "להראות העמים והשרים".
כך היא דרכה של תורה, וכך נהג רבינו בתורתם של רבותינו נשיאינו, שלא הכחיד את הקושיות שהיו לו בדבריהם [ואיש לא יעלה בדעתו שהקושיות של הרבי חמורות פחות מהקושיות שלי!]. ניתן להביא לכך דוגמאות לעשרות, ולא אביא אלא אחת, שבס' התניא קדישא (פ"מ) כותב אדמו"ר הזקן "כדתנן ניטלו אגפיה כשירה", ומהערותיו של רבינו (הנדפסות בסוף התניא) עולה שדין זה אינו לא במשנה, לא בגמרא ולא בדברי הראשונים, אלא רק בדברי האחרונים נו"כ השו"ע!
גם ב"קבצים" למיניהם נשאלו במשך השנים מאות קושיות חמורות, בין שמצאו להן תירוץ ובין שלא מצאו להן תירוץ, ורק עתה "נתעורר" לפתע המשיג הנ"ל להביע ברבים את "חידושו", שאין להשאיר "ספיקות באמונה" בלב הבחורים לומדי הקונטרסים. ופשיטא שאין זה אלא "חידוש לצורך שעה", כדי לנגח ולקנטר כנ"ל.
והרי באותה "במה" עצמה שבה פירסם את דבריו נדפסו קושיות חמורות לא פחות, ולא שמענוהו מצפצף כנגדם! ולא זו בלבד, אלא שנתפרסם שם (בח"י אלול תשנ"ח) גליון שלם שכמעט כולו בא להוכיח שכל דבריו של אדמו"ר מוהריי"צ "סתארי נינהו", והוא בגדר מלעיג על דברי חכמים (וכותב הדברים ודאי לא היה מעלה בדעתו להדפיסם בחיים חיותו של רבינו בעלמא דין), ועל כל זאת עבר המשיג בשתיקה, ולא חשש שמא "ילכו הבחורים לישון עם ספיקות באמונה"!
ומשיג זה עצמו, אף שבמשך השנים מיעט ביותר להשתתף בקבצים ולא נשא בעול עם חביריו, וגם המעט שכתב הרי בדרך כלל אינו קשור לתורתו של רבינו, אלא רק "להראות העמים והשרים" את גודל חכמתו שלו, עכ"ז מצינו שגם הוא אינו טומן ידו בצלחתו מלהקשות קושיות בדברי הרבי.
כגון: בקובץ הע' הת' ואנ"ש דקרית-גת (י' כסלו תשמ"ה), מעיר על משנ"ת בלקו"ש חלק יט, ופותח בזה"ל: והנה דברים אלו שנאמרו שם בלשון קצרה מאד, אינם מובנים כלל לכאורה, ומצוה ליישבם. כי כמה קושיות וענינים בלתי מובנים כלל יש בזה. עכ"ל. ואף כי מנסה לתרצם, אבל כנראה שגם דעתו לא נחה מתירוציו, וכדמסיים: ואבקש מהקוראים הנכבדים לחוות דעתם בזה, כי הענין צריך עיון רב!
מן הסתם זו גם הסיבה לכך שפלפול זה לא היה חשוב בעיניו לצרפו לספר ה'פרד"ס' שלו ["כי כלול הוא מכל חלקי התורה בפשט רמז דרוש וסוד" כפי שמעיד עליו הנחתום בענוות-חן] שבו ליקט את מאמריו ו"מחקריו" השונים.
אילו נתכוין המשיג להסיר את ה"ספיקות באמונה" מלב קוראי הקובץ, היה עליו לפרסם את דברי השגתו ו"תירוציו" באותו מקום שבה נתפרסמה הקושיא, אבל מכיון שכוונתו לקנטר, הלך והדפיסם בקובץ אחר, ולא נתקררה דעתו עד שחזר ופרסמם בעיתון שאינו של תורה, המגיע לידי מספר רב בהרבה של קוראים. כלומר, בה בשעה שאני הדפסתי את הקושיא בקובץ שנועד למספר מצומצם של בני תורה, הלך המשיג ועשה לכך פומבי אצל קהל קוראים רחב ומגוון יותר שאינם בני תורה (כדי "להראות העמים והשרים"), ולא חשש כלל שעוד מאות של קוראים "ילכו לישון עם ספיקות באמונה"!
בתוך דבריו באו גם ציטוטים שונים מלשונות הפוסקים, כדי לזרות חול בעיני הקוראים. ואת כולם ניתן לפטור במשפט אחד: אין הם מדברים אלא בעשיית מלבושים של שעטנז או מצעות אסורים וכד', אבל נדו"ד הוא בעשיית ציורים ותמונות! ולא קרב זה אל זה.
עוד מביא הוא בשם יצרנית הריקמה (שאליה כתב רבינו את מכתבו הנ"ל), ש"הריקמה מיועדת לתופרה על מושב של כסא, או למפה על השלחן". עכ"ל. דברים אלו מרפסן איגרא, שהרי ידוע לכל שאין רוקמים "רשת" ומצמידין אותה למפה, אלא רוקמים בגוף המפה. וגם אין רוקמים "רשת" (שמצוייר עליה "דגל משיח" או "נרות שבת קודש" דבהכי עסקינן) כדי לישב עליה. ואף שזה דבר פשוט ולא מפי הייצרנית אנו חיים, אבל כדי להסיר ספיקות שוחחתי היום יום ו' בניסן עם אותה הגברת, ואמרה לי שהריקמות נועדו לשם נתינתן במיסגרת ותלייתן על הקיר, וגם שללה את האופן של הצמדה לכסא או למפת שולחן, ושלא אמרה מעולם כדברים הללו! (ויעויין מ"ש לעיל משיחתו של הרבי, שאין לתרץ את דבריו בדברים של שקר. וד"ל).
לשם הבהרת הנושא כתבתי בהערתי הנ"ל שהרשת עשויה "חומר קשה" (ולא נתכוונתי כלל ל"קשה" שבדיני שעטנז, שהרי בתמונות אין נפק"מ בין קשה לרך), ועל כך כותב המשיג (בשם הייצרנית) "שאין מדובר בחומר קשה, אלא בבד פשוט שמגוהץ עם עמילן". עכ"ל.
כמה לא חלי ולא מרגיש האי גברא! ויעיין בכל מילון עברי פשוט, ויראה "עמילן" מהו: חומר המקשה את האריג בגיהוץ! (וזו דרגת קושי גם לענין שעטנז, שהרי אינו נכרך). אבל כבר נתבאר לעיל שאין זה נוגע כלל לענייננו, שהרי בתמונות אין נפק"מ בין רך לקשה.
