היכל הבעש״ט
היכל הבעש"ט, ז (תמוז תשס"ד), עמ' קנד–קסז
הספר 'חמדת ימים' וגדולי החסידות
במאמרו "יחסם של גדולי החסידות לספר חמדת ימים" (גל' ו, עמ' לד ואילך), מתמודד הרב נחום גרינוואלד עם הטוענים שהיתה לס' חמד"י השפעה רבה על המנהגים שפשטו בתפוצות ישראל בכלל ובקהל חסידים בפרט, וכן משתדל הוא לתאר את גדולי החסידות כמי שדחו ושללו את החמד"י מכל וכל.
במאמר עצמו מושקעות בקיאות גדולה, חכמה ומלאכה; דא עקא, נראה שהלהיטות המגמתית והנטייה המוצהרת מראש מקלקלות את השורה, פוגמות באמינותו ומעמידות את מסקנותיו בספק גדול.
הפרקים הראשונים במאמרי באים להדגים את עיוותה המגמתי של האמת.
הדוגמה הראשונה שהזדקרה לנגד עיני: בעמ' לח טוען רנ"ג, שלעומת ההתעלמות המוחלטת מהחמד"י בדורות הראשונים של חסידות חב"ד, נמצאה לו "התייחסות מפורשת בשלילת הספר" בכתביו של כ"ק אדמו"ר זצוקלל"ה מליובאוויטש. אך שלא כמנהגו עם רוב המקורות (דהיינו המקורות לשלילת החמד"י. ודו"ק), כאן אין רנ"ג מצטט את המקור, אלא מרמז אליו בלבד: אגרות קודש ח מכתב ב'תסט.
ניתי ספר ונחזי; את מכתבו זה (שם, עמ' רכג) כתב האדמו"ר במענה למי ששאל אודות לימוד הקבלה בכלל, והלימוד בס' חמד"י בפרט. ועל כך משיב לו הרבי שבנוגע לס' חמדת הימים יש סברות חלוקות "וכיון שלע"ע לא מצאתיו מובא בספרי רבותינו נשיאינו הק', הרי לאידך גיסא מה לו להתחיל לימוד הקבלה דוקא מספרים כאלו שיש חילוקי דיעות אודותם. ובפרט שכבר עוררתי על ההכרח ללמוד תורת החסידות שבה נכללה ג"כ חכמת הקבלה ודוקא על ידה נשמרים מלטעות ח"ו בחכמת האמת" וכו'.
הלכך יקרא "התייחסות מפורשת בשלילת הספר"? הרבי אינו שולל בהחלטיות את לימוד הספר, אלא רק מייעץ לשואל, "מה לו להתחיל לימוד הקבלה דוקא מספרים כאלו שיש חילוקי דיעות אודותם". הרבי אפילו אינו קובע בנחרצות שהספר אינו מובא בספריהם של אדמו"רי חב"ד, אלא רק "שלעת-עתה לא מצאתיו" בספריהם, כאומר, אין זה מופרך שהספר אמנם מובא בספרי חב"ד אלא שנעלם ממנו. לבסוף מביע הרבי את דעתו, שבכלל עדיף ללמוד חסידות ולהימנע מלימוד הקבלה (יעו"ש בהמשך מכתבו).
קשה לי לראות את המכתב הזה משתלב בצורה כלשהי בפרק הקובע שגדולי החסידות פסלו את החמד"י.
"עדות ידועה נגד הספר" מצויה בס' 'שבחי הבעש"ט' (המצוטט בעמ' לז); רנ"ג אינו מתעלם מהקשיים והפירכות המערערים לחלוטין את אמינותו של הסיפור, אבל כל אלו אינם מפריעים לו להגיע למסקנה, שבגלל שבדרך-כלל הסיפורים שב'שבחי הבעש"ט' אמיתיים הם "לכן כמעט ברור שגרעין הסיפור נכון הוא, וספר חמדת ימים פסול היה בעיני ראשי החסידות". כלומר, הסיפור כפי שהוא מסופר ב'שבחי הבעש"ט' אין לו יסוד, אבל רוחו אמיתית היא.
מן הענין להשוות בין מסקנתו הקיצונית של רנ"ג מסיפור זה, ש"ספר חמדת ימים פסול היה בעיני ראשי החסידות", לבין מסקנתו המתונה של הרה"ק ממונקאטש (במאמרו 'משיב מפני הכבוד'): נראה דהמעשה הנז' בשם רבינו הבעש"ט זי"ע הוא אמת, כי לא שמענו מכל תלמידי הבעש"ט ותלמידיהם הבאים אחריהם, שיחזיקו לידבק נפשם בהס' חה"י. עכ"ל. מה רב המרחק בין "ספר פסול" לבין ספר שלא החזיקו לידבק נפשם בו!
מה ראינו באותו סיפור? שהבעל שם טוב ראה את החמד"י על שולחנו של בעל ה'תולדות יעקב יוסף' ואמר עליו שהוא ספר פסול, "ולקחו סמרטוט בזויה וכרכו אותו ונתנו אותו תחת השלחן".
מי שנותן אימון בסיפור זה, ראוי לו שלא יחזיק בביתו "ספר פסול" זה. להלן ניווכח ממסורות נאמנות, שאכן היו מגדולי החסידות שהספר היה בביתם וגם קבעו בו עיונם. אוסיף עליהם עתה ידיעה אודות ספרייתו של אדמו"ר שהקטלוג שלה מצוי בידינו.
קיימת רשימה מפורטת של הספרים שהיו בספרייתו של כ"ק אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש, ומהדורות החמד"י מיוצגות בה בצורה מרשימה: אזמיר תצ"א (כרך אחד), אזמיר תצ"ב (שלושה כרכים), קושטא תצ"ז (כרך אחד), זאלקווי תק"ג (שני כרכים), ליווארנא תקי"ב (כרך אחד), ליווארנא תקכ"ג (ארבעה כרכים), ליווארנא תקכ"ד (כרך אחד).
אסופה זו מורה בבירור על הענין שגילה מאספה בס' חמד"י. ספרייתו של אדמו"ר הרש"ב כוללת אך ורק ספרים תורניים, ולא כספרייתו של אדמו"ר הריי"צ שנועדה לציבור הרחב ומשום כך באו בה גם ספרים שאינם על טהרת הקודש.1
מ"עדות ידועה" זו של שבחי הבעש"ט עובר רנ"ג (בעמ' לז) לדעתם הידועה של חצר זידיטשוב וקאמארנא נגד ספר זה. אין במאמרו ציון מדוייק למקור השמועה, אך מסתבר שהכוונה לכל השמועות שכבר נאספו בפרק "יחס החסידים לספר חמדת ימים" שב'תעלומת ספר' (עמ' 137 ואילך). ושם נאמר, שהיחיד שמביע בפירוש את דעתו לפסול את 'חמדת ימים' הוא האדמו"ר ר' אייזיק מקומרנא (יעו"ש).
באשר לחצר זידיטשוב, מובאות שם שלוש שמועות:
[א] בשם הרה"ק ממונקאטש ב"מאמר משיב מפני הכבוד", וז"ל: שמעתי ממגידי אמת שהכירו עוד את הגה"ק המקובל אלקי מהרצ"ה מזידיטשוב זי"ע, כי דרכו הי' בעת למדו הזוה"ק עם מקדש מלך וכשהגיע למקום שהביא במק"מ את חה"י דילג על הד"ה או על כל הענין, ואמר, בהדי' הוצא לקה כרבא. וכן נראה שרמז זה בספריו ז"ל ובעטרת צבי כתב שהמק"מ הביא בשם ס' פלוני. עכ"ל.
