חס וחלילה – השיב ר' חיים – אילו היה הפתגם הזה חל על הכל, הרי יכולים היו הקצבים להיות מאושרים! מדוע צריכים לבדוק את הריאה אחר השחיטה, ואם נמצאת טריפה הרי הם מפסידים? הרי ניתן לבדוק גם קודם השחיטה באם יתנו לבהמה לגימה הגונה של ספירט, וכשהיא תשתכר הרי מה שאצל הפיכח על ריאתו, אצל השיכור על לשונו, ותיראה הסירכה על לשונה! אלא על כרחנו שהכלל הזה אינו חל על בהמה.

פרט חריג בנוסח זה, שהפתגם נאמר בתוך התנצלותו של  ה'רב של פורים', ולא על ידי הרב הנפגע או מישהו מהנוכחים. 

 

מנהג קדום הוא בקהילות למנות להם בפורים 'פורים-רב', שהוא מתבסם ביין ומבדח את הקהל. פעם מינו לתפקיד זה צעיר מבית מדרשו של רבה הנודע של פראג רבי יהונתן אייבשיץ. במהלך דרשתו התבטא ה'פורים-רב' בכמה אמירות של זלזול כלפי רבו. למחרת, כשנודעו לו מעשיו, מיהר אל רבו לבקש את סליחתו והלה מחל לו. לבנו של הרב חרה על נכונותו זו של אביו ויאמר לו: אתמול דיבר הוא עליך במילים מעליבות, וכבר היום אתה סולח לו?! השיב לו הרב בלשון רכה: הרי הוא דיבר מתוך יינו! טען הבן לעומתו: האם לא כך אומר הפתגם 'וואס דער ניכטערן אויף דער לונגע, דאס טראגט דער טרונקענע אויף דער צונגע'? ענה ר' יהונתן ואמר: פתגם זה כוחו יפה רק לבני אדם ולא לבהמות. כי אילו היה הפתגם חל גם על בהמות היו יכולים לוותר על בדיקת הריאה ודי היה בהשקייתה ובבדיקת לשונה...

בישיבת וולוז'ין היה המנהג לבחור בפורים 'ראש ישיבה' מקרב הבחורים, שהיה יושב על כסאו של ראש הישיבה ומתנהג כדרכו. פעם לגם ה'ראש ישיבה של פורים' כוס יתירה ועלב בראש הישיבה בצורה גסה. למחרת בא הבחור לראש הישיבה והתנצל על דבריו שנאמרו מתוך שכרות ולא בדעת.  

לפיכך – השיב לו ראש הישיבה – מוחל אני לך, אף שהייתי צריך להיעלב, שהרי אליבא דמאמר העולם 'מה שאצל הפכח על ריאתו, אצל השיכור על לשונו'. אבל לא תמיד זה כך, ובזה מתורץ מה שהוקשה לי מאז ומתמיד, מדוע צריכים לבדוק את ריאותיה של הבהמה אחר השחיטה. הרי אם היא נמצאת טריפה יהיה זה היזק מרובה ומוטב היה להשקותה לשכרה לפני השחיטה ואז לבדוק את לשונה ולראות מה בריאותיה. אלא התירוץ הוא, שאצל בהמה אין זה סימן כלל וכלל.

בפורים הרשות ניתנה לתלמידי וָלוזין לבדח את דעתם גם בדברי ליצנות המכוונים כנגד רבם, ולא כל שכן להקניטו בדרשות מפולפלות לשם קנטור בלבד. אחד התלמידים דרש דרשה מעין זו ואחר כך ראה לו צורך להתנצל לפני ראש הישיבה. השיב לו ר' יושע בער: אומרים הבריות 'וואס אפ'ן לונג, דאס אפ'ן צונג [מה שעל הריאה, הוא שעל הלשון]'. ואם כן, למה בודקים בבהמה את הריאה ולא את הלשון? מכאן, שאותו מאמר לא נאמר אלא באדם ולא בבהמה. לפיכך אין הוא חל גם בך ואין לי להתרעם עליך. אין לשונך מוכיחה על מה שבך פנימה...

