ב"ה, מוצש"ק תרומה, תשס"ז

לידידי היקר הרה"ג שליט"א,

מאז שיחתנו בליל ש"ק, דבריך טורדים את מחשבתי, ואני מסתבך בהם עוד ועוד ככל שאני מנסה להבין.

עד כי לרוב הלחץ והדחק אני נאלץ לחשוב אחת מהשתיים: או שאך שחוק והיתול היו דבריך, או שבינתי נסתרה.

מי כמוך יודע יקרה של תורה, הנחמדים מזהב וגו' יקרה היא מפנינים וגו' כל חפציך לא ישוו בה וגו', ואיך אוכל להבין או להאמין שעלה במוסכם למכור מחציתה, ואפילו אילו היה מדובר בכל הון שבעולם?

וה"ה לחלק בעוה"ב. אילו הוי סבירא לן שעוה"ב אין בו אלא אכילה ושתיה, היינו יכולים להבין את הוויתור על מחציתו. אבל אחרי שידענו שהוא ההנאה מזיו השכינה, וידעינן את החשבון הנעשה בס' החסידות ע"פ הגמ' מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי, שכדאי להישרף זמן וזמנים באישה של גיהנם כדי לזכות להארה כלשהי מזיו עוה"ב. וכתב הרמב"ן בהק' לפי' איוב )מובא באגרת התשובה בתניא( שאפילו יסורים של איוב שבעים שנה אין להן ערך כלל ליסורי הנפש שעה אחת בגיהנם. ושום אדם 

לא היה מוכן לסבול יסורי גיהנם אפילו שעה קלה, עבור ההנאה הגדולה ביותר שבעוה"ז, אבל תמורת זיו עוה"ב כדאי וכדאי ומוטב דלידייני' כנ"ל.

וכאן, לפתע, ויתור על מחצית עוה"ב תמורת אין ואפס?

האם אפשר לצייר בנפשנו את השהייה בעוה"ב, הנאה בהשגות אלוקיות אשר אין להן שיעור ואין חקר, ולפתע להתגרש משם למשך זמן בגלל המכירה הנ"ל?

או להיות בהיכלם של הבעל שם טוב, הרבי מלובלין, חידושי הרי"מ, השפ"א, האמרי אמת, הבית ישראל וכו' ליהנות מזיו תורתם ועבודתם, עד לרגע שבו יכריזו עד כאן ותו לא, בגלל הסכם השותפות?

הרי אין לשער גודל העגמ"נ ר"ל. ובה בשעה לא תעזור החרטה העמוקה ביותר, ואין אחר מעשה בי"ד כלום.

האם מצינו שאנשים בעלי צורה מכרו חלקם בעוה"ב תמורת פרנסה גשמית? ידועים אנשי שם לרוב שחיו בצער ובלחץ ר"ל, ובוודאי היו יכולים להחיות את נפשם באמצעות מכירת פיסת עוה"ב כלשהי, אבל לא שמענו על כך מעולם כמדומני.

בסיפורים ידועים שני מקרים של מכירת עוה"ב: הרה"ק המאור עינים מטשרנוביל שמכר את כל העוה"ב למי שהתנדב סכום נכבד לבניית מקוה, ומקרה נוסף של גביר קל שבקלים שמכר את העוה"ב שלו בדרך שחוק )ואח"כ התחרט(.

אבל לא מכירה לשם פרנסה. והרי לא הגעת ח"ו עד פת לחם ר"ל. היתכן שדיברת ברצינות?! ואם תאמר, הרי לנו מעשה רב של יששכר וזבולון?

נראה לחלק בין הימים ההם, שאלמלא תמיכתו של זבולון לא היה יששכר יכול לעסוק בתורה, והיה גווע ברעב. ולמען קיום התורה מסרו נפשם ומסרו חלק מעוה"ב )כעין המס"נ הנ"ל של המאור עינים(.

אבל בזמננו אין ח"ו מצוקה כעין זו, ושום ציבור לא יתן לת"ח לגווע ברעב ח"ו.

ובטוחני שבכח תורתך תוכל למצוא תירוצים טובים עוד יותר.

ואגב ענין עסק התורה מתוך עוני ר"ל, אני נזכר בסיפור על האב ובנו מצדיקי זידיטשויב )...( שעסקו כל הלילה בתורה, וכשהאיר היום רצו לטעום משהו להחיות נפשם, אך ביתם היה ריק, ולא מצאו אלא ציקי קדירה שהצליחו לגרד קצת משאריות הדייסא שבדפנות הכלי.

אז פנה אחד מהם אל השני ושאל: הרי קיי"ל כל העוסק בתורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום, והיכן הוא החוט של חסד במצב השפל שבו אנו שרויים?

השיב לו: בלילה הבא נשב שוב ונעסוק כל הלילה בתורה, וזהו החוט של חסד...

ראיתי פעם במכתב מאחד מאדמו"רי גור, שכותב )בילדותו כמדומני(, שדרכם של מקבלי מכתבים, שאע"פ שמכירים היטב את הכותב ויודעים שאינו שייך ואינו מחזיק כלל במדריגת העניינים הללו, ואילו היו שומעים זאת ממנו בע"פ לא היו מתרשמים כלל וכלל, אבל כשזה במכתב זה אחרת, ויכולים להאמין שהוא מחזיק במדריגת

הדברים שהוא כותב עליהם...

אבל בנדו"ד ודאי לא תחשדני שיש בי ח"ו מאלו הדברים, לא מיני' ולא מקצתי', שהרי איני עוסק בתורה כלל, ובוודאי שלא מתוך הדחק ח"ו.

ולא קאתינן אלא לדרשה. ומרוב בושה לא חתמתי את שמי.