עם שכוך גלי פסטיבל גיליון ה-1500, ובחלוף שלושים הימים שבהם אומרים – מדינא דתלמודא – "שהשמחה במעונו" (רמב"ם פ"ה מהל' ברכות ה"ה), אמרתי אעלה מעט מההרהורים שניקרו בי במשך השבועות האחרונים, במהלך קריאת הגיליון החגיגי.

מכתבו של הרבי

            הגיליון החגיגי נפתח, בצדק, במכתבו של הרבי לרגל גיליון ה-500 של העיתון. גם בגיליון עצמו הזכירו אי-פה אי-שם כמה מלים מהמכתב. אולם עדיין נותר לנו ללמוד הרבה ממה שלא נכתב באותו מכתב או, ליתר דיוק, ממה שהרבי מחק ממנו.

            לעינינו המכתב כפי שהוגש להגהתו של הרבי, ובו מחיקות ותיקונים שהטיל בו הרבי בגוף כתי"ק.

התיקון הראשון הוא, מחיקת המלים "שבועון חסידי חב"ד", הלקוחות מהלוגו הקבוע של העיתון! בשעתו, כשהעתקים מהגהות אלו התגלגלו לרשות הרבים, היו שדרשו מחיקה זו לגנאי – ואנו אין חלקנו עמהם – והיו שדרשו לשבח: אין לו לעיתון להגביל את עצמו רק לחסידי חב"ד, אלא שומה עליו לפרוץ לחוגים נוספים ורחבים יותר.

אני כשלעצמי חשבתי, שההגדרה "שבועון" היא זו שלא הייתה לרוחו של הרבי: הקביעות השבועית, תמידין כסדרן, שבוע נכנס ושבוע יוצא והוא כאן! מי הוא זה? העיתון!

            האם כך צריך להיראות המעגל השבועי של חסיד חב"ד? אנחנו שמענו מהרבי פעמים אין-ספור, כי ה"חסידישע פרשה" שלנו (ואם תרצו: ה"שבועון" דקדושה שלנו) הם – להבדיל – ה'תורה אור' לימות החורף וה'לקוטי תורה' לימות הקיץ!

            ואילו ה'כפר חב"ד' הוא עיתון! ו"עיתון" – ולו גם "עיתון חשוב" ככתוב במכתב – הוא "עיתון" ואינו תורה, וחסידי חב"ד נתבעים לקבוע עתים בתורה ולא ב"עיתון" (שהוא – כפתגמם של גדולים רבים – אינה נמנה בין ארבעים ושמונה הדברים שבהם התורה נקנית).

            מה גם שכל מציאותם והווייתם של העיתונים ה"דתיים" היא מכורח השעה, כדי להרחיק את האדם מהצורך להזדקק לעיתונים חילוניים. אבל לכתחילה טוב להם שלא נבראו משנבראו.

• • •

            מחיקה נוספת – מפתיעה! – היא זו שבסוף המכתב, שבאה להורות על השמטתו של המשפט: "ויזכו – כפתגם רבותינו נשיאינו – לבשר בעיתונם על ביאת משיח צדקנו, תיכף ומיד ממש".

            האם ניתן להבין את פשר ההשמטה הזו? הרי לא פעם ולא פעמיים אמר הרבי (במעמד חלוקת הדולרים) לעיתונאי זה או אחר, שיפרסם בעיתונו על ביאת המשיח?!

            אדמו"ר הזקן אמר: "משיח וועט שטיין אין גאזעטען" (על ביאת המשיח יהיה כתוב בעיתונים); אדמו"ר הרש"ב אמר, שהדברים אינם כפשוטם כלל (ס' השיחות 'תורת שלום', עמ' 12). אבל מהתבטאויותיו של הרבי היה ניכר בעליל, שאכן העיתונים יבשרו על ביאת המשיח.