דבריהם של ה"מגידי אמת" נסתרים מיניה וביה, שהרי תוך כדי דיבור כותב הוא שבעט"צ מובאים ציטוטים מקטעים שבהם מביא המק"מ את הח"י, ואיך נקבל את שמועתם שבעל העט"צ היה מדלג בלימודו על הקטעים הללו? (וראה עוד להלן באות [ג]).
[ב] בשם ר"י בערגער (בתוספות לספרו 'עשר קדושות'), בשם רד"צ זעהמאן, בשם חותנו רי"מ אבד"ק פרעמיסלא, בשם אביו הר"ר גרשון אבד"ק אולינוב, שפעם אחת אמר לו הרה"ק מזידיטשוב להר"ר גרשון הנ"ל שלא יקנה את הס' חמד"י, אך אחרי כמה שנים אמר שיקנה, באמרו: "האם אחר זמן רב כזה לא היה לו עוד תיקון"?!
[ג] ר"י בערגער מוסיף וכותב, שהרה"ק מזידיטשוב מביאו בספרו 'עטרת צבי' בכמה מקומות: (א) בפ' וישלח, המק"מ בשם ספר ח"י; (ב) בפ' יתרו, ס' פלוני המק"מ הביאו; (ג) בפ' תרומה, המק"מ מביא בשם ס' פלוני; (ד) בפ' אמור, המק"מ בשם ספר פלוני.
מצינו בציטוטים אלו שהספר מובא פעם אחת בר"ת 'ח"י', ושלוש פעמים בכינוי 'ספר פלוני'. מה פשר השינוי ביניהם? מדוע זה "שכח" בעל העט"צ פעם אחת להסוות את החמד"י בכינוי 'ספר פלוני'?
הפתרון מצוי בעט"צ מהדורת לבוב תרל"א, שבסופו נדפסו "הגהות והוספות.. מה שהי' בכת"י קודש של הרב המחבר זלה"ה", ושם תוקן נוסח המשפט דלעיל [אות (ג)] מפ' תרומה, בזה"ל: כצ"ל, המק"מ מביא בשם ספר ח"י. ותיבת פלוני נמחק. עכ"ל. כלומר: בעל העט"צ כתב 'ספר ח"י', והמדפיסים הם אלו ששינו ל'ספר פלוני'.
מכיון שעינינו הרואות שתי פעמים שבהם כתב בעל העט"צ 'ספר ח"י', ועינינו הרואות שהמדפיסים שינו מכפי שמצאו בכתה"י, הרי דעת לנבון נקל שהמחבר כתב תמיד 'ספר ח"י' והכינוי 'ספר פלוני' לא ממנו יצא אלא מהמדפיסים.
לסיכום: בכל שלושת המקורות הללו אין שום דבר של ממש שיאשש את הדיעה שבבית זידיטשוב נפסל החמד"י ונשלל מכל וכל.
בספרו 'תפארת ישראל' (תחילת פ' אמור) כותב הרה"ק ר' ישראל מסטנוב בזה"ל: אח"כ מצאתי בספר חמדת הימים כדברי אך באופן אחר, ושמחתי שכוונתי לדברי הגדולים. עכ"ל.2
מה יעשה רנ"ג לתלמיד הבעש"ט שלא נרתע מביטוי "אוהד" שכזה? אמחנו מספרי! לדבריו, הוא "אכן הזדהה כתלמיד של הבעש"ט הק', מכל מקום אינו נחשב מהדמויות הידועות והמרכזיות של החסידות"! (עמ' לו הע' 9).
רנ"ג אינו טורח לקבוע כללים שעל-פיהם נוכל גם אנחנו להחליט, מי נחשב "דמות ידועה ומרכזית בחסידות" ומי אינו זוכה לזה. לענ"ד, אין לך אופן שבו יסווגו תלמידי הבעש"ט, שעל-פיו לא יהיה הרה"ק הנ"ל נמנה עם עשרת התלמידים הראשונים, אם לא למעלה מזה!
"ארי שבחבורה חבורת הבעש"ט הק'" קורא עליו הרה"ק רא"י מסדיגורא בנו של קדוש ישראל מרוז'ין (בהסכמתו לספר); "ארי שבחבורה חבורת הבעש"ט הק' והנורא" (הסכמת מוהר"ר יחיאל מיכל מגלינא); הרה"ג מו"ה יוסף שאול נאטאנזאהן שהיו לו ידיעות אישיות רבות אודות בעל ה'תפארת ישראל' (שקבלם מחו"ז שהיה אבד"ק סטנוב) כותב עליו בהסכמתו, בין שאר מעשי תקפו וגבורתו: "והיה מחברייא קדישא חבורת הבעש"ט הק' נבג"מ"; "נראין הדברים שהם על מוסדי ודרך רבינו מרן הריב"ש טוב נתייסדו.. בפרט שהעידו גדולי זמנינו ששימש את אור שבעת הימים מרן הקדוש הריב"ש טוב.. ועל פי דרכים קדושים שהורנו מרן הריב"ש טוב הק'.." (הסכמת הרה"ק ר' אייזיק מקומרנא); "המחבר הקדוש אשר היה דור א' לפני, אשר שמעתי מאנשים גדולים אנשי השם כי היה מחברייא קדישא של הבעש"ט הקדוש נבג"מ והיה חביב עליו במאוד מאוד" (הסכמת מוהר"ר שניאור זלמן לערנער אבד"ק קאמיניץ).
הבאתי רק מהעדויות המפרשות את עובדת היותו "חד מן חברייא" ו"ארי שבחבורה", ועוד מובאות בראש הספר עדויות מוצקות על יחסו של הבעש"ט הק' אליו, כגון: "בעת שהיה יושב הבעל ש"ט בסעודת שבת עם תלמידיו הקדושים ובתוכם הרב הגאון המחבר קדוש ישראל, והיה מחבב אותו בחיבה יתירה נודעת כאשר יחבב אב לבין יחידו ילד שעשועים ברוב אהבה וחיבה" (הסכמת מוהר"ר ישעיה שור אבד"ק יאס, ומצ"פ לק"ק סאטינאב).
הוא גם זכה לקירוב מהבעש"ט, אשר לא ידוע אם עוד מישהו מהתלמידים זכה בדומה לו; שכך כותב מוהר"ר אריה ליביש באליחאווער אבד"ק זאסלב: סיפר לי זקן אחד איש אמונים בימי חרפי בסאטנאב, אשר זקינו הגאון [בעל ה'תפארת ישראל'] זלה"ה ברח פעם אחת מפני איזו עלילה מסטנאב לק"ק מעזבוז, ויאספהו הקדוש הבעש"ט אל ביתו, וישב אתו כמה חדשים בעלית קיר קטנה. ובכל יום יום אכלו הקדושים האלה סעודת צהרים, כי סעודת ערב לא אכל הבעש"ט".3
לאור כל זאת, מקום אין בראשנו לקבל את מגמתו של רנ"ג למיעוט דמותו של הרה"ק מסטנוב בעל ה'תפארת ישראל', ולהאמין שידיעותיו אודות השקפותיהם של רבותיו הק' פחותות היו משל "התלמידים המובהקים" (כהגדרתו של רנ"ג).
לעומת השתקת המובאה מדברי ה'תפארת ישראל', טורח רנ"ג לצטט באריכות את האמור בהקדמת ס' 'דרכי החיים' מר' יוסף מו"ץ בטשעהרין, "נין ונכד לרבי אברהם ראבינצקער מתלמידי הבעש"ט" ("שהשתייך כנראה לחוגי חסידות טשערנאביל"), בגנותו של החמד"י, ומסיק רנ"ג: "יש להניח שדבריו לא נכתבו בחלל ריק, אלא בוודאי הוא משקף את הרקע החסידי ממנו בא".
