אור ישראל
"הסכמות שתוקות" מוולוז'ין ומווילנא
קבל את האמת ממי שאמרה?
בשנת תשל"ז נתפרסם בכתב-העת 'עלי ספר' (חוברת ד) מאמר בשם "ר' חיים מוולוז'ין והסכמותיו", ובו מונה הכותב אחת לאחת את כל הסכמותיו של ר"ח מוולוז'ין שאותן הצליח למצוא, תריסר במספרן.
כעבור כארבע-עשרה שנה נדפס הספר "אבי הישיבות – תולדות חייו ומשנתו של... מרן רבי חיים מוולוז'ין זללה"ה", ובו נתייחד פרק ל"הסכמות הגר"ח". בפרק זה (בעמ' 627 ואילך) מנויות ההסכמות ואף נעתקות בשלימותן, אלא, במקום שהיינו מצפים שבמשך השנים יתגלו הסכמות נוספות, הנה – להפתעתנו – נעלמה אחת מהן!
השוואה מהירה מגלה מיד, שההסכמה הראשונה (בזמן כתיבתה ומכאן גם מיקומה בראש הרשימה ב'עלי ספר') היא זו שנשמטה, והיא: הסכמה משנת תקמ"ד, לביאור התורה של שלמה דובנא.
והשמטה זו אומרת דרשני!
לדברי בעל המאמר (בהע' 1 שם): גוף הספר לא נדפס, אולם את הסכמתו של ר' חיים פירסם ש"י פין בספרו 'שפה לנאמנים', וילנא תרמ"א, עמ' 137.
והנה, אף כי "גוף הספר לא נדפס", אבל טיבו ומהותו ידועים לנו היטב, שהרי שלמה דובנא הוא מחברו של ה"ביאור" בחומשים של רמ"ד (ר"מ מדעסוי – מנדלסון), וליתר דיוק: רק ה"ביאור" בספר בראשית הוא ממנו, ובשאר החומשים הוא מחכמים אחרים. רמ"ד הוא בעל ה"תרגום" האשכנזי, ורש"ד הוא בעל ה"ביאור".
ה"ביאור" וה"תרגום" נעשו בשיתוף, הולכים הם שלובי זרוע זה עם זה, ומקיים זה את הכתוב בזה.
הרעיון של ה"ביאור" הוא פרי רוחו של הרמ"ד, וביצועו ניתן בידי רש"ד, שהיה מלמד עברית בביתו של רמ"ד.
באמצע הדפסת המבוא לס' שמות (כשס' בראשית כבר נדפס מכבר) חל פירוד בין שני הדבקים, ולא בגלל שרש"ד החליט להיות "חרדי".
(לכל הנ"ל ראה באריכות בס' "הבאור לתורה", ירושלים תש"א).
אז החליט רש"ד להדפיס את ביאורו לא עם התרגום האשכנזי של רמ"ד (שלא היו לו דורשים בפולין, רוסיא וליטא), אלא – להבדיל – עם תרגום אונקלוס, עם פירוש רש"י ועם ספרו "תקון סופרים" (בענייני דקדוק ומסורה).
רעיון זה קיבל עידוד גם מאלו שהתנגדו לחומשים בצורתם הקודמת, ובראשם הגאון בעל ה"נודע ביהודה", הכותב בהסכמתו:
"כבר יצאו מוניטין בעלמא ושבחוהו רבנן ובעלי השיר ויצאו בשיר השירים אשר לשלמה, הוא החכם הגדול מוהר"ר שלמה דובנא, וכבר הראה עוצם ידו, יד הגדולה, בדקדוק וספר המסורה עפ"י שני חומשי התורה הראשונים, שנכתבו בברלין – ואז בהתחלת הדפסתו בק"ק הנ"ל חלה פני ליתן לו הסכמה ולא נעניתי לו, כי חוברו לו יחדיו בהדפסה ההיא קדש וחול, כי צורף לתורה פירוש לעז, אשר קראו מחברו תרגום אשכנזי, ואנחנו חיישינן ללעז ההוא, שיבוא ממנו מכשול לילדי העברים ובטול תורה, ולכן נמנעתי מלהסכים עמו. ואמנם אח"כ נפרדה החבילה ונפרדו זה מזה..." (הסכמה זו נעתקה ב"הבאור לתורה", עמ' 196).
