כפר חב״ד
(ליום היארצייט בנר ראשון דחנוכה)
לפני כשנתיים נדפס על-ידי מערכת "אוצר החסידים" ספרו של הרב שלום דובער לוין שי' "תולדות אברהם חיים – תולדותיו וקורות חייו של הגאון החסיד רבי אברהם חיים ראזענבוים מפלעשצעניץ", ספר מופלא במהותו, אשר עדיין לא היה ספר כמוהו שיאפשר לנו הצצה לתוך עולמו הפנימי של חסיד נכבד בן הדורות הקודמים.
לא ברב "יושב על מדין" עסקינן ולא ב"יושב אהלים", אלא ב"בעל עסק" שכל מהותו תורה, חכמה וחסידות. על שלושת העמודים הללו היה מושתת עולמו, והם העוברים כחוט השני בכל תולדות חייו למודי החוויות, התלאות והשמחות.
לידתו – בערך בשנת תקצ"ח – בעיירה פלשצניץ (פלך מינסק), לאביו ר' דובער שהיה למדן וירא-שמים גדול, שבאחרית ימיו היה "מלמד" לנערים לומדי גמרא.
באותן שנים רק החל עידן חדירת החסידות לפלשצניץ, וכל דבר "חסידי" היה מלווה במחלוקת וברדיפות; כך לגבי בניית בית-הכנסת החסידי וכך לגבי השחיטה החסידית והרבנות. גדולי הרבנים ניסו לפשר בין הצדדים, אך לא עלה בידם. עד שאדמו"ר מהר"ש היתרה בראשי המתנגדים במלים מפורשות: "אם תאבו ושמעתם.. ואם לאו"..
אז הוחלט – בעצת המהר"ש – על הפשרה המקובלת: רב מן המתנגדים, שוחט מן החסידים (על פלשצניץ בכלל ועל פרשת המחלוקת בפרט, ראה גם במאמרו של הרב שד"ב לוין ב'כפר חב"ד' גליון המאה, ובספר שלפנינו עמ' כח-לד).
בימי עלומיו זכה ר' אברהם חיים לעלות לליובאוויטש ולראות את אדמו"ר ה'צמח צדק'; ולא לראותו בלבד, אלא גם לשמוע אמירת "תהלים" מפיו. ומעשה שהיה, כך היה:
ר' אברהם חיים חשק לראות את הרבי בשעה שהיה סגור בחדרו והתפלל שחרית, מה עשה, סבב בחצר הבית והבחין בסולם שבו עלו הגגה לנקות את ארובת התנור, נטל אותו והשעינו ליד חלון חדרו של הרבי, טיפס בסולם והאזין לקולו של ה'צמח צדק'.
אותה שעה אמר הרבי את מזמור ל"ט שבתהלים, ורא"ח נהנה משמיעת השתפכות הנפש ונעימת האמירה הלבבית. הוא גם הבחין שהרבי חזר כמה וכמה פעמים על תיבות הפסוק "הודיעני ה' קצי ומידת ימי מה היא, אדעה מה חדל אני".
עוד הוא מתענג למשמע אזניו ומאושר מאמצאתו לטפס לחלון הרבי, לפתע שמע את הרבנית אשת הצ"צ נוזפת בו בקולי-קולות: חסר בושה וכלימה! ("בעז חרפהניק בעז בושניק"!), לאן אתה מטפס?! לא ראית מימיך יהודי מתפלל?!...
ר' אברהם חיים נמלט כל עוד נפשו בו – והניגון עמו... כל ימיו היה נהנה לספר על חוויה זו, ולחזור על הפסוק באותו ניגון מרטיט לב (הניגון נדפס בחלקו הראשון של "ספר הניגונים", מס' יג).
עוד היה מספר על 'אירוע' נוסף שהיה עמו בשעת "יחידות": ה'צמח צדק' ישב על כסא בעל שתי ידיות, ובמהלך ה"יחידות" נגע ר' אברהם חיים בידו באחת מהן. מיד תפס הרבי בידו והסירה מן הכסא...
וגם "סיפור בתוך סיפור": אחד ממשולחיו של ה'צמח צדק' – ר' מאדיל ז"ל – התאונן בפני הרבי שלא נעים לו לסבוב בקהילות אנ"ש בטליתו הקרועה. לקח הרבי את הטלית שלו, ונתנה לר' מאדיל.
היה זה ב"צום גדליה", שבו כנראה יצא הצ"צ אל הציבור כשהוא עטוף בטליתו, כך שר' אברהם חיים הבחין בטביעות-עין שהטלית שבידי ר' מאדיל היא זו שבה התפלל הרבי באותו יום. נתן לו ר' אברהם חיים לר' מאדיל טלית חדשה, העניק לו בנוסף לכך סכום גדול של כסף, וזכה בטליתו של ה'צמח צדק'...
בטלית זו התעטף רא"ח פעם אחת לתפילת "כל נדרי" בליל יום הכיפורים, אך מאז היו ידיו רוטטות מחרדה כשרק העלה במחשבתו להתעטף בה שוב. אז החליט שרק "אחרי מאה ועשרים שנה" יעטפוהו בה למנוחת עולמים, אולם כעבור שנים נסוג בו גם ממחשבתו זו, וכתב בצוואתו: "ירא אני מגשת אל הקודש, להיות מלובש בו בעלמא דקשוט, להתכסות בטלית שאינו שלי"!