הגע בנפשך: על דבריו של בעל ה'תפארת ישראל' – "ארי שבחבורה חבורת הבעש"ט הק'" – אומר רנ"ג, ש"דעתו לא משקפת את דעת רבותיו הק' שלא היה מודע לה", ואילו ר' יוסף מטשעהרין (שרנ"ג אף אינו יודע בוודאות לאיזה חוג חסידים השתייך, אלא רק) שהיה "נין ונכד לרבי אברהם ראבינצקער מתלמידי הבעש"ט" (האם תלמיד מסתורי זה נחשב "מהדמויות הידועות והמרכזיות של החסידות"?), דוקא הוא זה ש"משקף את הרקע החסידי ממנו בא", ודבריו מקובלים על רנ"ג יותר מדבריו של תלמיד הבעש"ט! יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא!
כותב רנ"ג (בעמ' לו הע' 9): "אלו שניסו לטעון שהחמדת ימים הי' מקובל בתנועת החסידות מיסוד הבעש"ט, הביאו בעיקר שתי הוכחות: הוא מוזכר בספרו של רבי ברוך מקוסוב בעל יסוד העבודה ויסוד האמונה.. ובספרו של רבי ישראל מסטנוב.. פלא שמחברים שונים ניסו לקבוע באופן מאולץ יחס חיובי של החסידים לספר הנ"ל על פי שני מקורות בודדים! מלבד זאת יש לציין לשני מקורות מאוחרים. בספר דרך צדיקים.. מביא מהרה"ק הרמ"ש מפאריסוב שהגן על החמדת ימים עיי"ש. וכן מביאים בשם צדיקי בית סיגוט, ראה בספרים המצוינים בהערה 1". עכ"ל.
דבריו אלו תמוהים מתחילתם ועד סופם; ראשון הטוענים לייחסם החיובי של החסידים אל החמד"י, הוא הס' 'תעלומת ספר' (בפרק "יחס החסידים לספר חמדת ימים"), והוא כבר מביא שם – בנוסף לשני המקורות הנ"ל – גם את הס' 'דרך צדיקים' שרנ"ג מוסיף לציין אליו כאן, אך לא רק לענין דעתו של הרה"ק רמ"ש מפאריסוב, אלא גם לענין דבריו של הרה"ק ר' צדוק הכהן מלובלין שהוכיח שהמגיד מקאזיץ היה מסתכל בס' חמד"י (והוא גם מזכירו במפורש בספרו 'רמזי ישראל' – ראה בקובץ 'בית אהרן וישראל', גל' קיב, עמ' קסד). כמו"כ מובאות שם עוד כמה שמועות חיוביות, המבוססות לא פחות מהשמועות השליליות המובאות במאמרו של רנ"ג.
עוד מרמז כאן רנ"ג בהבלעה לשמועות המובאות "בשם צדיקי בית סיגוט", ומוסיף ציון סתמי ורשלני ל"ספרים המצוינים בהערה 1".
מי שיטרח לבדוק במקורות הרבים שבהע' 1, יגיע ביגיעה רבה לס' 'נטעי גבריאל',4 שם כותב המחבר הר"ר גבריאל ציננער שליט"א: וסיפר לי כ"ק אדמו"ר [מוהר"ר יקותיאל יהודה הלברשטאם] מצאנז קלויזנבורג שליט"א, שחמיו מזוו"ר הגה"ק בעל 'עצי חיים' זצ"ל החזיק ספר חמדת הימים בין ספרי תלמידי הבעש"ט, שהיה מעיין בו תמיד. עכ"ל.
ובמקור נוסף (ס' 'ויגד משה' על הגש"פ): שמעתי מהגה"צ רמ"ט [=ר' משה טייטלבוים] מסיגעט, שהיה להם בירושה ספר חה"י מעזבון הספרים של הגה"ק בעל 'ישמח משה'. עכ"ל.5
סבורני שראויות הן שמועות אלו שידונו בהן בכובד ראש ולא בהבלעה וברמיזה בעלמא, ואולי ניתן אפילו להגיע למסקנה ה"לא נעימה", ובסגנון לשונו של רנ"ג: "יש להניח שדבריהם לא נאמרו בחלל ריק, אלא בוודאי הם משקפים את הרקע החסידי שממנו הם באים".
עוד שתי שמועות מובאות במאמרו של רנ"ג (בעמ' סב), האחת בשם הרה"ק מראפשיץ זי"ע "שהגיד כי מיום שהיה צדיק אחד בעולם.. מאז והלאה הותר להחזיק בהס' חה"י, כי הצדיק הנז' הי' גלגול נשמתו ובגודל עבודתו תיקן במה שנכשל המחבר חה"י". והשנית ממקור חסידי מובהק אף היא, ש"הצדיק הגדול מופת הדור מ"ה חיים מקראסנא זצללה"ה [תלמיד הבעש"ט] חס על נשמתו [של בעל החמד"י] והיה רוצה בתקנתו, והיה מחזיק אצלו ספר חמדת הימים לעסוק בו תמיד לתקנו בזה".
הרי לנו שכבר בדור הראשון של החסידות מצינו מי שעסק בדרך קבע בס' חמד"י, וצדיק אחר (שאין אנו יודעים בבירור את זמנו) סלל בפני הרבים את הדרך להחזיק בס' חמד"י.
המורם מכל האמור בפרק זה, שיש לנו יותר מ"שני מקורות בודדים" ליחס חיובי – ברב או במעט – לס' חמד"י, וכולם רחוקים מפסילתו לבוא בקהל חסידים.
מכיון שהמחבר התקשה לגייס לעזרתו ידיעות ועדויות מוסמכות – בדרך החיוב – לפסילתו של החמד"י בקהל חסידים, הלך בדרך השלילה; היות וטרם מצא שבשום ספר מרכזי של הדורות הראשונים של תנועת החסידות ייעשה שימוש בס' חמד"י, וגם לא נמצאו שום הסכמה או עידוד בפי גדולי החסידות בדורות ההם על ספר זה, הרי שזו "שתיקה רועמת" המוכיחה שהספר נידון בשלילה בעיני גדולי החסידות (עמ' לה-לו), ואין לך עדות גדולה מאי הזכרתו של הספר ברוב ספרי החסידות המרכזיים (עמ' לז). ופשוט אצלו שההתעלמות של רובם המכריע של ספרי גדולי החסידות מהווה עדות ברורה ומוחצת להשקפה על החמד"י בעדת החסידים, יותר מהתייחסויות בודדות לחמד"י שכן נמצאו בספרי החסידים הראשונים (הע' 9). ובפרט בחסידות חב"ד, ההתעלמות המוחלטת מהחמד"י מעידה כמאה עדים שהספר היה חשוד אצל רבותינו הק' אדמו"רי חב"ד (עמ' לח).
על שום מה היו צריכים בכלל לצטט מהחמד"י בספרי חסידים? כותב רנ"ג: "ספר כזה מתאים היה מאד למגמת החסידות, שכן גם החסידות מיוסדת על תורת האריז"ל ומנהגיו". לשם כך משווהו רנ"ג לספרים שהופיעו באותה תקופה על יסוד כתבי האריז"ל והחסידות אימצה אותם לחיקה, כגון ה'משנת חסידים', ה'מקדש מלך', 'שערי גן עדן', 'אור החיים' ו'ערוגת הבושם'.
ראשית דבר, עלינו להסתייג בכלל מהצורך שיש לה לחסידות להביא מהחמד"י, שהרי סוף סוף תורת החסידות אינה מיוסדת על מנהגי האריז"ל, ואין לה שום ענין להביא מהחמד"י עניינים של הנהגות ומנהגים.
