קורוסטן – האווירה שקדמה לוועידה

 

            במשך כמה שבועות הבאנו לקוראינו את הפרטיכל של "אסיפת הרבנים" שנערכה בקורוסטן, אבל אווירת התקופה לא הודגשה דייה. קראנו על אירועים מקומיים מצערים, אבל לא למדנו מכך על עשור שנות רדיפה ומצוקה שקדמו לאירועים אלו.

            בפרק הנוכחי ננסה לתת תמונת-מצב של אווירת אותם הימים שבהם נקראו הרבנים לוועידה זו. תמונה זו היא חלקית ואקראית, כפי שהיא עולה ומשתקפת מהעיתונים ה"יהודיים" של ברית-המועצות. את אווירת הלעג והמשטמה לכל הקדוש והיקר מרגישים אנו היטב, אבל כמובן שאין בעיתונים דיווח כלשהו על מאסרים, רדיפות, סגירת מקוואות וכד'.

*

            על מצבה של היהדות ברוסיה בשנת תרפ"ד – למעלה משנתיים קודם האסיפה – ניתן להתרשם מדברים שכתב הרב זוין ע"ה מנובוזיבקוב, אל הרב אברהם חן, רבה הקודם של העיר, שבאותה שעה כבר היה בחו"ל (בצופוט הסמוכה לדנציג).

            וכך כותב הוא בי"א ניסן תרפ"ד:

            "..הוי ידידי: כנראה אין אתה יודע כלל מצערן של היהודים במדינתנו, במה הם מתפרנסים (פרנסה רוחנית) ובמה הם ניזונים (מזון רוחני). ובכן אפוא ליהוי ידוע לך: זה יותר מחמש שנים שלא ראינו בעינינו שום מלה עברית נדפסת! סגורים ומסוגרים הננו באין יוצא ובאין בא, איננו רואים ואיננו שומעים ואיננו יודעים מאומה מכל הנעשה והנשמע בעולם היהודי שמחוץ למדינתנו. אפילו ע"ד הכנסיה הגדולה של "אגודת ישראל" ידענו רק ע"פ המאמר "חג לריאקציה" שנדפס בשעתו ב"ידיעות" הרשמיות. והוא הדין ע"ד הקונגרס הציוני.

            "הוה עובדא בקיץ העבר שהרב מזא"ה ממוסקבה השאיל לי על ימים אחדים ספר עברי אחד. שאין לו שום ענין כלל לפוליטיקה.. והזהירני שזהו האקזימפליאר היחיד ומיוחד שנתקבל במדינתנו בדרך נס...

            "מכותלי מכתבך ניכר שאין אתה שבע רצון גם ממצב הרוחני של היהדות האשכנזית בעירך. ואנחנו פה הן מקנאים הרבה בה! האמנם חוזרת ונשנית האגדה הישנה של מקום קבורת משה רבינו ע"ה, רק באופן מהופך: לכל אחד ואחד נדמה שקבורת היהדות, חלילה, היא פה, וחייה האמתיים שם?

            "שואל אתה על "חיי העיר". קו מבדיל צריך להעביר בין העיר הישנה ובין העיר החדשה, כלומר: האבות והבנים. ואין זו אותה המחלוקת התדירה של האבות והבנים; לא מינה ולא מקצתה. אין כאן לא מחלוקת ולא דין-ודברים, אלא פשוט נפסקו לגמרי היחוסים הרוחניים. איש לעברו!

            "וכמדומה שההיסטוריה הישראלית אינה יודעת כמעט לספר מדור שבניו רחקו לגמרי מהיהדות כדורנו זה פה. בני הדור הישן עודם מצויים בבתי-כנסיות ובתי-מדרשות, אבל חסרה ההתענינות החיה. בנובוזיבקוב מורגשת אמנם דוקא התענינות צבורית יותר מבערים אחרות. בחורף הנוכחי נתאשרה פה ע"י השלטון הפלכי קהילה דתית יהודית עם ס' תקנות שלה, אבל בין חבריה ועסקניה לא ימנו הצעירים.

            עוד כותב אליו הרב זוין במכתב נוסף, מיום כ"ח סיון תרפ"ד:

            "בזמן האחרון הורע מאד המצב החומרי של אחינו במדינתנו לרגלי המסים והארנויות שרבו למעלה ראש במדה שכמוה לא נהיתה ולרגלי הקואפרציות השונות. בנוגע להמצב הרוחני.. הנגעים עומדים בעינם וגם פשה יפשו.

            וביום ד' אלול שלאותה שנה:

            "זה שבועות אחדים שבעיר קלינצי נגזל בית-המדרש הגדול ע"י השלטון המקומי לצורך איזה מוסד. בקיץ העבר עשו כן גם פה לבית-המדרש "בית יעקב", אך אז היתה זו מגיפה עוברת בכל מדינתנו.. המצב החומרי של אחינו בזמן האחרון הוא מדוכא מאד מאד, וידל ישראל מאד. ע"ד המצב הרוחני מוטב לבלי לדבר. מן השמים ירחמו!

            עד כאן ממכתביו של הרב זוין ע"ה. אין בדברים אלו חידוש גדול לכל היודע את מצב היהדות ברוסיה באותן שנים, ולא באנו אלא להוסיף פרטים בלתי-ידועים לכלל הגלוי וידוע.

*

            נתמקד עתה בחודשים הסמוכים לעריכת ועידת הרבנים בקורוסטן, שנפתחה בי"ח מרחשון תרפ"ז (26 באוקטובר 1926).