מה עשה, עמד ושלח את הטלית אל אדמו"ר הרש"ב. עובדה זו מסופרת גם במכתבו של אדמו"ר הריי"צ: זה רבות בשנים אשר החסיד הנודע ר' אברהם חיים נ"ע ראזענבאום שלח להוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק תשורה, טלית גדול שהתפלל בו הוד כ"ק אאזמו"ר אדמו"ר צמח צדק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע (אג"ק, ג, עמ' תמב).
העיירה פלשצניץ היתה מן העיירות שקיבלו עליהן את אדמו"ר מהר"ש מיד עם הסתלקות ה'צמח צדק'; ר' אברהם חיים היה מקושר מאוד למהר"ש, ונסע אליו לעתים תדירות.
פעם שהה רא"ח אצל המהר"ש בימי הפסח, ובאסרו-חג – כשעמד הרבי לנסוע לפטרבורג בענייני הכלל – ליוו אותו החסידים אל מחוץ לעיר. בהגיעם לנהר הקפוא ירד האדמו"ר מן העגלה, וביקש מהאברכים שיבדקו ויבחנו אם הקרח שעל פני המים חזק דיו להחזיק את העגלה ונוסעיה.
ר' אברהם חיים אשר – לדברי המספר ר' דוד שיפרין – "היה זריז וחרוץ, הלך בראשונה לפני כל על הקרח ועבר בשלום". חזר רא"ח אל המהר"ש ואמר לו: אל יביא הרבי ראיה מכך שאני וחבריי עברנו את הקרח בשלום, שהרי "במקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד"...
נהנה הרבי מדבריו, ציוה על משרתו להביא מן העגלה את העוגה שהכינה לו הרבנית צידה לדרך, טעם ממנה פורתא ונתן אותה לר' אברהם חיים. "תיכף ומיד קפצו עליו החסידים, ושדדו וגזלו הכל ממנו"...
באחד ממכתביו מספר ר' אברהם חיים על המאמר ששמע מאדמו"ר מהר"ש בחג-השבועות תרל"ט – "דרוש נכבד המתחיל 'צאינה וראינה'" – ועל השאלות ששאל אחר-כך מהרבי ב"יחידות" בתוכנו של המאמר. רא"ח רשם לעצמו "לזכרון דבריו הקדושים" את תשובתו של הרבי, אף שלא הבינם באותה שעה. אך לימים, בשעת כתיבת המכתב, הוא מפרש את הדברים כפי שהבינם אחרי שנים רבות.
ידידים נאמנים היו רא"ח והחסיד המפורסם ר' שמואל בער מבוריסוב (הסמוכה לפלשצניץ), ושניהם נמנו עם חסידיו המסורים של המהר"ש. באחד ממכתביו מספר לו ר' שמואל בער על ביקורו בליובאוויטש ועל בריאותו הרופפת של הרבי, ומאחל לרבי ולחסידים בלשון חכמים מרפא: "ה' יתברך יחוננהו שיהיה בריא כאולם, ויפתח לו פתחו כפתחו של אולם, ובו ועל ידו נזכה כולנו לפתוח פתחינו אף כפתחה של מחט"...
רא"ח היה, כאמור, "איש עסקים"; היתה לו חנות גדולה, אך הוא עצמו לא ישב בה, ורוב הזמן היה שוקד בביתו על לימודו. ואך מפעם לפעם הי' נוסע לעיר הגדולה להביא סחורה לחנותו.
במשך תקופת-מה היה שותף עם מחותנו הרה"ח ר' הענדל (לימים, "המשפיע הראשון בישיבת 'תומכי תמימים'"), וכשעמדו לפרק את השותפות, היה זה אדמו"ר מהר"ש עצמו שסידר את ה"פשרה" לפרטי פרטיה. ניתנו בה שתי אפשרויות, והרבי הוסיף ואמר "בדרך עצה טובה" לר' הענדל (שלא היה חריף במסחר), שיציע את שתיהן "לפני שלושה אנשים נבונים ונאמנים" (כעצת רבותינו הק' במקרים רבים), וכפי שיקבעו הם את הטוב לו, כדבריהם כן יעשה.
אודות "פשרה" זו העיד החסיד ר' שמואל בער מבוריסוב לר' הענדל, שהרבי "מסר הדברים האלה מהחל ועד כלה מפה לאוזן באזני, שאני אכתוב לך", והוא כתבם כפי ש"יצא מפיו הקדוש בלי שום מגרעת אף כקוצו-של-יוד ממש.. למען תדע ותבין ותאמין כי דברים ככתבם הללו הם הם דברים כהווייתם ממש כמו שיצאו מפורש מהרב הקדוש קדש הקדשים"!