אחר כך נשמיט מכאן את 'ערוגת הבושם' שספק אם נמצאהו "בספרים המרכזיים של הדורות הראשונים של תנועת החסידות" (ודאי שלא פעמים רבות), מאותה סיבה נשמיט גם את 'שער גן עדן',6 וניוותר עם שלושה ספרים שאין לחמד"י שום דמיון והשתוות אליהם כלל וכלל:
ה'משנת חסידים' לא הובא בקהל חסידים בגלל מנהגי המועדים אשר בו, אלא בהיותו עומד בשורה הראשונה של ספרי תורת האריז"ל (הן בכוונות שבו והן בביאור השתלשלות העולמות), ואף הוא נמנה עמהם.7 החמד"י לא הגיע אף לאפס קצהו של מעמד נכבד זה.
ה'מקדש מלך' הוא פירוש שלם ומסודר לס' הזוהר הק', ולא ספר מוסר וכוונות כעין החמד"י שהפירושים לזוה"ק באים בו אחת הנה ואחת הנה, וכבר נלקטו לתוך ה'מקדש מלך'.
החילוק בין 'אור החיים' לחמד"י אינו זקוק לביאור, ולא קרב זה אל זה כלל.
ועוד: האם "הספרים המרכזיים של החסידות" מרבים בכלל להביא סימוכין ותימוכין לדבריהם מספרים קדמונים (חוץ ממדרשים וזוה"ק)? פה ושם נזכרים סופרים וספרים, אבל ודאי שלא בכמות כזו שתצדיק את השאלה "למה לא הביאו גם את החמד"י". רבים הם המחברים שלא שפר חלקם שיובאו בספרי החסידות, גם אם מום אין בהם.
הסקת מסקנות מאי-הבאתו של החמד"י יכולה להתבצע רק באם: [א] הספר נכתב בידי המחבר עצמו, [ב] המחבר עסוק באותו ענין שגם החמד"י דן בו, [ג] דרכו של מחבר זה לצטט מספרים העוסקים בענין שהוא דן בו. באם חסר אפילו אחד משלושת התנאים הללו, קושיא מעיקרא ליתא. בכמה מ"הספרים המרכזיים של הדורות הראשונים של תנועת החסידות" מתקיימים תנאים אלו? במיעוט שבמיעוט בלבד!
ועוד: נקח לדוגמה את מאמריו של אדמו"ר הזקן בעל ה'תניא', אשר אין ספק אשר לפניו לא קם עוד מי שהשפיע דא"ח בריבוי כמותו. כמה פעמים נמצא במאות מאמריו הארוכים את ה'ראשית חכמה', את ספרי המהר"ל מפראג, את ס' השל"ה, או את 'אור החיים'? ואם כל אלו הובאו פעמים בודדות בלבד, על מה ולמה יובא דוקא החמד"י?
האדמו"ר השני לבית חב"ד, הרה"ק ר' דובער מליובאוויטש, כתב בעצמו את ספריו והדפיס מהם למעלה מעשרה כרכים. ואף כי רבי הכמות המה עד למאוד, בכל זאת מפליא עד כמה מועטים בהם איזכורי ספרים. את ספר ה'תניא' למשל, מצאתי בהם שלוש פעמים בלבד!8
ואם זו היתה דרכם של הדורות הראשונים של החסידות למעט בהבאות ובהשוואות לספרים אחרים, לא כן דרכו של אדמו"ר ה'צמח צדק' שהירבה לצטט מריבוי עצום של ספרים ולציין אליהם. האם משום כך נוכל להסיק מסקנות משתיקתו מספר פלוני? לא ולא!
כארבעים וחמשה ספרי חסידות נדפסו מכתביו של ה'צמח צדק', ולא מצינו בהם אלא פעם אחת ויחידה שמציין לאחד מספריו של בעל ה'תולדות יעקב יוסף'!9 האם יעלה בדעתנו לומר שהיתה לו ח"ו הסתייגות כלשהי מהמחבר או מספריו? מה גם שבמאמר המיוחס לאדמו"ר הזקן בעל ה'תניא' מייעץ ללמוד בספריו של בעל ה'תולדות'.10
ואם לא נמצא לו לאדמו"ר ה'צמח צדק' צורך לציין לספרי בעל ה'תולדות' יותר מפעם אחת, לא קשה לנו כלל מדוע החמד"י לא הובא אפילו פעם אחת ויחידה.
מצינו גם הוכחה ברורה לכך שאי-הבאת ספר כלשהו בשמו המפורש, אינה מעידה כלל וכלל על כך שלא למדו בו ושלא הושפעו ממנו; זאת למדנו ממאמרו של הרב נחום גרינוואלד "נפש ורוח חסידית: השפעות חסידיות בספרי 'נפש החיים' ו'רוח חיים'" (היכל הבעש"ט, ה, עמ' כה ואילך). כלומר, השפעות חסידיות על תורתו וכתביו של הג"ר חיים מוולוז'ין, אף שהג"ר חיים אינו נוקב אפילו בשמו של ספר חסידי אחד!
במאמרו זה קובע רנ"ג, בין השאר: יש גם אצל רבי חיים השפעות גלויות של השקפת החסידות.. מצוי[!] בספר נפש החיים רעיונות ואף סגנונים שאי אפשר לראותם [אלא] רק כהשפעה ישירה של הספרות החסידית.. הגר"ח אכן קיבל שאין בחסידות שום רעיונות פסולים ח"ו, ואכן אף הסכים בהסכמה מלאה לרעיונות המרכזיים של החסידות.. ברור שהגר"ח ראה ועיין בספרי חסידות.. במיוחד יש לראות ההקבלות לאופי ספר התניא ואף לסגנונו.. השוואות לשוניות וסגנון לספר התניא המוכיחות על השפעה גלויה בעליל.. קיימות השוואות מדהימות בין רעיונות יסודיים של מאמרי בעל התניא שהיו בכתובים וטרם ראו עין הדפוס בזמן חיבור ה'נפש החיים'.. כמעט לאורך הספר כולו קיימת חפיפות רעיונית ופרשני[!] בין החסידות לספר נפש החיים.. ע"כ ממאמרו של רנ"ג הנ"ל.
מעתה, מה מפריע לנו לומר – בסגנון זהה לחלוטין – שגם החסידות הושפעה מהחמד"י, גם החסידות קיבלה שאין בחמד"י שום רעיונות פסולים ח"ו והסכימה לרעיונותיו המרכזיים, ואף לומר שברור שראשוני החסידות ראו ועיינו בחמד"י?
תאמר, שלג"ר חיים היתה סיבה מוצדקת שלא להזכיר את ספרי החסידות בשמם מפני שבא לחלוק עליהם, וחשש דילמא אתי ההמון לאיגרורי אבתרייהו (כדבריו של רנ"ג, שסבירא ליה להגר"ח שהחסידות אינה שייכת להמון העם)? הרי אפשר לומר שמאותו הטעם עצמו העלימו גדולי החסידות את עובדת לימודם בחמד"י, מפני שהכל יודעים שהוא ספר שיצאו עליו עוררין, ואם יראו ההמון שלא חיישי רבנן לדעת הרבנים האוסרים, דילמא אתי לזלזולי ברבנים ובאיסוריהם!
דוגמה נוספת: על-פי בדיקת כתביו של ה'צמח צדק', ניתן היה להגיע למסקנה שהספר 'מסילת ישרים' לרמח"ל לא היה באוצר ספריו ולא ציטט ממנו לעולם, אע"פ שהיו לו הזדמנויות רבות לציין אליו. ברם, המעיין בהגהותיו של כ"ק אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש הנדפסות בהוספות לס' 'לקוטי תורה' לאדמו"ר הזקן בעל ה'תניא', יראה שבמאמרים אלו שבכתיבת יד קדשו של ה'צמח צדק' (פ' במדבר) ניתוספה תיבה אחת קטנה: ובמס"י [=וב'מסילת ישרים'].
