בשבועות נמצא צדיק הדור על הר סיני

 

            המכתבים שלפנינו נובעים ישירות מנסיעתו של השד"ר הרה"ח ר' מרדכי חפץ מריגא – הי"ד – לארצות-הברית, בשליחותו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ זצ"ל.

            נסיעתו זו ושהייתו בניו-יורק נסקרו בס' "תולדות חב"ד בארצות-הברית" (פרק לב), אבל שהייתו בשיקגו – שבה נעסוק עתה – אינה נזכרת שם.

            את ההודעה אודות ביקורו הצפוי בשיקגו, כתב מזכירו של הרבי – הרה"ח ר' יחזקאל פייגין הי"ד – אל הרה"ח ר' משה הכהן שייביץ בתאריך ז' אד"ר תרח"ץ, מאוטבוצק:

            ..במכתבי זה הנני בא על אודות ענין מיוחד והוא, כי בקרב הימים יבקר את מחנם אורח נכבד, שלוחו של כ"ק אדמו"ר שליט"א, הוא ידידנו הרה"ח הנכבד והנעלה אי"א מוהר"ר מרדכי שי' חפץ שו"ב דריגא.

            מטרת נסיעתו למדינתם היא, כי כ"ק אדמו"ר שליט"א אשר חושב עצות איך להכניס ביותר למדינתם אור החסידות, ואשר ממילא היה פועל זה גם על כללות מצב היהדות, החליט כי זהו ע"י שילוח שלוחים מיוחדים לכוונה זו מזמן לזמן, אנשים המתאימים לזה. ובחר כעת בידידנו הנ"ל, להיותו איש בעל הרגש פנימי וחוזר דברי חסידות ברבים בטוב, וגם בהתוועדות אנ"ש – פארבריינגען – אין איינעם [=יחדיו], מדבר דברי התעוררות בהרגש פנימי. ובעזה"י ודאי יפעול לטוב.

            אמנם ודאי כי הרבה הדבר תלוי בעזה"י בכל מקום לפי ההכנות, וביחוד במדינתם אשר כל דבר טוב שיהיה, צריכים לזה הכנה הראויה. ועל-כן ראוי הדבר אשר הידידים היחידים, לבד אשר יקבלוהו בסבר פנים יפות, ישתדלו לסדר הדבר, היינו לסדר זמני התוועדות יחד, ולהשתדל שיהיו הרבה המבקרים והמשתתפים בזמני ההתוועדות, וממילא ישאיר זה רושם טוב ויהיה זה ממילא לתועלת לכל העניינים בעזה"י.

            הוא נסע מחוף אירופא עוד בב' דר"ח אד"ר, ובטח כבר בא היום לנויארק. אמנם ישהה בטח איזה זמן בנויארק. בכלל, נסיעתו למדינתם היא על זמן קצר – כי הרי הוא שו"ב – ורק ע"פ בקשת כ"ק נסע על איזה חדשים. ורק כמובן אשר במחנם יתעכב זמן נכון כראוי, ובטח ישתדלו לסדר הדבר כראוי.

 

            בתום השליחות, ואחר חזרתו של השד"ר ר"מ חפץ לפולין, כתב ר"י פייגין – בכ"ו אייר תרח"ץ – אל אחד מאנ"ש בשיקגו, ה"ה ר' משה גילמן, את המכתב הבא:

 

            כבוד ידידנו הנכבד והכי נעלה וו"ח אי"א משכיל על דבר טוב בעל מדות טובות, מוהר"ר משה שי' גילמאן.