            לפנינו לקט תקצירים מכתבות שנתפרסמו בשניים מהעיתונים הראשיים של הייבסקציה, "דער עמעס" המוסקבאי ו"דער שטערן" החרקובי.

שפתם של עיתונים אלו היא "אידיש", אלא שכל המלים שמקורם עברי נכתבו שם בכתיב ה"ייבסקי" המושתת על העיקרון שאין להותיר בלשון המדוברת זכר ללשון העברית, ומכאן העיוות המכוון של המלים העבריות. יתכן והיתה בכך גם כוונה לשים ללעג את המלים הללו ואת המטען הרוחני שהן מבטאות, ודוקא משום כך הבאנו כמה מצורות נלעגות אלו, המשתלבות היטב בכל הקטעים דלהלן הבאים להראות את אווירת הלעג והמשטמה שזרעו עיתונים אלו.

כשנתוודע למצבם העגום של היהדות והיהודים באותה תקופה, שפל מצבם של הרבנים ושאר ה"כלי קודש" ("קלייקוידעש" בעגת העיתונים) והמלחמה הגשמית והרוחנית שבה הם היו נתונים, נבין טוב יותר את החידוש שבקיום "ועידת רבנים" בעיצומה של תקופה זו, ונשתאה אל מול תעצומות הרוח שלהם נזקקו מארגני הוועידה ומשתתפיה.

הקריאה בעתונים מלמדת גם על התנאים שבהם נאלצו לקיים חדרים וישיבות מחתרתיים, בהיותם רדופים ממקום למקום, לא רק על-ידי השלטונות, אלא גם על-ידי אחיהם היהודים. שהרי יהודים היו אלו שהזדרזו לפרסם בעיתונות על קיומם של "אונטערערדישער כאדראים און יעשיוועס" (חדרים וישיבות מחתרתיים) בעיירת מגוריהם!

כאמור, לפנינו תקצירים בלבד מ"מבחר הפנינים" שדלינו מהעיתונות, וגם הם אך ורק מהחודשים הסמוכים לפתיחת הוועידה.

*

"די קליי-קוידעש בא דער ארבעט" (כלי-הקודש בעבודתם) היא כותרת שגרתית בעתון "דער עמעס", ולהלן שתי 'כתבות' שעוטרו באותה כותרת; הראשונה (מיום 2.7.26) עוסקת במעשיו של הר"ר בער גרינפרס, מרבני אנ"ש, שנמנה עם משתתפי ועידת הרבנים בקורוסטן. וכך מדווח מ' ראסינסקי מ-ראמען:

ה"קלייקוידעש" אינם מוכנים ש"יקלקלו" את בניהם ויעשום ל"גוים". בראשם עומד אחד בשם גרינפרס שנלחם על "קידעשאשעם" (קידוש השם). הוא דואג לחדרים ולישיבות, אוסף עבורם כסף ומביא תלמידים. אף שמסרוהו למשפט לא איכפת לו. למען התורה "הקדושה" הוא מוכן להיאסר.

בערבי שבתות וחגים הוא מאיץ בקונים ובמוכרים לסגור את החנויות. פעם ניסה לעשות זאת בדרכים אלימות, עד שחטף מכות במקל. עכשיו הוא רק מאיים בעונשו של גיהנם... בית-מלאכה קואופרטיבי לסיגריות הפסיק לעבוד בשבת בגלל התערבותו של גרינפרס... הוא נחל ניצחון גם ב"חזית החוץ", כשהשפיע על סנדלר רוסי להתגייר.

"כך עובדים אצלנו ה'קלייקוידעש' בכל החזיתות".

            הכתבה השניה, מהמושבה רובנופול (מחוז מריופול), שבה לא היה שוחט במשך תקופה ארוכה. לבסוף נמצא שוחט שהוא גם "באל-טפילע ומאגיד". משכורתו: 35 רובל לחודש ועוד שטח אדמה גדול. עבור בית-הספר לא היתה קרקע, אבל עבור השוחט מצאו!

            כשהשוחט הרגיש שהוא עומד על קרקע מוצקה, מיד ניגש לעבודה: התחיל להטיף לבניית מקוה ופנה להתעסק עם הצעירים "שסטו מדרך הישר".

            תיאבונו של השוחט גדול, אבל כנראה שהוא שכח היכן הוא חי ובאיזו תקופה! אם הוא רק ינסה לבצע את "תוכניותיו", יזכירו לו...

*

            סחיטת הכספים היא, כנראה, המוטיב הנפוץ ביותר בהשמצת הרבנים; בדיווח מהאמיל ("דער עמעס", 15.7.26) מספר שלום לוין, על הקהילה הדתית שנוכחה לדעת כי המס שהוטל על הקצבים אינו מספיק לכל צוות ה"קלייקוידעש", לפיכך העלו את נטל המס. הם שכחו שבית-השחיטה הוא של הממשלה!

            בתגובה הודיעו הקצבים לקהילה שמעתה הם לא ישלמו כלום,  הם מוותרים על ה"מאשגיכים" ואין הם זקוקים ל"העכשיירים" שאינם מעניינים איש. החליטו ה"טאלמידיי כאכאמים" לפנות לרשויות שלהן שייך בית-השחיטה – שהן בוודאי מעוניינות להגדיל את הכנסותיהן – ולהציע להם עיסקה: הם עצמם יגבו את המס, 80% ממנו תקבל הקהילה (עבור "ראבאנים, שאכטים ומאשגיכים") ו20%- הרשות.

            בנוסף לכך הם גם מבקשים, שהרשויות יפקחו על הקצבים שלא יביאו בשר מ"שחיטת חוץ", וכן שלא יכניסו לבית-השחיטה שוחטים שאינם מאושרים ע"י הקהילה.

