"החייתני", השיב הרבי לילד הקטן...

 

            מרגלא בפומייהו דאדמו"רי פולין, שלכל גדולי הצדיקים היה "מלבוש" שבו היו מתכסים ומסתתרים; ה'עולם' היו מביטים ב"מלבוש" ומסיחים את לבם מן העיקר: ה'חוזה' מלובלין התלבש ב"מדריגות" וברוח-הקודש, ה'יהודי הקדוש' התכסה בלמדנותו המופלגת, הרבי ר' בונם מפשיסחא התעלם במעטה חכמתו ואצל בעל 'חידושי הרי"מ' עשירותו היא שהסיטה אליה את תשומת-הלב.

            רבינו זצ"ל זכה ל"מלבושים" רבים שמילאו את פיהם של משבחיו ומפאריו: אלו מפליאים את גאונותו התורנית הרחבה מני ים, אחרים מעלים על נס את עסקנותו הציבורית חובקת-העולם ובפי כל שגורים האותות והמופתים שעשה לעיני כל ישראל.

            איני מתיימר ח"ו לגלות ולהגדיר מהו עיקרו ועצמותו של ה"רבי" שאותו העלימו "מלבושים" אלו, אלא להתמקד בנקודה אחת בלבד, שמחמת קטנותה (בעיני הרואים) לא ניתנה לה תשומת-לב מספקת, נתעלמה מן העין ו"הלכה לאיבוד" בין הדברים הגדולים.

            ודאי שמילתא זוטרתי היא לגבי הרבי לומר עליו שהיה "שולחן-ערוך איד"; האם אפשר אחרת ח"ו? האם לא כל אשר בשם "חרדי" יכונה הולך בדרך השולחן-ערוך, וכל-שכן רבנים ואדמו"רים?

            התשובה המעציבה היא: לא! אמנם קשה למצוא בקהל ה' אנשים המבעטים ח"ו בהלכה בשאט-נפש, אבל בנקל נמצא ביניהם יראי-שמים שפשוט אינם יודעים את ההלכות שאינן דבר יום ביומו.

            דוגמה קטנה: מדי שנה בשנה מתפרסמות תמונותיהם של רבנים ידועים בשעת אמירת ה"הושענות" בסוכות. כמה מהם מקפידים לאחוז את ארבעת המינים בשתי ידיהם גם יחד כפי ההלכה?...

            אף אנו לא נאמר ש"גדלותו" של הרבי מתבטאת בקיום הלכה זו, אלא רק "מוסר השכל" הוא עבורנו עד כמה קצרה היא הדרך ל"נתעלמה ממנו הלכה".

            וכך היה הרבי "נוזף" לא פעם על העדר ידיעת דברים המפורשים בשולחן-ערוך, ותלה זאת בהעדר הלימוד של הלכות אלו. זכורות לי, למשל, שתי דוגמאות מהלכות תעניות: האחת שאין יודעים שאת ענייני 'ז' באדר' ניתן למצוא בהלכות אלו, והשניה, שבהלכות תעניות מפורש שיש דמיון בענייני הגוף בין האדם לבין ה... "דבר אחר"! (עובדה הידועה כיום לעוסקים בהשתלת איברים).

            באותה הזדמנות הזכיר הרבי, שגם מסכת "תענית" היא מהמסכתות שאינן נלמדות!

            מעשים שבכל יום, שמתפללים "מנחה" אחרי ובסמיכות לעריכת ברית-מילה. ומה בדבר אמירת "תחנון" באותה שעה? מעשה שנעשה בפני רבנים מסויימים, ואחר-כך שלח להם הרבי "פיתקא" שנעלמו מהם דברי אדמו"ר הזקן בשו"ע סוף הלכות תחנון... ועד היום מתעלמת הלכה זו מרבים וטובים...