ומספרים, כי פעם אחת ביום הפורים היה אברך אחד בישיבה ששתה לרויה כדת היום ... וכפי הטבע, במצב כזה היה פושק שפתים ומרבה שיחה בעשרה קבים ... דברים ריקים ... בלא טעם ובלא דעת ... ובתוך פזור וערבובית דברים כאלה בטא מספר מלים קשים שנגעו בכבודו של הגרי"ץ [הגאון ר' יצחק מוולוז'ין], והשומעים נדהמו ונזדעזעו ... ויהי למחרת, כאשר פג יינו של זה השותה, זכר את אשר בטא אתמול בפזור נפשו... ודאג ומיצר פן ואולי באיזו דרך שהיא ובאיזה אופן שהוא יגיעו הדברים להגרי"ץ ... ואז הלא לא יוכל לראות פניו עוד ... על כן אמר לקדם פני הרעה, ויחליט בדעתו ללכת אל הגרי"ץ ולגלות טפח ולהתנצל ולבקש סליחה. וילך. ואך החל לרצות דבריו ... ויחד עם זה תאר את המצב המזגי [הנפשי] שהיה בו אתמול לרגלי יום הפורים; ובכן, הוא מבקש סליחתו.  

ויענה לו הגרי"ץ: הנה אין לך כל הכרח לבקש סליחתי ... אחרי היותך במצב 'עד דלא ידעי' ... והרי הדבר הזה לבדו מדבר בזכותך. אך אמנם, מצד אחד יש יסוד ובסיס להאשים אותך אפילו במצב כזה, והוא עפ"י המאמר הרגיל בפי הבריות, כי 'מה שבנזיר-יין על הריאה הוא בשיכור על הלשון', ולפי זה, האשמה שלך תתבאר בזה, כי מה שדברת בשכרותך בלשונך היה נחתם על הריאה שלך בעת נזירותך מיין, רק לא הוצאתם בפה ולשון. ואמנם על האמת גם מנקודת השקפה זו אין להאשים אותך, יען ... אין מאמר המוני זה מתאמת בכל הברואים, אם שור אם בהמה... והראיה לזה, כי הן נודע כשקונה טבח שור לשחיטה ... מטיל הטבח את כספו כמו בחיק הגורל, ולבו הומה מפחד ותקוה עד ברור הדבר לאחר שחיטה ובדיקה. ואף גם זאת ידוע, כי רוב הטריפות בבהמה, מקורם בהריאה ... ואם כן, לפי הכלל של בני אדם, כי 'מה שבנזיר-יין על הריאה, [כך] הוא בשיכור על הלשון', קשה, למה לו להטבח בשעת קנייתו את השור להעמיד כספו בספק? והלא אפשר לו... שיגמיאנו להשור יין שרף עד לשכרה, ואז הלא יראה על לשונו את כל הנֶחְתַֹם על הריאה שלו? אלא בהכרח צריך לומר, דכלל זה, הרגיל בפי הבריות, נוהג רק באדם ולא בשור ... ואין הבדל בשור מן איזה פנים שהוא, אם פניו פני שור או דמות אדם לו. ואם כן הדרן לקמייתא, למה שהחלטתי מקודם ואהפך בזכותך? כי אחרי שהיית שרוי אז שלא בדעת השלמה, אין לי כל סבה לשאת עליך בלבי. וגם צד החובה שעוררתי, המיוסדת על מאמר הבריות, לא יכון לך, כפי שבארתי. ואם כן, הלא צדקתך לפניך.

נהוג היה בוולוז'ין שבפורים עשו אנשי הישיבה אחד מהם ל'פורים-רב' ... היו בוחרים ב'חריף' שיש ביכלתו לומר 'פורים-תורה', פלפולי שווא וחילוקים משוללי יסוד ... עיקר תפקידו היה להטיח בפני ראש הישיבה את מה שהיה לבחורים בלבם על ראש הישיבה במשך השנה כולה, כל העוולות שההנהלה עוללה להם, את הכל היה ה'פורים-רב' צריך להטעין בתוך ה'פורים-תורה' ולהשמיע באזני ראש הישיבה שנהג תמיד להשתתף בשמחת הפורים של התלמידים. פעם אחת הגדיש ה'פורים-רב' את הסאה ופגע באופן גס בראש הישיבה ר' הירש לייב [הנצי"ב], ולדעת אחרים היה זה ר' יאשע בער [סולוביצ'יק].  