            דבר ברור הוא, שבשעה שאדמו"ר הזקן דיבר על 'גאזעטן', לא הייתה למלה זו שום משמעות אחרת מלבד "עיתונים של גויים"; חלק מאותם עיתונאים שלהם אמר הרבי את דבריו הנ"ל שימשו בעיתונים שאינם מיועדים לקורא היהודי דווקא, ואחרים ייצגו עיתונים חילוניים. לפיכך, אולי ניתן ליישב בדוחק, שחוגים אלו הם שיזדקקו להתוודע לביאת המשיח מתוך קריאה בעיתוניהם. אך אין ספק שמחסידי חב"ד מצפים, שהם יראו ויחושו את המשיח עוד לפני שיקראו על כך ב'כפר חב"ד'…

            אבל עורך ה'כפר חב"ד' – שבוודאי מודע למחיקה שמחק הרבי – "חושף" (בעמ' 38), שכותרת אחת כבר מוכנה לגיליונות הבאים: 'משיח התגלה'…

            דחק ונכנס…

            תמיהה נוספת המתעוררת למקרא מכתבו של הרבי היא, מדוע אין כאן שום רמז כלשהו לכך שהעיתון 'כפר חב"ד' הוא "שופרו של הרבי" ("מיין שופר"!)?

            על כך בפרק הבא.

"השופר של הרבי"…

            במאמר "השפעה של עיתון" שבאותו גיליון (עמ' 40 ואילך) מבאר הכותב – מומחה לתקשורת ולהסברה – משפט אחד ממכתבו הנ"ל של הרבי: "השפעת העיתון על קהל קוראיו"; ואלו דבריו:

            "..במובנים רבים השפעתו של עיתון, גדולה פי כמה וכמה מהשפעת של ספרים. כמוהו כאותו טפטוף עקשני… כוחו של העיתון בהופעתו הסדירה… נכון, בשבוע הבא יופיע עיתון חדש, אבל משהו מהעיתון הנוכחי ייקלט ויחדור, ובשבוע הבא המסר יעמיק ויתבסס, וכך מידי שבוע בשבוע. זוהי 'השפעת העיתון על קהל קוראיו'".

            עתה נשוב ונראה עד כמה נכונים דברים אלו.

            "ידוע ומפורסם" שהעיתון 'כפר חב"ד' הוא "שופרו של הרבי"; גם הגיליון הנוכחי מטפטף לנו את הקביעה הזו בשקדנות מופתית:

כבר בשער העיתון רואים אנו את תמונתו של הרבי, כשהמלים הקרובות ביותר למבטו הן "השופר שלי" (אף כי משמעותן, בהקשר זה, שונה לחלוטין!). במאמריהם של "העורך הראשי" (עמ' 16), של "העורך" (עמ' 18) ושל חבר מערכת בכיר נוסף (עמ' 88) מופיע הביטוי: "השופר של הרבי".

במדור 'קוראים כותבים' (עמ' 24-20) באים עשרה מכתבים (מסוג "המכתבים המוזמנים") ובשמונה(!) מתוכם מככב ה"שופר"; בשניים מהם גם בכותרת המכתב, והגדיל לעשות כותב אחד באמרו, שהרבי קרא לעיתון זה לא פחות מ"השופר שלי"!

למעלה מחמישים מודעות-ברכה מתפרסמות בגיליון החג, ובכעשרים מהן מתנוסס "השופר" במופעים שונים: "שופרו של הרבי", "שופר גדול" ואף: "הנושא בתואר הנשגב 'שופרו של הרבי'" (עמ' 97).

כל מי שחצה את גיל הילדות מבין ויודע, שאת המודעות מנסחת המערכת, ולא אותו בעל מכבסה מהדרום ומתקין המזגנים מהצפון, שב"מקרה" מתנבאים שניהם בסגנון אחד…

בלחץ-הזמן נופלות גם טעויות טכניות, וכך נתנסחו בעמוד אחד (עמ' 71) שתי מודעות באופן זהה: "לעורך כפר חב"ד ולכל העומדים בראש המפעל הנשגב להפצת המעיינות של רבינו… לשופר הגדול שזכה להחדיר את דבר המלך שליט"א"… (כיוצא בזה שתי מודעות בעמ' 83 ו-85: "ברכותיו של הרבי יסייעו בידיכם עד ביאת גואל צדק").

נוסיף עליהם את המאמר שכולו "שופרות" (עמ' 108): "אשרי העם יודעי תרועה" ("מבצע שופר", 1500 שופרות של הרבי), את המאמר (בעמ' 149) שבו מופיע המשפט "הרבי קרא לו 'השופר שלי'", או ב"אותיות הרב" (בעמ' 139): "כפי שהרבי התבטא: 'דאס איז מיין שופר' (זהו השופר שלי)".