            ..אתמול בא ידידנו הרה"ח הר"מ חפץ מביקורו את מדינתם. נהנה כ"ק אדמו"ר שליט"א לשמוע ממנו פרישות-שלום, אמנם אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א: "איצט וועל איך הערן אגערוס בכללות, און נאך מתן תורה וועל איך הערין בפרטיות [=עכשיו אשמע דרישת-שלום בכללות, ואחר מתן-תורה אשמע בפרטיות]". וכן אמר להרה"ח הר"מ חפץ אחרי שמעו ממנו הפרישת-שלום בכלל, כי לעת עתה יכול ליסע לביתו לריגא, ובעוד כשבועיים יבוא למסור פרישות-שלום מאנ"ש בפרטיות.¹

            הגם כי דברי כ"ק אדמו"ר שליט"א יכולים להבינם, כי לפני חג השבועות הנה כבר מכין את עצמו לחג השבועות, ממילא הזמן אצלו מדוד ומוגבל ואי אפשר לו ליתן הרבה זמן. אמנם דקדק כ"ק אדמו"ר שליט"א לאמר, כי לאחר מתן תורה וועט ער מקבל זיין אפרטיותדיגן גערוס [=לאחר מתן-תורה יקבל דרישת-שלום פרטית], כי הורה בזה, שצריכים להכין עצמו למתן תורה.

            וכן הוא הדבר, אצלנו – סתם בני אדם שוכני בתי חומר – הנה חג השבועות הוא זכרון ליום מתן תורה. אבל אצלו, הנה בחג השבועות הוא מתן תורה ממש. כי באמת הרי "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" כתיב, וביחוד בחג השבועות, יום מתן תורה, הנה הצדיקים העומדים למעלה מעולם הזה הגשמי – היינו שנשמתם אינה מקושרה כל-כך לענייני הגופניות – מרגישים ממש ענין מתן תורה.

            וכן עלה לי פעם כבר לשמוע ממנו; נכנסתי פעם לכ"ק אדמו"ר שליט"א (זה היה כמה שנים קודם) – כמה ימים אחר חג השבועות – והגשתי לפניו חשבון השייך לדיני ממונות, וראיתי כי שומע החשבון כאילו אינו שומע. ותמהתי על זה.

            והרגיש תמיהתי, ואמר: "איך בין נאך ניט אראפ פון בארג (הכוונה הר-סיני); מיר וועלין דאס אפ לייגין אויף עטלעכע טעג די חשבונות" [=עדיין לא ירדתי מן ההר (הכוונה: הר-סיני); נדחה את החשבונות בכמה ימים].²

            כן אמר אז. והיינו פשוט, כי הצדיקים האמיתיים, הנה כל הגילויים בזמני המועדות [זיי] דער הערין [=הם מרגישים] אותו הגילוי שהיה במועד ההוא בנפשם ממש, וממילא במתן-תורה מרגישים קבלת התורה.

            ולהיות כי צדיק הדור הוא "אתפשטותא דמשה" שבכל דור כידוע (וגם בגמרא נמצא שאמר רב ספרא לרבא – שהיה צדיק הדור – "משה שפיר קאמרת" וקראו בשם משה (מסכת שבת דף ק"א)) – על-כן במתן-תורה הוא בהר.

            והנה אספר מעשה הידוע,³ אשר בזה נבין יותר דברי כ"ק אדמו"ר שליט"א; והוא, כי לאחד מהצדיקים הגדולים – כמדומה להרב המגיד הגדול ממעזריטש – בא אליו חבירו ומכירו מנעוריו (אשר היה גם-כן גדול בתורה, אמנם נעשה בעל עסק), ושאל מהרב המגיד: למה זה מאריך כל-כך בתפילה? גם אם נאמר שמתפלל עם כל הכוונות שעל-פי הקבלה, הנה גם הוא יודע הכוונות, ויכולים לחשוב כל הכוונות במשך שעה בערך. ולמה מאריך כל-כך בתפילה?!

            והשיב לו הרב המגיד בשאלה: מה עסקך?

            אמר לו, כי עסקו הוא אשר נוסע לעיר לייפציג על יומא דשוקא, ושם שוהה משך זמן עד שקונה סחורות טובות, ומביאם לביתו ומוכרם ביוקר יותר מכמו שקונה, ממילא מרויח מזה סכום כסף אשר מספיק לו אחר-כך לפרנסתו.

            ושאלו הרב המגיד: האם הנך יודע היטב כל הדרכים ללייפציג?

            ואמר: הן, כי נוסע לשם כמה שנים, וגם בעיניים סגורות היה יכול לבוא לשם.