אחד מבני הישיבה היפנה ל'פורים-רב' שאלה פורימית: האם מרדכי היה 'וואָכערניק' [תלמיד מבני העניים שמקבלים את פרנסתם מקופת הישיבה] או 'קעסטניק' [תלמיד מבני העשירים הסמוכים על שולחנם שלהם]?  

ברור שמרדכי היה 'וואָכערניק' – השיב ה'פורים-רב' – וכי יעלה על הדעת שהמן היה רודף ומתנכל ל'קעסטניק'?! ... התלמידים שהבינו את העוקץ – המוגזם קימעא – צחקו, ור' הירש לייב שתק. בשושן פורים 'תפס' ה'פורים-רב', שדיבורו כלפי ראש הישיבה היה גס מדי. הלך אל ר' הירש לייב ואמר לו: אל יתרעם עלי רבינו, אתמול הגדשתי את הסאה ברוב שכרותי 'עד דלא ידע'. יסלח נא לי רבינו! 

 חלילה לי – השיב לו ר' הירש לייב – אין בלבי שום תרעומת עליך. מאמר העולם הוא 'וואס ביי א ניכטערן אויף דער לונג, איז ביי א שכור'ן אויף דער צונג'. ולכאורה קשה מדוע מסתבכים אנו כל כך בשאלות הריאה? השוחטים מתייגעים להסיר את הסירכא, הרבנים מחפשים היתרים בהפסד מרובה, הקצבים מסכנים את ממונם – הרי יש לנו עצה פשוטה: ישקו את הבהמה לשכרה קודם השחיטה וכל אשר על ריאותיה יעלה על לשונה? אלא התירוץ הוא, שכלל זה תקף רק בבן אדם ולא בבהמה.

בשנים קדמוניות ('אין פריהערע צייטען') נהגו בכל שנה לבחור באחד הלצים ולהכתירו כ'פורים-רב'. פעם, בקראקא, הרשה לעצמו לץ שכזה לומר ב'דרשתו', שהיות והוא יודע ללמוד טוב יותר מהרב, היו צריכים למנות אותו לרב לכל השנה, ואת רבה של העיר היו צריכים לעשות ל'פורים-רב'. מיד סיפרו לרב את דברי הלץ והיתה לו מזה חלישות הדעת גדולה. כשהזכירו ל'פורים-רב' את דבריו אלו, התנצל באמרו שהדברים נאמרו בעת שכרותו ולא בדעת דיבר, אך אף על פי כן רץ מיד לבקש את סליחתו של הרב. גם בפני הרב הביע את התנצלותו זו, שבשעת שכרותו לא ידע מה שפיו מדבר. 

 רבי! אל תאמין לו שלא ידע מה שהוא אומר! – אמר השמש – שהרי 'וואס עס איז ביי א ניכטערען אויף דער לונג, איז ביי א שכור אויף דער צונג'! 

במה דברים אמורים – השיב הרב – רק בבני אדם, אבל לא בבהמה! 

 מה הכוונה? שאל הלץ. פשוט מאד! – אמר הרב – אילו היה כלל זה מתקיים גם בבהמה, לא היו נזקקים ל'בדיקת הריאה' והיה די בנתינת מעט 'משקה' על לשונה, וכבר היו יודעים מה נעשה אצלה בריאותיה...