            כך חשבו "סוכניו של הקב"ה" 'לקנות' את הרשויות, כפי שהיה נהוג בעידן הישן בתקופת הצאר. אבל הרשות הודיעה ל"סוחרים הקדושים", שהם רואים בכך נסיון לחדש את ה"קורובקע" (מס-הבשר), דבר שהפועלים היהודים לחמו נגדו במשך שנים רבות. לפיכך דוחה הרשות את הדרישות המחוצפות של הקהילה, ומודיעה שלא תוסיף לנהל אתם משא-ומתן.

            בכותרת "א מאיסע מיט 'כליצע'" (מעשה בחליצה), מדווח י"א וואלאוואי מטשקנט על הרב מאירוביץ מטשקנט שיודע היטב כי "טוירע איז די בעסטע סכוירע" (התורה היא הסחורה הטובה ביותר), שסחט כסף רב מאלמנה תמורת סידור חליצה.

עקב כך ערכו "האפיקורסים" ערב מיוחד שהוקדש לשני נושאים: העדר זכויות האשה בדת היהודית, ה"מאיסים טויווים" ("מעשיו הטובים") של ה'שטריימל' מטשקנט ("דער עמעס", 18.9.26).

*

"דער שטערן" האוקראיני אינו מפגר אחרי "דער עמעס" המוסקבאי, והוא מדווח על אירועים "דתיים" באיזורים ש"בשליטתו":

בדיווח מנארינסק (מחוז קורוסטן) נמסר על העיירה קסאווערוב ששכרה רב, ואותו רב, אחרי שאסף בעיירה מעות-חנוכה לרוב, נעלם! יש מועמדים רבים למלא את מקומו, שהרי הכנסותיו של הרב רבות הן: נרות, שמרים ושליש מהכנסות השחיטה... (10.8.26).

עוד מדווחים על הנעשה בעיירות סמינובקע וגרודזיסק, על סחיטת הכספים מההמונים למילוי כיסם של ה"ראבאנים, כאזאנים, מאגידים, כעוורע קאדישע, מיקווע", וכן לעריכת סעודות שבהם שותים לשכרה.

הכותב מזכיר גם את הכסף הנאסף עבור הישיבה המחתרתית ("אונטערערדישער יעשיווע") שבקרימנצ'וג – שעוד נקרא עליה בהמשך.

ומסקתו: הגיע הזמן לטהר את העיירות מ"כעוורע קאדישע" והטאקסע ויתר הדברים הרקובים, הפורחים עדיין בעיירה הסובייטית (5.9.1926).

*

            המלחמה ב"חדרים" (להלן: "כאדארים") עמדה בראש מעייניה של ה"ייבסקציה"; להלן שני דיווחים בענין זה, שניהם מ"דער שטערן":

            "א כיידער, ווי אלע כאדארים" (חדר ככל החדרים), כך מוכתרת הרשימה המתארת את ה'חדר' שבמחנובקע (מחוז ברדיצ'וב). הכותב מתפלא על שבעיירה סובייטית מובהקת זו, שבה איגוד בעלי-מלאכה, תא מפלגתי, בית-ספר ממלכתי, "פיונרים" ועוד, בכל זאת נמצאות בה גם "פינות מימי-הביניים, עם כל הזוהמה והריקבון": חדרים צרים, מלוכלכים ומזוהמים, בסימטא צדדית, והם מלאים עד אפס מקום בילדים קטנים שמכנסיהם קרועים, וחולצותיהם שמזמן לא כובסו מזוהמות ומטונפות. מה זה? "א כיידער"! מהטיפוס הישן, עם רבי ומגלב בידו, ושאר כל הסממנים של "כיידער". הרבי צועק והילדים אחריו: "שמא איסראעל"! (שמע ישראל).

            והייבסקציה? הם כבר ציוו מזמן לסגור את ה"כיידער", אבל ה"מעלאמעד" אינו מציית. ואולי משאירים את ה"כיידער" במחנובקא כ"מסמך היסטורי"? (15.7.26).

            "צריכים לעשות 'סוף' למגלב"! – מכריזה כותרתה של הכתבה מטעפליק (מחוז אומאן): אצלנו בעיירה ניתן עדיין לשמוע קולות חנוקים של ילדים בוקעים מן המרתפים. אלו הם ה"כאדארים" שמלמדים בהם בשיטה הישנה, והרבי מלקה במגלבו על גבם של ילדים רכים. ה"מעלאמדים" נקראו כבר כמה פעמים אל המועצה וחתמו על התחייבות לעזוב את ה"כאדארים". "צריכים להעמיד אותם לדין"! (26.8.26).

*

בעיתון "דער שטערן" התפרסם מדי כמה שבועות מדור "תמונות מהפרובינציה", ובו מיקבץ תיאורים מגוחכים של "פרומאקעס" שונים ואירועים "דתיים"; להלן תקציר מהחודשים אב תרפ"ו – תשרי תרפ"ז (15.7.26; 11.8.26; 11.9.26; 3.10.26):

יצרן הסבון ב-ינושפול (מחוז ברדיצוב) רצה לבטל את השותפות שהיתה לו עם השוחט: מדוע שהוא יעבוד קשה והשוחט יקבל חלק מהרווחים רק בגלל סכום כסף שהשקיע, ובפרט שהשמועה אומרת שכסף זה נלקח מ"מעות חיטין" ומכספם של עניים?! בית-הדין של בעלי-המלאכה עמד לצדו של היצרן, ואם השוחט לא יציית וימשיך לעכב אצלו את כלי העבודה, יפנו לבית-המשפט העממי; השוחט במניטקובא (מחוז מוהילוב) הפסיק לשלם לרב את חלקו בהכנסות, והרב אסר את שחיטתו. התושבים אינם זקוקים בכלל לשוחט, אלא רק שהעוף יהיה שחוט, ולא איכפת להם מאיסוריו של הרב. ברוב כעסו של הרב הוא נתן גט לאשתו; באלעווסק (מחוז קורוסטן) שברו את המונופול שהיה לרב על מכירת השמרים. הרב הטיל 'כיירעם' על השמרים הנמכרים בחנות, אבל הציבור אינו מתרגש וממשיך לקנות שם.

