החסידים מעניקים משנותיהם לחיי הרבי

היום לפני שמונים שנה

            על אירועי חודש כסלו תרפ"א ועל האווירה ששררה אז בבית רבינו, מספר הרה"ח ר' רפאל הכהן (שמועות וסיפורים, א, עמ' קכה ואילך):

            בחורף ההוא [דשנת תרפ"א] נחלה אדמו"ר [הריי"צ] זי"ע, והמחלה נתגברה מאד, והרופאים חששו מאד לחייו.¹

            והרעש שהיה אז בין אנ"ש והת' היה נורא, כי זה לא מכבר אבדו אבדה הנוראה הזו את כ"ק [הרש"ב] נ"ע, וכל הנחמה היה שהניח לנו [את] בנו יחידו, והכל מסר ליוסף. וגם בנו מצדו קיבל על-עצמו הנהגת אנ"ש ואמר דא"ח בכל ש"ק, ושושנת החסידים התחילה לפרוח, ופתאום שבר נורא כזה!

            ממש לא נחו ולא שקטו, באמירת תהלים ותעניות ו'פדיון-נפש' על האוהל הקדוש של אביו אדמו"ר נ"ע.

            זכורני איך שר' יצחק גורעוויץ – הנקרא "דער מתמיד" – הי"ד הודיע, שמי שרוצה לתת במתנה שנים לאדמו"ר ("שענקען יאהרן דעם רבי'ן") יכול לעשות זה.

וכולם נכנסו לה'זאל' [=החדר הגדול] של כ"ק אדמו"ר [הרש"ב] נ"ע, והיה בכי גדול. וכל אחד ביקש לר' יצחק הנ"ל ועשה קבלת קנין, ואמר לו כמה הוא נותן, ורשם את זה על צעטיל.

ארון-הקודש היה פתוח.

וקודם כל הנ"ל אמר ר' יצחק לכולם, שיחשבו בעצמם היטב יוקר החיים, וכל יום ויום הוא יקר, אך להיפך – ידעו מהו החיים של אדמו"ר!

והיו בכיות נוראות, והמחזה היה איום.

וב"ה, בזכות אביו הקדוש אדמו"ר נ"ע, ובזכות כל הרביים, ובזכות צדקותיו של אדמו"ר [הריי"צ], ובזכות כל אנ"ש והתמימים, ריחם השי"ת על כולנו והמחלה נחלשה, ומזמן לזמן התחיל להתחזק מעט מעט.

            לעינינו העמוד הראשון של רשימת החסידים שנתנו משנות חייהם, למען אריכות ימיו של אדמו"ר הריי"צ.

            ב"ה

            אנחנו החתומים מטה מנכים משני חיינו שנקצבו לנו לחיות עלי תבל, ונותנים אותם במתנה גמורה ע"י קנין גמור אגב סודר, להחולה מורינו הרב ר' יוסף יצחק בן כ"ק אדמו"ר נבג"מ זי"ע.

            והשי"ת יצרף את הימים הנתונים לשנים ארוכים, ויוסיפם על שני חיי מורינו הנ"ל, ויחי' לימים טובים וארוכים, ובתוספתו של הקב"ה שהיא מרובה על העיקר.

            וע"ז באנו על החתום י"ב כסלו שנת תרפ"א לאלף השישי, פה עיר רסטוב ע"נ דאן.

            נאום זוסמאן מאניעוויץ – ששה חדשים

            נאום של[ו]ם בן יצחק זלמן – ששה חדשים

            נאום שניאור זלמן אידל בן העניא – שלשה עשר שנים

            נאום רפאל נחמן בן ברוך שלום – ארבעה חדשים

            נאום יהודא בן צבי הירש – ששה חדשים

            נאום זאב בן שימא – ששה חדשים

            ראשון החותמים, זושא מאניעוויץ, היה באותן שנים תלמיד במחלקת "תומכי תמימים" שבעיר פולטבא (ראה: "תולדות חב"ד ברוסיא הסובייטית", עמ' רנה).

            שני לו, הרה"ח ר' שלום פויזנער ע"ה (ראה אודותיו ב'כפר חב"ד' גל' ???).

            השלישי הוא הרה"ח ר' זלמן אידל זיסלין ע"ה, הידוע כיום בעיקר בזכות עיסוקו המסור בהגהת הסידור נוסח אדמו"ר הזקן, שנדפס ברוסטוב בשנת תרע"ח (ראה: קובץ 'יגדיל תורה', ירושלים, גל' ז עמ' 85; 'יגדיל תורה', נ.י., גל' לה עמ' רלג-רלד [חלק נוסף מאיגרתו זו נדפס באג"ק מוהריי"צ, ג, עמ' תמו בהע']).

            הרביעי, הרה"ח ר' רפאל נחמן הכהן ע"ה, הוא שתיאר ב"שמועות וסיפורים" הנעתק לעיל, את מעמד הענקת החיים לאדמו"ר (ראה אודותיו: 'כפר חב"ד' גל' 305).

            החותם החמישי הוא הרה"ח ר' יהודא חיטריק, החי עמנו לאורך ימים ושנים טובות.