בישיבת וולוז'ין היו ימי הפורים נזכרים ונעשים משתה ושמחה וששון בלי מצרים ... זקני הדור, משיירי ישיבת וולוז'ין, אומרים: מי שלא ראה שמחה בישיבת וולוז'ין, לא ראה שמחה מימיו. ומנהג פורים בידי בני הישיבה למנות אחד מחבריהם רב לאותו יום ... נותנים עין בתלמיד ממולא וממולח, מפרחי רבנות, מלבישים אותו ז'ופיצ'ה של ראש הישיבה, חוגרים אותו אבנט, חובשים שטריימי"ל לראשו, מושיבים אותו בראש וממליכים אותו: רב של פורים ... אף הוא מסנט בראש הישיבה, מונה אותו בדברים שבינו לבין התלמידים ועושה שליחותם של כל בני הישיבה. כל הטינה שבלבם על ראש הישיבה, תרעומותיהם עליו ועל הנהגתו, הרב של פורים כורך בדרשתו ומטיחן ברמז כלפי ראש הישיבה. פעם אחת הגדיש הרב של פורים את הסאה ופגע בכבודו של ראש הישיבה, רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב (יש אומרים: רבי יוסי בר, ויש מקדימים ואומרים: רבי יצ'לי [בנו של רבי חיים מוולוז'ין]). 

בשעה שישב הרב של פורים על המדוכה ודרש דרשות של דופי, נענה אחד מן התלמידים ושאלו כתלמיד הדן לפני רבו בקרקע: ילמדנו, רבנו, מרדכי מה היה: תלמיד הסמוך על שולחן עצמו, או תלמיד, שמזונותיו קצובים לו מקופת הישיבה מערב שבת לערב שבת? סתם מקשן! – נוזף בו הרב של פורים – דבר זה אינו צריך לפנים. משנאתו של המן אתה למד, שמרדכי תלמיד הניזון מקופת הישיבה היה. שכן אילו היה מרדכי תלמיד הסמוך על שולחן עצמו, לא היה המן שונאו ורודפו... 

תלמידי הישיבה עמדו על הקוץ החד שבדברים והצהיבו פנים זה לזה. ראש הישיבה, הנצי"ב, שהיה באותו מעמד, נעלב ולא עלב, שמע חרפתו ולא השיב. למחר, בפורים של שושן, נתפס אותו תלמיד, הרב של פורים, לעצמו, שהגדיש את הסאה והלבין פני רבו ברבים. נכנס אצל הנצי"ב ואמר בהכנעה: אל יתרעם עלי, רבנו. מבוסם הייתי אתמול, בחינת 'עד דלא ידע' ונכשלתי בלשוני.  

חס לי – מחזיר הנצי"ב – אין בלבי שום טינה עליך ... משל הדיוט אומר: פכח על ריאתו, שכור על לשונו. וקשה לכאורה, אם כן, כל הטורח הזה, שאנו טורחים בבדיקת הריאה, על שום מה? הטבחים מכניסים ממונם לספק, השוחטים טורחים ויגעים למעך הסירכות, הרבנים עמלים למצוא צד היתר ולהקל בהפסד מרובה. וכל כך למה? והרי דרך ישרה ונוחה לבדוק את הריאה עובר לשחיטה. ישקו את הבהמה יין וכל מה שעל הריאה יעלה על הלשון. הא למדת, באדם המשל אמור ולא בבהמה...

המנהג של ההתחפשות בפורים חדר במשך הזמן גם לתוך כתלי בתי הישיבות. אבל שם קבל המנהג הזה צורה של התחפשות בתור רב ... על ידי מנוי רב מיוחד לפורים. והמנהג הזה נעשה 'לחוק ולא יעבור' בישיבות רבות וביחוד בישיבת ולוז'ין. המסורת הולוז'נית מספרת, כי המנהג הזה הונהג בראשונה על ידי מיסד הישיבה: הרב רבי חיים. הרב הזה, שהיה מפורסם ביראתו הקודמת לחכמתו ושלעתים קרובות היה משתדל להשפיע על תלמידי הישיבה גם במוסר ובמדות, חשש פן לפרקים יעשה הוא עצמו דבר שלא כהוגן והתלמידים לא יעיזו להעיר למוסר אזנו, על כן החליט לתקן תקנה בישיבתו, כי פעם אחת בשנה, ביום הפורים, יום שמחה לכל, יתפטר הוא ממשמרתו בתור רב ו'ריש מתיבתא' ותחתיו ימנו להם תלמידי הישיבה רב לפורים משלהם, והלה – תהיה הרשות בידו באותו יום לבקר את מעשי הרב ולהגיד למנהלי הישיבה ומשגיחיה את כל פשעיהם וחסרונותיהם. 