גם הגאון ר' חיים מוולוז'ין נתן לו את הסכמתו הנלהבת, שאני מעתיקה? כאן מעצם כתיבת יד קדשו (ב'שפה לנאמנים' הנ"ל היא נעתקת בהשמטת כמה תיבות, בשינויים קלים ובשיבוש בפענוח התאריך):
זה היום שקויתי מצאתי שאהבה נפשי, כבוד הרב המופלג המדקדק הגדול כבוד מוהר"ר שלמה מדובנא נר"ו, אשר כבר יצא לו שם ביפיו והדרו, רבים שתו מי ביאורו, ואחרים צריכין לו, כל מבקש ה' יבא אל אהלו, וימצא כתוב מפורש ושום שכל להבין במקרא, במאי כתיב פשטין דקרא.
עוד למד דעת את העם, וחקר ותקן תקוני סופרים, סופר כל אותיו' שבתורה, ועובר על כל תיבה ודורשה ומגיהה ודורש את הנקודה, ועל טעמי תורה ידו הדה.
וכבר החל רוח נדיבתו להאציל מרוח מבינתו, בשני ספרים הראשוני', קבעו בדפוס ועשה לו כונים, ושב והי' לבאר עוד בה שלישי', וחזר וניעור להדפיס כעת מחדש כל חמשה חומשי תורה עם ת"א [=תרגום אונקלוס] ופרש"י, ולחזור ולבאר ביאורו הנחמד עם התקון סופרים, ובנייר יפה, ועם הפטורו' וחמש מגילו'.
אשר לזאת עלינו לשלם תודות, לאיש חמודות, והנני הנני לקנות חומשי' הנ"ל בסך שני אדומים רענדלך אם חפץ ה' בידו יצליח לגמור מלאכת שמים שבידו, לזכות את הרבי' וכן שלמים המתאוים ושואפים רוח מתי יבא לידינו וישמח לבנו.
ד"ה [=דברי הכותב] המיחל ומשתוקק לזכות ללוקחו ולראותו ביפיו והודו, בהררי קודש יסודו,
הבעה"ח יו' ו' בטוב אדר ותצלי"ח [=י"ט אדר תקמ"ד] לפ"ק, פה ק"ק וולאזין,
נאו' חיים בלאמ"ו מוהררי"ץ זללה"ה מוולאזין יצ"ו
ולא הוא לבדו עלה בהסכמה, אלא עוד קדושים עמו, ובראשם אחיו הגה"ק ר' שלמה זלמן (הידוע בשמו "ר' זעלמלע מווילנא") שהג"ר חיים מכנהו: "אחי הגאון וצדיק מו"ה זלמן קדוש ה'" (גדולת נפלאותיו ראה בס' "תולדות אדם", וב"אבי הישיבות" עמ' 29-28).
ואלו הם דבריו, הנעתקים גם הם מכתה"י המקורי, החתום בגוף כתב יד קדשו (גם הסכמה זו נדפסה שם בקיצורים ושינויים קלים):
חביבין עלי מאוד דברי הרבני מוהר"ר שלמה מדובנא נר"ו בחבוריו אשר חבר על התורה, טובים השנים, הא' באורו הנחמד אשר לקט מכל המפרשים הקדמונים ההולכים בדרך הפשט, מלבד אשר חדש משכלו באורים המתישבים על לב כל משכיל. והב' ספר תקון סופרים אשר יסודו על חסרים ומלאים ונקודות וטעמים, אותיות גדולות וקטנות והפוכות ומנוזרות ומנוקדות, אשר הביא כל הדיעות החולקות בענינים אלו, ובאר היותר מוסכם להלכה.
וכאשר בא הספר הזה לידי ועיינתי בו, מצאתי בו כמה דברים אשר נסתפקתי בהם תמיד, והוא הרוה את צמאי בברור הדברים הנ"ל אשר ראיתי בו.
לכן הסכמתי ג"כ על הדפסת ספרים הנ"ל, ומוכן אני לקחת חומש הנ"ל במקח הנזכר בהקדמתו. ומבקש אני מכל איש אשר נגע יראת ד' בלבבו, לחתום א"ע על החומש הנ"ל, כדי שיוכל מוהר"ש להשלים את מעשיהו. ואולי עי"ז יתאמץ מוהר"ש לחבר חבורים הנ"ל גם על נביאים וכתובים.