כלומר, ה'צמח צדק' הכיר וידע את תוכנו של ה'מסילת ישרים' ואף ציין אליו, אבל עובר להדפסת הדברים החליט מי שהחליט – אולי אפילו ה'צמח צדק' בעצמו – שלא להביא את הידיעה הזו לרשות הרבים. ואף גם זאת מפני הערעור הידוע שיצא על הרמח"ל.11 ומה נקל היה לנו לבנות בנייני שוא על יסוד "שתיקה רועמת" זו, אלמלא רשם אדמו"ר הרש"ב שינוי זעיר זה בגליון הלקו"ת שלו ואלמלא נדפסה הגהתו זו.
תחת הכותרת הפסקנית "למה נפסל הספר, ומדוע אינו ראוי לבוא בקהל החסידים", מבאר רנ"ג שדבר זה אינו צריך לפנים, והוא מפני חשד כבד של שבתאות שעלה כלפי החמד"י, חשד שהתעורר "בידי הלוחם ללא חת בכת השבתאות – היעב"ץ, הגאון רבי יעקב עמדין זצ"ל, שטען שהמחבר הפלאי אינו אלא נתן העזתי נביא השבתאות".
כאן מוטלת עלינו חובת בדיקה, האם אכן התייחסו ראשי החסידות ברצינות לחשדותיו של הרב יעב"ץ שהוטחו בסופרים וספרים רבים.
ניתי ספר ונחזי, הוא ספר 'תורת הקנאות' של הרב יעב"ץ, שבו מציג המחבר רשימת ספרים ש"הבליעו ארסו של נחש" השבתאות.12
[א] בס' תפלה [דרך ישרה] של עפשטיין בסוף "עלינו". גם רמז על הצוא"ה [ש"צ] בהקדמת 'קיצור של"ה'. עכ"ל הריעב"ץ.
האם הס' 'קיצור של"ה' נפסל מלבוא בקהל חסידים? והרי להלן (עמ' מה, מו) כותב רנ"ג שכמה ממנהגי החסידים נובעים מ'קיצור של"ה' ולא ח"ו מהחמד"י! גם מנהג אמירת "פסוקי השם" בתפלת 'אלקי נצור' מקורו מ'קיצור של"ה'.
[ב] ס' 'אור ישראל' מביא המינות בכמה מקומות. עכ"ל הריעב"ץ [בהע' 19 שם מצוטטים כמה מדברי המינות הללו].
האם משום כך נפסל ה'אור ישראל' מלבוא בקהל חסידים? והרי להלן (עמ' נב) מובא ס' זה כמקור ראשון למנהג חסידי, ורנ"ג יודע היטב שיצאו עליו עוררין ובכל זאת הביאוהו בספרי חב"ד (הע' 20). אדמו"ר הצ"צ שלט היטב בס' 'אור ישראל' ובפירושי הזוהר אשר בו (אע"פ שאין הפירושים ערוכים כסדר הזוה"ק), והביאו פעמים רבות בכתביו, וגם בהגהותיו הנדפסות ב'לקוטי תורה'.
[ג] ס' (עץ) [חץ = חמדת צבי] על תיקונים.. שעושין ממנו [=מש"צ] אלוק ומשיח בן דוד ומשה רבינו ע"ה גם תשב"י קורין אותו ע"ש שבת"י. עכ"ל הריעב"ץ.
האם משום כך נפסל ה'חמדת צבי' מלבוא בקהל חסידים? הרי גם כאן יודע רנ"ג היטב שספר זה מובא בחסידות חב"ד (גם בהגהות הצ"צ, כדלהלן). ובאגרות-קודש רבינו זצ"ל (ח, עמ' רכג. במענה למי שרצה לדון ספר זה בשריפה): בהנוגע לספר זה בפרט, הנה כיון שכ"ק אדמו"ר הצמח צדק מביאו (לקו"ת דברים כז ע"ד, רשימות איכה עמוד מד), בטח אין לשמועות הנ"ל כל יסוד. עכ"ל. כלומר: לא חיישינן לדברי הריעב"ץ וגם לא למה שעינינו רואות בספר, הן בתוכנו והן ברמזים הבוטים שבציורי השער,13 מפני שאין אנו מהרהרים אחרי מעשי הצדיקים (ודון מיניה לס' חמד"י שהובא גם הוא בספרי צדיקים, ולו גם פעם אחת בלבד).
[ד] פירוש על שיר-השירים נקרא ערוגת הבושם.. בהעזה יתירה. וכנראה היה כתוב שם עוד מענין המינות בביאור, ומחקוהו בעת הדפוס, שכן נראה מקומו חלק ופנוי כמו שיעור שורה בקרוב. ולא על המלגלג אני כועס.. כי ידוע שהן אדוקים בע"א זו ביותר, כי אם על המברך והמסכימים עליו. עכ"ל הריעב"ץ (בין המסכימים: בעל ה'נודע ביהודה' והר"ר יצחק סג"ל לנדא מלבוב).
האם משום כך נפסל ח"ו 'ערוגת הבושם' מלבוא בקהל חסידים? והרי יודע רנ"ג היטב שהבעש"ט הק' דיבר אודותיו גדולות ונפלאות (הע' 8). וגם הוא מובא בכתביו של אדמו"ר ה'צמח צדק'.
[ה] ספר מקדש מלך שנדפס עתה באמשטרדם שראיתי כרגע כנגע נראה לי.. עכ"ל הריעב"ץ (וראה שם בהע' 32 רמזים מגוף הספר, וכן דברי בזיונות שכתב עליו הריעב"ץ במקומות אחרים בשעה שקידש עליו מלחמת חרמה, ואשר "מינות גדולה ועצומה בו טמונה", וכל זאת משום שדבריו מיוסדים על ס' חמד"י).
האם משום כך נפסל ה'מקדש מלך' מלבוא בקהל חסידים? והרי שמועתו שגורה בפיהם ובפי כתבם, ורנ"ג אפילו מונה אותו בין ספרי הקבלה שהחסידות אימצה אותם אל חיקה (עמ' לה), ויודע הוא היטב שציטוטים מהחמד"י מובאים בו באופן תדיר, ואעפ"כ מובא ה'מקדש מלך' בחסידות חב"ד פעמים אין ספור (עמ' לח).
והרה"ק מוהרי"א מקומרנא, תוך כדי שהוא מתרעם על ה'מקדש מלך' על שום שמבסס את דבריו על החמד"י (שהיה פסול ביותר אצל הרה"ק הנ"ל), קורא הוא עליו: "אדונינו המקדש מלך.. אדונינו הקדוש המקדש מלך".14
גם במאמר 'משיב מפני הכבוד' קובע הרה"ק ממונקאטש במפורש: הלא נודע כי בס' מקדש מלך כולי עלמא מודי וקדוש יאמרו לו, ובודאי קים לי' [להרה"ק מברדיטשוב] בגוי' דמה שהביא בס' מקדש מלך [מהחמד"י] הוא ידע שאינו מהפסולת וסיגי התערובות, רק מהאוכל טהור ונקי.
[ו] הרמח"ל נדרש אף הוא לגנאי בס' 'תורת הקנאות' – אע"פ שנפקד מקומו מרשימה זו – ובכל זאת מצינו (לעיל) שאדמו"ר ה'צמח צדק' מביאו בכתביו.15
[ז] ספרים וקונטרסים רבים פרסם הריעב"ץ נגד הג"ר יהונתן אייבשיץ, ויצא לנגדו במלחמת חורמה ובהאשמתו בשבתאות גלויה.
