כפר חב״ד
בדיית אתרים "היסטוריים" או "קדושים" היא תופעה ידועה בעולם, כגון "המקום שבו התפלל משה רבינו אל הקב"ה בצאתו את העיר", או "המקום שבו משתה בת פרעה את התיבה מן היאור". לכל מדינה יש ענין להרבות את אתרי התיירות שבשיטחה, וטיילים תמימים "קונים" את כל מה שמוכרים להם מדריכיהם.
גם בארצנו הקטנטונת נוצרו מקומות מעין אלו, כגון "סלע החורבן" (בדרך לבית-שמש) שאנשים ידועים בשמם שזרו "אגדות" סביבו, האתר טופח ע"י המשרדים הנוגעים בדבר, עד ש"ביטלוהו" אחרי מלחמת ששת הימים, שאז כבר היו אתרים אורגינאליים בשפע, ולא נצרכו עוד לבדותות.
והנה זכינו ל"אתר חסידי" חדש: המקום שבו נפגשו הרה"ק רי"ל הכהן והרה"ק ר"ז מאניפאלי באמצע הלילה, אחרי שקראו את ס' התניא, ויצאו שם בריקוד של שמחה! האתר ממוקם במרכזו של הגשר המחבר את שני חלקי אניפאלי, ו"מנהג אנ"ש בזמן האחרון" ששם מספר מדריך הטיולים את הסיפור הנ"ל, ועולי-הרגל יוצאים גם הם בריקוד של שמחה על גודל הזכות שנפלה בחלקם לרקד באותו מקום (ראה: כפר-חב"ד גל' 824, עמ' 66).
ויעויין בס' דברי-תורה להרה"ק ממונקאטש (מהדורא תניינא, אות עח) אשר כשם שסיפורי צדיקים אמיתיים מועילים ליראת-שמים, כך סיפורי צדיקים בדויים עלולים להביא לפגם האמונה.
לצערנו יש אנשים שמסוגלים גם לבדות "מקורות" לסיפור "הריקוד על הגשר" (אולי בשם חסיד שכבר אינו בין החיים), אך באם לא יהיה זה מקור שנתפרסם לפני שנתחדשה "מסורת" זו לפני כמה שנים, יהיה היחס אליו כדברי רז"ל (קידושין ע, ב ובכ"מ) שאם אחר עשיית המעשה נאמר, אין שומעין לו.
- - - - - - - - - -
בגל' 825 של כפר-חב"ד הצבעתי על התופעה שבדיית אתרים "קדושים" חדרה גם למחננו, והבאתי דוגמה מ"אתר חסידי" חדש: המקום שבו נפגשו הרה"ק רי"ל הכהן והרה"ק ר"ז מאניפאלי ופצחו במחול של שמחה (אחרי שקראו בס' התניא), והוא במרכזו של הגשר המקשר בין שני חלקי אניפאלי.
כפי שציינתי שם, "מסורת" זו נתחדשה לפני שנים מספר, והכוונה לסיפורו האישי של "יוצר המסורת" הנדפס בגל' 692 של כפר-חב"ד (עמ' 42), שנלווה אליו גם תצלום מריקודו ה"ספונטאני" על אותו גשר. שם מביא הוא גם את מה שסיפר הרה"ח המפורסם ר' איטשע מתמיד הי"ד, בנוסח ששמע מפיו – יבדלח"ט – הרה"ח ר"י ויינברג שי' ופרסם בספרו "שיעורים בס' התניא", סיפור אודות פגישתם של הרבנים הק' הנ"ל "ברחוב בהלכם אחד אל השני, ואניפאלי כולה בערה…".
לנוסח זה (שאין בו לא ריקוד ולא גשר) הוסיף אותו כותב נופך מדיליה: "ואני שמעתי מזקני החסידים, ששני הצדיקים גרו משני צידי הנהר באניפאלי, וכאשר הלכו זה לקראת זה נפגשו באמצע הגשר שמחבר את שני חלקי העיר, ויצאו בריקוד במקום פגישתם על הגשר בשמחה עצומה".
אותה שעה החשיתי, שהרי אינו דומה יחיד העושה לרבים העושים; ורק כשנוכחתי לראות שמבדותא זו נצמח "מנהג אנ"ש בזמן האחרון", שבהגיעם לאותו אתר מספר להם מדריך הטיולים את הסיפור הבדוי הנ"ל, והנוסעים התמימים יוצאים גם הם בריקוד של שמחה על גודל הזכות שנפלה בחלקם לרקד באותו מקום שרקדו הצדיקים הללו (כמדווח בגל' 824 של כפר-חב"ד עמ' 66) – או-אז מצאתי לנכון לפרסם את מכתבי הנ"ל ולגלות ברבים שכל סיפור "הריקוד על הגשר" לא היה ולא נברא, ואינו אלא "גימיק" של מארגן הנסיעות כדי להשביח את מקחו.
דבריי אלו פגעו בכבודו או בממונו של אותו אמרגן שהמציא את האתר הבדוי הזה, ויהי כמשלוש חדשים נחלץ להגן על אתר טיפוחיו, במכתב למערכת אחד העתונים. אחרי פתיחתו בקביעה שקרית כי לדעת הח"מ "כל הסיפור על פגישת שני הצדיקים הוא 'המצאה' המצוצה מאצבעו של 'מדריך הטיולים'", מוצא הוא "מקור" לגירסתו: בהוצאה החדשה של ה"שיעורים בספר התניא" מהרה"ח ר"י וויינברג שי', שם נמצאים "כל פרטי הסיפור בשם הרה"ח ר' איצ'ה דער מתמיד" – הוא הוא הסיפור שכבר פירסמו בדיוק לפני שלוש שנים, ונעתק לעיל.