ותבוא ברכה על מי שיתרץ ויבהיר את הענין בדרך אמת, וכדברי הגמ' ביומא שהובאה לעיל משיחתו של רבינו: מתוך שיודעין בו שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו.
(גל' תשעב)
נישואי שני אחים לשתי אחיות (גליון)
בגל' תשסה (עמ' 26) הביא הרב מ"מ את דברי רבינו באג"ק, שאביו הרלו"י ואחיו נשאו שתי אחיות, ובציווי אדמו"ר הרש"ב שלא יגורו בעיר אחת, והעיר: וכי מצינו שרמי בר חמא ועוקבא בר חמא [שנשאו ב' אחיות ולא עלתה להם בטוב] גרו בעיר אחת?!
ואף כי י"ל שבפשטות היו גרים הבנים במקום האבות, ובפרט בנדו"ד שמצינו את שניהם יחדיו (ב"ב כט, ב): רמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא זבון אמתא בהדי הדדי כו' אתו לקמי' רבא כו', אבל נראה שעיקר הענין הוא מפני דאיתא עוד ענין בצוואת ריה"ח: "אחים נשואים לא ידורו בעיר אחד יחד", וי"ל שאחר שהותרו לישא ב' אחיות (ודלא כמ"ש בצוואת ריה"ח), הבו דלא לוסיף עלה עוד היתר שלא כדברי צוואתו הנ"ל. ובפרט שיש מקום לומר שאיסור המגורים בעיר אחת אינו רק באחים אלא גם באחיות (ראה בס' שבעים-תמרים סי' לח), וא"כ החשש הוא כפול ומכופל.
(ועובדא ידענא בשני אחים נשואים שרצו לגור שניהם בכפר-חב"ד, והורה להם כ"ק אדמו"ר זי"ע שלא ידורו בבנין אחד).
ובעצם תירוצו של המקור-חסד (המובא באג"ק הנ"ל) דפוק חזי מה הי' בסופן, יש להעיר שכבר קדמו בס' שבעים-תמרים על צוואת ריה"ח (סי' כט), הנדפס בווארשא תר"ס. והוא להרה"ח ר' שמעון דוב אב"ד הארקי, בנו של הרה"ח ר' ארי' ליב זיוואוו מסמילאוויטש אב"ד האמיל ודווינסק (מגדולי רבני אנ"ש תלמידי אדמו"ר הצ"צ).
ועוד יש להעיר על המובא בס' זה (סי' לג) בזה"ל: כתב לי אדוני אבי מו"ר הרה"ג החסיד המפורסם נ"ע, שהוא היה מיחידי-סגולה דאדמו"ר [הצ"צ] נ"ע, וז"ל: ע"ד מה שמבואר בצוואת רי"ח כו' הנה אני שמעתי מכ"ק אדמו"ר נבג"מ זיע"א (בעל צ"צ) שאמר לי, אשר בשני דברים לא שמר צוואת רי"ח ונענש ר"ל. עכ"ל.
ואף כי למעשה התיר אדמו"ר מוהרש"ב ב' אחים לב' אחיות, וכמעשה רב דאדמו"ר הצ"צ בשנים מבניו (ודלא כצוואת ריה"ח), אך עכ"ז היכא דלא איתמר בפירוש להתיר (כגון ב' אחים בעיר אחת) י"ל דחשש לדברי ריה"ח.
(גל' תשסז)
מקורות לדברי חסידות
בגל' תשצג (עמ' 90) הביאו את מכתבו של הרבי, שבו נאמר מפורש שדרכו בקודש לחפש מקורות לדברים האמורים בדא"ח, ואשר "הוא גם חסידישער לומר אשר ישנו מקור" וכו'.
והנה כבר הובא מכתב זה, לאותו ענין, ב'כרם חב"ד' (גל' 1 עמ' 16), ולאידך גיסא הובא שם קטע משיחת ש"מ אייר תשכ"ב בזה"ל: בספר "לקט יושר" – מתלמידו של בעל "תרומת הדשן" – רושם את הנהגותיו של רבו. הספר נכתב על-דרך חסיד הרושם את הנהגות הרבי, ובמילא אינו כותב טעמים להנהגות, שזהו ענין לעצמו ואינו שייך לספר. עכ"ל.
אך כמובן שבבואנו לדון מהי שיטתו בקודש של רבינו, עלינו לתפוש לעיקר את מה שנהג בו בגלוי במשך עשרות שנים, ואשר אותו הגדיר במפורש כשיטתו, ולא להיתפש לאמירה שנאמרה פעם אחת, שאולי היתה לצורך שעה בלבד.
(על דברים שנאמרו "להוראת שעה בלבד", ראה באוה"ת פ' נח דף תרד, א. ועל כך שפעמים נאמרו דברים בהתאם לשיטה מסויימת ולעתים נאמרו בהתאם לשיטה שונה, ראה באוה"ת – עניינים – עמ' רסז ואילך ועמ' רפה ואילך. באוה"ז להצ"צ ח"ב עמ' תתקסג-תתקסד).
ויתכן גם שאין שום סתירה כלל בין שני המקורות הנ"ל. יבואו המעיינים ויאמרו את דעתם.
(גל' תשצד)
בענין עשיית עירוב
בגל' תשצה (מדור 'אגרות קודש' עמ' 63) כתבו "בענין עשיית עירובין לפי דעת כ"ק אדמו"ר זי"ע", והעירו שבדברי רבינו זצ"ל יש פנים לכאן ופנים לכאן.
ויש להעיר בזה, כי כן מצינו גם באגרות-קדשו של אדמו"ר הרש"ב נ"ע, שבשנת תרס"ט כתב כי "אנחנו באסיפתינו החלטנו לבלי לבקש בדבר העירובין מפני הגרעון שיש בזה, שע"י היתר ההוצאה מוציא גם שירעם ומחסה א"ע בו וכה"ג, ובד"כ משתכח עי"ז איסור ההוצאה מרשות לרשות בש"ק" (אג"ק ח"ב עמ' תלט).
ואילו לשנה הבאה כותב הרבי, בדבר הבקשה מהממשלה "להתיר לעשות עירובין בכל עיר" (שם, עמ' תקיז).
אדמו"ר הרש"ב עצמו לא הי' מטלטל בליובאוויטש (אף שהי' שם עירוב), ואפילו לא ביום-טוב!
[לאח"ז: לר' נפתלי רוט, שלא יטלטלו בירושלים. לר' ליב ביסטריצקי: שישמור הבגד שהרבי נתן לו, כשיהי' בירושלים, אפי' בש"ק ילך עמו, כי יש שם עירוב].