הבה נתחקה אחר מוצאו של ביטוי "ידוע ומפורסם" זה – אף שהכל יודעים ש"המפורסמות אינן צריכות ראיה" – ונשים פעמינו אל "גיליונות היובל" משנים עברו.

נפתח בגיליון ה-300, מחודש אלול תשמ"ז; בעיתון עצמו אין שום חגיגיות, ורק מודעה (בעמ' 7) שהמוסף המיוחד לגיליון ה-300 יופיע בעוד שלושה שבועות. ואכן, גיליון 303 – ראש-השנה תשמ"ח – הוא המיוחד, אך אין בו מאומה לרגל יובלו של העיתון, לא מודעות ולא "קול שופר".

בגיליון ה-400 (ערב ראש-השנה תש"נ, שלהי תשמ"ט) קוראים אנו ב'דבר העורך' על חגו של העיתון (ללא איזכור "שופריותו"), עוד איזכור לכך באחד ממאמרי ה'דעות', אבל שום מודעות ושום שופרות.

הגענו לגיליון ה-500 (כסלו תשנ"ב). בעמ' 4: 'דבר העורך', ובו נוסח מכונן של מאמר ליובלו של העיתון, שקטעים ממנו נעתקו ונדבקו ל'דבר העורך' בגיליונות היובל בשנים הבאות, אך אין בו מלה או רמז כלשהו על היותו של העיתון "השופר של הרבי"!

לגיליון זה צורף "מוסף מיוחד" לרגל גיליון ה-500, מוסף שהופיע בשתי גירסאות: האחת בת 84 עמודים ובשנייה 62 עמודים בלבד, ואין בין זו לזו אלא תוספת עמודים של מודעות-ברכה. מכיוון שיש שינוי במספרי העמודים, נציין לשני הסוגים גם יחד.

הפעם נתברכנו בלמעלה מ-110 מודעות (ללא המודעות שבגיליונות הבאים), ובהן מצאתי פעם אחת את הביטוי "השופר החב"די" ופעמיים "שופר גדול". לעומת הקריאה "הידד", שמתגלגלת לה בין המודעות שש פעמים…

המאמרים במדור ה'דעות' מוקדשים לחגיגות ה-500; בראשון קוראים אנו על ה"שופר לבשורת עמנו", ובשני: "השופר להפצת התורה והחסידות".

בעמ' 79 (56) ואילך מתפרסם ראיון שהמערכת "כפתה הר כגיגית על העורך" לקיימו… (והכל יודעים, שעורך ברוך-כישרון אינו זקוק שיראיינו אותו. הוא יכול לכתוב בעצמו את השאלות ואת התשובות…).

לאורך כל ה"ראיון" לא מספק העורך שום רמז לכך שהרבי התבטא אי-פעם בנוסח "דאס איז מיין שופר", גם לא במקום שהדבר מתבקש, כגון בשעה שהוא משיב לשאלה "כיצד עוברים מעיתון חובבני לשופר רשמי".

אנחנו בגיליון ה-600 (טבת תשנ"ד). במאמרי ה'דעות' יש הד קלוש לחגיגיותו של האירוע, ותו לא.

בגיל וברעדה עומדות עתה רגלינו בגיליון ה-700 (שבט תשנ"ו), גיליון "המפץ הגדול"!

מודעת-ברכה מטעם המערכת (בעמ' 2), מרבה באיחולים לגביר פלוני לרגל הופעת גיליון ה-700 של "שופרו של מלך"; ובעמ' 3 קוראים אנו, שהגיליון הנוכחי של "השופר של הרבי" נדפס באדיבותו של פלוני.

במודעה מטעם 'לשכת הרבנות' של כפר חב"ד נאמר לראשונה: "ואשר זכה שכ"ק אדמו"ר מה"מ התבטא עליו 'דאס איז מיין שופר'"… "השופר של הרבי".