ולראיה באתי עה"ח היום יום ג' כ"ז ניסן תקמגימ"ל לפ"ק,
נאו' ש"ז בלא"אמ"ו המנוח מו"הר"ר יצחק זל"לה"ה
וכאן הבן התם שואל: מדוע זלזל בעל "אבי הישיבות" ב'הסכמה' זו של הג"ר חיים, ולא מצא לנכון לאוספה אל ספרו?
אלא, שלפנינו דוגמה נוספת לתופעה של "דור השופט את שופטיו", שבמקום שילכו אנשי הדור לאורם של גדוליהם, מנסים הם "להאיר" את הגדול ב"אור" שלהם, וכשנדמה להם שאין הוא הולך ב"דרכם הסלולה", הם משתדלים "להעלותו על דרך הישר" ו"להוליכו בתלם"...
(וכבר העירו על תופעה זו בקובץ 'המעין', תמוז תשנ"ב, עמ' 49-48. דוגמה נוספת: השמטת התשובה בדבר היתר מכירת הקרקעות בשביעית, מתוך שו"ת משנת רבי אהרן לר"א קאטלער).
כן עשו לגר"א מווילנא בשעה שלא נעמו לאזניהם דבריו "כי כפי מה שיחסר לאדם ידיעות משארי החכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה", שלכן ציוה לתרגם ללה"ק מספרי חכמי העמים (ראה המקורות ומגמת הזיוף ב'כרם חב"ד' גל' 4, עמ' 155 הע' 8), וכן דעתם לעשות לגדול תלמידיו של הגר"א, ה"ה הג"ר חיים מוולוז'ין.
וכל זה הוא חלק מן המגמה הכללית ל"שיפוץ" תולדות יהודי ליטא, זו המדינה – ובירתה וילנא בראשה - שממנה יתד וממנה פנה להפצת ההשכלה בקרב יהודי רוסיא, ומשם לפולין, אך בשינויי הזמנים וההשקפות (בהשפעת החסידות) יכולים אנו לקרוא כיום משפט שקרי-אופייני הקובע בעזות-מצח כי: לא היה רגע של חולשה בקרב הקהילה של יהודי וילנא, ולא היה שום פרץ, לכן לא הצליחה רוח ה"השכלה" לחדור בקרב הקהילה, אכן, אשריך עיר התהילה וילנא! ('תודעה', גל' 262, עמ' 4).
וראה את אשר נאסף בקובץ "בית אהרן וישראל" (גל' מז עמ' קמו-קמט) אודות גדולי ישראל ומחברים שלא ראו כל עוול בעיון בספרי נ"ה ווייזל (שהשתתף גם הוא ב"ביאור" של רמ"ד), בנו עליו את יסודותיהם ו"הכשירוהו" לבוא בקהל. וזאת לעומת קהל החסידים (ובעל ה"הפלאה" בראשם) שמאסו בו מאוד, ועל אחת כמה וכמה שלא היו מעיינים בו או נותנים לו חלק בתורתם. ואדמו"ר האמצעי מליובאוויטש אף הגדיר את שלושת ראשי המשכילים לפי אחיזתם במדריגות הקליפות: רמ"ד – רע שבקליפת נוגה, נ"ה ווייזל – טוב שבקליפת נוגה, סטנאב – כתר דקליפה (הבאתי בקובץ באו"י הנ"ל, גל' נא, עמ' קטו – בשם מי ששמע בעצמו מפיו).
וכן מצינו שהג"ר זונדל מסלנט – תלמידו של הגר"ח מוולוז'ין – היו ברשותו החומשים עם ה"ביאור", וגם עיין בהם ורשם בהם ('הבאור לתורה', עמ' 216 הע' 47).