            הכל יודעים את דברי החכם מכל האדם: "ושונא מתנות יחיה", אבל לא הכל מקיימים זאת, בדרך-כלל מתוך הנחה שאין זו הלכה אלא רק "עצה טובה קא משמע לן"... אבל לא זה היה מבטו של הרבי! אנשים רבים ששלחו מתנות לרבי נענו בתשובה, ש"שונא מתנות יחיה" זו הלכה פסוקה בשולחן-ערוך! (חושן-משפט סי' רמט). והרבי היה מצרף סכום כסף תמורת המתנה...

            ואם במתנת ספרים דברים אמורים, היתה לו לרבי עילה נוספת לתת את תמורתו, שהרי נאמר בזוהר שעבור ספרים יש לשלם...

            (מענין לענין באותו ענין: גם על המחאות שהיה מעניק לרגל נישואין, רשם הרבי לפעמים שהוא על-פי דברי הזוהר).

*     *     *

            כל הדוגמאות הללו היו מדברי הלכה, רובן הלכות שאינן ידועות ומיעוטן ידועות למעטים. אך הרבי הקפיד גם על דברים שקשה למצוא להם מקור בהלכה, והם נבעו מזהירות מופלגת מעין גדר לגדר והרחקה להרחקה.

            דוגמה מובהקת ניתן להביא מההנהגה הבאה, שאף שהרבי נהג בה במשך שנים רבות, הבחינו בה מתי מספר בלבד; כדי לשמור על נקיות הידיים לתפילה, היה הרבי משתדל שבדרכו לתפילה לא תגענה ידיו במעקה המדריגות, ואם נאלץ להיעזר במעקה, היה עושה זאת במרפקו או באמצעות שרוול הבגד!

בשנים קדמוניות כמעט ולא הזדמן לראותו בכך, מפני שהמדריגות היחידות היו בין חדרו לבין בית-המדרש שלשם היה יורד בשבתות וחגים. אך משהתקינו מעקה למדריגות הבימה שעליה היה מתפלל, ניתן היה להבחין בכך באותם המקרים שבהם נעזר במעקה לצורך עלייתו לבימה. גם כשהתפלל הרבי בביתו בשנת תשמ"ח הבחינו בכך, אלא ששם היה זה בכיוון ההפוך: בירידתו מחדרו למקום התפילה נתמך במעקה ללא נגיעת ידו, ורק בעלותו חזרה החזיק במעקה כדרכו.

מידת הצנעה דומה היתה בהנהגתו של הרבי בצאתו להלווית המת ר"ל; ידוע ליודעים, שחוזרים מן ההלוויה בדרך אחרת מזו שהלכו בה. בנסיעה בכביש הדבר פשוט, שהרי בדרך-כלל מסלול החזרה שונה ממסלול היציאה. אבל בהילוך רגלי של כמה אמות? את זה ראינו אצל הרבי, שהיה יוצא מחדרו אל הרחוב, מלווה את המיטה ברגליו כמה שמלווה, אחר-כך עומד על מקומו ומלווה את השיירה בעיניו עד שהיא מתעלמת מן העין, ובחזרתו אינו פוסע במקום פסיעותיו הקודמות: אם הלך ללוות בצדה האחד של המידרכה, יכוין עתה את צעדיו בצדה השני!

*     *     *

            בהערותיו ל'הגדה של פסח' כותב הרבי את המשפט דלהלן, שהוא כשלעצמו חורג מהמסגרת שקבע הרבי להערותיו – שהיא: "טעמים, מנהגים וביאורים" – אבל אולי יש בו משום "אנא נפשי כתבית יהבית". וזה לשונו:

            [משו"ע אדמו"ר ניתן ללמוד] פסק-דין ברור עד כמה מחוייב כל אחד ואחד בהידור מצוה, אפילו כשאינו מעיקר הדין ואין עליו כלום! עכ"ל.

            וקיים זה מה שכתב בזה, בהידור רב ובתוקף עצום! מה נורא היה המראה, כשבעיצומן של ה'הקפות' בליל שמיני-עצרת תשל"ח חש הרבי לפתע בלבו והתיישב על מקומו, וכשהציעו לו כוס מים סירב בתוקף לשתות קודם הקידוש מחוץ לסוכה!