את קרסנוסטב (מחוז שפטיבקא) מציפים חזנים, שלושה-ארבעה בשבוע, ונערכת עבורם מגבית. מי צריך אותם בכלל?; ירידת המחירים של "גוטע אידן": אחד מהם שבא ל-באר (מחוז מוהילוב) דרש מאשה אחת תמורת "תיקון" שנתן לה להיפקד בבן זכר, רק פשטידת אטריות שבה ח"י ביצים. "א מעציע"! (מציאה); אבל לדאשוב (מחוז ויניצא) האנטי-דתית אין באים "גוטע אידן", אלא נואמים. אחד מהם הירצה במשך ארבע שעות והוכיח שאין אלקים, אבל הרב "החפשי" חיים מלצוב טען, שיש אלקים, אפילו אם מכנים אותו בשם "חומר" ("מאטעריע"). "דאשוב אינה באר"!

רבה של ניעז'ין, ליפשיץ, סיפר במכתב לאמריקה על מצבה הרוחני של עירו, שהייבסקים טימאו אותה, אין משלמים לו שכירות, מתחתנים כגוים ואין שואלים לדעת הרב, המקוה מקולקלת וכו'. הרב איים על אנשי קהילתו בעונשים חמורים, וכתוצאה מכך מת עגל-בכור שהמליטה העז של השמשית. הרב ציוה לקבור אותו במקום המכובד ביותר, ליד קברו של שניאורסון, ואף ערך עליו בשבת הספד בבית-הכנסת. בהספדו אמר הרב, שהעגל מת בגלל חטאי הקהל; בית-הכנסת של שפולא נשרף ע"י הדניקינים. אח"כ לקחו השלטונות את אבניו וריצפו בהם את הכביש. אחד היהודים גידר את השטח הריק וזרע בו תפוחי-אדמה. החלו לבוא אליו יהודים דתיים וסיפרו לו שהם חלמו כי שדים יציקו לו ולמשפחתו, היהודי הפשוט שמע אותם, והמשיך לאכול את תפוחי-האדמה הטריים שכבר צמחו. בינתיים הוא מחפש מישהו שיוכל "פויסערכאלעם זיין" (לפתור חלום).

רבה של מז'יבוז' עקר לאמריקה, מפני שה"עסקים" שלו בעיירה נחלשו. עכשיו התושבים חלוקים בדעתם אם אפשר לוותר על רב, או שמא צריכים רב "לכפרות"; יהודי שבא לבית-הכנסת בדיוק לאמירת "קעדושע" ומכר את זכותו זו תמורת מחצית הרובל, שלח לקנות משקה, שתה וברח מבלי לשלם; "לאמעדוואווניק" (ל"ו-ניק) שבא לניעז'ין, הלך בדרכים נלוזות והתנהג בפריצות, ודוקא הוא הצליח לאסוף כסף לבניית מקוה.

תיאור ה"מאלקעס" (מלקות) שאחר ה"אל כעט" (על חטא); שוחטים שתובעים עבור השחיטה מחצית ממחיר העוף ("מתי כבר יעשו לזה סוף?"); הרבי מטשרנוביל עושה יד אחת עם אנשי החברה-קדישא לסחיטת התושבים עבור הרחבת ה"בייסוילאם" (בית-עולם); שוחט שחשד במטפחת אדומה שהיתה ענודה לצווארו של "פיונר", שהיא מטפחת-האף האדומה שלו זרועת-הטבק שאבדה ממנו.

*

ועוד מאותו עיתון (31.10.1926): זליקמן וש' גורדון מדווחים מהעיירה גרודזיסק שבפלך קרימנצ'וג – בכותרת "פינה שממתינה למטאטא" – ואנו קוראים על הצעדים שננקטו כדי "לסבייט" את העיירה: בית-העלמין נחרש ונזרעו בו תפוחי-אדמה, מאפיית המצות נסגרה לפני פסח ובית-הכנסת ננעל.

*

עם פרוס החגים, בכ"ח אלול תרפ"ו (7.9.26), נתפרסם ב"דער שטערן" מאמר בשם "רעליגיעזע יאנטויווים און אנטירעליגיעזע פראפאגאנדע" (החגים הדתיים והתעמולה האנטי-דתית); לטענתו של הכותב, בעבר היתה נחוצה מלחמה אנטי-דתית בשתי חזיתות, האחת נגד "כאדארים ויעשיוועס" והשניה נגד פאנאטיות ודעות-קדומות, וקו-החזית היה הלוחמה בחגים הדתיים.

            כשהחלו ממשמשים ובאים החגים, היתה מתעוררת המלחמה לתחיה בכוחות חדשים, והכל כדי לנקות את הדרך ולהכינה לקראת תרבות סובייטית יוצרת.