(גל' תשצח)
"ווי מען פרעגט - אזוי ענטפערט מען"
בגל' תתט (עמ' 32) הביאו את האמור באג"ק רבינו (ז, עמ' קצא): וכידוע מאמר השגור בפי החסידים: ווי מען פרעגט – אזוי ענטפערט מען [=כפי ששואלים – כך הוא המענה], וביארו זה ע"פ הגמ' בגמ' בנדרים (דף ח, ב) ודברי התוס' שם וכו', דמוכח משם "דרב אשי השיב כפי שנשאל, וכיון שרבינא לא ביקש ממנו להתירה בתור מומחה, ע"כ השיב לו את עצם ההלכה בענין ששאל".
ואף כי לא הבנתי כיצד מוכחת משם המסקנה האמורה (יעו"ש), אבל אפילו אם אכן מוכח הדבר, מה חידוש יש בדבר זה, ומדוע נזקקים לשם כך ל"מאמר חסידים"? הרי זה דבר פשוט שהאדם משיב למה ששואלים אותו, ולא למה שאין שואלים אותו.
עד"מ, אם ישאל השואל "באיזו דרך נלך ללוד", ישיבו לו כיצד ללכת ללוד, ולא יורוהו את הדרך לצפת!
ותו, על כך לא מתאים הלשון "ווי מען פרעגט" [כפי ששואלים], אלא "וואס מען פרעגט" [מה ששואלים].
ונראה לומר שיש שלוש דרגות בתשובה מעין השאלה:
[א] התשובה ניתנת בדיוק למה ששאלו, וכפי הדוגמאות דלעיל, ולזה אין אנו זקוקים לא להוכחות ולא לביאורים.
[ב] התשובה ניתנת באותה רוח ובאותה נימה (אותו טא?ן) שבהם נשאלה השאלה. וזו המשמעות של הביטוי "ווי מען פרעגט אזוי ענטעפרט מען" כפי שהוא שגור בפי העולם, ואינו מיוחד דוקא ל"מאמר החסידים".
ובדרך צחות מביאים ראי' לזה מהטעמים הנלווים לדו-שיח שבין יהודה לתמר (פ' וישב לח, טז-יח): שכשדיבר יהודה ב"פשטא", ענתה לו תמר ב"פשטא"; כשהמשיך ודיבר ב"זקף גדול", השיבה לו גם היא ב"זקף גדול". וכשסיים יהודה את דבריו ב"רביעי", גמרה גם תמר ב"רביעי"...
[ג] אך "מאמר החסידים" הוא עמוק יותר, ומשמעותו היא, שתשובת הרבי ניתנת בהתאם לאמיתיותה הנפשית של השאלה, שאינו דומה השואל בתמימות ובביטול, למי ששואל בהתחכמות; כך שהתשובה ניתנת לפי אופן השאלה, ואפשר שאינה משקפת את דעתו ורצונו האמיתיים של הרבי (ואף שאולי לא משמע כך בדיוק באג"ק שם, אבל ידועים דברי הריטב"א בס' הזכרון שמוטב לדחוק בלשון מאשר לדחוק בענין. ויותר דחוק לומר שהרבי מודיע לשואליו, שאם רצונם לקבל תשובות נכונות לשאלות, אזי שלא ישקרו אותו בשאלותיהם!).
ברשימותיו של אדמו"ר הריי"צ מצינו שכותב על פלוני, ששאלותיו מהרבי (הרש"ב) לא היו שאלות, אלא מעין דרישה לקבלת הסכמתו של הרבי למה שהיה מוסכם ברצונו של השואל...
באחד ממכתביו של רבינו זי"ע (משנת תשכ"ח) מצינו בזה"ל: "לא עניתי בנוגע ל.. (מקום לימודו), מפני כבוד השואל, כיון שלא הי' נראה לי המענה הנכלל בסגנון השאלה". כלומר: מסגנון השאלה היה ניכר שרצונו של השואל לקבל תשובה מסויימת, אבל מכיון שהרבי לא הסכים לספק לו אותה – ומפני כבודו של השואל גם לא רצה להשיב לו היפך רצונו – לפיכך לא השיב לו כלל...
ונאה להסמיך לזה את האמור בס' "ליקוטי הלכות" (הל' תענית ה"ד אות ז-ח): ..וע"כ נקרא משיח "פלא יועץ".. כי עיקר התיקון היא תיקון העצה.. כשזוכין ע"י צדיק אמת לקבל משם עצות אמתיות כל אחד ואחד לפי בחינתו.. ועל זה צריכין להתפלל הרבה להש"י שיזכה לעצות אמיתיות.. כי זה כלל, שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, וכמו ששואלים את הצדיק כן הוא משיב. ומזה באים כל העצות המקולקלות, שנדמה לו שמאת ה' הם, או שהצדיק יעץ לו כך, ובאמת הכל ממנו בעצמו כמ"ש "איולת אדם תסלף דרכו [ועל ה' יזעף לבו]", שדרשו רז"ל מקרא זה על השבטים שפגמו בעצה.. ע"כ מי שרוצה לחוס על עצמו באמת, צריך לבקש מאד בתחנונים רבים את הש"י ואת הצדיקי אמת, שישימו לבם היטב על מה שנעשה עמו, באופן שיתנו לו עצה אמיתיית ונצחיית שיצליח על ידה לנצח באמת. עכ"ל.
ובזה חוזרים אנו להמובן מאגה"ק שם, שהשואלים צריכים לתאר את מצבם הרוחני כפי שהוא, ואזי יקבלו את התשובה ההוגנת להם. וד"ל.
(גל' תתי)
סגולה לילדים – הכנסת אורחים
בגל' תתט (עמ' 33) הובאו שלושה מקורות והשוואות לענין המובא באג"ק בכ"מ, בסגולתה המיוחדת של מצות הכנסת אורחים לזכות בבנים: [א] בס' "כד הקמח" לרבינו בחיי ערך 'אורחים', [ב] במדרש תנחומא פ' שמות, [ג] בשם הרה"ק ר' מאיר מפרמישלאן עה"פ "הא לכם זרע" (והובא בספרו "דברי מאיר").
ויש להעיר, כי בהשגח"פ נתפרסמו ג' המקורות הללו בגל' "עלים לתרופה" פ' וירא השתא, ובגל' ש"פ מקץ הוסיפו מקור נוסף ומתאים יותר ממדרש תנחומא פ' תצא (אות ב) וז"ל: ויש מצות שמתן שכרה בנים, כמו שרה שאירחה את האורחים, ושונמית על שקבלה את אלישע. עכ"ל.