            והרי כל כולה של אי-שתיית מים מחוץ לסוכה אינה אלא חומרה והידור, הוסף על כך את מנהג ישראל הידוע שבשמיני-עצרת כבר אין אוכלים בסוכה, וגם אלו שאוכלים – רובם עושים זאת רק ביום ולא בלילה, הוסף על כך את המצב הבריאותי שבו היה שרוי הרבי באותו רגע...

            אבל בכל אלו אין כדי להכריע את "מנהגנו", שבשמיני-עצרת אוכלים בסוכה – הן בלילה והן ביום – ומהדרין שגם מים אין שותים מחוץ לסוכה...

            ויעשו כן: קיצרו ב'הקפות' והרבי יצא לסוכה. שם רצו למזוג לו מיץ-ענבים לקידוש במקום יין, אבל הרבי שהקפיד תמיד לקדש על יין דוקא ולא על מיץ-ענבים, הקפיד על כך גם בשעה קשה זו, ועמד על כך שיביאו לו יין...

            "אפילו כשאינו מעיקר הדין ואין עליו כלום!"...

*     *     *

            זהירות מופלגת היתה לו לרבי בכל הקשור ל"לשון נקיה", הן בדיבורו והן בכתיבתו; יסודה ושרשה של הנהגה זו נעוצה בדברי הגמרא (פסחים ג, א): "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו.. לעולם יספר אדם בלשון נקיה". מסופקני אם הובאה הוראה מוסרית זו בדברי הפוסקים, וקרוב לומר שגם בספרי המוסר לא נמצא את הפירוש המורחב שהעניק לה הרבי.

            הדוגמה שהגמרא נוקטת בה ללשון גנאי היא המלה "טמא", וכדוגמה ללשון נקיה מובאת בגמרא התבטאות שבאה לעקוף מלה שהצניעות יפה לה. אבל הרבי הגדיל לעשות בכך שנמנע מלהשתמש במלים שיש להן זיקה כלשהי אל מה ש"אינו טוב"! וכך היה אומר: "היפך הקדושה", "היפך הטוב", "היפך החיים", "היפך הבריאות", "היפך הישר" ואפילו "היפך השכל"...

            בנקל ניתן להוכיח שחכמינו ז"ל – וכן גדולי הראשונים והאחרונים – לא ראו שום נדנוד איסור באמירת המלים הללו כהווייתן, ללא "הפיכתן". אבל, בעיני רוחי נראה, שאילו היו "מקשים" עליו מלשונם של חז"ל והראשונים, היה הרבי "מתנצל" שהוא פשוט אינו יכול ואינו מסוגל להוציא מפיו מלים ש"אינן טובות"!

            הרי כך היינו רואים בעליל, שבשעה שנקלע לפיו של הרבי מאמר חז"ל שבו ביטוי ש"אינו טוב", היה הרבי עוצר את שטף דיבורו ומתחבט בלשונו, עד שלבסוף היה משנה מלשון חז"ל ומתבטא בסגנונו הנקי שכל-כך אופייני לו.

            אפילו מימרת חז"ל הנ"ל "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו" לא היתה "עוברת" אצל הרבי... הכיצד יוציא מפיו את המלה "מגונה"?! וכך היה מעשה, שכשעסק בביאור דברי רש"י (בתחילת פרשת נח) "יש מרבותינו דורשים אותו לשבח.. ויש שדורשים אותו לגנאי", "נאלץ" הרבי שלא לצטט את דברי רש"י כלשונם, וכתב: "ויש שדורשים אותו וכו'"...

            או, מאמר רז"ל הידוע: "דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר". לכאורה, איזו לשון "שאינה נקיה" מצויה בו? אבל לרבי קשה היה לקבל את הביטוי "עניים" כשהוא מתייחס ל"דברי תורה", לכן מצינו כמה פעמים שהרבי כתב: "דברי תורה כו' במקום זה ועשירים במקום אחר"...