וב'דבר העורך' (עמ' 6): התואר "שופר של הרבי" יש בו זכות גדולה…

בעמ' 20 מקאמה: "השופר הטהור"; בעמ' 22 (מקולמוסו של אחד העורכים): "ההתבטאות המפורסמת של הרבי… שהוא 'השופר שלי'"; בעמ' 72 מאמר שכותרתו: "השופר של הרבי – שופר הגאולה"; בעמ' 133 (בין הקטעים שנעתקו ונדבקו גם לגל' ה-1000 וה-1500): "כפי שהרבי התבטא: 'דאס איז מיין שופר'"; בעמ' 150, במאמרו של ח"כ אריאל שרון (כן, זה הוא…), שהשבועון הזה הוא שופר מעולה של המאבק לשלימות הארץ ובטחונה, ומעין שופר לדבריו הנוקבים של הרבי הדגול, דבריו מאירי הדרך, עמוד האש וכו'.

כארבעים מודעות-ברכה בגיליון חגיגי זה, ובחמש-עשרה מהן שופרות למיניהם, כשהמערכת מפגינה יצירתיות מדהימה לגיוונם: השופר של הרבי, שופרו של מלך, שופר גדול של מה"מ, השופר הגדול שמביא את דבר המלך (ולחילופין: שעומד בפרץ), השופר הגדול הלוחם מלחמת ה' (ולחילופין: השופר הגדול להפצת מעיינות החסידות), וכן: העיתון שהרבי (נוסח אחר: רבנו נשיאנו) קרא עליו "מיין שופר" (ולחילופין: "דאס איז מיין שופר"). וגם שופר פשוט: שופרה של תנועת חב"ד.

מסכת הברכות גלשה גם לגיליון ה-701; אלא שהפעם אחוז ה"שופרות" גבוה בהרבה: בכעשרים מתוך כשלושים וחמש מודעות (כ-60%! לעומת כ-35% בלבד בגיליון ה-700), וכן באחד המכתבים למערכת (מאת "ע. קליין" מירושלים. מישהו, אולי, מכיר אותו? הוא גם יודע לספר, שהרב חדקוב ע"ה אמר לו פעם, "כי הרבי מעוניין שלא יהיה רב אחד בעולם שלא יקבל את 'כפר חב"ד'").

סוגיו השונים של "השופר" דומים – פחות או יותר – לאלו שבגיליון הקודם, לבד משינוי קטן ב"ציטוט" מלשונו של הרבי, שדיבר עליו בקדשו: "דאס איז דאך מיין שופר".

פסטיבל הברכות נחתם בגיליון 703, במודעת ענק היודעת לספר על ה"שופר הגדול… אשר זכה להיות 'השופר של הרבי'".

השאלה הנשאלת מאליה היא: מה קרה בין גיליון ה-600 לגיליון ה-700?

רמז "דק": ג' תמוז תשנ"ד!…

גיליון ה-800 (פורים תשנ"ח) וגיליון ה-900 (יא בניסן תש"ס) משתווים זה לזה בקטעים שנעתקו מגיליון ה-700, ובהם המשפט: "התואר 'שופר של הרבי'"…

והנה אנחנו בגיליון ה-1000!

הקורא את 'דבר העורך' בגיליון זה – שיצא לקראת ג' בתמוז תשס"ב – יפגוש בו משפטים רבים שנראים לו כאילו אך זה-עתה קראם! אכן, ניחשתם נכונה: הם זכורים לכם מדבריו בגליון ה-1500…

אלא שיש בהם קפיצת-מדריגה לעומת הגיליונות הקודמים, שכן, כאן שומעים אנו לראשונה מפיו של העורך עצמו, "שהרבי כינה אותו 'השופר שלי'"! (בגל' ה-1500 שוב לא תמצאו את המשפט הזה. ועל כך להלן).

בעמ' 267 נפתח "שער הברכות", ובו למעלה מ-150 מודעות-ברכה; בראשו ממוחזר המכתב של 'לשכת הרבנות' בכפר חב"ד מגל' 700 ("שמה"מ התבטא עליו 'מיין שופר'"… "השופר של הרבי"), ובעוד קרוב לחמישים מודעות חוזרים ונשנים הביטויים "השופר של הרבי" בוואריאנטים שונים (מספר זה אינו כולל את הביטוי הסתמי "שופר"), וביניהם גם תואר הכבוד "שהרבי התבטא עליו 'דאס איז מיין שופר'". בפיו של ר' חיים מילר הקפידו שהביטוי יהיה: "שופרו של הרבי מליובאוויטש".