האגדה הולוז'ינית מוסיפה לספר כי פעם אחת זחה עליו דעתו של הרב-לפורים וב'דרשתו' לכבוד החג פגע בכבוד הרב ר' חיים באופן גס. למחרתו, אחרי שסר יינו מעליו, הלך אל הרב לפייסו, ובעמדו לפני הרב הביע את בטחונו כי בודאי יסלח לו על שפגע בכבודו בעת שכרותו, על פי הכלל 'אונס – רחמנא פטריה'; ואולם מכיון שמרגלא בפומי דאינשי לומר: 'מה שאצל הפכח על הריאה – אצל השכור על לשונו', על כן הוא בא לבקש מאת הרב שלא יחשדהו, כי גם בשעת פכחותו יש לו בלבו איזו מחשבה רעה נגדו. 

הרב ר' חיים בפקחותו ענהו: חלילה לי לחשוד אותך בזה, כי אמנם לדידי יש לי קושיא חזקה על פתגם המוני זה: מכיון שעל ידי השכרות מתגלה על הלשון מה שיש על הריאה, אם כן למה לנו כל הטרחה בבדיקת הריאה מפני סרכות ולהפסיד על ידי כך לא פעם ממונם של ישראל – הלא כדאי היה להשקות את הבהמה משקה המשכר סמוך לשחיטתה ואז היו כל הסירכות שעל ריאתה מתגלות על לשונה, והיינו יודעים להגיד למפרע לטבח אם לשחוט את הבהמה או לא? אבל כפי הנראה – סיים הרב את דבריו – בנוגע לבהמה אין למדין מן הכלל הזה...

כמובן, אי אפשר לקבוע מסמרות במסורה זו המיחסת לרבי חיים מוולוז'ין את התקנה של מנוי 'רב לפורים'. כבר בחלק הראשון של 'שרי המאה' (פרק יא) הזכרתי כי עוד בימי רבי יהונתן אייבשיץ היה נהוג המנהג הזה, ויודע אני כי כך היו נוהגות כמה קהלות של חסידים; אבל עובדה היא, כי בישיבות ליטה וביחוד בוולוז'ין היה למנהג קבע למנות רב מיוחד לפורים. [ראו גם בשרי המאה, א, ירושלים תש"ב, עמ' 119, שם נאמר כי 'התלמידים הותיקים' בישיבת פרוסטיץ הגדולה נתנו עיניהם בר' יהונתן אייבשיץ למנותו לרב פורים].

בפורים תרמ"ג (1883) היה ר' שמעון סופר בביתו [בקרקוב] ... בכל אותו חורף לא הרגיש ר' שמעון בטוב ... אני התכוננתי לנסוע ללמוד בישיבה וכבר לא נכנסתי לביתו של הרב לעתים תכופות כל כך. בבוקרו של פורים שלח הרב לקרוא לי ... וגם הזמינני לסעודת פורים. בסעודה ישבו כל בני הבית, ונכדיו של הרבי לבשו מסיכות ... לי קבע הרב שאשחק בתפקיד 'מגיד' ... לפתע נכנסה קבוצת 'חסידים' מחופשים ... פנו דרך, ה'פורים-רב' הגיע! ... לפניו היה דבוק זקן כדוגמת זקנו של ר' שמעון סופר. 

נו, הבה נשמע מה בפיו של ה'פורים-רב' – אמר ר' שמעון סופר. פתח ה'פורים-רב' בפלפול עמוק שאיש לא יכול היה לעקוב אחריו. מוטב היה – עצר ר' שמעון סופר את מרוצת ה'פלפול' – שה'פורים-רב' ישא את דרשתו קצת יותר לאט כדי שהכל יוכלו להבין! 