            ואמר לו הרב המגיד: אם-כן אינני מבין אותך! למה לך כל הטורח ליסע ללייפציג ולהיות מטולטל כל-כך בדרך, הרי יותר טוב עבורך שתשב בביתך בחדרך, ותחשוב במחשבתך איך כי הנך נוסע בדרך ללייפציג, ותצייר כל הנסיעה בכל התחנות שעומדים על הדרך, וביאתך ללייפציג, והאכסניה, ואחר-כך תצייר במחשבתך איך שקנית סחורה בעד כך וכך, ומכרת בעד כך וכך, ואחר-כך תעשה חשבון כמה עלה הריוח!

            חבירו השואל הנ"ל ששמע זאת, חשב כי הרב המגיד נעשה "בטלן" כל-כך, אשר אינו מבין שום ענין בענייני העולם ומסחר, ואמר: הרי כל זה יהיה רק "חשבון", ומאין יהיה לי לפרנסת בני-ביתי?! הלא כדי שיהיה ריוח בפועל, בהכרח לי להיות שם בעצמי, ולקנות הסחורה בפועל – לא רק במחשבה – וגם אחר-כך שיהיה הריוח בפועל!

            והשיב לו הרב המגיד: ישמעו אזניך מה שאתה אומר! שכדי שיהיה ריוח בפועל, צריכים להיות בעצמו שם ולקנות הסחורה בפועל, ואין מספיק לחשוב במחשבה! וכן הוא גם ברוחניות: כדי שיהיה תועלת בפועל בנפש, אין מספיק לחשוב במחשבה כל הכוונות של התפילה וכן סדר עולמות העליונים, אלא צריכים להיות שם! און אויף זיין דארטין [=וכדי להיות שם] אין מספיקה שעה – כמו שאתה חושב שיספיק לחשוב הדברים – אלא צריכים עבודה להיות שם!

            וכן הנני אומר בענין הנ"ל; אנו, כשלומדים בענין חג השבועות שהוא מתן-תורה והדומה, הנה – מצד התגברות החומר על הצורה אצלנו – הכל בדיבור ובמחשבה, והוא כמו אותו הסוחר שהיה מצייר נסיעתו במחשבה, לא היה מזה ריוח בפועל. אבל אצל כ"ק אדמו"ר שליט"א, כשמדבר אודות איזה ענין רוחני איז ער דארטין [=הוא שם]!

            אמנם בכללות נראה היה ההנאה מהפרישת-שלום – אף הכללי – שמסר הר"מ שו"ב, ומההתעוררות שנעשה בכלל.. בטח אחר קבלת פרישת-שלום פרטי, יכתוב כ"ק אדמו"ר שליט"א ביחוד בעצמו לכל אחד מאנ"ש שי'...

 

            כעבור יומיים – בכ"ח אייר – חזר הרה"ח ר"י פייגין וסיפר את הדברים הנ"ל גם במכתבו לר' משה שייעוויץ, אבל הפעם בביאור אחר ומזווית ראיה שונה:

            כבוד ידידנו הנכבד והכי נעלה, וו"ח אי"א מוהר"ר משה שי' שאייעוויץ הכהן.

            ..ימים אלו בא חזרה ממדינתכם ידידנו הרה"ח הנכבד מוהר"ר מרדכי שי' שו"ב חפץ, נהנה כ"ק אדמו"ר שליט"א לשמוע פרישות-שלום מכל אחד מהידידים המקושרים באמת. הגם כי לעת-עתה קיבל כ"ק רק פרישות-שלום כללי, ופרישות-שלום פרטי אמר כי יקבל אחר מתן-תורה. ואמר להר"מ חפץ כי יסע כעת לביתו, ויבוא אחר חג השבועות.