ר' אברהם חיים היה "מורם מעם" באישיותו, ובפי יודעיו ומכיריו מתואר הוא באהבה ובהערצה רבה:
חכם גדול ומושלם בכמה מעלות טובות, בעל כשרון נפלא. ספרא רבא בכל הלשונות, ומצא לו מהלכים בין שרי המלוכה. בינה יתירה חנן אותו אלקים, כל רואיו הכירו כי שאר רוח לו וענוות חן היתה על שפתיו, כולו אומר כבוד. הוא היה עטרת תפארת לכל חסידי חב"ד; כשהיה יושב במסיבה עם אנ"ש היו כולם שותים בצמא את דבריו הנאמרים בהשכל ודעת, כי היה פה מפיק מרגליות, וגם שיחות החולין שלו היו צריכות לימוד. שמש ההצלחה זרחה לפניו, ובכל משלח ידו הצליח...
"שמש ההצלחה" האירה לו – ולאנ"ש דפלשצניץ – פניה, והוא נבחר ל"סטארוסטא" ("זקן העיר"). בתוקף סמכותו העניק רא"ח לתושבים החסידים את הרשיון הנכסף לבניית בית-הכנסת, ולאנ"ש היתה אורה ושמחה.
עד שעלה ענן כבד וכיסה את עין השמש; אחד מעוזריו החתים אותו על אישור "בן יחיד" שנועד לפטור צעיר מעבודת הצבא (בלשונו המליצית של רא"ח: "שלחתי יד בשגגה לחתום את שמי על אחד ואח אין לו"), מישהו ממתנגדיו הלשין עליו ובתחילת תרמ"ח נלקח רא"ח למאסר.
שנה תמימה היה ר' אברהם חיים עצור בבוריסוב עד לעריכת המשפט, ואז נגזרו עליו שתי שנות מאסר ב"גדוד עבודה" – עבודת פרך – בעיר הפלך סמולנסק.
את תיאורם של אנשי "גדוד העבודה" שסבבו אותו, מצינו בתשובה הלכתית שכתב רא"ח במאסרו (לענין ברכת "הגומל" כשישתחרר): "..שישנם פה אנשים אינם-יהודים, לא רק החשודים על שפיכות-דמים, כי אם רוצחי נפש ממש, אשר נגמר דינם להשתלח אל ארץ גזירה על כל ימיהם. ואין להם משפט אדם כלל, והמה כחייתו יער, אשר רק בהשגחתו יתברך אנו חיים. ברוך ה' שלא נתננו [טרף לשיניהם]".
עתון סטירי שכתב רא"ח במאסרו (ובראשו ניתנים "זמני היום" כדרך העתונים), מבטא מעט מתנאי החיים בבית-הסוהר, והוא כעין "הצצה" לתא מאסרו:
מכתב עתי מדיני (משורש ריב ומדון) ומדעי
יוצא לאור פעם אחת ביובל
סמאלענסק, יום...
זריחת החמה – לא נודע, מאפס חלונות במזרח. שקיעת החמה – שעה אחת קודם הסגר. אורך היום – לשנה יחשב. צאת הכוכבים – לא נראה פה, כי החלונות קפא עליהם הכפור...
אם לא די בשורות אלו כדי להעיד שגם בשנים קשות אלו לא איבד את שמחתו החסידית, הנה כל המעיין במדור "כתביו בהשקפה ועבודת ה'" שבספר שלפנינו, יראה עד כמה התעצם להוכיח במכתביו (לאחיו ולמחותנו ר' הענדל) את גנות העצבות, ושלילתה המוחלטת בתכלית השלילה (ראה להלן בפרק "ממשנתו").
[דרך אגב: נפלאה היא הידידות בין ר' הענדל ור' אברהם חיים, שליודעיהם – ולו רק מן הכתובים – היא כידידות בין האש והמים... וכמה אופייני הוא ה"ויכוח" ביניהם, שלדעת ר' הענדל "יסוד היהדות מושתת על המידות, שהרי המחשבות אינן 'מי יודע' מה הן", ואילו לדעת רא"ח, רק "מי שלבו נוקפו אומר כן! ומקרא מלא הוא 'לפי שכלו יהולל איש', וכל עיקר יסוד שבעת ימי הבנין הוא החב"ד והיגיעה במוחין המולידים את המדות דנפש-האלקית, למשול ולשלוט על מדות הנפש-הבהמית.. ומעט אור דוחה [הרבה מן החושך], ולהתלבש בשלושת לבושי הנפש מדו כמדתו"].
*
דאגתו הכנה לחינוך ילדיו, נשקפת מהמכתב שכתב מתא כלאו אל ה"מלמד" של בנו: "אבקשהו מקרב לבי, ישקיף נא וירא בעין חמלתו על טובת בני להנחותו במעגלי צדק, בדרכי התורה והמוסר, אל יעזבהו נא לילך שובב לרוח הזמן כדרך נערים מנוערים.. אל יאבד נא זמנו לריק ועתותיו לבהלה"...
מצבם הרוחני של אנ"ש דפלשצניץ ובניהם נגע גם הוא ללבו, וכשהודיעוהו על קביעות שבועית ללימוד דא"ח בביתו של השו"ב ר' ראובן ליברמן, הביע רא"ח את שמחתו במכתבו לר' הענדל (שאז כבר עקר לגור בליובאוויטש):
"דין הניין לי, מה שהודיעני כי יציץ ופרח ישראל בעירנו, ונמצאים מתי מעט החפצים להתנהג בחסידות ובקביעות זמן ומקום אצל ר' ראובן שו"ב ללמוד דא"ח. יהי ה' בעזרם, ויוסף ה' עליהם בכמותם ואיכותם, כי טוב הוא לנפש תדרשנו. והמה יחזקו את בדק הבית לכל אשר ימצא שם בדק, וכולי האי ואולי יערה ה' רוח ממרום, אשר גם בנינו כנטיעים מגודלים יעשו פרי למעלה, ויטעמו מטעם לשד השמן".