            את השישי ברשימה, זאב בן שימא, לא הצלחנו לזהות.

*

            לפני כשלוש שנים נתפרסמו שני עמודים נוספים מרשימה זו, ובה חתומים עוד שלושים מאנ"ש והתמימים.

            עשרים וארבעה מתוך שלושים וששה החתומים, העניקו כל אחד מהם ששה חודשים; כך נהגו אנ"ש והתמימים גם בשעה שהעניקו מימי חייהם לאדמו"ר הרש"ב, בשעות שקודם הסתלקותו. כפי שמספר הרה"ח ר' דובער ריבקין ע"ה ("אשכבתא דרבי", עמ' 93):

            ..גם עשו אנ"ש אז בי"ד של שלושה, שכל מי שירצה (מובן שכל-אחד השתתף בזה בלב מלא חפץ) יתן במתנה גמורה בקגא"ס [=בקנין גמור אגב סודר] זמן מה מימי חייו לרבינו, שיאריך השי"ת ימי רבינו בתוכנו. והושיבו את הבית-דין (הבי"ד של שלושה היו: החסיד הגביר הישיש הרר"ש [=שמואל] גו"א, והר"ז [=זלמן] הבלין, והשלישי כמדומה היה הר"י [=ישראל] לעווין מנעוויל), וכל-אחד נתן במתנה גמורה {חצי שנה} מימי חייו.. וגם אני הכותב נתתי אז כמו כל-אחד {חצי שנה}. עכ"ל.

*

            א-ל כביר לא מאס בתפילת הרבים, אדמו"ר הריי"צ החלים ממחלתו והאריכו ימיו עוד כשלושים שנה, שנחלקו לשלושה עשורים, שכל אחד מהם מבטא תקופת פעילות המתאפיינת הן במקומה והן באיכותה: תקופת מסירות-הנפש ברוסיה, תקופת "ויקנאו בו אחיו – ואביו שמר את הדבר" בלטביה ופולין ותקופת בניית היהדות מן היסוד בחצי הכדור התחתון – באמריקה. וכפי שנתבארו ונתלבנו עניינים אלו באריכות בשיחתו הידועה של רבינו זי"ע ביו"ד שבט תשל"ד (שיחה זו נדפסה גם בתחילת הכרך הרביעי של "ס' התולדות – אדמו"ר מוהריי"צ").

1. על כך סיפר, לימים, גם אדמו"ר הריי"צ עצמו: בחודש כסלו תרפ"א נחלו ל"ע כל בני ביתנו שי' במחלת הטיף [=טיפוס] ר"ל, ומצבנו היה נורא; פרשת הימים ההם אין להעלות על הכתב. עד אשר ריחם השי"ת והעמידנו בחיים.. כשלושה חדשים שכבתי ל"ע על ערש דוי. ימים אחדים היו – ל"ע – אשר פרפרתי והתאבקתי בין החיים והמות כו' והרופאים אמרו נואש. אך הרופא לכל בשר, הוא שלח עזרתו בזכות אבות קדושים, וירפאני. והוא רחום יתן לנו ולכל ישראל חיים ארוכים וחיים טובים ונעימים (אג"ק, א, עמ' שכו).

ובמכתבו של הרה"ח ר' אלחנן מרוזוב ע"ה: בסוף מרחשון תרפ"א נחלה ל"ע ול"ע בן רבינו שליט"א במחלת הסיפנאי טיף, ואחרי-כן כבוד אמו הרבנית תי' ושלושת בנותיו יחיו, והרבה מתלמידי הישיבה.. ומסוכן יותר מכולם היה לא עתה ול"ע מצב בן רבינו שליט"א, עד כי הרופאים המומחים אמרו כי אפס כו' ח"ו וח"ו.. וזכות כ"ק אבות העולם התעורר וישלח עזרתו מקודש, ובי"ט כסלו התחילה ההטבה, והתמשך בערך כשני חדשים, עד שת"ל עליון בעד חסדו הטוב, שבו לאיתנם (נעתק שם, עמ' קכב, בהע').

דברים דומים כתב באותה שנה גם הרה"ח ר' דובער ריבקין: בחודש כסלו נחלה כ"ק שליט"א ל"ע, במחלת הסיפנאי, באופן רציני מאד, ואיזה ימים הגיע החום עד 42. עד כי הד"ר-ים אמרו כמעט נואש ח"ו. והא-ל הרופא נאמן ורחמן, לא בזה תפילת רבים, אשר כל אנ"ש ומעריציו הרבו בתפילה ותחנונים בבתי כנסיות ומדרשות, ושלח לו רפואה כמעט למעלה מדרך הטבע.. בי"ט כסלו היה נראה איזה הטבה בהילוך המחלה, אבל כמובן עדיין היה חולה אנוש מאד, ועליו היה לשכב במטה עוד הרבה שבועות.. וכמעט כל החורף היה עוד בחלישות משונה עד פורים לערך ("אשכבתא דרבי", עמ' 123-122).

                                                                        (כפר חב"ד גל' 930)