אך למותר הוא לציין ששום ספר מספריו של הגר"י אייבשיץ לא נפסל מלבוא בקהל חסידים, ובתשובות ה'צמח צדק' למשל, מובאים ספריו 'כרתי ופלתי' ו'אורים ותומים' עשרת מונים יותר מאשר שו"ת 'שאילת יעב"ץ'.
לאור כל הדוגמאות הללו, לא מובן לנו מדוע ייגרע חלקו של החמד"י מכל שאר הספרים שהריעב"ץ הטיל בהם חשד, ומדוע נופל הוא מהם עד כדי לפוסלו מלבוא בקהל חסידים. כמו כן, כלל לא מובנת היא מאליה הלהיטות לעשות כל טצדקי שבעולם, כדי להוכיח את "נקיון כפיה" ו"חפותה" של החסידות מעיון ושימוש בס' חמד"י. וכפי שיתבאר גם בפרק הבא.
רנ"ג מביא את דבריו של הרב צוריאל, המונה מנהגים חסידיים רבים שמקורם בחמד"י ובשל כך מסיק הוא שהספר נתקבל אצל החסידים, אך הוא טוען לעומתו ש"כאמור, אין זה נכון כלל והספר לא התקבל בקרב מייסדי החסידות". כמדומני שכבר ראינו לעיל שקביעתו הפסקנית אינה כל-כך מבוססת, אך נשוב ונראה כיצד מתמודד רנ"ג עם המנהגים הללו.
לשיטתו יש לבדוק במקורו ובשרשו של כל מנהג; מקורו: האם החסידים נטלו את המנהג ישירות מהחמד"י, או שמא מספר כלשהו שתיווך ביניהם. שרשו: מהו המקור שממנו שאב החמד"י את דבריו (בהע' 30 מסביר רנ"ג, שגם אם קיבלו מהחמד"י דרך מתווך, הרי שהדברים נלקחו מהמקור שממנו קיבל החמד"י ולא מהחמד"י עצמו. ושוב אין אנו מבינים את החילוק בין מקור לשורש).
בהמשך דבריו טוען רנ"ג שכל כולו של החמד"י אינו אלא ליקוט בלבד, ו"לית ליה מגרמיה כלום" (לשונו בעמ' נז). וכאן הבן שואל: אם כן, "מה הרעש"? ומה בכך אם נאמר שהיתה לחמד"י השפעה על מנהגי החסידים, הרי הוא אינו אלא ליקוט מספרים קדמונים "כשרים למהדרין"?
בוא וראה שכך כתב הרה"ק ממונקאטש במאמר קנאותו 'משיב מפני הכבוד' (מצוטט אצל רנ"ג בעמ' לז): "נראה כי יהי' איך שיהי', גם אם מחברו הי' צדיק תמים, בעל כרחו שלטו בו ידי זרים וערבבו בו דברים אשר המה אסורים. גם אם נחליט שהוא רק באיזה מקומן, מאן חשיב מאן ספין ומאן רקיע לברר הפסולת מתוך האוכל או להפך בדברים שכבשן עתיק יומין". עכ"ל.
ובכן, מאן חשיב מאן ספין ומאן רקיע לברר הפסולת מתוך האוכל, יותר מאשר גדולי החסידות? מה מפריע לנו לומר שראשוני החסידים הפכו בדברים שכבשן עתיק יומין, עיינו הדק היטב מה לקרב ומה לרחק ובחרו להם מנהגים טובים וחוקים ישרים?
שיטה זו מפורשת גם בדבריו של הרה"ק ממונקאטש (שם): ומה שנדפס בס' 'בית אהרן' הנודע מהרב הקדוש איש אלקים מהר"א הגדול מקארלין זי"ע [הוידוי לערב יוכ"פ שמקורו מהחמד"י], גם אם נאמר שהוא מכתי"ק הרב זצ"ל, בטח קים לה בגוה דממקום קדוש הוא מקורה ואינה מהפסולת. עכ"ל. הרי לנו שאין ח"ו שום פגם במה שגדולי החסידות ביררו מתוך החמד"י.
בפרט אם גם הם ידעו את אשר יודע רנ"ג, שהחמד"י אינו אלא מלקט ולית ליה מגרמיה כלום.16
רנ"ג עושה מאמצים כנים למצוא מקורות קדומים לכל המנהגים ה"חשודים" שמקורם בחמד"י, והדבר עולה בידו ליפה. אך השאלה שעדיין עומדת בפנינו היא, האם את התפשטותם של מנהגים אלו בתפוצות ישראל יש לייחס לחמד"י – שהיה ספר נפוץ וידיים רבות משמשו בו – או שמא עלינו לייחסם לאותם ספרים קדמונים שרק יחידי סגולה שמעו את שמעם ומתי מספר ראום בעיניהם.
על כך אשיב במשל: אדם שיכנס לבית-כנסת, ויראה כי לוחות הברית אשר על ארון הקודש ועל מפת הבימה מרובעים המה, קני המנורה שעל התיבה עשויים באלכסון וכך גם קני המנורה הרקומה על הפרוכת, ובלוח העץ שלפני הש"ץ אין "שיויתי" ואין שמות קדושים כלשהם. האם יכול להיות לאדם זה ספק שהוא נקלע לבית-כנסת של חסידי חב"ד?
אף כי כל ההוכחות הנ"ל ניתנות להפרכה אחת לאחת: היותם של הלוחות מרובעים מוכחת מגמרא מפורשת, לא הרבי מליובאוויטש הוא שחידש זאת והוא גם לא הראשון שעורר על כך בדורנו. קני מנורה אלכסונים צויירו כבר בידי הרמב"ם עצמו בפירוש המשנה ובי"ד החזקה, פקסימילא מפירוש המשנה הנ"ל נדפסה כבר לפני עשרות שנים, זמן רב לפני שהרבי מליובאוויטש יצא לרבים עם חידושו זה. גם מפירושו של רש"י לתורה ניתן להוכיח שקני המנורה נעשו באלכסון, וכבר דשו רבים בסוגיא זו עוד לפני הרבי מליובאוויטש. תיבה ללא "שיויתי" וללא שמות קדושים היתה נהוגה בקהילות חסידיות רבות, ואין היא מאפיינת את בתי-הכנסת החב"דיים דוקא.17
הפירכות אכן מוצקות כראי, אבל המציאות לא תשתנה: מקורות אלו אמנם היו קיימים מאות בשנים לפני הרבי מליובאוויטש, אבל מה שגרם ליישומם בפועל בבתי-הכנסת היתה ההתעוררות שעורר הרבי מליובאוויטש בדבר צורת המנורה והלוחות, הוא ולא אחר.
הוא הדין לגבי מקורותיהם של המנהגים: אפשר שלכל מנהג ניתן למצוא שורש ומקור בספרים קדמונים קדושים ויקרים, אבל הדעת נותנת שהשתרשות המנהג נובעת מספר נפוץ ולא ממקור טמיר ונעלם.
את אחת הדוגמאות לכך מגיש לנו רנ"ג בקנה: בעמ' נט מצטט הוא מאגרת-קדשו של הרבי מליובאוויטש זצ"ל שבה נאמר, שאת הטעם לאיסור נטילת-ידים ביוהכ"פ ובתשעה-באב הוא מצא בס' 'מקדש מלך'.
טעם זה מובא ב'מקדש מלך' מהחמד"י, המצוטט אצלו באריכות.
אליבא דרנ"ג הוי קושיא, והוא מתרץ אותה באמרו: ברם, מצאתי רעיון זה בשני מקורות קדומים יותר, ואינו חידוש של החמדת ימים. עכ"ל. ולהוכחת דבריו מצטט רנ"ג מה'מגיד מישרים' וה'עולת תמיד'.