*
רא"ח נידון, כאמור, לעבודת-פרך; זמן מה היה באפשרותו לפדות את עצמו מעבודתו בכסף, שהיה משלם מדי יום ביומו למישהו מן האסירים שאותו יום היה יום חופשתו, שיעבוד במקומו. אך אחר-כך הוחמרו תנאי מאסרו, והוא נאלץ לעבוד בעצמו ככל האסירים.
כשנאלץ לעבוד גם ביום השבת ראה בזה עונש מלמעלה, וכתב על פנקסו בשברון-לב: "יען כי עברתי על גדר של חכמים, על-כן באתי לגדור גדר של אבנים היום בשבת קודש. וצדיק הוא ה' כי פיהו מריתי".
את העבודה שעבד ביום השבת השתדל לעשות באופן שלא יהיה בזה איסור מן התורה, למשל, כשנצטווה לנכש עשבים שוטים מגן הירקות, היה תולש עמם גם מן הירקות עצמם (כדי שיהיה בגדר "מקלקלין פטורין"), ולגערת המפקח הצטדק שאין הוא מסוגל להבחין בין עשב טוב לרע.
בסדרי בית-האסורים נקבע שיום השבת הוא "יום רחצה" לאסירים, אך תמורת תשלום שוחד גבוה ניאות המנהל לאפשר לרא"ח להתרחץ ביום ראשון, בשעה ששאר האסירים ערכו את "הטיול היומי" בחצר בית-הסוהר.
בין כתביו בהלכה מצינו שבשבתו במאסר עסק רא"ח בבירור הלכות "שהמקום גרמן", כגון אם אפשר לקדש את הלבנה הנראית מבעד לזכוכית החלון הסגור (סגור מחמת הקור, או מחמת הריחות הרעים שבחוץ), ואם החובה לשמוע את הפרשה כולה בקריאת-התורה, או שמא די בשלושה פסוקים.
את דבריו אלו בענין קריאת-התורה כתב לתלמיד-חכם אחד, שכנראה רצה להקל עליו באמרו שאין חיוב לשמוע את הפרשה כולה. רא"ח מתנגד לדבריו בכל תוקף, ועניין רב לנו באחד מטיעוניו האופיינים: "בעינינו ראינו מזקני אנ"ש המפורסמים, לא נצרך לספר מהרה"צ ר' הלל [מפאריץ'] נ"ע זי"ע, כמה היה נזהר בזה, גם הרב החסיד המפורסם מ' שמואל דובער ז"ל מבוריסוב, בכל פעם לא התחיל להתפלל עד ששמע קריאת-התורה מתחילה ועד סוף".
ואם נתאפשר לו (בשבתות ובמועדים?) להתפלל במנין ובו ספר-תורה, גם מזה נגרמה לו מורת-רוח גדולה; וכשחשדו בו שסירובו לעלות לתורה נובע מרמות-רוח, נאלץ רא"ח להסביר את עצמו במכתב, אשר בנוסף לכך שהספר-תורה כשלעצמו אין בו מתום "וכל בעל נפש לא יברך עליו", הנה גם האנשים אשר עמו אינם ראויים למנין:
"ראשית, אינני יכול לצייר לפני כבודו תמונת האנשים הנמצאים פה, אשר לא לבד משוללים הם משם ישראל, אף גם זאת למין אנושי לא יתכן לכנותם. ולא ישתוו למין המדבר זולת בהבראם בה' מוצאות. והם מהלכי שתיים כבני אדם, אבל הם קרובים יותר להדמות לחייתו יער אוכלי אדם. לבד מה שעל-פי דין הם כמעט כולם מחללי שבתות בפרהסיא, והרבה מהם ישימו קטורה בפיהם [=יעשנו] לעין כל, בעת ספר התורה פתוח, ואין מוחה בידם...
"גם מעט אפשר להבין מהות האנשים, אשר הש"ץ שהתפלל פה ביום הכיפורים הביא עמדו חתיכת 'לעקעח' לטעום אחר התענית, גנבו ממנו את ה'לעקעח' בעת 'ונופלים על פניהם', ולא נחשדו בזה אשר המתינו באכילתו עד יעבור הצום, גם לא המתינו על 'פתח לנו שער' כדרכם, רק נחלש לבם בשמעם ממנו את סדר ה'עשרה הרוגי מלכות', והחיו את נפשם במעט האוכל הזה"...
את מכתבו מסיים רא"ח בדבר מצוקתו האמיתית באותה שעה: "לא תדאב עלי נפשי על זה שאינני עולה לתורה.. כמו שידווה לבי בזכרי על ליליו הראשונים של חג הסוכות, שאהיה נבדל מכל עדת ישראל, ולא אוכל לישב בצל סוכה על רגעים אחדים לאכול שם 'כזית' פת, אשר הוא מהמצוות-עשה הגבוהות ורמי המעלה.. הייתי מרוצה להחליף וליתן עבור זה את כל 'העליות הפטומות' אשר זכיתי בהם עודני חי: 'שלישי' ו'שישי' ו'מפטיר', גם 'חתן תורה' ו'בראשית', אשר כל זה הוא מהמצוות אשר אפשר להעשות על-ידי אחרים"...