(גל' תתי)
עשרה קדישים בכל יום
באג"ק (י, עמ' שג) מביא אדמו"ר זי"ע את המבואר בס' ראשית-חכמה ובהקדמת העץ-חיים, בפירוש תיבת צדיק: צ' אמנים, ד' קדושות, י' קדישים, ק' ברכות – וכותב: הובא באחרונים ובשולחנו של רבינו הזקן או"ח ריש סי' נ"ה. עכ"ל.
והלשון צ"ע, שהרי בשו"ע רבינו שם לא מובא כלל פירוש זה לתיבת 'צדיק', רק נאמר שם שראוי לכל אדם ליזהר שלא לפחות מלענות י' קדישים בכל יום.
*
עוד מעיר-מקשה שם אדמו"ר, שבתחילת דבריו של אדה"ז שם נאמר דהקדישים דסדר התפלה הם לא פחות משבעה, ואילו בסיום דבריו אומר אדה"ז שראוי לכל אדם להזהר שלא לפחות מלענות עשרה קדישים בכל יום.
וממשיך אדמו"ר, שדוחק לומר שזו אזהרה לאדם להיות בכמה מניינים כדי להשלים את מספר הקדישים, אלא – מתרץ אדמו"ר – שהכוונה גם לאותם הקדישים שהם משום מנהג, או שלאחרי לימוד אגדה. עכת"ד.
וכל זה אינו מובן לכאורה, שהרי כך מפורש בדברי אדה"ז שם: ..והם לא פחות מז' קדישים בכל יום.. וז' אלו הן חובה כשמתפללין בצבור, והשאר מנהג, וראוי לכל אדם ליזהר שלא לפחות מלענות י' קדישים בכל יום. עכ"ל.
*
כמקור להא דראוי לכל אדם ליזהר שלא לפחות מלענות עשרה קדישים בכל יום, נסמן בשו"ע שם ל"זוהר", ללא ציון הפרשה והדף. וגם במהדורה החדשה לא ניתוסף מ"מ מדוייק יותר.
והנה בס' ראשית-חכמה הנ"ל (הנסמן באג"ק שם לשער הקדושה, פרק יז, ד"ה בפרט) נאמר: וגם יכוין בכל יום לעשות עצמו צדיק ויתן צדקה רוחנית, כמ"ש בתיקונים ז"ל: ואילין דיהבין דורונא לך בימינא דאיהי צדקה, צ' תשעים אמנים, ד' ארבע קדושות, ק' מאה ברכאן, וה' חמשה חומשי תורה. עכ"ל [התיקונים]. ובמקום אחר פירשו כי מצדי"ק הם י' קדישים שצריך לענות בכל יום. עכ"ל הר"ח.
לדברי תיקוני-הזוהר מרמז רבינו באג"ק (יד, עמ' קפח) בהמשך לדברי הר"ח לענין צדי"ק, בכתבו: ולהעיר מתקוני זהר תיקון י"ח (ל"ג סוף ע"א) מרמז מלת צדקה. עכ"ל.
מלשונו של הר"ח לא מובן מי הם אלו שפירשו במקום אחר את היו"ד שבתיבת צדי"ק כרמז לעשרה קדישים, אבל הרמ"ק בפירושו אור-יקר לתיקונים שם (פירוש זה עדיין בכתובים) כותב: ובתיקונים מפרש עתים צדי"ק עשרה קדישים, ועתים צדק"ה חמשה חומשי תורה. עכ"ל.
כך נאמר גם בפירוש הקדיש שבסידור הרמ"ק (שער רביעי סי' ג): ובזוהר פי' כי צריך האדם לענות בכל יום עשרה קדישים.. והם סי' צדיק.. ובמקום אחר אמרו שהסי' צדק"ה, ובמקום עשרה קדישים הם חמשה חומשי תורה. עכ"ל.
וא"כ פשיטא שבאמרו "במקום אחר פירשו כי מצדי"ק הם י' קדישים", מתכוין בעל הראשית-חכמה למקום אחר בתיקוני הזוהר.
ומכיון שלא מסתבר להניח שלפני אדה"ז היו כתה"י של פי' הרמ"ק לזוהר ולסידור, אפשר לומר שכוונת הציון "זוהר" בשו"ע שם הוא לתיקוני-הזוהר כפי הגירסא המובאת בס' ר"ח.
(גל' תתיב)
חגה"ש וחה"פ
ידועה תשובתו של רבינו זצ"ל (בקשר לסגנון ב'לוח הי"י'), שמעיקרו של דבר היו צריכים לכתוב 'חה"ש' (ולא חגה"ש), שהרי הצירוף 'חגה"ש' "אין לו שחר" מפני שהוא צירוף של תיבה שלימה (חג) עם ר"ת של תיבה שניה. אבל אעפ"כ מצינו שמשתמשים בר"ת 'חגה"ש', מפני שהר"ת 'חה"ש' יכולים להתפענח גם כ'חילול השם', ועלולים לבוא לידי טעות. אבל בר"ת 'חה"פ' אין חשש, ולכן הוא עדיף על הר"ת 'חגה"פ' שהוא צירוף של תיבה שלימה עם ר"ת של תיבה שניה. ע"כ תורף התשובה.
בדיקת אג"ק רבינו בתקליטור "ספריית חב"ד" מראה, שאכן הצירוף 'חה"פ' מופיע כשבעים פעם, ואילו הצירוף 'חגה"פ' מופיע ארבע פעמים בלבד.
אך לגבי חג השבועות זה להיפך, שהצירוף 'חה"ש' מופיע כשלשים פעם, לעומת הצירוף 'חגה"ש' שמופיע תשע פעמים בלבד.
בתשובה הנ"ל כותב הרבי שב'לוח הי"י' אין מקום לטעות בפענוח הר"ת 'חה"ש', ולכן הוא עדיף על 'חגה"ש'. ואולי גם באג"ק ניתן למצוא את החילוק הזה בין מקומות שיש לחשוש לטעות לבין מקומות שאין מקום לחשש זה.
(גל' תתטו)
נגלה ודא"ח
ידועה דעתו של אדמו"ר זצ"ל שאין להשתמש בביטוי "נגלה ודא"ח", שהרי גם תורת הנגלה היא "דברי אלקים חיים".
וראיתי מי שהעיר על כך, מהאמור בקונטרס עה"ח למוהרש"ב (עמ' 53): והלימוד בחשק וחיות בדא"ח בנקל הרבה יותר לפעול בעצמו מבלימוד הנגלה. עכ"ל.
ותמיהני למה הביא ממרחק לחמו, והרי גם רבינו עצמו התבטא כך במכתביו לרוב, ובעזרת המחשב ניתן לאתר כחמישים מכתבים או אף יותר שבהם מופיע ה'דא"ח' בחדא מחתא עם ה'נגלה'!