עתה – טוען הוא – כבר אין צורך ב"מלחמת החגים", התעמולה כבר עשתה את שלה; אם בעבר היה הפועל הפשוט מרגיש כחוטא כשהלך לעבוד ביום חג, היום זה הפוך, ואם הוא ילך ל"בעסמעדרעש" (בית-מדרש) במקום לבית-החרושת, הוא יראה בזה עבירה נגד הסביבה והחברה.

            לפיכך התעמולה הנרחבת נגד החגים הדתיים הפכה למיותרת, ויש לנצל את הימים הללו להרחבת ההשכלה הכללית בקרב ההמונים, בפרט בעיירות הקטנות ששם אין עובדים בחגים הדתיים מסיבות שונות. בימי החגים יש להרבות באירועים תרבותיים, קונצרטים, ערבי-ספרות וכד'.

            בקרב האיכרים צריכים לנצל את ימי החגים להעמקת התודעה החקלאית, ויש להצביע על הקשר שבינה לבין האגדות והסיפורים על החגים.

            המלחמה האנטי-דתית שניהלה המפלגה בשנים הקודמות נחלה הצלחה גדולה. ההסברה הקבועה ממשיכה לעשות את שלה, ולא צריכים לשבש את החיים היומיומיים בתעמולה מיוחדת לחגים.

            עד כאן הטיעונים הבאים לצמצם את התעמולה נגד החגים. אבל כנראה שהמערכת היתה סבורה שאין לנוח על עלי-הדפנה, והמלחמה חייבת להימשך; באותו גליון מתפרסם מאמרו של ל' גולדין "ראשעשאנע" (ראש-השנה), מאמר ארוך בן למעלה מ1200- מלים, ובגליונות הבאים – לקראת המועד – עוד שני מאמרים ארוכים מאותו כותב על "יאם קיפער" ו"סוקעס".

הכותב "מפריך" את הפירוש שנותנים האורטודוקסים לחגים, וזאת מכח קושיות "למדניות": מדוע אין תוקעים בשופר גם אחרי ראש-השנה עד גמר החתימה בהושענא-רבה? מדוע צמים רק ביום-הכיפורים? אלא, ש"לאמיתו של דבר" עולה מה"ביבליע" שהתקיעה בשופר היא כדי להבריח את הרוחות הרעות שבתחילת חודש תשרי המבשר את השלכת, החורף, הקור והשממון. ורק הרבנים הם שהפכו את היום הזה ל"יאם האדין" (יום הדין)...

ומהו "יאם קיפער"? העיון ב"טאנאך" מוכיח שחג זה "צעיר" מהאחרים, וכדברי ה"טאלמודיסט ראבאן שימען בען גאמליעל" שהיה זה יום ריקודים לבנות ירושלים, שאז נגמרה עבודת השדה ונתפנו לשידוכים. זכר לדבר נותר ב"שמחת בית השואבה" שחוגגים במוצאי יום כיפור... ויום שמחה זה נהפך לעצב משעה שנחמיה גזר תענית בכ"ד בתשרי... אחר-כך אימצו הכהנים את היום הזה ליום תשובה, כדי "לעשות כסף" מההמון החפץ בהיטהרות מעוונותיו, ושינו את התאריך לעשירי בתשרי. "ראבאן שימען בען גאמליעל" גילה לנו את ה"סאד מהכיידער"...

גם הישיבה ב"סוקעס" אינה אלא אמצאה של הכהנים המאוחרים, ששירבבו את הפסוקים הללו ל"טוירע". הכל כדי שהכהנים יוכלו להתעשר מהעם העולה לירושלים בשלושת הרגלים "שקבעו להם הכהנים", וכדי להקל על העם ולהרבות את מספר העולים, הציבו סוכות בדרכים למנוחת העולים לרגל. במיוחד הקפידו על כך ב"חג האסיף", שאז ידיהם של העולים מלאות כסף ומזון והם מוכנים לתרום הרבה לכהנים, לפיכך השתדלו להחזיקם בירושלים שבוע שלם ולא רק לילה אחד כבפסח... והיכן ישכנו את כל העם שבא לירושלים? בסוכות...

            זו היתה "הכשרת הקרקע" לקראת החגים. ועל מה מדווחת העיתונות היהודית-סובייטית אחרי החגים?

            על כך קוראים אנו ב"דער עמעס" (18.9.26): בתגובה לפנייתה של הקהילה הדתית בקאנאטאפ אל השלטונות, בבקשה לשחרר את העובדים היהודים מעבודתם בראש-השנה וביום-כיפור, התאספו הפועלים היהודים ונקטו בפעולות שיוציאו ל"קלייקוידעש" את החשק צו "להגן" על ענייניהם של העמלים היהודים.

בהחלטה שנתקבלה קול-אחד מחו הנאספים על הפרובוקציה של "נציגי הקב"ה" בקהילה הדתית, ועל "מעשיהם השחורים של בעלי-הטובות ('באלע-טויוועס')", וכל הפועלים התייצבו לעבודתם בראש-השנה.

"החלטת-המחאה דורשת להעמיד לדין את האנשים שהיתה להם העזה לדבר בשמם של הפועלים שלא יפו את כוחם".

            ואילו בעיירה קרסנופוליע (פלך קלינין) נערך בלילו הראשון של ראש-השנה "ערב אנטי-דתי": אחד החברים קרא הרצאה על מהותם של החגים הדתיים, הרצאה מליאת-תוכן אבל – מתאונן הכותב מ' קורוטקין – היא לא היתה פופולרית דייה והקהל, שרובו צעירים, לא הקשיב לה... ("דער עמעס", 22.9.26).