אלא שה' היה בעזרו בדבר הזה; נתגלגלה ישועתו על-ידי אדמו"ר הרש"ב, שבעצתו בא אחיו הרז"א (בתחילת שנת תר"נ) לסמולנסק, וכתוצאה מהשתדלותו הוקלו תנאי מאסרו של רא"ח: פטרוהו מעבודות הפרך, הרשו לו לבנות סוכה, "עד כי בליל י"ט כסלו הניחו אותו להלך ל'בית ועד החסידים', והיה בצוותא עם אנ"ש כל אותו הלילה".
התרשמותם של אנ"ש מאותה התוועדות (שאליה הגיע ר' אברהם חיים בלוויית שומר צמוד...) הגיע אלינו במלים ספורות, גם צפויות: "..והחסידים דסמולנסק נתפעלו ממנו מאוד"!
באותם ימים קיבל רא"ח ממחותנו ר' הענדל 'ראשי פרקים' ממאמרו של אדמו"ר הרש"ב (מפרשת לך לך), ובאור לי"ט כסלו כתב לו רא"ח: "..נראה מקיצור הדברים אשר שלח לי, כי הוא מאמר יקר ונכבד מאוד, הפותח שערי אורה כו'. רק הקיצור אינו מספיק לי לבוא אל המטרה"...
ר' אברהם חיים נתקשה ביישוב דברי הירושלמי עם הזוהר שבמאמר זה, וגם כי ניסה לבוא בעצמו לביאור הענין, אך: "ירא אני לערב דברי חול בדברי קודש, כמצווה עלינו 'את ה' אלקיך תירא' לרבות [תלמידי חכמים], אשר רוח ה' דיבר בם על-פי מקורים נאמנים ושרשים אמיתיים". לפיכך מבקש הוא מר' הענדל שישאל בעצמו את פי הרבי: "אם יהיה לו שעת הכושר ליכנס לכ"ק כו' בדברים שבעל-פה דוקא להתיר את הספיקות הנ"ל, וישיבני נא במכתב אשר ישמע מפי קדשו. ואם שגיתי – הנה מעתה כל דברי בזה בטלין ומבוטלין כו', ולא יהון חלין כלל וכלל. כי אינני בכל הנ"ל רק כמסתפק ושואל".1
ואכן, ר' הענדל שאל את פי הרבי וקיבל את תשובתו, ורא"ח אף הספיק להשיב על כך, בקצרה, וביתר אריכות "נדבר בזה אי"ה בהתראותינו פנים בחיים ושלום" – כי מועד שחרורו כבר היה ממשמש ובא.
מעטים היו ימי ה"טובה" היחסית, ולקראת סוף החורף חזרו והוחמרו התנאים והתקנות, אפילו יותר ממה שהיו אשתקד. אבל – כותב רא"ח – "זאת נחמתי, אשר ב"ה לא נשאר לפני לשבת פה רק ערך שני חודשים וחצי. אך לפי חומרי המקום, גם זמן זה לא מעט הוא".
ואחד מ"חומרי המקום" שנתחדשו עליו עתה לרעה: בעוד שאשתקד היה לו מיחם פרטי משלו ששימש לו תנור וכיריים, הנה עתה גם זה ניטל ממנו, והוא אינו יודע מה ישתה בימי הפסח ואיך יחמם את מאכליו "כי בתנורים דפה אין להקל בשום אופן לבשל ולחמם בפסח".
באותה שעה היו עיניו נשואות ליום שחרורו, ודאגת המיחם הוסטה הצדה; בו במכתב מודיע הוא לר' הענדל כי בעוד זמן מה, "כאשר תקרב עוד ישועתי לבוא בעז"ה", מתכונן הוא לכתוב למשפחתו ולבית אביו, ולבקש את רשותם שלא יסע מבית הכלא ישירות לביתו, אלא לעבור דרך ליובאוויטש, לשהות שם כמה ימים וגם לשבות שם בשבת קודש... [כך שיבוא לביתו באיחור של כשבוע] – כי "רצוני מאוד להיות בליובאוויטש"...
*
בקיץ תר"נ נשתחרר ר' אברהם חיים וחזר לביתו, אך סאת יסוריו לא תמה; "שונאיו מהמנגדים" העלילו עליו שוב, והחוקר – שהיה מידידיו – הודיעו בלחישה כי למחרת שמחת-תורה עומדים לאסרו שוב!
רא"ח לא סיפר זאת לאיש, בשמחת-תורה ערך התוועדות רבתי לאנ"ש והתוועדו כדבעי כל היום כולו, וברדת הלילה נעלם רא"ח כאילו בלעה אותו האדמה...
הוא עזב את רוסיה, ובמשך כמה שנים התגלגל בפרנקפורט, ברלין, קניגסברג ואמשטרדם. לפרנסתו עסק במלאכות שונות (ביניהן: מגיה ועורך כתב-עת תורני-מדעי בברלין), עד כי נאלץ – שלא ברצונו – לנסוע לארצות-הברית, שם סחר באבנים טובות ומרגליות.