ואנחנו לא נדע מה "הרוויח" בחשיפת המקורות הקדומים; הרי הרבי כותב שהוא מצא זאת ב'מקדש מלך' (המצטט מהחמד"י), ומה מאתנו יהלוך שהדברים לא נתחדשו בבית מדרשו של החמד"י? עובדה שהרבי מצטט את ה'מקדש מלך' ולא את המקורות הקדומים, ועובדה שה'מקדש מלך' מצטט גם הוא את החמד"י ולא את המקורות הקדומים.
כלומר: לפנינו דוגמה להשפעתם הישירה של החמד"י וה'מקדש מלך', ולא להשפעתם של ה'מגיד מישרים' וה'עולת תמיד'.
בשו"ע או"ח (סי' רפה קונטרס-אחרון א) מציין אדמו"ר הזקן לס' "ח"ה ח"ב פט"ו"; לאיזה ספר הכוונה? תמיד נהגו לומר שהכוונה לס' "חמדת הימים", ורנ"ג מביא שכך אמנם פוענחו ראשי-התיבות בס' "מראה מקומות לקונטרס אחרון", אלא שנאלצו לשנות מ'ח"ב פט"ו' ל'ח"א פ"ג'.
בפלפול ארוך מוכיח רנ"ג שאין לומר שכוונת אדמו"ר היא לחמד"י, אבל אין לו הצעה חלופית: "למי הכוונה? בינתיים לא מצאתי למי הכוונה, אך יש לנו 'ידיעת השלילה'. דיים הדברים שכתבנו לקבוע שאין הכוונה לספר דידן" (עמ' מה).
איני יודע האם יש בכח פלפול זה להכריע, מפני שלנגד עיני מונח פלפול אחר שהדפיס הרה"ח ר' שמואל מנחם מענדל שניאורסאהן שי' ("קונטרס תפארת שבתפארת ה'תשס"ד" – 'תשורה' לרגל קשרי-השידוכין.. ב"ך למ"טמונים ה'תשס"ד), וממנו עולה שכוונת אדמו"ר היא אכן לס' חמד"י וכוונת הציון 'ח"ב פט"ו' היא ל'חלק בתרא דף טו'.
אין להתעלם מהדוחק שבפענוח זה, אבל עינינו הרואות פלפול לעומת פלפול, אתי פלפולא חדא ועקר לאידך פלפולא. בכל אופן, הדברים אינם חתוכים אלא תלויים בסברה, ואין אנו יכולים לקבל ללא פקפוק את דבריו של רנ"ג כי "ברור שלא לחמדת ימים כוונת רבינו הזקן".
הכל יודעים של"ג בעומר הוא יום הסתלקותו של הרשב"י, ועניינו של יום זה יפה נתבאר בתורתו של אדמו"ר הזקן בעל ה'תניא', הן בסידורו ב"שער הל"ג בעומר" והן במאמריו, כגון בד"ה להבין היטב ענין הילולא דרשב"י (מאמרי תקס"ב, עמ' תל ואילך). במכתבו משנת תקס"ד כותב רבינו הזקן לאנ"ש: לעשות יום משתה ושמחה בח"י אייר הבע"ל לטובה יומא דהלולא דרשב"י (אגרות-קודש, עמ' קיז).
בגל' תתס של 'הערות וביאורים' (ל"ג בעומר תשס"ג) כתב רנ"ג, שנראה שענין ל"ג בעומר כיום הסתלקותו של רשב"י היה רווח וידוע, כדמוכח מדברי הרב חיד"א ב'ברכי יוסף' שנדפס בשנת תקל"ח [ויש להוסיף עליו, מ'יערות דבש' ח"ב דרוש יא (שנאמר בשנת [תקכ"ב]): ויום ל"ג בעומר הוא הילולא דרשב"י כי מת אז].
מוסיף רנ"ג וכותב שם: ומנין היה נפוץ ענין זה? בינתיים מצאתי מקור אחד שכידוע הי' בזמנו בעל השפעה מרובה.. והוא בספר 'חמדת ימים' שנדפס לראשונה בשנת תצ"ב בערך..: "ונמצא כתוב בספר הקדמונים שיום ל"ג לעומר הוא יומא דאתפטר רשב"י ע"ה מן עלמא, ונוהגים בליל זה לימוד רזין דחכמתא דילה ובאדרא זוטא וששים ושמחים בהילולא דיליה". עכ"ל רנ"ג.
לעת-עתה לא מצינו מקור קדום לחמד"י. לא מן הנמנע שממנו פשטה ידיעה זו בתפוצות ישראל, וכדברי רנ"ג "שכידוע הי' [החמד"י] בזמנו בעל השפעה מרובה".18
במאמרו הנוכחי לא נדרש רנ"ג לענין זה כלל.
לדעתי הפריז הר"ר נחום גרינוואלד על המידה בפסילתו המוחלטת של החמד"י; בין גדולי החסידות לא מצינו אלא אחד ויחיד שיצא במלים בוטות נגד ספר זה, לעומת צדיקים אחרים שחיבבוהו ברב או במעט וקבעו בו לימודם בסתר או בגלוי.
לאי-איזכורו בספריהם של צדיקים יש סיבות רבות, שונות ומשונות, שאין לתלותן כלל בפסילת הספר. ובטח שלא ניתן להסיק מעובדה זו מאומה באשר לייחסם אל החמד"י.
אין זה מופרך כלל שהיתה לחמד"י השפעה על מנהגי החסידים, שהרי אין ספק שהוא היה ספר נפוץ ובעל השפעה. ומצינו שגם אלו שהסתייגו ממנו בקנאות גדולה, ידעו והבינו שניתן לגדולי ישראל לברור מתוכו דברים ישרים ונאמנים. טענתו של רנ"ג שהס' חמד"י "לית ליה מגרמיה כלום" ואין הוא אלא מלקט מספרי המחברים שקדמו לו, רק מחזקת את האפשרות שלא נמנעו מלקבל ממנו הנהגות טובות ודרכי חסידות.
1. על ספרייתו של אדמו"ר הרש"ב נאמר (אגרות-קודש מוהריי"צ, א, עמ' תקלח): אוצר הספרים הליובאוויטשי הוא מיוחד במינו.. הננו רק ספרי קדש בלבד בלי עירוב ספרות (גם האורטודוקסית) וענייני חול.
על סוגי הספרים שנאספו לספרייתו של אדמו"ר הריי"צ, ראה בספרו של הרה"ח ר' שלום דובער לוין "ספריית ליובאוויטש" (ברוקלין תשנ"ג), עמ' צג ואילך.
2. בהתייחסותו לדברים אלו (בהע' 9) נמנע רנ"ג מלצטט אותם בלשונם (שלא כמו במובאה ה"פושרת" שבס' 'יסוד האמונה', המצוטטת אצלו כלשונה), אולי מפני שהם מבטאים "יחס חם" מדי, לטעמו, אל החמד"י.
3. מכתב זה נעתק ב'מבוא' לס' שבחי הבעש"ט מהדורת ר"ב מינץ, עמ' 41 ואילך (תודתי להר"ר משה אייזיק בלוי שי' שהעירני אודותיו).
4. ביגיעה רבה, שכן רנ"ג מרחיק עדותו לחלק של הל' חנוכה, ובמהדורת תשמ"ד דוקא (כי לדבריו הושמט פרק זה מהמהדורות המאוחרות), ברם הדברים אינם מצויים כלל בהל' חנוכה (לא במהדורת תשמ"ד ולא במהדורה אחרת), אלא בחלק של הל' ט"ו בשבט (ראיתי את מהדורת תשמ"ו ותשנ"ב, ואיני יודע אם אמנם נשמט ממהדורות אחרות).