            בשנת תשמ"ז דיבר הרבי ברבים על כך שרצוי להימנע משימוש בביטוי "בית חולים", ויש להעדיף עליו את "בית הרפואה". הנימוק שניתן לכך באותה שעה היה, ההשפעה שיש לביטוי על האנשים הנזקקים לאותו מוסד. הרבי עצמו השתמט כבר שנים רבות לפני כן מלומר "בית חולים" (והיה מתבטא: "בית הרופאים" או "בית הרפואה"), ובשנת תש"כ ביאר זאת באחד ממכתביו, שהוא גם מפני שיש לדבר בלשון נקיה (אגרות-קודש, כא, עמ' תנט. והוא אל הסופר אליעזר שטיינמן ע"ה).

*     *     *

            הרבי הקדיש פעם (ואולי גם יותר מפעם אחת) שיחה שלימה "להוכיח" את השומעים על הזלזול בעניית "ברוך הוא וברוך שמו" ו"אמן"; בין הדברים אמר הרבי, שכשהוא היה ילד קטן לא ידע כלל שקיים הבדל ביניהם, ועניית "ברוך הוא וברוך שמו" היתה חמורה אצלו בדיוק כעניית "אמן".

            לדרכנו נעז ונאמר, שמתחת ל"מלבושים" הנ"ל המשיך להסתתר כל הימים אותו "ילד קטן ותמים" שאינו יודע "חכמות": שום דבר לא ימנע אותו מעניית "אמן", ובאותה רצינות ובהקפדה זהה לא יוותר על עניית "ברוך הוא וברוך שמו". אחד מהם לא ייעדר, גם לא אלו הבאים "בהבלעה" ורוב ה'עולם' מסיח דעתו מהם. וכך היה הרבי דרוך לשמיעת ברכותיהם של העולים לתורה, ועונה אחריהם ארבע פעמים "ברוך הוא וברוך שמו": שניים בברכה הראשונה ושניים בברכה האחרונה.

            על אחת כמה וכמה שנזהר שלא לאבד עניית "אמן" כלשהו, נזהר בעצמו ומזהיר לרבים: שהרי רבים נחפזים לענות – אחר ברכת 'הגומל' – "מי שגמלך טוב וכו'", ומפני זה שוכחים שלפני כן צריכים לענות "אמן" על עצם הברכה. הרבי הוא שהזהיר על כך ופרסם זאת ברבים.

            הרבי כשלעצמו נזהר לענות "אמן" גם במקרים שרגילים לשכוח שבברכה עסקינן; כגון: האב המברך "ברוך שפטרני" ללא 'שם ומלכות', וניתן לטעות שלפנינו "הצהרה" או "הודיה" בעלמא. אבל הרבי ראה בזה "ברכה" שמחייבת את השומעים בעניית "אמן".

            אותו "ילד ירא-שמים" היה נשקף מבעד "מלבושיו" של הרבי גם בשעת 'חזרת הש"ץ', כשהיה הרבי יושב ומקשיב לכל הגה היוצא מפי הש"ץ, מבטו שקוע בסידור הפתוח לפניו ועיניו עוקבות אחריו תוך הובלת אצבעו מלה אחרי מלה, שורה אחרי שורה...

            סידור זה שליווה את הרבי כמעט לכל מקום שהלך, ומתוכו אמר כל תפילה וברכה כ"ההוא ינוקא"...

            בשנותיו הראשונות בארצות-הברית הדפיס הרבי "אנציקלופדיית-כיס לילדים" – באנגלית – שעיקרה הלכות ומאמרי חז"ל דבר יום ביומו. גם 'חידות' היו שם, וביניהן: איזו תפילה חייבים לומר בעל-פה?

            התשובה: הפסוק "וזאת התורה" וגו' הנאמר בשעת הגבהת ספר-התורה, שבשעת אמירתו יש להביט באותיות הספר הפתוח ולא בסידור...

            "גדולים" המתפללים בעל-פה יתקשו למצוא את התשובה הנכונה. אבל "ילד קטן" שכל תפילתו מתוך הסידור, מרגיש כל פעם מחדש את ה"אילוץ" שבאמירת פסוק זה בעל-פה...