בהיותו באמריקה עורר את נדיבי העם לתמוך בישיבת "תומכי תמימים" שבליובאוויטש, ובאמתחתו נמצאו כמה שורות של 'דברי התעוררות' שרשם בענין זה:
"..נדחינו מדחי אל דחי עד ירכתי ארץ ואחרית ים [היינו אמריקה].. ונפשינו יבישה אין כל.. אנחנו לא נדע מה לעשות להציל את נפשינו מרדת שחת, כי המקום הזה.. אין בו מים.. לא מקום תורה.. אך כאשר התבוננתי על מקומי מצאתי מזור ותרופה.. זאת נעשה ונחיה.. לתת חלק מיגיענו.. להחזיק ידי לומדי תורה ועובדי ה' באמת ובלב שלם...
"איה איפוא המה עובדי ה' באמת ובתמים? הנה נודע בשער בת רבים לתהילה ולתפארת, הישיבות אשר יסד מאור עינינו הוא כ"ק אדמו"ר שליט"א בליבאוויץ"...
"נאה דורש" היה רא"ח, וגם "נאה מקיים"! מהתכתבותו עם אדמו"ר הרש"ב עולה שהוא עצמו שלח לליובאוויטש סכומים נכבדים עד למאוד.
עסק רבות גם ב'גמילות חסדים' בממונו, ונאים הם דברי אחד מידידיו במכתבו אליו, שלא התפעל כלל מפעילותו זו: "הלא זו כל תשוקתך מעודך, ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו"...
ה"סביבה החסידית" שיצר ר' אברהם חיים סביבו גרמה קורת-רוח רבה לאדמו"ר הרש"ב, כאמור במכתבו אל רא"ח "והנלווים אליו":
"רב עונג שבעתי ממכתבם, ואודה לה' על אשר לא נמצא פסול ח"ו בזרעא דאבא מארי זצוקללה"ה נ"ע זיע"א, ואותן שהיו מקושרים אליו באמת, הנה גם בהיותם בארץ רחוקה לא נתרחקו ח"ו בנפשם ורוחם, ועוד רוח ה' מתנוסס בקרבם".
הרבי מודה על העבר וגם מבקש על העתיד:
"ואתם אחיי חזקו ואמצו והיו לגיבורי חיל, כי הארץ אשר אתם גרים בה צריכה חיזוק יותר, החלש יאמר גיבור אני בגבורתה של תורה ועבודה.. תתחזקו ותתאמצו לעמוד על נפשכם להתאסף יחד וללמוד שיעור קבוע בדא"ח, כי הלימוד ברבים יש לו חיזוק וקיום בעזה"י, ונוסף לזה מעלת האסיפה והקיבוץ יחד בלב אחד להתעסק בתורה ועבודה, ויראי אלקים ידברו איש אל רעהו, ואיש את רעהו יעזורו. ולכל הפחות תתאספו ג' פעמים בשבוע.. גם תעשו תיקונים בענין התפילה, אשר התפילה ברבים שהיא רצויה לפני המקום, לא תהיה במהירות ובחטיפה ח"ו כי אם במתינות ובכוונה רצויה. ועוד תיקונים בעניני המצות בזהירות יתירה לפי המקום והזמן..".
ובה בשעה שנתרוממה על-ידו קרן החסידות באמריקה, הנה בפלשצניץ נתקיים "פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה"; שכך כותב לו משם השו"ב ר' ראובן ליברמן שקם תחתיו בראש עדת החסידים:
"בהיות כב' עוד תושב עירנו, הנה הוא היה תמיד לנו לעינים, ורוח החיה באופני עירנו הקטנה אשר אנשים בה מעט, ועירנו עלתה כפורחת לרגליו בחומר וברוח. ועתה הנה הרי נהיה להיפך. לו ראה כב' את מצב עירנו היום ואת אנשיה, בטח נפלא בעיניו הפלא ופלא איך ירדה פלאים.. וגלה כבוד מעירנו, ולא יכירנו עוד מקומו"...
בהיותו למעלה מבן שבעים כתב רא"ח את צוואתו האחרונה, וחסידותו מבצבצת מכל פרט ופרט: החל מחלוקת רכושו (שבה ציוה לשלוח לרבי למעלה מאלף דולאר), עובר באופני הטהרה והקבורה, וכלה בשלילה מוחלטת של תואר ושבח כלשהו בנוסח המצבה (יוחקו רק התיבות: פ"נ אברהם חיים ב"ר דובער, יום, חודש, שנה, תנצב"ה), שלילת ההספד ("אותיות הפסד") ושלילת הכתיבה בעתונים. אך גם צד של חיוב וקיום: הודעה מיידית לרבי בו ביום, תפילה ולימוד משניות "והעיקר: להיות סור-מרע ועשה-טוב".