ופשוט שהרבי לא בא לפסול את הראשונים, אלא ראה לנכון שכך יש לנהוג מכאן ולהבא. ואפשר שנודע לו שמישהו פירש שלא כהלכה את הצירוף הנ"ל, ולכן החליט הרבי שיש להימנע ממנו כדי שלא להביא לידי תקלה ח"ו.
וע"ד שהרבי שלל את הביטוי "אירוסין", אע"פ שניתן למוצאו כמה פעמים באג"ק (וכן באג"ק דמוהריי"צ), וכפי שפירש רבינו עצמו שהשימוש בביטוי זה עלול להביא לידי תקלה ח"ו.
(גל' תתיג)
חליצת התפילין בר"ח
לענין זה מוקדש מכתבו של רבינו הנדפס באגרות-קודש (ב, עמ' נא-נד), ולא זכיתי להבין בו דברים רבים:
[א] בהא דאין חולצין התפילין עד שיאמרו בהם שלושה קדישים – דהיינו עד אחר קדיש "תתקבל" – כתב שם (בעמ' נא-נב): ומדאין מחלקין בין אם הוא יום הקריאה, שאז יש גם החצי-קדיש שאחר קריאת-התורה, ונשלם מספר הקדישים מלבד הקדיש שלאחר "ובא לציון גואל", על-כרחך צ"ל שאין קדיש זה במנין, כי אינו שייך להתפלה כי-אם לקריאת התורה. עכ"ל.
כלומר, שלכאורה היה אפשר לחלוץ התפילין עוד קודם ל"ובא לציון" מכח הקדיש שאחר קריאה"ת, אלא – למעשה – לא כן הוא, מפני שקדיש זה אינו שייך לתפילה.
וצ"ע, שהרי בשו"ע אדמו"ר – דלשיטתו אזיל במכתב זה – מפורש (סי' כה אות לט): ביום שיש בו קריאת-התורה, והוא מקום שמחזירין הספר-תורה להיכל אחר קדושת "ובא לציון" – נוהגין שלא לחלצן עד לאחר שהחזירו הספר-תורה להיכל. עכ"ל.
הרי שאין חולצין את התפילין אפילו אחרי הקדיש "תתקבל", שהוא בוודאי שייך לתפילה ועולה למנין שלושת הקדישים, עד שמחזירין הס"ת להיכל. ועפ"ז הקדיש שאחר קריא"ת אינו מעלה ואינו מוריד, ומדוע נצרך לתרץ ולומר שקדיש זה אינו שייך לתפילה.
[ב] בעמ' נב כותב רבינו, שבאמירת הקדיש שאחר שיר של יום כבר נשלם מנין שלושת הקדישים.
וצ"ע, מנא לן שלדעת אדמו"ר הזקן עולה הקדיש יתום למנין שלושת הקדישים, דילמא רק קדישים דחובה נמנים (ראה בשו"ע אדמו"ר סי' נה אות א, החילוק בין הקדישים דחובה לקדישים דמנהג. וראה עוד באג"ק רבינו, י, עמ' שה).
ולכאורה יש להביא ראיה דאין קדישים דמנהג עולים למנין, שהרי הקדיש דרבנן שקודם "הודו" אינו נמנה כלל (וראה עוד להלן בענין קדיש זה).
[ג] בדבריו אלו (שהקדיש אחר השש"י משלים את מנין ג' הקדישים) מבאר רבינו את האמור בסידור אדמו"ר הזקן שבראש-חודש מסירין התפילין קודם הקדיש דמוסף, כי מאחר והקדיש יתום עולה למנין שלושת הקדישים, מוכרחים לחלוץ את התפילין לפני הקדיש דמוסף (יעו"ש).
מכך עולה לכאורה, שלדעת רבינו הזקן חייבים לומר את הקדיש שאחר שיר ש"י גם כשאין שם יתום, ולכן לא פלוג וקבע שתמיד יחלצו את התפילין לפני הקדיש דמוסף.
ועפ"ז צ"ע, מדוע כשהאריך רבינו במענה לשאלה אם אומרים את הקדישים שאחר קדיש "תתקבל" גם כשאין שם חיובים (אג"ק, י, עמ' שב ואילך), לא הוכיח גם מדברי אדמו"ר הזקן כאן, שלכאורה חובה לומר תמיד קדיש אחרי שיר ש"י.
[ד] דעת רבינו (שם), שע"פ משנ"ת באחרונים ובשו"ע אדמו"ר סי' רצ"ב, יש לסמוך את הקדיש למוסף בכל מה דאפשר, לכן יש להקדים את חליצת התפילין לקדיש.
והנה במכתב אחר שבאג"ק (כ, עמ' רפג) כותב רבינו, שחליצת התפילין בין הכנסת הס"ת לתפילת המוסף אפשר לומר שאינה הפסק [בין "ובא לציון" לבין הקדיש], אבל הנחת תפילין דר"ת ואמירת ק"ש היא הפסק גדול, לפיכך יש לומר איזה מזמור לפני אמירת הקדיש. ע"כ.
וצ"ל שאף שחליצת התפילין אינה הפסק, אבל אעפ"כ טוב להקדימה לקדיש, כדי לסמכו למוסף ככל האפשר, ומהיות טוב וגו'.
אבל עדיין צ"ע בכללות הענין; שהרי בסי' רצ"ב הנ"ל נתבאר הטעם שאין אומרים קדיש אחר קריאה"ת במנחה דשבת, מפני שצריכים לומר קדיש לפני תפילת הלחש, ואין לומר שני קדישים ללא הפסק ביניהם, ואין די באמירת הפס' "יהללו". וכתב הפמ"ג שם, שאף שאומרים [לא במנהג חב"ד] המזמור "לה' הארץ ומלואה", אין זה מעיקר הדין. עכ"ל.
ועתה יש להקשות ממה נפשך: אם מזמור שאינו נאמר מעיקר הדין, אין בכחו להוות הפסק ולחייב קדיש במנחה דש"ק, מדוע אמירת מזמור כלשהו לפני הקדיש דמוסף ר"ח יצדיק אמירת קדיש?
ואם יש בכחו של כל מזמור להצדיק אמירת קדיש, מדוע שהק"ש עצמה וכן הפרשיות ד"קדש לי" "והיה כי יביאך" ופסוקי הזכירות לא יצדיקו קדיש? במה נגרעו משלושת הפסוקים שב"עלינו" שבזכותם אומרים קדיש (ראה בלבוש סי' נה אות א)?