*     *     *

            השיגרה שבשמיעת שיחותיו של הרבי גרמה לעתים לקהות-חושים ולסמיות עיניים; בכך נוכחתי בדיוק לפני עשרים שנה, אחרי "שידור הווידאו החי" הראשון של התוועדות י"א בניסן תשמ"ב, ב'בנייני האומה'. ל'שידור' זה באו רבים מאנשי ירושלים שהיתה זו להם הפעם הראשונה לחזות ואף לשמוע 'התוועדות' של הרבי. אחד מהם לא היה יכול לעצור בעד התפעלותו בתום ה'שידור': שמתם לב איך לא עוברת דקה בלי שהרבי יזכיר את הקב"ה? בכל משפט שני: "דער אויבערשטער", "דער אויבערשטער"...

            ואנו ששמענו לפני כן עשרות ומאות שיחות מפיו של הרבי, נדהמנו! אכן, מעולם לא שמנו לבנו לדבר הגדול הזה. הרגילות הפכה לפשיטות, ולא עלה בדעתנו שאפשר בכלל להיות בצורה אחרת...

            "שם שמים שהיה שגור בפיו" עולה בקנה אחד עם חיבת ה"ברוך הוא וברוך שמו" שהצבענו עליה לעיל, ועם חרדת ה"ברכה בשם ומלכות" דלהלן.

            פעמים רבות תמך הרבי את יתדות שיחתו בעובדה שעל עשייה מסויימת נקבעה ברכה "בשם ומלכות", או שבמועד פלוני נאמרה בו ביום ברכת 'שהחיינו' "בשם ומלכות". לצערי נשתכחו ממני הדוגמאות הספציפיות, אבל נותר בעיצומו הרושם שהשאירו דברי הרבי שנאמרו בתוקף ובעוצמה, אמירה שכולה הכרזה: אין אחרי "שם ומלכות" כלום!

            ומכאן למקרה מכאיב שאירע לו לרבינו פעם בעלייתו לתורה, שהבעל-קריאה הצביע על המקום הלא נכון, והרבי נאלץ לברך שנית. ברכה שניה זו "בשם ומלכות" לא באה בנקל, וגרונו של הרבי נחנק מבכי.

*     *     *

            חזרנו כמה פעמים על מושג "הילד הקטן", ונמשיך במעשה שהיה בילד קטן; בעקבות תביעתו התדירה של הרבי ל"הוספה" – תביעה שחזרה ונשנתה בכל הזדמנות ובכל התוועדות – כתב אחד מילדי אנ"ש לרבי, שהוא קיבל על עצמו לומר בכל יום את 'ברכות השחר' במתינות ובכוונה, מתוך הסידור.

            השיב לו הרבי בכתיבת יד קדשו: "החייתני, כמים קרים על נפש עיפה"...

            לולא דמיסתפינא הוי אמינא, שבמלים "נפשיות" אלו הסיט הרבי בעצמו קימעא את ה"מלבושים" הרבים שהסתירו אותו, וגילה חיותו מהיכן היא נובעת.

            אבל גם כאן יכולים אנו להמליץ את דברי קוהלת: "יש דבר שיאמר: ראה, זה חדש הוא! כבר היה לעולמים, אשר היה מלפנינו"; כבר מקדם קדמתה ניתן היה להבחין היכן "חיותו" של הרבי.

            מי ששמע את שיחותיו של הרבי בענייני "מיהו יהודי" או "שלימות הארץ" – לעולם לא ישכחן: היו אלו זעקות מנהמת הלב הכואב וכל עצמותיו אמרו "גיוואלד"! בשיחות אלו באו לידי ביטוי הפן המנהיגותי של הרבי, אהבת-ישראל לקרובים ולרחוקים ועוד ועוד.

            אבל מהן השיחות שבהן הרבי "התחייה" (אויפגילעבט)? היכן הוא מצא את "מקומו"? בשיחות של 'ביאורי רש"י'! באותה שעה אורו עיניו ובאותה שעה נהרו פניו! "כמים קרים על נפש עיפה"...