            החסידים רגילים תמיד לדייק ביותר בלשון רבם, וכן הרי אמרו רז"ל "שיחות חולין של תלמידי-חכמים צריכים לימוד", ועל-כן מה שבחר כ"ק לשמוע כעת פרישות-שלום כללי, ואחר מתן-תורה פרישות-שלום פרטי, הנה מפרש הנני דבריו, אשר יש בזה כוונה עמוקה:

            כי אצל כל אחד יש "כללי" ו"פרטי"; היינו בכחות הנפש ישנם הכחות כלליים, כמו כח האמונה הוא הכח הכללי, ואינו באיזה ענין פרטי כמו שהשכל הוא שמשיג והאהבה היא שאוהב, אבל בכח האמונה בהשם יתברך הנה זה יסוד ועיקר הכל, ולכן אמונה היא יסוד כל התורה.

            והנה, קודם מתן-תורה הרי "הקדימו ישראל נעשה לנשמע", ודבר זה היה יקר מאוד למעלה, עד כי בגלל זה "קשרו להם שני כתרים". וטעם מעלת הקדמת נעשה לנשמע – הגם כי אי-אפשר לעשות בלי שישמע מקודם – אבל האמת הוא כי בהקדמה זו שהקדימו נעשה לנשמע, יש בזה התקשרות כל עצם הנפש בכל הכחות, היינו שאין נוגע לו מה שיאמרו לו לעשות, אלא יעשה מפני שיצוו לעשות. ואם-כן, בזה מסור הוא בכל הכחות.

            וזוהי המעלה היותר גדולה: כי אם היו אומרים "נשמע" קודם, הרי זה הוראה שהביטול שלהם הוא רק על-פי השכל, שאחרי שישמע ויבין מה שאומרים – אז יעשה. אבל "נעשה" קודם הוא הביטול בכל כחות נפשו. וזו היתה ההכנה האמיתית למתן-תורה.

            אמנם זה בלבד גם-כן אינו מספיק, ואחר-כך צריכה להיות גם השמיעה בפועל: עס איז ניט גענוג הביטול וההתקשרות [=אין די בביטול ובהתקשרות] של "הקדמת נעשה לנשמע", אלא צריכים להביא זה אחר-כך לפועל בכל הכחות הפרטיים. וכן הרי אמרו במשנה: "למה קדמה 'שמע' ל'והיה' אם שמוע' – אלא שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה" – אשר קבלת עול מלכות שמים הוא הביטול וההתקשרות כללי הנ"ל, אבל "אחר-כך יקבל עליו על מצוות". וזה התחיל אחר מתן-תורה.

            והנה בבוא ידידנו הר"מ חפץ הנה, מסר לכ"ק אדמו"ר שליט"א מההתקשרות הטובה של כל ידידינו אליו, וכל התקשרות לצדיק הוא בכח הכללי ובאמונה שלמעלה מהטעם והשכל. והיינו, שמסור למלאות דברים שאין שכלו מחייב.

            ועל זה אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א, שקודם מתן-תורה הוא שומע פרישות-שלום כללי – אין הכוונה רק ששומע פרישות-שלום כללי מכלל אנ"ש ביחד, אלא הכוונה ששומע את הכלל של כל אחד, היינו מההתקשרות והביטול אליו. אבל לא זו התכלית! אחר מתן-תורה רוצה לשמוע פרישות-שלום פרטי, היינו מהקיום בפועל וואס די התקשרות דארף ארויס מאנען [=שההתקשרות צריכה לחייב ולפעול], הן בלימוד התורה והן בלימוד חסידות ברבים, וכן בההתעסקות בהנוגע להחזקת ענייני אנ"ש – אשר זהו העיקר אשר כל התעוררות טובה [צריכה] להביאה לפועל ממש.

 

            בסיום מכתבו זה כותב ר"י פייגין: "ואחר חג השבועות הרי ישיב כ"ק אדמו"ר שליט"א בעצמו על מכתבו", וכך כתב גם במכתבו הנ"ל לר"מ גילמאן: "בטח אחר קבלת פרישת-שלום פרטי, יכתוב כ"ק אדמו"ר שליט"א ביחוד בעצמו לכל אחד מאנ"ש שי'".

            ואכן, בכ"א תמוז תרח"ץ כתב מוהריי"צ לר' משה שייביץ מענה פרטי:

            ידידי הנכבד והכי נעלה, וו"ח אי"א מוהר"ר משה שי' הכהן שאייעוויטש.