פטירתו החסידית גם היא אופיינית לו במקוריותה, כפי שמספר בן-אחיו מפי מי שהיה נוכח ליד מיטתו ברגעיו האחרונים (בכ"ה בכסלו תרע"ה):
"קודם פטירתו אמר דודי שהגיע הזמן לומר 'וידוי'. הביאו לו סידור 'תורה אור' שיאמר כפי "סדר הווידוי לשכיב מרע" שנדפס שם, אך הוא מיאן לומר זאת, ואמר: "דאס איז א מתנגדישער וידוי" (זהו וידוי של מתנגדים)... ובמקום 'וידוי' התחיל לומר את המאמר "פתח אליהו" שאומרים בכל ערב ש"ק במנחה, ואמר אותו מתחילתו ועד סופו בנעימות ומתיקות גדולה"...
1. ביטול דעתו המוחלט לדברי רבוה"ק, חוזר ונשנה בצחות לשונו במכתבים נוספים: ואחרי כל הדברים האלה, הנני מבטל מכאן ולהבא כל המודעות ומודעי דמודעי שלנו, ואנו אין לנו רק מה שהורו אותנו רבותינו הקדושים אשר נבג"מ, אין לנו פה להשיב ולא מצח להסיב ראש כי כו'; אך אין קץ לדברי רוח, ואנו אין לנו אלא דברי רבותינו הקדושים אשר תורת אמת היה בפיהם ומפיהם אנו חיים.
(תמצית דתמצית1 מהמתבאר בפרק "כתביו בהשקפה ועבודת ה'")
מה שכתבת במכתבך הראשון, וחיברת לאחדים בידך "עצבות ומרה-שחורה" עם "מאנין תבירין", לא אשא פניך בדבר הזה! ושני הפכים ייחסת לנושא אחד: [העצבות שהיא] תכלית גסות-הרוח, עם שפל רוח; צירפת שני תלמידים בכת אחת: האחד [רוח גבוהה ונפש רחבה] מתלמידיו של בלעם הרשע, והשני [רוח נמוכה ונפש שפלה] מתלמידיו של אברהם אבינו; על זה [גס הרוח] אמרו רז"ל "אין אני והוא יכולין לדור בעולם", ועל זה [שפל הרוח] נאמר "אשכון את דכא".
העצבות פחותה היא מגסות הרוח, והיא מקבלת ממנה; העצבות באה מכך שחסר לו, כי הוא 'יש ונפרד', וכל העולם שלו, ואת הדברים החסרים לו הוא מחשב ל'יש ודבר'. אבל מי שהוא דכא ושפל רוח ומשים עצמו כשיריים, הוא לעולם משפיע לזולתו, 'עפר' דקדושה שמצמיח פירות. "ושפל רוח יתמוך כבו"ד" – ל"ב נתיבות החכמה, כח מ"ה, ביטול, ולא יחסר לו דבר.
..ומה שכתבת על דברי הזוהר, האומר על אלו שמבקשים בראש-השנה וצווחים ככלב "הב לן מזוני הב לן סליחה", וכתבת ש"אצלינו הוא עבודה תמה" – תמה אני עליך, איזו 'עבודה' היא זו?! ועוד 'עבודה תמה'?! אין כאן לא עבודה ולא תמימות, אבל יש כאן 'ישות', 'גסות' ו'לגרמיה'!
אין זו 'תמות' במשמעות 'צדיק תמים', גם לא 'תמות' במשמעות 'בן תם', ואולי היא 'תמות' של 'שור תם' שגם הוא מתחייב בחצי נזק ומשתלם מגופו...
ואם יש בהם ענין חיובי כלשהו, הרי זה רק שהם מאמינים שיכולת בידי הקב"ה למלאות את כל תאוות לבם, שזו גם אמונתו של ה"גנבא אפום מחתרתא", אלא שהוא בתאוות איסור והם בתאוות היתר. הוא 'מועד' והם 'תם'...
תפילת-בקשות מעין זו אינה 'מאנין תבירין', כי תואר זה מתייחס לשפלי הרוח, ולא לשפלים באמת מצד ערכם, המתאווים תאוה למלאות נפש בהמתם כי תרעב; אותו האיש שיערב לבו לגשת להתפלל ולהתחנן רק על תאוות נפשו ובוכה למשפחותיו, מום בו לא ירצה, אין הוא 'מאנין תבירין' אלא 'חרס הנשבר' כפשוטו.
ומבואר ב"לקוטי תורה" שהבקשות בתפילה הן להמשכת האלקות; ומי שמבקש גשמיות, הוא כצווחת הכלבים. כי עניינה של הקדושה הוא השפעה, וגם הקבלה שבקדושה היא לצורך ההשפעה. וכמו בהלל הזקן, שאכילתו היתה בבחינת השפעה וגמילות-חסד "לעלובה ועניה היא גופו".
אך בקליפה הוא ענין העלוקה, "לעלוקה שתי בנות הב הב.. לא תשבענה", כטבע העלוקה שהיא רק מוצצת אל קרבה. ואם תמצא השפעה בקליפה, הרי גם היא רק לשם הקבלה, כ"חסד לאומים חטאת" שעושין לגרמייהו לשם קבלת התענוג. ולכן הרחיקו רז"ל את הכילות והקמצנות, ואפשר שמידה זו היא מאותן המעכבות את התשובה.