בגופו של העיתון אין איזכורים רבים לחגו של העיתון, ובמדור 'קוראים כותבים' (עמ' 29-28) אין אפילו מכתב אחד בקשר לכך! (השוו לגל' ה-1500, ככתוב לעיל).

מה שכן יש בו, הוא "ראיון" (מפוברק) עם העורך (בעמ' 168-146), שבו נחשף סוף-סוף הסיפור שמאחורי "השופר שלי". וזה לשונו (בעמ' 166):

[שאלה:] כיום כבר מפורסם הביטוי שהרבי אמר על העיתון – "דאס איז מיין שופר". תוכל לספר לנו את הסיפור המלא שעומד מאחורי הביטוי הזה?

[תשובה:] – בסביבות פורים תשמ"ז היו כמה מחשובי אנ"ש שטענו כלפיי שאני כותב בחריפות רבה מדי בעניינים של שלמות הארץ וכו', ושלרבי יש מכך עגמת-נפש… כתבתי על כך לרבי ולא קיבלתי תשובה. באותה שנה נסעתי לרבי לי"א ניסן ונשארתי עד אחרי פסח. ביום ראשון שאחרי חג הפסח [כ"ז בניסן] עברתי אצל הרבי בחלוקת הדולרים… ואז הרבי אמר לי כך: אני נוסע היום לאוהל, תחכה ליד הדלת ואז אתן לך בקבוק משקה… ואכן, כשהרבי יצא לנסוע לאוהל, עמדתי והמתנתי ליד הדלת. הרבי מסר לי בקבוק… הרבי המשיך ללכת עוד כמה פסיעות ואז פנה אלי שוב ואמר לי את המשפט הבא: "האסט געפרעגט אין צעטל וועגן עגמת נפש. דאס איז דאך מיין שופר, וואס מער דו שרייבסט, דארף איך דאך ווינציקער שרייען. הצלחה רבה" [=אתה שאלת בפתק לגבי עוגמת-נפש. הרי זה השופר שלי, ככל שאתה כותב יותר, כך אני צריך לצעוק פחות. הצלחה רבה]". עד כאן לשונו.

היעלה על הדעת לפקפק בעדות אישית מעין זו?! הרי זו טענת "בדידי הווה עובדה"!

לא אחזור ואמנה כרוכל את כל בדיותיו של העורך שכבר נחשפו במקומות אחרים. כאן נציב רק את "סימני השאלה" סביב הסיפור הזה.

בשנת תשס"ב נחשף לראשונה הסיפור ש"התרחש" בשנת תשמ"ז! חמש-עשרה שנה לפני כן באו "חשובי אנ"ש" בטענה על העורך, ועד היום הוא לא מצא לנכון לגלות את אוזנם כי הרבי עמד וגונן עליו, והסמיכו כ"בעל תקיעה" בשופרו של המלך?! גם אנשים מקרב מערכת העיתון, שהייתה להם מעורבות אישית ב"מאמרים החריפים" שעליהם, כאילו, הגן הרבי, גם הם לא שמעו באותם ימים על הכתרתו של העיתון כ"שופרו של הרבי".

האם ב"ראיונות" שנערכו עמו בשנים קודמות וב'דבר העורך' לגיליונות היובל, שבהם העלה זיכרונות והנציח כל התייחסות של הרבי לעיתון ולעורכו, לא היה מקום להזכיר את האמירה היקרה הזו?

גל' ה-700 – שבט תשנ"ו – היה מלא וגדוש בתוארי ה"שופר" למיניהם, וכבר אז נזרקה לחלל האמירה "שהרבי התבטא עליו 'דאס איז מיין שופר'. הייתכן שרק בשנת תשס"ב נשאלה לראשונה השאלה מתי הרבי התבטא במלים אלו? רק עתה הגיע הזמן לחשוף את "האירוע השמיימי" שהתרחש בשערי 770 בשנת תשמ"ז?!

אלא, כפי שרמזנו לעיל, אחרי ג' תמוז תשנ"ד הותרה הרצועה ואפילו בדיית "יחידויות" בשמו של הרבי נתאפשרה למי שהיכולת בידו; הן "יחידות" שלו, והן "יחידות" של אחרים.

סביר בהחלט, שהצורך בהטמעת בדותה זו בתודעת הציבור, נובעת מעלייתו ופריחתו של העיתון המתחרה, שגם הוא יצא לדרכו – מאותו טעם – אחרי ג' תמוז תשנ"ד.