            ..בבוא משולחי ידי"נ הרה"ח ר' מרדכי שי' חפץ היה חלוש בבריאותו, והוכרח לנסוע לביתו להנפש איזה שבועות. ואחר כן בא אלי לפה, כי חפצתי לשמוע מאתו פרישת שלום מפורט מאת כל אחד ואחד מאנ"ש ותלמידי התמימים ובני ביתם יחיו, ות"ל שמעתי פרישת שלום מפור[ש] ומפורט מכל אחד ואחד מאנ"ש ותלמידי התמימים ובני ביתם יחיו, והתענגתי לשמוע מארחות חיים והתקשרותם הטובה אלי באהבה וחיבה, ואיש איש לפי מהותו וערכו שומרים זמני קביעות הלימוד בנגלה ובדא"ח ומתוועדים מזמן לזמן, ועוסקים בתמיכת הענינים שהנני עוסק בהם. והייתי שמח על השמועה טובה ונותן שבח והודי' להשי"ת על כל הטוב האמיתי, ואברך את כולם בברכה משולשת, כי יוסיפו לשקוד בהטוב הלזה וטוב יהי' להם בגשם וברוח.

 

            כעבור זמן-מה כתב גם הרה"ח ר' מרדכי חפץ עצמו לר' משה שייביץ, וסיפר לו על המעמד המרגש שבו מסר לרבי את דרישת-השלום מאנ"ש דשיקגו.

            מכתבו זה הוא מי"א תמוז [תרח"ץ], ולהלן תרגום קטעים ממנו ללה"ק:

            ..ידידיי האהובים והיקרים! הייתי רוצה להביע לכם את אהבתו של רבינו הקדוש והיקר שליט"א לכולכם, אבל קולמוס ונייר אינם יכולים להביע זאת.. אהבתו לכולכם היא אין-סופית וללא גבול; כשסיפרתי לו את מסירותכם ונאמנותכם, ראיתי שפניו הקדושות והמאירות נהרו עוד יותר!

            כשהזכרתי את שמכם ואמרתי לו שהייתי אצל כולכם וראיתיכם ואת בני-ביתכם, ביקשני כ"ק שאפרט בשמו של כל אחד ואחד. כשנקבתי בשמות: ר' משה גילמאן, ר' משה שייעוויץ, ר' פנחס ריסמאן, יוסף פלייער, אהרן ריסמאן, שלמה פאלמער – קרא ממעמקי לבו הקדוש: מתגעגע אני לראות את כולם עם בני-ביתם בבריאות ובאושר רב!

            ידידיי האהובים והיקרים! כמה מאושרים אנו שבורא העולם זיכה אותנו ברבי קדוש ומאיר שכזה – שליט"א, שיהיה אתנו עד ביאת משיח במהרה בימינו אמן! והרי על-ידי הדביקות ברבי שליט"א דבוקים אנו ממש בריבונו-של-עולם, כמבואר על הפסוק "ולדבקה בו" וכו'...

 

 

 

במסגרת?

שבועות תרצ"ט

באחד ממכתביו אל ר' משה שייביץ, מספר הרה"ח ר' יחזקאל פייגין על קצת מאירועי חג השבועות תרצ"ט במחיצת כ"ק אדמו"ר הריי"צ

 

ב"ה, כ"ד סיון, תרצ"ט.

אטוואצק.

            ..הסדר היה בחג השבועות: בליל ראשון אמר מאמר על הפסוק "וידבר אלקים את כל הדברים" כו', ובליל שני אמר מאמר על הפסוק "וכל העם רואים את הקולות" כו'.

            וביום ב' בסעודה ישב איזה שעות ביחד עם כל אנ"ש, און האט פארבראכט [=והתוועד] בדברי התעוררות כדרכו בקודש בעבודת השם, בסיפורים השייכים לענין זה...