ואם אדרוש לאט יותר, האם מישהו מכם יוכל להבין? – השיב ה'פורים-רב' בחוצפה – הרי כאן איש אינו מתעניין בלימוד אלא רק בפוליטיקה! ... 

כלה נבואתך וצא! – אמר [ר' עקיבא קארניצר] חתנו של הרב, והחל להדפו החוצה. 

הנח לו – אמר הרב – אני סקרן לדעת מה יש ברצונו לומר... 

רצוני – אמר ה'פורים-רב' – שרבה של קראקא יבחר איזו גמרא שהוא רוצה, ולכשיאמר לי איזו מסכתא בידו ואיזה דף שירצה, אומר לו מיד מה נאמר שם בגמרא, מה מפרש רש"י ומה אומרים ה'תוספות'...    

ומה יצא מזה? – שאל הרב. 

 יצא מזה דבר פשוט! – השיב אותו אדם – כך אראה לכם כיצד רב צריך ללמוד, ושהרב של קראקא הוא רק פוליטיקאי. אזי יכתירו אותי לרבה של קראקא והרב ילך להיות 'פורים-רב'...  

עז פנים לגיהנום! – צעק חתנו של הרב – החוצה!... 

השיכור אינו יודע מה שהוא מדבר! – הפליט אחד מנכדיו של הרב. 

'וואס ביי א ניכטערן אויף דער לונג, איז ביי א שיכור אויף דער צונג!' – אמר חתנו של הרב. 

 דבר זה נאמר רק בבני-אדם – התבדח הרב – אבל לא בבהמה...  

מה פירושם של דברים? – שאל החתן. 

פשוט מאד! – השיב הרב – אילו היה כלל זה חל גם על בהמה, לא היו צריכים ל'בדיקת הריאה', מפני שדי היה לתת לבהמה מעט 'בראָנפן' על לשונה וכבר היינו יודעים מה קורה אצלה בריאותיה. 

כאילו מאליהם נדחקו ה'פורים-רב' ואתו-עמו החבריא כולה החוצה מביתו של ר' שמעון סופר, אבל העלבון פעל על הרב רושם חזק. מיד לאחר שה'פורים-רב' נעלם, עזב הרב את השולחן, נפל למשכב בחדרו ונאלצו לקרוא לרופא. יומיים לאחר פורים נפטר ר' שמעון סופר. 

לעולם לא הוברר מי היה אותו 'פורים-רב'...

            
ובכן, לא סיפור ערטילאי על רב אנונימי בקרקוב, אלא סיפור שאירע ברבה של העיר והכותב בעצמו היה לו עד ראיה!

הרב שמעון סופר (1883-1820)

ובעבור זה נאבדו ויאבדו זכרונות אנשי שם רבים וגדולים וטובים אשר היו בזמנם ובדורם לכבוד ולתפארת ... ולזאת כמשא כבד תכבד על המאסף זכרונות כאלה, כי לא נמצא מקור נאמן לזכרונות כאלה בלתי עפ"י עדוּת זקנים, ומי יודע אם אמת בפיהם. כאשר יקרה לי פעמים רבות בשאלתי איזה זכרונות מזקנים שונים, זה אומר בכה וזה אומר בכה, ובכור המבחן יבחנו כי רוב זכרונותיהם לא נכונים. ובזאת נכשל בעל ס' 'תולדות אנשי שם', כי כתב ספרו עפ"י דברי זקנים, אם כן כל הספר כולו שקר וכזב ואין להשען עליו מאומה ... ועוד כמוהו בכמה ספרים נדפסים, אשר יתיחסו מחבריהם לדורותיהם.