וראה אשר האריך הג"ר יוסף זכריה שטערן (ש?די-חמד, כללים, מערכת א, אות סד) במענה לתלונת המהרש"ם על שהשתמש ב"ביאור" של הרמ"ד, ודעת שפתיו ברור מללו את עקרונותיו, ומ?הם: [א] אין פסול בדברי הרמ"ד הלקוחים מדברי הקדמונים (גם אם אין הוא מביאם בשמם); [ב] בעל החת"ס שכתב "בספרי רמ"ד אל תשלחו יד", היינו לקטנים שאינם יודעים להבחין בין טוב לרע; [ג] מוסר ודברי חכמה מותר ללומדם גם מפי גויים ולהביאם בשמם; [ד] אין ללמוד מפיהם של רשעים, אבל מותר ללמוד מפי כתבם.
בין המו"לים והמדפיסים, "הצטיין" במיוחד דפוס 'רא?ם' שבווילנא בערבוב החול בקודש, הן בשירבוב מספרי החכמות לספרי הקודש והן בכתיבת הגהות והדפסה ע"י אנשים קלים בדעתם (ולכן היו שנזהרו שלא ללמוד מספרים שנדפסו באותו דפוס, כדלהלן); ומן הענין להביא כאן דברים שכתב העורך והמגיה של דפוס 'רא?ם' ר' שמואל שרגא פייגנזון ("שפ"ן הסופר"), במענה למי שטען נגדם על שהם מדפיסים בספריהם מפרי ידיו של אדם שאינו מעולה.
דברים קטועים אלו מצאתים בארכיון ייוו"א, והם כתובים בכתיבת ידו של "שפ"ן הסופר" בדף נייר בודד. וזה לשונו:
ומה יאמר לפי' הבונה בעין יעקב, מאת ר' יהודה אריה די מודינא מחבר הס' ארי נוהם (המלעיג על הקבלה והזוהר וכו'), ופירושו בא בכל ספרי העין יעקב זה כמאתים וארבעים שנה? ומדרגת צדקתו עוד פחותה הרבה ממדרגות הצדיק הזה [=שממנו הדפיסו בווילנא] שאיננו [אלא] רק חייט ספרותי אשר לא יגע ח"ו אף כמלוא השער בקדושת תוה"ק.
ומה יעשה לס' מערכת המסורה של המומר יעקב בן חיים אדוניהו שר"י, שנדפס בכל ספרי מקראות גדולות?
ומה יעשה להקונקורדנץ שחיברו נוצרי?
ולולא עצרני הלאו של "ערות אחיך לא תגלה", כי אז גליתי ערות מחברים רבים שספריהם נתקדשו בקדושת התורה, אם אף שהמה (המחברים) לא נתקדשו כלל וכלל בקדושת הגוף... אבל כל ישראל קבלום בכ"ז לפנים מן הקלעים אל הקודש, מטעם אמרם "קבל את האמת ממי שאמרו".
צא ולמד מרבינו הקדוש שקבע במסכת אבות גם מאמרו של אלישע בן אבויה!! מפני האמת שבדבריו.
ואם אמרו חז"ל "אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יקבלו תורה מפיהו", לא נאמרו הדברים [אלא] רק על תורה חדשה, אבל לא על המעתיק את שכבר נכתב ונמסר.
הן לא מצינו בכל ספרי החרדים שיחקרו על מעתיקי כל הספרים שבספרותנו הקדושה אם היו צדיקים וחסידים, ועאכו"כ על מאספי נוסחאות שונות מן הספרים שכבר נדפסו, שאינם [אלא] רק ככורכי ספרים שמאספים קונטרסים בודדים לחברם יחד לספר אחד, שלא נפסלו גם הגוים למלאכה זו.
עד כאן מדברי "שפ"ן הסופר" מווילנא.
אבל לא כן היא דעת קדושי החסידים, וכמפורש בס' 'לקוטי אמרים' מרבינו המגיד ממזריטש (אות נב): אל ילמד אדם בספר אדם רשע, אפילו יש בו דברי-תורה כראוי, לפי שנתדבק בנשמת אדם שעשה זה הספר. עכלה"ק.
ולעומת-זה מצינו בצד הקדושה למעליותא, שדמות החכם הצדיק מצטיירת בספרו, וכמ"ש בס' 'לקוטי מהר"ן' (קמא אות קצב).