            "דער שטערן" (19.9.26) מדווח על "יאמקיפער-אוונט" (ערב "יום כיפור") בחרקוב: בשעה שבעיירותיה הנידחות של פודוליה התאספו זקינות חסרות-שיניים שמטפחותיהם יורדות על אפן, יהודים ב"זופיצות" מזוהמות וזקנים מדובללים והיכו "אלכעט" (על חטא), בה בשעה נאספו 3000 עמלים יהודים למועדון "האינטרנציונל השלישי" בחרקוב לבלות יחדיו ב"יאמקיפער-אווענט". יהודים אלו התנערו זה מכבר מאווירת ה"יאמים-נויראים", ברגע שהם הפכו את בית-הכנסת הגדול למועדון. ועתה באו הפועלים ובני משפחתם לבלות כאן.

בחצר ניגנה תזמורת והוקרן הסרט "סטאצ'קא". בפנים הציגו חברי החוג לדרמה את "אוילעם-האבא" ו"כיידער" ('עולם-הבא' ו'חדר').

כבר מזמן לא נאסף למועדון זה קהל כה רב. כך בילו פועלי חרקוב את "יאמקיפער-טאג" בשמחה ובאחדות.

            ואילו בניעז'ין נערך "משפט", שבו העמידו לדין את... יום-הכיפורים! "דער עמעס" (25.9.26) יודע לספר על כל שכבות האוכלוסיה היהודית (כולל יהודים בעלי זקנים ארוכים) שבאו למשפט שנערך ביום-כיפור, ואשר במהלכו צויין שהמלחמה נגד יום-כיפור צריכה להתנהל תחת דגל עידוד התרבות בין העמלים והעמקת הלניניזם בקרב ההמונים.

            "דער שטערן" (12.10.26) מדווח מפי מ' בערין, על אירוע "חגיגי" בדניפרופטרובסק (יקטרינוסלב לפנים): כמה זקנים הלכו לבית-הכנסת מתוך "פרומקייט", ומעט בעלי-מלאכה מתוך רגילות. אבל ההמונים התכנסו בכיכרות ובמועדונים. להפתעתם שמעו פתאום את הרדיו מדבר באידיש!

מה שהייבסקציה יכולה!  מכתבי תודה הומטרו על תחנת הרדיו, על העיתון המקומי ועל הייבסקציה – שהרי היא זו שהגתה את הרעיון, ועל כך מגיע לה "א יאשער-קויאך"!

"נצלו את הרדיו להסברה פוליטית באידיש"!

(את הקטע הזה מלווה ציור המראה יהודים מתמוגגים מנחת, לקול הרדיו הבוקע מהרמקולים – כפרודיה על "כל נדרי": "קאל: ניט דריי – קיין ספאדעק!").

            על אירוע "חגיגי" נוסף שהתרחש בניקוליוב, יודע אותו עיתון לספר (8.10.26), שהן בראש-השנה והן ביום-כיפור היה "סקאנדאל" בבית-הכנסת שברחוב הסווסטפולי, היות והגבאי סירב לאפשר לסנדלר שטיינר להתפלל ב"מקאקעם קאדעש" זה. הוחלפו גידופים ומהלומות וגם הנשים השתתפו במהומה.

בית-המשפט קבע ששני הצדדים אשמים ב"סקאנדאל". ואגב כך ראו הכל את האווירה הלבבית השוררת בהיכל ה'.

*

הימים הנוראים הם "ימים טובים" לחזנים:

            ס' דיאגטמן מקראסנע (מחוז ויניצא) מתלונן על אנשי העיירה, ששכרו חזן לימים הנוראים בסך 200 רובל. "האם לא היה נכון יותר לתת את הסכום הזה לקולקטיב של הנוסעים בימים אלו להתיישב בחרסון"?! ("דער שטערן", 8.9.26).

            אך מה זה לעומת החזן שהגיע לוועליז' (פלך פסקוב) ודרש בשכרו לא פחות מ400- רובל! הוא לא הסכים להוריד אפילו פרוטה, והבעלי-בתים נאלצו להסכים לתנאיו. אלא שהוא לא הסכים להוסיף את הלילה הראשון של "סליכעס" בחינם, וכל העסק התפוצץ. הבעלי-בתים מתהלכים עתה כמסוממים: דבר קטן? הם נותרו ללא חזן! (ס' פומרנץ, "דער עמעס", 22.9.26).

            א' זרובינסקי מספר ל"דער שטערן" (12.10.26): בעיירה הענייה קאנעוו (פלך צ'רקאס), שאין לתושביה כסף עבור צרכי בריאות וקרן להלוואות, בכל זאת יש מספיק כסף עבור "מאגידים, באלדארשערס, כאזאנים" (מגידים, דרשנים, חזנים) ושאר "שווארצע יאר"! לעיירה באים "חזנים מפורסמים" שונים, המון העמלים מרחם על ה"פרזיטים" הללו ומוציא עליהם את הכסף שהרוויח ביזע. ועל עצמם אין הם מרחמים!

"הגיע הזמן לשים קץ לפגע החזנים"!

            ברוח דומה מדווחים י' ברנשטיין ונ' אלשאנצקי לעיתון "דער עמעס" (14.10.26), על החזן ששכרו הבעלי-בתים בעיירה טרנובקא (פלך אומאן), ושילמו הון רב עבור פיו הגדול, פה שכמעט בלע את כל בית-הכנסת. ולא נשאר כסף לתשלום שכר-לימוד עבור הילדים. "החזן נחוץ יותר, טוענים הבעלי-בתים"... (לדיווח מצורפת קריקטורה של החזן הבולע את בית-הכנסת).