ותו, אולי יחייב הפסק גדול זה גם את אמירת הקדיש אחר "ובא לציון" דר"ח, שהרי "סדר קדושת ובא לציון הוא דבר שבקדושה" שמחייב קדיש (שו"ע אדמו"ר נה, א), וגם את אמירת הקדיש לפני מוסף מצד הפסוקים כנ"ל.
וכל זה הוא אם לא נקבל את סברת הפמ"ג דלעיל, אלא כדברי רבינו דמהני אמירת מזמור כלשהו לפני הקדיש.
(מענין לענין, זכורני שבאחד מראשי-החדשים שבשנת תשכ"ח, סיים הש"ץ בקול את "ובא לציון" ואמר "ה' חפץ למען צדקו" וגו', והורה לו הרבי לומר קדיש).
[ה] עוד כתב רבינו (בעמ' נד), שלמנהגנו שאומרים שיר ש"י [וקדיש יתום] קודם "עלינו" – "יש לחלוץ התפילין קודם הק"י שלאחר עלינו". עכ"ל.
והל' "יש לחלוץ" צ"ע, דלכאורה הכוונה "יכולים לחלוץ" וכד'.
[ו] עוד כתב שם רבינו: צ"ע למה אין מונין במספר ג' הקדישים גם הקדיש שקודם "הודו". עכ"ל.
והנה, המקור להא דיש לומר בתפילין שלושה קדישים, הוא בדברי המקובלים הקדמונים (ראה הנסמן במהדורה החדשה של שו"ע אדמו"ר, סי' כה סעיף לז, שציינו לס' המוסר פ"ד בהג"ה. והוא ציון שאין בו די, שהרי הפרק הרביעי משתרע על למעלה מתשעים עמודים! ובמהדורת הצילום של הדפוס הראשון משנת רצ"ז הוא בעמ' ע).
ומאחר שהקדיש שקודם "הודו" נמצא לראשונה רק בכתבי האריז"ל, מובן מדוע לא מנו הקדמונים את הקדיש הזה.
ואחר שנתפשטו מנהגי האריז"ל, י"ל שנמנין רק קדישים דחובה (כמובא לעיל חילוק זה משו"ע אדמו"ר סי' נה). ובכתבי האריז"ל לא נמצא כלל ענין חליצת התפילין אחרי שלושה קדישים, שהרי הוא נהג לחלצן אחרי "על כן נקוה" (כמובא בשו"ע אדמו"ר סי' כה אות לז), שאז כבר נאמרו שישה קדישים (גם ללא הקדיש שאחרי "עלינו", שהאריז"ל לא נהג לאמרו).
(גל' תתיג)
חליצת התפילין בר"ח והקדיש שקודם מוסף
בעניינים אלו דן רבינו באגרות-קדשו (ב, עמ' נא ואילך; כ, עמ' רפג), ובגל' תתיג (עמ' 29 ואילך) השתדלתי לעסוק בהבנת דבריו הק'.
שוב ראיתי בהוספות לס' המאמרים דשנת תרס"ד (עמ' רצט-ש), שגם אדמו"ר מוהרש"ב התחבט בענין ההפסק המתהווה ע"י הנחת תפילין דר"ת קודם מוסף, עם כל האמירות הנלוות לכך ושיחות הדב"ט וכו', וגם מסקנתו – כדעת רבינו – שצריכים להקדים איזה מזמור קודם הקדיש שלפני מוסף. יעו"ש.
(גל' תתיט)
קדישים שאינם שייכים לאבל
באג"ק ח"ב (עמ' שכד) כותב רבינו: החצי-קדיש וברכו השני דליל שבת אין שייך להאבל, וכן גם לא אכ"א [=אין כאלקינו] ועלינו. עכ"ל.
חציו הראשון של המשפט מובן, דהיינו שלא האבל אומר את הח"ק והברכו השני דליל ש"ק, אלא הש"ץ. אבל חציו השני אינו מובן לענ"ד.
ואם למישהו מהמעיינים יש ביאור לענין זה, אנא יודיעהו לרבים.
(גל' תתיג)
לענין ה'נגה"ש' שבדריידעל ("סביבון")
באג"ק (ט, עמ' סב-סו) נדפס מכתבו של רבינו משנת תשי"ד, ובו הערות על כת"י של ספר מסויים, שנכתב (באידיש ובאנגלית?) עבור הקהל הרחב באמריקה.
באחת ההערות (עמ' סו) כותב הרבי: אין לערב הפירוש בנגה"ש המובא בספרי גדולי ישראל דדורות הקודמים, עם הר"ת דאידיש ואנגלית. עכ"ל.
וביאר שם המו"ל, שהכוונה לפירוש "נס גדול היה שם".
ויל"ע אם אכן לפירוש זה הכוונה, דהיכן מצאנוהו "בספרי גדולי ישראל דדורות הקודמים", עכ"פ בספרים שנדפסו עד שנת תשי"ד.
ובלקו"ש (יב, עמ' 33 בשוה"ג) מתייחס פירוש זה ל"אמרי אינשי".
(גל' תתיח)
עסקנות ציבורית ולימוד התורה
ב"תשורה" לנישואין שנערכו ביום ג' סיון תש"ס, נדפסו מעזבונו של המזכיר הרה"ח ר"נ מינדעל ע"ה מכתבים רבים המיוחסים לכ"ק אדמו"ר זי"ע, וביניהם מכתב מז' אדר ב' תש"ל בזה"ל:
..ואף שהיותו עוסק בצרכי ציבור אינו מסייע ללימוד תורה ולעלי' בה, הרי מחובתו וזכותו של כל אחד ואחד מישראל להתגבר על קושיים וכו'. עכ"ל.
ולכאורה קביעה זו עומדת בסתירה לשיטתו של רבינו זי"ע, החוזרת באגרותיו עשרות רבות של פעמים, שהעיסוק בצדקה גשמית או רוחנית אינו מפריע ללימוד התורה, ואדרבה, נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה, ואלף פעמים כפשוטו וכו'.
ולדוגמא בעלמא, באג"ק חלק ט עמ' צט: מה שמעורר ע"ד עסקנותו של הרה"ח.. עוסק בצ"צ כו' מוה"ר.. שבמילא אפשר זה מפריעו משקידה בתורה כדבעי. הנה ידוע פסק רבנו הזקן (בתורה אור בתחלתו) אשר ע"י עשיית הצדקה (וצדקה דרבים עאכו"כ) נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה.. שהמספר אלף הוא בדיוק ולא בדרך גוזמא, ובמילא עסקנות דצרכי צבור אי אפשר שתפריע ואדרבא מסייעתו. עכ"ל.