ובס' 'שומר אמונים' כתב: כל רשע שעושה איזה פעולה מניח כחו בו וכח נשמתו ורע שבו בפעולה שפעל, ולכן רשע שכתב איזה ספר, הקורא בו מזיק לו בכח הרשעות של זה הרשע. והזהירו תלמידי הבעש"ט שלא להסתכל בשום ספר אם לא נודע מי המחברו, כי באם אין אמונתו חזקה בה', הגם כי כתב פלפולים נפלאים ודברי תורה ומוסר, הוא ח"ו כארס לנפש המסתכל בו. עכלה"ק (במהדורה המקורית הוא בדרוש האמונה פ"ז, ובמהדורת ה'תולדות אהרן' הוא במאמר האמונה פ"ד).
ועוד שם (בסוף 'מבוא השער'), שהרה"ק בעל ה"נועם אלימלך" מיאן להיכנס לבית שהיה בו ספר שחיברו איש קדוש, אלא שאדם רשע הסתכל בו!
ועוד לו בספרו 'טהרת הקודש' (מאמר קדושת עינים פ"ו): ירגיל עצמו ללמוד מתוך ספר שנדפס ע"י אנשי יראי ה'.. כי אותו שמדפיסים אנשים קלי דעת, אין נתפס עליהם צורת קדושה. לכן ישתדל עצמו כל איש ירא ה' להרכיש לו ספרים של דפוסים ישנים, שנדפסו ע"פ רוב מיראי ה', בפרט מדפוס סלאוויטא וזיטאמיר נכדי הרה"ק מקאריץ, שהיו בעלי המדפיסים קדושי עליון, וכן דפוסי אמסטרדאם הישן וכד'. ומובא בספר חסידים (סי' רמט) וזה לשונו: אחד היה רגיל להתפלל בכילה שהיתה מיוחדת לו בטהרה והיה נענה, אחר זמן היה מתפלל ולא נענה, והיה מתענה ולא הועיל. שאל לחכם, אמר ליה מתפלל ומתחנן אתה בספר שרשע כתבו וכו'. וכן כתב (בסוף סי' תשעא) וזה לשונו: ולא אתפלל בסידור שכתב לו (הרשע) כי אין קטיגור נעשה סניגור. עכ"ל. וכן לא יסתכל בספר שיודע שרשע למד בתוכו. עכלה"ק בס' טה"ק.
דברים חדים וברורים כתב הר"ר אברהם דוב לעווין ע"ה ("המלאך"), והם במכתבו הנדפס בס' "אוצר אגרות קודש", ירושלים תשי"ב (מכתב סו). ניכר שהדברים נכתבו אל הריא"ז מרגליות ע"ה, בעקבות דבריו בספרו 'עמודי ארזים' (דף מא ע"ב – מג ע"א). וזה לשונו:
..כת"ר מתאבק עם המנוול בעל המלואים שנדפס סביב שו"ע יו"ד דפוס ווילנא.. וכולם רואים בו מה שהוא, שהיה מין גמור. ורק מדפיסי ווילנא שהיו כיוצא בו, הדפיסו, שהוא היה המגיה בדפוסם. ומכבר, מאז הוקם דפוסם, האנשים שהיה בהם ניצוץ יר"ש לא למדו בהספרים הנדפסים בדפוס מאז הוקם, ואפילו בסידור תפילה שהודפס שם לא התפללו מתוכו. ורק מפני המוסרים קנה הצ"צ ש"ס מדפוסם וסדר תפלה.1 אבל דעלמא לא הביטו בספריהם כלל, ורק בספרים הנדפס בסלאוויטא וזיטאמיר, בהם היו לומדים ומתפללים, ולא זולתם.. ודי בהערה זו שלא להסתכל בספרים כאלו, אפילו היה בהם דברי תורה.. עכ"ל.2
ומחילוק עקרוני זה שבין שתי הגישות – זו הבודקת את המחבר וקדושתו וזו המביטה רק בתוכן דבריו ו"קבל האמת ממי שאמרו" – נובע גם החילוק בין ספרי המוסר הרצויים; שאדמו"ר בעל ה'תניא' – בדברו אודות לימוד ספרי מוסר – מדגיש: "ספרי מוסר שנבנו דבריהם על המדרשים וההגדות ומאמרי הזוהר" (הלכות ת"ת פ"ב ה"ט), "ספרי מוסר שנבנו על מדרשי חכמים שדבריהם תורה וקבלה ולא שכל אנושי" (שם, פ"ג ה"ד), וכן בהקדמתו ל'תניא' מחלק (לענין אחר) בין "ספרי היראה הבנויים ע"פ שכל אנושי" לבין "ספרי היראה אשר יסודותם בהררי קודש מדרשי חז"ל אשר רוח ה' דבר בם ומלתו על לשונם" (והשווה גם לדבריו בס' מאמריו עה"ת עמ' תרנג ועמ' תרנז).