5. בקובץ 'בית אהרן וישראל' (גל' קיב עמ' קסה) מובא בשם האדמו"ר מוהרי"ט מסאטמר, כי הס' חמד"י לא היה אצל אביו הקדושת יו"ט. והבוחר יבחר.
6. בהע' 6 מציין רנ"ג לאלו שחיבבו את השערי ג"ע או הביאו ממנו. ברם, מצינו גם צדיקים שהסתייגו מספר זה, כגון הרה"ק רי"א מזידיטשוב שלא החזיקו בין ספריו (ראה: 'שבחי הבעש"ט', ירושלים תשמ"ב, עמ' 59 הע' 2). ובשיחתו בש"פ משפטים תשמ"ב אמר הרבי מליובאוויטש זצ"ל: בנוגע לסידור 'קול יעקב' [לר' יעקב קאפיל בעל ה'שערי ג"ע'] שישנם בזה כמה פקפוקים, ועד"ז בנוגע לספרו 'שער גן עדן'. עכ"ל. נראה שלא הכל התייחסו ברצינות לסיפורו של המו"ל הראשון אודות חיבתו הגדולה של הבעש"ט נ"ע לספריו של הרר"י קאפיל. ואכמ"ל.
7. שכך כותב אדמו"ר ה'צמח צדק' (פסקי דינים, יו"ד, סי' קטז): דו"ז ההגרי"ל ז"ל אמר לי משם רבינו הגאון [בעל ה'תניא'] ז"ל נ"ע זי"ע, שהקפיד ביותר על ענין שלא יהי' שם כלה כשם חמותה.. משום שזה נתבאר במשנת חסידים. והמ"ח לא העתיק [אלא] רק דברי האריז"ל, א"כ מסתמא ראה זה בכהאריז"ל. עכ"ל. ובשו"ת הצ"צ (אהע"ז סי' קמג) בשינוי קצת: וכן השיב כאאזמו"ר הגאון נ"ע, שגם בענין אם שם הכלה כשם חמותה.. שזה הוזכר בספר משנת חסידים.. ואפשר הוא מהאריז"ל. עכ"ל.
8. והם: ביאורי-הזוהר (קלג, א), שער-האמונה (י, א), תורת-חיים (נב, ב).
9. לפי ספרי המפתחות לדרושי הצ"צ מצאתי בכתביו רק מקור אחד: "(עיין בספר תולדות י"י פ' )", והוא ב'אור התורה' פ' בהעלותך, עמ' שמח.
10. בס' מאמרי אדמו"ר הזקן – על פרשיות התורה והמועדים (עמ' תתלא): תלמוד בהספרים דהרב דפולנאה.
11. ראה גם בס' 'אהל רח"ל' (א, עמ' 74): יחס חב"ד לספר 'חוקר ומקובל' של רמח"ל (בספרי המפתחות לדרושי הצ"צ נרשם שס' זה מובא גם ב'אור התורה' שמות עמ' תתמא ובמדבר עמ' א'פא. אך בס' במדבר לא מצאתי שם).
12. אני משתמש במאמרו של רש"ז ליימן "ספרים החשודים בשבתאות: רשימתו של הגאון יעב"ץ זצ"ל", אשר ב'ספר הזכרון לרבי משה ליפשיץ זצ"ל', נ.י. תשנ"ו, עמ' תתפה ואילך.
13. ראה: מ' כרמלי-וינברגר, 'ספר וסייף', נ.י. תשכ"ז, עמ' 117.
14. מצוטט ב'תעלומת ספר', עמ' 139.
15. כמה דוגמאות לייחסם של החסידים לספרי רמח"ל, ראה במאמר "דרכי הפצתם של כתבי קבלה לרמח"ל בפולין ובליטא", ק"ס, מה (תש"ל) עמ' 136-138; 150-153.
16. כנראה שרנ"ג ניסה בעצמו לתרץ את הקושיה הזו, וכתב (בעמ' מב): כל המנהגים שיוחסו עד כה לחמדת ימים בטעות יוחסו אליו, ומקורם בספרים שקדמו לו. עם זאת, ברור שעדיין חשד השבתאות מוטל על הספר, שכן מצויים בו דברים שמקורם בשבתאות, ובצדק נפסל הספר לבוא בקהל החסידים. עכ"ל. אך לדברינו עדיין הקושיה במקומה עומדת, מפני שגדולי החסידות יכלו בהחלט לברר את האוכל מתוך הפסולת ולהבדיל בין הקבלה הנאמנה לבין הקבלה השבתאית.
17. בס' 'יד שאול' על שו"ע אדמו"ר (סי' א), שכך היה גם בבית-מדרשם של מרן הבעש"ט נ"ע והרה"ק ר' ברוך נ"ע ממזיבוז. ב'משמרת שלום' (סי' טו, א), שכן הוא בבית-מדרשו של אביו האדמו"ר מקוידנוב. וראה שערי-תשובה (סי' א אות ג) בשם ה'תבואות שור' שנטה לבטל מנהג זה, וכן בדברי מוהרצ"ה מזידיטשוב בס' 'סור מרע ועשה טוב' (מהדורת אמ"ת, עמ' עא-עב).
18. בגל' תתסא של 'הערות וביאורים' כתבתי, שב'פרי עץ חיים' מהדורת תקמ"ה נכתב גם-כן "שמת רשב"י ביום ל"ג בעומר", וא"כ יכול הוא להיות מקור לדברים האמורים במאמרו של אדמו"ר הזקן משנת תקס"ב. אך כאן טעיתי טעות גדולה בשיקול הדעת: לא יתכן שרק בשנת תקמ"ה נתחדש לו לאדמו"ר הזקן של"ג בעומר הוא הילולא דרשב"י; אלמלא היתה ההילולא נוהגת במזריטש, לא היה אדמו"ר הזקן מניח יסודות חדשים לביאור ענין הילולא דרשב"י ומחדש לפתע את הקשר שבין ההילולא לבין ספירת "הוד שבהוד" דוקא (ומה גם שראינו לעיל שבקהל ישראל אכן היו הדברים ידועים כבר לפחות עשרות שנים קודם לכן).
האמור במכתבו של הרבי (המובא אצל רנ"ג שם) בשלילת דברי הפע"ח, אינו מתייחס לעצם הסתלקותו של רשב"י בל"ג בעומר, אלא רק לנאמר שם שרשב"י הוא מתלמידי ר' עקיבא שמתו בימי הספירה.
- - - - - - - - -
איזכור ה'חמדת ימים' בסה"ק 'עטרת צבי'
בגל' ז (עמ' קנו) הבאתי את דברי ר"י בערגער (בהוספות לספרו 'עשר קדושות') אודות האופנים שבהם מזכיר הרה"ק מזידיטשוב את ה'ח"י' בספרו 'עטרת צבי', דהיינו פעם אחת כ'ספר ח"י' (בפ' וישלח), ועוד שלש פעמים כ'ספר פלוני' (בפ' יתרו, תרומה ואמור). ועל סמך התיקונים שבמהדורת תרל"א שיערתי, שכל ה'ספר פלוני' אינו אלא שינוי ששינו המדפיסים, בה בשעה שהמחבר כתב תמיד 'ספר ח"י'.
והנה מצאתי שגם בפ' נח (דף סח, א מדפי הזוה"ק) נדפס בזה"ל: המק"מ הביא בשם ספר ח"י.. והא בורכא היא. עכ"ל.
הרי שבחלק בראשית הדפיסו כפי שכתב הרה"ק המחבר בכתי"ק, ורק בחלקים הבאים התחילו המדפיסים לשנות מ'ספר ח"י' ל'ספר פלוני'.
כל הזכויות שמורות | הרשות נתונה להשתמש בחומרים תוך ציון המקור ושליחת עותק למכון | אין לאחסן במאגר מידע כלשהו ללא אישור מפורש ©