*

            הגל הגדול של החרמת בתי-כנסת כבר עבר, אבל מתי-המספר שנותרו היו לצנינים בעיני כמה יהודים. בטענותיהם על העדר "מנין" יש לשמוע גם הד לטיעון החוקי, שהרשות לקיום בית-כנסת ניתן רק אם יש בו לפחות עשרים מתפללים!

ב"דער שטערן" (14.8.26) מתלונן הכותב, איש ראדאמיסל (פלך ז'יטומיר), על ריבוי ה'קלויזן' בעיירתו – ששה במספר: מאקאראווער, קאראסטענער, בויאנער ועוד, שבפתחו של כל אחד מהם מתנהל מדי יום ביומו דו-שיח קבוע: יונגערמאן, אולי תיכנס להשלים מנין למנחה? והלה עונה: אל תבלבל לי את המוח עם המנחה שלך!

מעט מתפללים, הרבה 'קלויזן', בה בשעה שבמועדון של בעלי-המלאכה צר המקום מהכיל את המתכנסים.

"האם אי-אפשר למסור את אחד ה'קלויזן' לרשותו של המועדון"?

            אבל ביאלוצ'קוב (פלך מוהילוב) הבעיה כבר נפתרה; שכך מדווח א' גורנביין ("דער עמעס", 6.10.26):

בית-הספר היהודי המקומי (של המפלגה...) סבל זמן רב מחוסר מקום. ועדת-התרבות ומספר ניכר של אזרחים יהודים הציעו לשלטונות, להסב למטרה זו את אחד מה"באטעמעדראשים" העומדים ריקים במשך השנה. ההשתדלות הצליחה, וניתנה הוראה לעשות את בית-המדרש למרכז-תרבות יהודי, אולם-קריאה ובית-ספר.

ה"קלייקוידעש" פתחו ב"וואיצאקו" (ויצעקו), אספו כסף ונסעו להשתדל בחרקוב לביטול ההוראה. כשלא הצליחו שם הפיצו שמועות כי מתים יבואו בחלום ויגרמו "מיסע מעשונע" (מיתה משונה) למי שיעז לקחת את בית-המדרש.

והנה, בדיוק למחרת היום שבו הוציאו מבית-המדרש את ה"סייפערטוירעס" (ספרי התורה), מת בנו של אחד הנוכחים שם. ה"קלייקוידעש" הפיצו שמועה, שאחד המתים בא בחלום לאלמנה מסויימת, ואיים שכל הילדים ימותו אם לא יחזירו את בית-המדרש!

איש לא נבהל מה"באבעמאיסעס" הללו, והמרכז התרבותי נחנך בחגיגיות. בפתיחה נכחו גם בעלי-מלאכה מבוגרים ונשותיהם, שהרגישו טוב מאוד בבית-המדרש לשעבר…

"שגיאה שיש לתקנה מיד" היא הכותרת לכתבה ב"דער עמעס" (15.10.26) על הנעשה בזינקוב (מחוז קמיניץ), שבה מדווח חבר המועצה המקומית על החלטת המועצה להחרים לצרכיה את ה'קלויז של הרבי', שרק לעתים נדירות מתאסף שם מנין. ו'קלויזן' נוספים יש בעיירה די והותר.

ה"קלייקוידעש" עשו "וואיצאקו" והחלו לנקוט באמצעים חוקיים וגם בפעולות הסתה, ואילו המועצה כינסה אסיפות פועלים אסיפות נשים שהחליטו להחרים את ה'קלויז'. ה"קלייקוידעש" אספו 50 חתימות והגיעו עד לרשויות המחוזיות, והמועצה מצדה אספה 500 חתימות.

לתדהמתנו נחלו ה"קלייקוידעש" ניצחון, אצלם "סאסן וועסימכע" (ששון ושמחה) ואילו בקרב המוני העמלים שורר יאוש עמוק. אין לנו מועדון ובנוסף לכך איבדנו עסקן מסור – מזכיר המועצה שפוטר בגלל התנהגותו בפרשה זו.

"במקרה זה טעו רשויות המחוז טעות גדולה, ויש לתקנה בהקדם האפשרי".

*

בכותרת "עונת השטריימל", מדווח "דער שטערן" (8.9.26) על שתי תופעות:

ז' דראבקין מהקולוניא איזראילווקע (מחוז זינויעבסקא) מספר במכתבו "הקלייקוידעש שבכפר", שלא רק צעירי הכפר השתחררו מהאמונות הדתיות, אלא אפילו חלק מהאיכרים המבוגרים, שכבר יוצאים בשבת לעבודת השדה. דבר זה הוא למורת-רוחו של הרב-מלפנים הלפרין, שלקראת "הימים הקדושים" בא לערוך תעמולה והכריז על "מבצע" לשיקום ה... 'קלויזן'!

יש לקיים פעילות הסברתית בענין זה, שהרי יש דברים חשובים יותר הזקוקים לשיקום – כגון בית-הספר היהודי למלאכה...

            ותושב דאשעב (מחוז ויניציא) – המכתיר את מכתבו בכותרת "דור חוטא", מספר על "ירידת שערו של השטריימל": פעם היו באים לעיירתם 'גוטע אידן' והיו עושים עסקים טובים, אבל כיום, כשהגיע איזה 'אייניקל' (נכד) ל"יאמים נויראאים", איש לא פגש בו, מפני שהזקנים והצעירים הלכו לבית-החרושת לצפות בסרט קולנוע.