והם גרועים אפילו מהלצים וההוללים בעלי ה"מרה לבנה", שאף כי ההשפעה שלהם גם היא לגרמייהו, אך בכל זאת הם מעולים מבעלי ה"מרה שחורה". ואע"פ שהליצנות היא במעשה ואילו העצבות היא ללא עשייה, אבל היא הנותנת, כי בחינת הדכר המשפיע הוא בפעולה, ואילו הנוקבא היא בהעדר הפעולה, וכוחה של הנוקבא דקליפה גדול מכוחו של הזכר.
וכיצד אפשר שהעצבות (שאינה מפורשת בתורה) תהיה גרועה מליצנות (שי"ל שהיא עבירה דאורייתא)? הרי זה כמו הוז"ל שאינה מנויה במצוות לא-תעשה, ועם זה חמורה היא מכולן. וכך גם הכעס הנחשב כעבודה-זרה ממש אף שלא נאסר בפירוש בתורה, וכן הגאוה שאינה ב'לא-תעשה'.
והכל מפני שהנזק הנגרם מהם לנפש הוא גדול כל-כך, עד כי אין לו כלי במצוות הלא-תעשה. וכפי שמצינו בדברים שהם מנהג בלבד, שהאור הגדול שבהם אינו יכול להתלבש בכלים של רמ"ח מצוות עשה (ועוד י"ל שכל הדברים החמורים הללו לא נמנו במנין המצוות, כשיטת הרמב"ם שאין מונים ציווים הכוללים את התורה כולה כמו "קדושים תהיו" ועוד).
לכן לא יפלא שהעצבות גרועה יותר מהליצנות האסורה. ואף כי לכאורה זה טבע נפשו ואינו ברשותו, אבל – כפי שהוא בדברים אחרים מעין זה – הציווי הוא להשתדל בהתבוננות ולחפש עצות כיצד להיפטר מהעצבות.
ואפילו עצת חז"ל "יזכיר לו יום המיתה" היא עצה לשמחה! כי בזכרון יום המיתה יבין כי הכל הבל, וכל ענייני העולם החסרים לו הם כאין ואפס ובלתי מציאות כלל, כי כל דבר שאיננו נצחי אינו מציאות גם בשעת המצאו. נמצא כי זו עצה טובה להיות רק חדוות ה' היא מעוזו, ואין לו מה להתעצב כלל על דבר שהוא אין ואפס, החסר לו מענייני הבלי העולם-הזה ותענוגי הגוף.
ואם רואה האדם ש'עמלק' של עצבות משתלט עליו והוא זקוק לתשועה מיידית, ואין זו שעת הכושר להתבוננות ארוכה, מותר לו לגייס לעזרתו את ה'פלשתים' – הליצנות – למלחמה בעמלק: ברגע זה יפקח דעתו בעזרת הליצנות, ואחר-כך ילחמו אלו באלו והוא יפטר משניהם גם יחד...
וכמו שיעץ אדמו"ר האמצעי לאחד החסידים לשתות מעט יי"ש כרפואה לטמטום הלב, כי אף שבדרך-כלל היי"ש "שורף הגוף והנפש", אבל – הסביר הרבי – מצינו שנוטלים לרפואה גם דברים המזיקים...
ואין סתירה לענין השמחה מהא דמצינו שאוכלים ביצה (שעניינה אבלות) בשעת ה'סדר', כי אכילה זו אינה ח"ו להעציב את לבו בשעת השמחה, אלא רק שלא תזוח דעתו עליו מתענוג גשמי, באותה שעה שכל עניינו צריך להיות בסיפור יציאת-מצרים, ושמחתו צריכה להיות רק מהגילויים העליונים, גילוי אור ה' וקדושתו, ולא יתערב זר בשמחתו.
*
..אך תואנה הוא מבקש ממה להתעצב! דוק ותשכח כי כל בעל-עצב לא יחפוץ ולא יאבה, לא יקשיב ולא ישמע לדברי הסותרים את טענותיו, וחפץ דוקא בקיומם, כי זהו חיותו אז. כל העלילות והתואנות אשר ימצא יערבו לחיכו כי לחמו הם.
וזו הוראה גמורה אשר לא תואנותיו הביאו את העצבות, אלא נהפוך הוא, כי העצבון יבקש ויחפש עלילות, ובסתרי מסתריו יהנה בהמצאם.
לא נאה ולא יאה לאיש כמוהו, אשר הרבה טרח ויגע מעודו ביגיעת נפש ויגיעת בשר בעבודה שבלב, וגם עתה זכה לחסות בצל החכמה לשאוף ולשאוב ממקור מים חיים, לא ימצא עוז בנפשו בתחבולות לעשות מלחמה נגד הצר הצורר.
נצרך לנו להתחזק להטיב לנו ולחיותנו כהיום הזה, בהרחקת העצבות ומרה-שחורה, ע"פ עצות חז"ל וביאורי רבותינו ז"ל, אשר הורו לנו להחיות בהם נפש כל חי, ומפיהם אנו חיים, אשר יוכל כל חד וחד לפום שיעורא דיליה לשמח מעט את נפשו בה' עושה.
1. בשינוי לשון ובדילוגים רבים, אך תוך השתדלות לשמור על סגנון הלשון המקורי.
(כפר חב"ד גל' 882)
כל הזכויות שמורות | הרשות נתונה להשתמש בחומרים תוך ציון המקור ושליחת עותק למכון | אין לאחסן במאגר מידע כלשהו ללא אישור מפורש ©