ואין לומר דבנדו"ד אין מדובר בעסקנות בחינוך עטה"ק וכד', שהרי עכ"פ זו עסקנות בסיוע וסעד לילדים נזקקים, ולא גרעא מצדקה גשמית שעליה אומר אדה"ז בתו"א בפירוש שנעשים מוחו ולבו זכים וכו'.
ולהעיר, שבמקום אחר מתבטא אדמו"ר על דברי התו"א הללו שהם "לשונו הזהב של רבנו הזקן, מדוייק בכל התיבות ואותיות" (אג"ק, יג, עמ' סב). והוא פלא.
(גל' תתכו)
בגל' תתכו (עמ' 78) כותב המזכיר ריל"ג שי' בזה"ל: הרבי הי' מדייק שכל תיקון, הכי פעוט, כמו (פסוק) [פסיק] או נקודה שהוסיף בהמקורי, להוסיף זה גם על ההעתק שנשאר בהמזכירות. עכ"ל.
כמובן שגוזמא בעלמא קתני, וראה להלן שם בעמ' 83 (בדברי רב"א) עדות שונה לחלוטין, וז"ל: לדידי שזכיתי לעזור בהגהת כמה מכרכי ה'אגרות קודש', חזי לי עשרות ואולי מאות אגרות שנתקבלו מאוסף המזכירות, אבל גם צילומם כפי שנשלחו למקבלי האגרת היו בידינו, ואז ראינו עשרות הגהות שלא נמצאים בהעתק ה"רשמי". עכ"ל.
והריני להביא דוגמא אחת מני אלף: באג"ק כרך ט (עמ' עז-עח) נדפס מכתב אל הרב ניימארק ע"ה בעהמח"ס 'אשל אברהם', ושם נאמר (בעמ' עח): ממדריגות התחתונות שבלימוד.. מדריגה עליונה שבלימוד.
אך במכתב עצמו תיקן הרבי בגוכתי"ק כדלהלן: ממדריגות היותר תחתונות שבלימוד.. מדריגה מהיותר עליונות שבלימוד.
ומוכח שלא כל התיקונים נוספו בהעתק המזכירות, אפילו לא תיקונים של תיבות שלימות שמשנות את המשמעות.
ובזאת בנוסף למקרים שהרבי במכוון לא רצה שאנשי המזכירות ידעו פרטים מסויימים, לפיכך ציוה להשאיר מקום חלק בשעת הדפסת המכתב, ואח"כ השלים הרבי את החסר בכתי"ק בגוף המכתב, אבל לא בהעתק המזכירות (כך הוא עד"מ במכתב הנדפס באג"ק כרך י' עמ' סו, שו"ה מהרה"ג כו').
ובאשר להעתקים שנותרו בעזבונו של ר"נ מינדעל ע"ה, הנה במכתבים רבים מופיעה כתבתו של הנמען במצורף לשמו (כגון, ניצוצי אור, עמ' 80: מר מרדכי שי' לוי, רח' ברזויל 3, חולון). וכמדומני שלא היה נהוג כן במכתבים שנשלחו בפועל.
ומזה נראה לכאורה, שאותם מכתבים אינם העתקה מהמכתב כפי שנשלח, אלא מהנוסח שהוא הביא אל הרבי לאישור.
לאידך גיסא, המכתב הנדפס שם (בעמ' 49) אל חברי מערכת 'בטאון חב"ד', נתפרסם בצילום המקור בא' מקובצי הערות הת' ואנ"ש (ג' תמוז תשנ"ז), וממנו אנו רואים שההעתקה שנותרה בידי ר"נ מינדעל היא אכן "בלתי מוגה", ואחרי שהרבי תיקן, הוסיף ושינה בעותק שאצלו, נשלח העותק המתוקן אל הנמענים.
(גל' תתכז)
תשובות מהרבי לשאלות שונות
א] בלקו"ש חלק ח' עמ' 285, בדבר טעם החילוק מדוע דוקא הנשואות מכסות שער ראשון ולא הבתולות, ושם: ..והעיקר, עדמש"כ בהקדמה לפיה"מ להרמב"ם - שבענינים המקובלים מדור דור מימות מרע"ה אי אפשר להיות בזה מחלוקת... והרי בהנ"ל ראו מנהג הבתולות מדור דור. ולדעת ר' ישמעאל (ספרי לבמדבר ה' יח) זכר במקרא שהבתולות הולכות מגולות. פנימיות הטעם ע"פ נגלה י"ל דכסוי הראש באשה בא בעונש על חטא עה"ד (עירובין ק, ב) שהכשילה את בעלה. ולכן אינו בבתולה. עכ"ל.
וע"ז שאלתי [א] ממ"ש ב'שארית-יהודה' למוהרי"ל אחי אדמוה"ז (שער המילואים ח"ב סי' מג): וכמה פעמים נו"נ בזה רבינו הגאון אחמו"ר ז"ל... וכמדומה שדקדק מכאן שבימיהם גם הבתולות לא הי' הולכות פרועי הראש. ובאמת כן משמע בתמר... וכן גבי רבקה... עכ"ל.
[ב] הרי גם הדלקת נר שבת נתקנה לאשה "שהיא כיבתה נרו של עולם [בחטא עה"ד] לכך נתנו לה מצות הדלקת נר שבת שתתקן מה שקלקלה" (שו"ע אדמו"ר סי' רסג, ה. מדרש תנחומא פ' נח ופ' מצורע), ולפי המכתב הנ"ל הי' צ"ל שרק נשים נשואות ידליקו נרות ש"ק.
ועל כך קבלתי המענה הבא (ח' שבט תש"ל):
בגלילותינו - הדה"נ דנשים גם לפני הנישואין. וחידוש חב"ד - שבגיל רך ביותר.
*
ב] בלקו"ש חלק ה' עמ' 241 שסיפורי התורה והוראותיהם נצחיים, וכ"ה לענין יוסף ומה ש"ויכלכל יוסף" וכו'. ומציין שם בהע' 14 לצפע"נ בדבר הסיפור דויואל משה שנשבע כו' פועל גם עתה וכו'.
ושאלתי מדוע לא צויין למ"ש בתורת-חיים פ' ויחי ד"ה בן פורת יוסף אות ט' שהתורה היא נצחית ובכל דור נשלח לבנ"י בחי' יוסף והוא להם למחי' וכו'.
ועל כך קבלתי המענה הבא (שלהי אדר תשל"א):
מש"כ בתו"ח שיוסף נשלח בכל דור לבנ"י (ועד"ז בכמה מדרז"ל) אינה הוכחה ששבועת משה עצמו קיימת גם עתה. וק"ל.
*
שש התשובות דלהלן הן מיום ב' דחנוכה תשל"ב.