*

פתחנו במכתבו של הרב זוין על מצבה העגום של היהדות, ונסיים בדבר נוסף שנמצאנו למדים ממכתביו, והוא, הסיכון העצמי שהיה לרב זוין בעצם השתתפותו בוועידה זו, ובפרט בהיותו הרוח החיה בניהולה.

במכתבו אל הרב אברהם חן מיום כ"ח סיון תרפ"ד, מספר הרב זוין על ההתנכלות שהתנכלו לו השלטונות באותן שנים:

            "בחודש נויאבר [=נובמבר] ש' 1922, ואני אז רב בעיר מגלין, באו אלי שני אחים להתדיין ע"ד סכסוך בירושה. ע"פ עצתי והשתדלותי עשו שלום ביניהם בביתי, והשתוו ביניהם ע"פ הסכמה הדדית גם ע"ד גוף הסכסוך באופן שלא הגיע הדבר אפילו ל"דיינות" שלי, והשתתפתי בהסכסוך רק בתור מתווך. להאחים האלה יש קרוב קטן "קומסומוליץ" [=חבר בארגון הקומוניסטים הצעירים], והלה הגיש את הדבר לפני ה"מפלגה" המקומית של רק"פ שהרב פוסק דיני-ממונות בין אדם לחבירו, וזו מסרה את הענין להשופט המקומי, שענש אותי ביום 3 מארט ש' 1923 לעבודת-כפיה לשלושה חדשים בעוון הסעיף 123 מספר העונשין!

            "הגשתי תלונה לה"גובסוד" [=בית-המשפט הפלכי] בהומיל, אע"פ שידעתי מראש שלה"גובסוד" ההומלי כבר יש טינדינציה [=מגמתיות] לשפוט את הרבנים בעוון זה, שכן נשפטו באותו פרק גם הרבנים שניאורסון ופערלאוו מהומיל (הם נענשו מבית-הדין לששה חדשים עבודה, אלא שה"עבירה" שלהם היתה קודם 7 נויאבר בקיץ 1922, וע"כ חלה עליהם האמניסטי' [=חנינה] ונפטרו בפועל מהעונש). כך היה, וה"גובסוד" אישר את פסק-הדין.

            "בקיץ ש' 1923 הייתי במוסקבה לרגלי עבודות צבוריות שאכמ"ל, והיוריסטים [=משפטנים] הגדולים דמוסקבה נשתוממו על עיוות-הדין בזה, כי הסעיף הנ"ל אינו ענין כלל למקרה כששני הבעלי-דין פונים מרצונם הטוב למי שהוא ואפילו לכהני-הדת, בבקשה לברר את סכסוכם (הסעיף הנ"ל אוסר על האורגניזציות הדתיות לרכוש להם זכיות של בית-דין, ועונש בעד זה עד 6 חדשים עבודת כפייה).

            "משפטי עורר אז הרבה את דעת-הקהל פה, כי הרי זה לא ללמד על עצמי יצא אלא ללמד על כלל הרבנים כולו יצא. הרב אהרונסון שהיה אז בברלין, כתב לי אז כי הוא יפרסם את דבר משפטי בהעתונות שבחו"ל. אחד מגדולי היוריסטים במוסקבה ערך אז בשבילי קובלנא באריכות גדולה להפרוקורור [=התובע] של הריספובליק ואני הגשתיה אליו. הקובלנא עשתה רושם. הפרוקורור של הריספובליקה אמר לי, כי הוא מסכים להקובלנא שלי וכי הוא שלח טלגרמה לעכב את מילוי הפסק ולשלוח למוסקבה את כל החומר של ענין משפטי. העתקה מהטלגרמה מסר לידי. כך היה: בית-הדין המקומי הוכרח לשלוח את כל החומר למוסקבה ולעכב את הוצאת פסק הדין לפעולות.

            "מני אז כבר עברה קרוב לשנה, וכבר שכחתי את כל המאורע. והנה פתאום – השוה בנפשך: בימים האלה קבלתי ידיעה ממגלין שהשופט המקומי קבל בחזרה את הענין שלי בשביל להוציאו לפעולות! הפרוקורור של הריספובליקה החזירו להומיל בלי כל תוצאות!

            "באופן רשמי עוד לא קבלתי הודעה עד"ז, לרגלי עקירת דירתי בינתים לנובוזיבקוב, אך בקרוב יתקבל הדבר כמובן לפה. את צערי עד"ז אתה יכול לשער, וד' יודע אם יעלה בידי כעת למצוא עצה להפטר מהעונש!...

            "זה עתה קבלתי ידיעה בלתי משמחת: נאסר [הרב עמרמי] הרב דפוצפ! הוא נתפס בעוון איזו השלשה ודין-תורה מסובכת. הפרטים עוד אינם ידועים לי. יובילוהו לעיר-הפלך (בריינסק) לחקירה ודרישה.

            כיצד נסתיים עניינו של הרב זוין אין אנו יודעים, אבל אודות הרב דפוצפ מסופר במכתב נוסף מיום ד' אלול תרפ"ז:

            "במכתבי העבר כתבתי לך ע"ד מאסרו של הרב מפוצפ, אודיעך אפוא עכשיו שאחרי היותו תפוס במאסר בבריינסק יותר משני חדשים, הוציאוהו בשבוע העבר לחפשי. קרוב הדבר שהענין לא יגיע גם לידי בית המשפט. ובכן לחנם סבל!

            לא עבר זמן רב מאז שעונש עבודת-הכפיה ריחף מעל ראשו של הרב זוין, והנה הוא הרוח החיה באסיפת הרבנים!

 

                                    (כפר חב"ד גל' 989)