וזאת לעומת חכמי המוסר האחרונים, שנהגו ללמוד מוסר מכל אדם. וכידוע מהגר"י סלאנטער שהדפיס ספר שערך אחד המשכילים מתוך ספרו של חכם מחכמי האומות, וכך נהג גם תלמיד-תלמידיו ר"א דעסלער (ראה בספרי 'מגדל ע?ז' עמ' תכא, ובקובץ 'המעין', ניסן תשנ"ב, עמ' 56-54, בכותרת: "קבל האמת ממי שאמרה").
ונראה שהחסידים אינם גורסים את הכלל של "קבל האמת ממי שאמרו" (אף שנקט בו הרמב"ם, וכמ"ש בסוף הקדמתו ל'שמונה פרקים'), וידועה ראייתם מפירוש רז"ל (המובאים ברש"י) לדברי יעקב אבינו "הבה את אשתי גו' ואבואה אליה" (ויצא כט, כא) שאף שגם קל שבקלים אינו אומר כן, אבל לדעתם כוונתו היתה רצויה. ובלעם לעומתו, אף שאמר דברים מעולים "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלקי" (בלק כב, יח), אבל רז"ל למדו מזה שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים!
ומהם למדנו, שאין די בכך שהדברים כשלעצמם נראים טובים, אלא שיש לבדוק מי אומר אותם, ואם כוונתו לשמים.3
1. איני יודע למה כוונתו. ואולי יש לזה קשר לחומשים עם "הביאור" שנדפסו בדפוס רא?ם שבווילנא בשנת תרי"ב, ובשער הספרים נרשם שהוא "עפ"י פקודת הממשלה.. ועפ"י שו"ת רבנינו וסופרינו", וברשימת הרבנים והסופרים מופיע גם אדמו"ר הצמח-צדק (וכן הג"ר יצחק מוולוז'ין). וכמדומני שבאותה שעה נדפסו גם סידורים עם אותה "הסכמה" (הכל ידעו ש"הסכמת הרבנים" ניתנה באונס, ראה: 'הביאור לתורה', עמ' 181-180). אבל גמרות לא נדפסו באותה מסגרת, שכל כולה היתה מכוונת נגד התלמוד.
בפולמוס שהיה בין מדפיסי סלאוויטא ומדפיסי וילנא בקשר להדפסת הש"ס, נטתה דעתו של אדמו"ר הצ"צ (ועוד מגדולי רבני חב"ד) דוקא לצד הווילנאים. ראה שו"ת צ"צ יו"ד סי' קצה (ובמאמרי "חדשים גם ישנים בענין מחלוקת מדפיסי וילנא וסלאוויטא", מוריה, ניסן תשמ"ו, עמ' צו הע' 30).
2. על תלמידיו של "המלאך" שלמדו רק בגמרות מדפוסי סלאוויטא וזיטאמיר, ראה בס' 'זכרון לבני ישראל', עמ' קצג, א-ב.
3. ואילו על הגר"ח מוולוז'ין מספרים להיפך, שעל-פי "דבר אמת" שמצא בס' 'חמדת ימים', הוכיח לטהר את הספר ואת מחברו! ענין רב יש גם בשמועה נוספת המיוחסת לו, שהלומד מתוך ספר שכתבו אדם שאינו הגון (או אף שנדפס בדפוסו של אדם שאינו הגון, לגירסה אחרת) אפשר שלא יצליח בלימודו בשל כך (לכל השמועות הללו ראה ב"אבי הישיבות", עמ' 187-183).
(אור ישראל, גל' טז)
כל הזכויות שמורות | הרשות נתונה להשתמש בחומרים תוך ציון המקור ושליחת עותק למכון | אין לאחסן במאגר מידע כלשהו ללא אישור מפורש ©