ג] שאלתי, מדוע מציין כ"ק אד"ש לס' השל"ה בקשר לשייכות פרשת השבוע למועדים וזמנים החלים בה, הרי בשו"ת מנחת-אלעזר מביא שדבר זה מפורש בזוה"ק.
ועל כך קבלתי המענה הבא:
ציון המקור לשייכות תוכן הפ' וזמנה לשל"ה – כי כן ציין הצ"צ ([אוה"ת] וישב רסח, א). מש"כ בזה המנח"א (מזח"ב רו, ב) – ראיתי מאז.
*
ד] שאלתי במה שכ"ק אד"ש מבאר בכ"מ גם את פירש"י לנ"ך עפ"י הכלל דאני לא באתי לפרש אלא פשוטו של מקרא, והרי לכאורה פירש"י לנ"ך מיוסד על דרשות רז"ל ולא על הפשט.
ועל כך קבלתי המענה הבא:
גם פרש"י בנ"ך הוא ע"ד הפשט (שהרי הוא בהמשך לפי' עה"ת), אבל לא בקפדנות ע"ז כבפי' עה"ת (וכדמוכח כ"ז – בכ"מ). ואולי הסיבה – כי גיל הלומד נ"ך מבוגר יותר. וק"ל.
*
ה] שאלתי במה שכ"ק אד"ש מברך פעמים רבות בנוסח האמור בסדר האמור בעבודה דיוהכ"פ שנת אורה שנת ברכה וכו' עד שנת תורה, והרי בסדר העבודה שם מסתיים הא"ב בענינים אחרים והנוסח "שנת תורה" לא נאמר שם כלל.
ועל כך קבלתי המענה הבא:
"שנת תורה" – הוא הסה"כ דכל הא"ב (גם התי"ו) ומיוסד בנוסח ברכות כ"ק מו"ח אדמו"ר סה"מ ה'שי"ת (ע' 84) ובכ"מ.
*
ו] שאלתי כיצד דימה ר' עקיבא שבן כוזיבא הוא מלך המשיח (רמב"ם פי"א מהל' מלכים ה"ג), והרי לא ראו בבר כוזיבא את סימני ההיכר של מלך המשיח שמונה הרמב"ם שם (בהל' ד'): מלך מבית דוד הוגה בתורה וכו' ויכוף כל ישראל כו' ובנה מקדש וכו'.
ועל כך קבלתי המענה הבא:
דעת רע"ק בנוגע בן כוזיבא המלך – אינה סותרת מש"כ הרמב"ם הל' מלכים סוף פי"א – כי הי' קס"ד דרע"ק שזוהי תחלת תקופת הגילוי שלו.
*
ז] שאלתי במה שבלקוטי לוי"צ משמע שלאסור איסר הוא נדר (אולי הכוונה למ"ש בתורת לוי"צ עמ' שנז, ואולי במקו"א מפורש יותר), והרי לכאורה מוכח בכ"מ שלאסור איסר הוא שבועה דוקא.
ועל כך קבלתי המענה הבא:
דלאסור איסר על נפשו קאי בנדרים – ספרי עה"פ: על נפשו כו' נדרי עצמו כו' נדרי אשתו כו'. (וסרה קושית הרמב"ן על פרש"י שם - לגירסתו). ועיין מפרשים לזח"ב (קטו, ב) והדברים עתיקים.
*
ח] בא' משיחותיו בענין מיהו-יהודי דיבר כ"ק אד"ש מענין שמשון אשר נאמר בו ירד תמנתה שירידה היתה לו וכו', ושאלתי ממ"ש הרמב"ם בפי"ג מהל' איסורי ביאה הי"ד: אל יעלה על דעת ששמשון כו' נשאו נשים נכריות בגיותן כו'.
ועל כך קבלתי המענה הבא:
בשמשון – ב' דעות בסוטה (ט, ב ושם): ת"ר כו' מרד (בבוראו) כו' אר"י דמגין כהקב"ה. ובזח"ג (קכז, א) – כהת"ר, ומתרץ שם הקושיא: וא"ת שמשון נזיר אלקים הוה כו'. והנה ידוע בכללי הרמב"ם דלא סמיך אשינויא דחיקא וכשיש ב' סברות הפכיות בתלמוד ופסק תלמוד כחד מינייהו מטעים בתוך דבריו שלילת אותה הסברא (יד מלאכי. וש"נ) – לכן מאריך הרמב"ם (הל' איסו"ב פי"ג הי"ד): ואל יעלה כו' את ישראל כו', וי"ל דהא דמאריך אח"ז: סוד הדבר כך הוא – לרמז שגם ע"פ סוד דעתו כך היא.
היכן נדפס??
יכול כמוני – בניחותא
בגל' תמג (עמ' יד) מביאים מאג"ק כ"ק אדמו"ר שליט"א כי הרשב"ץ היה אומר בהתוועדות ומדייק ג"כ יכול כמוני – בניחותא – שיש היכולת להיות כמוני, וכו' (עיי"ש). ומעירים כי ענין זה מובא בס' מאור עינים ובס' אוה"ת (כמצויין בקונטרס משיחות אחו"ק השתא [תשמ"ח]) ואילו כאן מביאו אד"ש בשם הרשב"ץ.
והנה קושיא מעיקרא ליתא, שהרי מכתב כ"ק אדמו"ר שליט"א הנ"ל נכתב בתשובה למכתבו של הרב יאלעס, כמש"ש: זה עתה נתקבל מכ' מיום א', ות"ח ת"ח על הני מילי מעלייתא כמש"נ קדושים תהיו". עכ"ל. ואפשר שהכותב כבר הביא בדבריו את דברי המאור עינים, וכ"ק אד"ש מוסיף שעד"ז מסופר בין חסידי חב"ד בשם הרשב"ץ (ומה שאינו מציין לאוה"ת; חדא שעדיין לא בא בדפוס באותה שנה, ותו, באוה"ת לא נאמר הענין במפורש כפי שביטא זאת הרשב"ץ).
ומה שמביא בשם הרשב"ץ דבר המפורש במאור עינים, י"ל שהוא ע"ד מאמר המשנה (אבות פ,ד מי"ט) שמואל הקטן אומר בנפול אויבך וגו', וכתב הרע"ב: פסוק הוא במשלי, אלא ששמואל הקטן רגיל להוכיח בני אדם במדה זו.
אלא שצ"ע מדוע בהע' לשיחה הנ"ל לא צויין לאג"ק זו.
(גל' תמח)
כל הזכויות שמורות | הרשות נתונה להשתמש בחומרים תוך ציון המקור ושליחת עותק למכון | אין לאחסן במאגר מידע כלשהו ללא אישור מפורש ©