            בטח מעניין את כבודו לידע איזה דבר טוב מדיבורי חג השבועות; אזכיר ענין אחד, מה שאמר בשם רבינו הזקן (בעל ה'תניא'):

            בשנת תק"מ, בחג השבועות, אמר [כאן בתרגום ללה"ק]: אחר קבלת התורה היתה ההתחלה ב"לא תעשה" ("לא תעשון אתי אלקי כסף ואלקי זהב"); מצות ה"עשה" הראשונה היא: "מזבח אדמה תעשה לי, וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך". זה שההתחלה היא ב"לא תעשה", הוא מפני שה"העדר" קודם ל"הויה" (היינו בכל סדר הבריאה הרי ה"העדר" היה קודם להתהוות. וכן אמרו רז"ל: "כברייתו של עולם, ברישא חשוכא והדר נהורא") והריקבון קודם לצמיחה, ולפי ערך גודל הריקבון, לפי ערך זה היא הצמיחה בזריעה ובנטיעה (והכוונה מובנת, שלכן "לא תעשה" קודם ל"עשה", היינו כי ה"לא תעשה" הוא על-דרך ענין ה"העדר" שאינו עושה דבר, ולא כמו מצות "עשה" שעושה דבר מה).

            ומצות ה"עשה" הראשונה שאחר קבלת התורה היא "מזבח אדמה תעשה לי"; אדמה עניינה 'ביטול' (כמו האדמה שהכל דורסים עליה), שיעשו מזבח של ביטול, "וזבחת עליו את עולותיך" – כלומר 'עליותיך' (היינו גם אם האדם עולה במדריגות) "ואת שלמיך" – את ה'שלימות' שלך (היינו מה שהאדם מגיש שלימותו בתורה וכדומה) – צריכים להקריב זה על המזבח הנ"ל, היינו להיות בטל, עפר ואפר ממש.

            זהו ענין אחד מה שדיבר כ"ק בחג השבועות.

            היו עוד עניינים, אבל הרי תקצר היריעה בזה. בטח במשך הזמן יבוא זה אי"ה בדפוס.

 

 

 

1. ר"מ חפץ עצמו מספר על כך, במכתבו אל הרה"ח ר' ישראל דזייקאבסאן ("זכרון לבני ישראל", עמ' ריד):

..כאשר באתי לכ"ק אדמו"ר שליט"א ביום ד' פ' בחקותי, השמחה הי' אין לשער. אך כאשר ראה חלישות גופי, אמר בזה הלשון: איך גרייט זיך צו מתן-תורה און דוא ביזט שוואך. איך וועל בא דיר נעמען א פ"ש בדרך כלל, און דוא וועסט פארען אין ריגא לב"ב לנוח, ותבוא לפה אחר חג ואז אקבל פ"ש בפרטיות [=אני מתכונן למתן-תורה ואתה חלוש. אקבל ממך פרישת-שלום בדרך כלל ואתה תסע לריגא אל בני-ביתך לנוח, ותבוא לפה אחר החג ואז אקבל פרישת-שלום בפרטיות].

2. את פתגמו זה של אדמו"ר הריי"צ הזכיר אדמו"ר זי"ע בשיחת ש"פ בלק תשכ"ד, ועוד.

3. את הסיפור הזה סיפרו גם אדמו"ר הריי"צ (ס' השיחות תר"צ, עמ' 132) ואדמו"ר זי"ע (תורת-מנחם, תשי"א, ב, עמ' 239). וראה עוד בס' "גנזי נסתרות", ירושלים תרפ"ד, חלק 'אור נערב', אות נא.

 

* הערה (בתחתית העמוד): כל המכתבים שבכתבה זו נעתקו מצילומי המכתבים המקוריים, שנתפרסמו ב"תשורה" לברמ"צ של הת' ברוך שלום שי' בן הרה"ח ר' יצחק שי' וואלף (כ"ו תמוז תשנ"ז).

הרה"ח ר' משה הכהן שייעוויץ ע"ה – שאליו נשלחו רובם של המכתבים – נפטר בשיקאגא במוצאי יוהכ"פ תשמ"ב, בגיל 96.

העתקת המכתבים נעשתה בתוספת פיסוק והדגשות, ובמעט שינויי מלים.

 

                                                            (כפר חב"ד גל' 952)