            מעין זה ניתן היה להיווכח בפגישותיו עם אנשים, שיותר הנאה וחיות היתה לרבי בשיחה עם רב בית-כנסת מהשורה השלישית, מאשר בשיחה עם מדינאי אוניברסלי מפורסם מהשורה הראשונה...

            מכאן לא רחוקה היא הדרך להביט בצורה שונה על כל פעילותו של הרבי, שהיתה – כפי שהעיד על עצמו – היפך טבעו ורצונו; עשרות השנים שבהן היה הרבי "ברשות הרבים" נפעלו בכח ציוויו של חותנו מוהריי"צ, ורק בגללו יצא הרבי לאט לאט מחדרו המסוגר ומארבע אמותיו שבהן היתה "חיותו".

את תחילתה של "יציאה" כפויה זו יש לראות, אולי, בשעה שנצטווה להתוועד עם אנ"ש בעתים מזומנות ובעיקר ב'שבת מברכים', ומאותה שעה היה זו עבורו "חוק ולא יעבור". שוב לא סטה ממנהגו זה כמלוא נימה, והיה "מוסיף והולך" עד להקרבת נפשו וכל עצמותו למען הכלל.

*     *     *

            מתוך "הדברים הגדולים" נשוב אל הדברים "הקטנים", שבהם עסקינן. ולא נחרוג מכתלי בית-המדרש:

            שכך ראינו גם אצל הרבי, שאף ברגעים המרוממים ביותר לא היה נקל בעיניו לעסוק גם ב"זוטות"; בסיום ההתוועדויות, אחרי שעות ארוכות של דברי תורה, ברגעי השיא של השירה והשמחה, היתה משתררת לפתע דממה והרבי היה מכריז: אלו החייבים לברך 'ברכה אחרונה' ודאי יברכו...

            כל שאר ההכרזות היו מוכרזות על-ידי הממונים המיועדים לאותו דבר, שגם הם היו פועלים על-ידי רמיזה שרמז להם הרבי. אבל את ההכרזה אודות 'ברכה אחרונה' לא הפקיד הרבי בידי איש, והוא בכבודו ובעצמו היה משמיע אותה לרבים.

            "גבאות" (או "שמשות") נוספת נטל הרבי על עצמו, והיא, סידור הספרים כהלכתם בדרך הילוכו; פעמים אין ספור היה הרבי מבחין בספרים המונחים שלא כראוי, והיה טורח לסדרם: היה מוריד סידור מעל-גבי חומש, שקית של תפילין או חתיכת נייר שהיו מונחים על-גבי סידור, או ספר כלשהו שהיה מונח בצורה הפוכה והרבי הניחו ופניו כלפי מעלה.

            וכן הקדים את כבוד בית-הכנסת לכבודו, ולא פעם הרים בעצמו חתיכת נייר או בדל סיגריה שהיו מונחים על ריצפת בית-הכנסת...

*     *     *

            נחזור על הראשונות: לא באנו להגדיר "מהו רבי" ומהי עצמותו, אלא רק להאיר נקודה אחת שלא הכל זכו להכירה.

            חסידים נהגו לומר, שאפשר לו לחסיד להביט על הרבי ימים ושנים ולא ללמוד ממנו מאומה! שהרי גם אם יראהו לומד יומם ולילה לא פסיק פומיה מגירסא, עלול הוא לומר בלבו: מה בכך? הרי הוא "רבי"! ואילו אני בשר-ודם פשוט...

            אבל אנחנו בחרנו להתמקד דוקא בדברים "פעוטים"; לא "זהו הרבי!", אבל "גם זה"...

            אלו דברים שניתן וצריך ללמוד מהם, ואלו הם הדברים שהרבי אהב שיעניקום לו כ"מתנת יום הולדת".

            ולוואי שנזכה גם אנו למה שזכה אותו ילד קטן, וגם לנו ישיב רבינו: "החייתוני"...

 

                                                (כפר חב"ד גל' 991)