עצם קיומו של עיתון נוסף, בלי שום קשר לאופיו ומגמתו, מהווה התרסה נגד המונופול המחשבתי שהיה נתון בידיו של עורך 'כפר חב"ד'. בל נשכח יחד עם זאת, שה'כפר חב"ד' הוא זה שבהתנהלותו חסרת האחריות סלל את הדרך לעיוות המחשבתי שעליו מושתת העיתון המתחרה, ואף טיפח אותו, ושאת פירותיו הבאושים אוכלים כולנו עד עצם היום הזה. ללא ספק יכול הוא "להתגאות" ולומר: "ראו גידולים שגידלתי"!

לדעתי, לא בא הביטוי "דאס אין מיין שופר" לעולם, אלא כדי לבצר את בכורתו של ה'כפר חב"ד' בהתמודדות שבין שני העיתונים, ולייצב את מעמדו של העורך כ"בעל תקיעה של הרבי", היחיד שהוסמך להביע נאמנה את דעתו של הרבי בכל נושא ובכל עניין.

עוד אומר לי לבי, שרבים וטובים כבר הוכיחו לעורך שדבריו בדויים, ואולי זה הטעם שבגל' ה-1500 שוב אין הוא חוזר על הבדותה הזו, והיא נאמרת רק מפיהם של אחרים שאחריותם אינה מוטלת עליו. והוא רוחץ בניקיון כפיו…

דורות של קוראים התחנכו על "הידוע ומפורסם" שכך אמר הרבי על העיתון 'כפר חב"ד', ואת הנעשה אין להשיב.

"השפעתו של עיתון… כמוהו כאותו טפטוף עקשני… זוהי 'השפעת העיתון על קהל קוראיו'"… ואם בטפטוף כך, בשיטפון על אחת כמה וכמה…

"ורבים השיב מעוון"

            באותו "ראיון" בגיליון ה-1000 (עמ' 156), אומר העורך: "אחרי ג' תמוז תשנ"ד, כשפתחנו בסידרה 'ורבים השיב מעוון', המיוחד בסידרה זו הוא שהיא לא רק מתארת 'מופתים' של הרבי, אלא מתמקדת בשליחויות 'שמימיות'… ואני יכול לגלות כאן שלאחר ההצלחה האדירה שנחל החלק הראשון של הספר, יופיע בקרוב אי"ה החלק השני של הספר".

            קטע זה הועתק והודבק גם ל"ראיון" בגיליון ה-1500 (עמ' 38), אלא ששם נשתנה המשפט האחרון והותאם למציאות בהווה: "ואני יכול לגלות כאן שלאחר ההצלחה האדירה שנחלו שני החלקים הראשונים של הספר, עומדים להופיע חלקים נוספים".

            נזכיר לקוראינו כי הבדותה הגדולה של "סוד הנר החמישי"  היא אך דוגמית קטנה מהחלק הראשון של הספר הנ"ל, והסיפורים על אולימפיאדת הנכים שבחלקו השני, הם מטעמת בעלמא.

            כפי שהעורך מוצא לנכון להדגיש בדבריו, סידרת סיפורים זו נפתחה "אחרי ג' תמוז תשנ"ד"; עתה מבינים אנו היטב את הקשר שבין תאריך זה לבין הגברת התפוקה של תעשיית הבדותות, "שלאחר ההצלחה האדירה שנחלו שני החלקים הראשונים של הספר" נכונו לה עוד חלקים נוספים רבים…

"פינעף אונדערט און איינס"

            במאמר העורך (בעמ' 14), מצטט הוא את המלים האחרונות ששמע מהרבי בשעת נתינת הדולר הנוסף: "דאס איז פאר די פינף אונדערט און איינס".

            האומנם כך אמר הרבי? "אונדערט"? ושמא "הונדערט" אמר הרבי?

            כאן חוזרים אנו ל"סוגיית" ה'נוק האוט' והשיבוש הנפוץ בקרב אנשי ירושלים, שאינם מבחינים בין ה"א לאל"ף.

            כמובן שהרבי היה אומר וכותב "הונדערט". לפנינו תצלום מגוף כתי"ק:

"עטלעכע הונדערט רובל"