מסופקני מאד, אם באמת היה המנהג [של בחירת 'רב לפורים'] נהוג גם בישיבת וולוז'ין בזמן מן הזמנים. אני למדתי בישיבה זו לפני חמשים שנה [ב-1888 בערך], ובכל זקני העיר לא מצאתי אף איש אחד, שיכולתי להציל מפיו דבר ברור, לאמר: 'בעיני ראיתי בחירת הרב לפורים'. ספרו לי על המנהג, אבל איש לא ראה אותו בעיניו. אחי הבכור למד בוולוז'ין עשרים ושתים שנים לפָנָי [בשנת 1866 בערך]. כשבע-עשרה שנה לפניו [בשנת 1849 בערך] למד אבינו שם ... ואף הם לא ידעו לספר לי דבר מפורש על 'הרב לפורים'. גם הם רק שמועה שמעו, ובעיניהם לא ראו. ונוטה אני לחשוב, שמעולם לא היה מנהג זה נהוג בישיבת וולוז'ין, אלא יחסו לה מה שהיה נהוג במקומות אחרים.

עצם המנהג של בחירת 'רב לפורים' (ו'מלך לפורים') לא מנהג ישראל הוא, מנהג קתולי הוא במקורו ... בישיבת וולוזין הונהגה הכתרת רב מיוחד לפורים, הנקרא 'רב דפורים', בטכס מיוחד. ביום שלפני פורים, היו תלמידי הישיבה בוחרים לרב את התלמיד החרוץ ביותר. לאחר שהיו מוליכים את 'העתיד להיות' רב-דפורים לבית המרחץ, היו 'מכתירים' אותו והיו קוראים לפניו את 'כתב הרבנות' שהיה כולו כתוב בסגנון התולי מחודד. בתור שכר הבטיחו לו: הקולות היוצאים מכל בתי היהודים בשעה שהדלתות תסובנה על ציריהן, ההד היוצא מקול השופר, חלב תרנגולת, וכהכנסות צדדיות: דמדומי חמה, צל דפנות של סוכה וענן בוקר, וכדומה. ותנאי מפורש היה שכל תורותיו ודרשותיו צריכות להיות בלי שום קורטוב של אמת. 

רב הפורים היה לבוש קפוטה של משי ארוכה, היה חובש שטריימל לראשו, הדביקו לו זקן ופאות, ובשיר וזמרה הובילוהו לבית הישיבה. את 'הרב' היו מעמידים בכותל המזרח ובתפלתו היה מחקה את תנועותיו של הרב האמתי. ואחר כך היו מתאספים בישיבה וראש הישיבה ישב יחד עם כולם כ'בחור' ומאזין ל'פלפוליו' של תלמידו שלקח את מקומו. הנוסח והניגון היו של כל ימות השנה, אלא שהתוכן היה התולי-חדודי. בפלפוליו היה מביע את חסרונותיו ויתרונותיו של ראש הישיבה והלה היה מבין כי זוהי דעת כל תלמידיו...

בישיבות ליטא וביחוד בוולוז'ין היה למנהג קבע למנות רב מיוחד לפורים, וצרמוניה מיוחדת היתה נעשית שם לבחירת 'רב-הפורים' וגם ל'חג המלואים' שלו. עוד ימים מספר קודם פורים היו תלמידי הישיבה מתכנסים לבחור להם רב 'בן יומו' זה, וכמובן היו בוחרים בתור 'רב' את התלמיד היותר חריף והיותר שנון. קבוצה של תלמידי הישיבה היו מוליכים את העתיד להיות 'רב הפורים' לבית המרחץ, ושם אחרי הזיעה, הרחיצה והטבילה היו 'מכתירים' אותו והיו קוראים לפניו את 'כתב הרבנות', שהיה כתוב כולו בסגנון התולי וחדודי. בין ההכנסות אשר הובטחו ל'רב-פורים' זה ב'כתב הרבנות' שלו – היו: הקולות היוצאים מכל בתי היהודים בשעה שהדלתות תסובינה על צירן, ההד היוצא מקול השופר בכל משכנות יעקב; הבטיחו לו להשקותו גם חלב של תרנגולת, ובתור הכנסות צדדיות הוסיפו לו: דמדומי חמה, צל דפנות של סוכה וענן בוקר וכדומה. ותנאי מפורש היה כתוב ב'כתב הרבנות' של האי 'רב דחד יומא', כי כל תורותיו ודרשותיו צריכות להיות רק 'לחדודי בעלמא', בלי שום קורטוב של אמת.