אלא שתוך כדי דיבור הוא נאלץ להודות במקצת, "שבנוסח שמספר הרב ויינברג שי' [נוסח, שלדברי הכותב, הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר זי"ע!] לא מוזכר שהריקוד היה ממש על הגשר, אלא באמצע אניפולי"… ברם, כל הקורא באותו מקור נאלץ "לכפור" בכל! לא זו בלבד שאין בו גשר, אלא גם ריקוד אין בו וגם לא "אמצע אניפולי" (שלטענתו ה"גשר" ו"אמצע אניפולי" כולא חד)! כל מה שמסופר שם הוא, ששני הצדיקים הללו נפגשו ברחוב ו"אניפאלי כולה בערה"…
לסיפור הפגישה הנ"ל רמזתי כבר בספרי "תורת-חב"ד – תניא" (קה"ת, תשמ"ב; עמ' 31 הע' 5), שהוא נדפס בשנת תשל"א בס' "בן לאשרי ברכה משולשת" (להרה"צ ר' יצחק הכהן הוברמן, המכונה "הצדיק מרעננה" – שאליו ולבני חבורתו כתב כ"ק אדמו"ר הריי"צ זצ"ל את מכתבו הנדפס בסוף קו' העבודה – ובפתח ספרו רושם הוא את כל גדולי החב"ד ששמע מפיהם), וכך מסופר שם (בעמ' שמה):
סיפר לי הר"י מתמיד, שפ"א בא אדמו"ר הזקן נ"ע לבית הרר"ז לאניפאלי והי' שם גם הרי"ל כהן, וישבו אצל השולחן באופן שפניהם הי' הפוך מהפתח. וכשפתח אדמו"ר הפתח נתרגש הרר"ז ועמד מלא קומתו, ואמר: מה חידש ה.. ליטוואק, ונתן לו [אדמוה"ז] איזה קונט' מהתניא ואיזה קונט' נתן להרי"ל כהן ועזב תיכף את הבית. ואח"כ הלך גם הרי"ל לביתו. וכשעיין הרר"ז בהכת"י נתלהב מאד ולא הי' יכול להעמיד ע"ע שלא להודיע מזה להרי"ל, והלך בחצות הלילה לבית הרי"ל. אך גם להרי"ל אירע כן וגם הוא הלך להודיע להרר"ז, ופגשו זה לזה באמצע הדרך, ונתפלאו מאד על זה. ע"כ הנוגע לענייננו (הסיפור ממשיך באירועי הבוקר שלמחרת, וגם שם אין גשרים ואין ריקודים).
ובכן, הרי לנו שני עדים נאמנים שכל סיפור "הריקוד על הגשר" מצוץ מן האצבע, ואין כאן לא ריקוד ולא גשר.
בסיום מכתבי הנ"ל העליתי את האפשרות שיבואו ויבדו "מקור" בשם חסיד שכבר אינו בין החיים; ואכן, כצפוי, מגלה לנו עתה אותו אמרגן שהוא אמנם שמע את גירסת "הריקוד על הגשר" מאחד החסידים, ה"ה הרה"ח ר"ז בוטמאן ז"ל; וכבר ציינתי באותו מכתב לדברי חז"ל (קידושין ע, ב) שאפילו תלמיד-חכם אינו נאמן לומר ששמע מרבו דבר הלכה מסויים, באם קדמה לאמירתו זו עשיית מעשה (כלומר: אפילו ת"ח אינו נקי מחשד בדיית מקורות לשם הצדקת מעשיו!). כל-שכן שאין לתת אימון באיש עסקים שיש לו (בנוסף להצדקת עצמו) גם אינטרס אישי בקיומו של "אתר תיירותי" מסויים, ובשעה שכתב על כך לראשונה בכפר-חב"ד "לא זכר" משום מה לומר דברים בשם אומרם.
ולא זו בלבד, אלא ששאלתי את בנו הגדול של הרה"ח המנוח הנ"ל, והוא מעולם לא שמע מפי אביו את הסיפור הזה... (את הבן הצעיר לא שאלתי, מאחר וגם הוא מרקד באותו תצלום של "הריקוד על הגשר" שבגל' 692, לפיכך עדותו תהיה "אחר המעשה" והיא אינה מעלה ואינה מורידה).
ובאשר ל"התלהבותו" של אותו אמרגן מטיולים אלו, כנראה שנתעלם ממנו מה שנתפרסם באותה "במה" (גל' קצד) "אודות הנוהג שהתפשט לאחרונה לנסוע ל'מקומות הקדושים' ולמרכזי חב"ד מלפנים – 'און מיט א שטורעם'", לאור שיחתו של רבינו זצ"ל (במוצאי ש"פ משפטים תשל"ט) שממנה ניכר עד כמה לא היתה דעתו של הרבי נוחה מתופעת הנסיעות ל"מקומות קדושים", ועד כמה לא עודד אותה (בלשון המעטה!), שהרי "שלימות" זו אינה חסירה לא לבחורים שעדיין אינם בקיאים בש"ס משנה וגמרא ובכל מאמרי החסידות, וגם לא לישישים בעלי זקן לבן… [ואם בנסיעה מחו"ל לאה"ק כך, ביציאה מאה"ק לחו"ל על אחת כמה וכמה!].
ומענין לענין: נראה לענ"ד (עד שלא יוכח להיפך) שקידוש ערי לידתם של צדיקים זר לגמרי לרוחה של היהדות, ורק מקום קבורתם נתקדש לנו; נצרת ובית-לחם קדושים לנוצרים, ואילו לנו – להבדיל – בית-לחם מצויינת כקבורת רחל אמנו ולא כעיר הולדתו של דוד מלכא משיחא ע"ה. ואכמ"ל.
מה שנותר עדיין לבאר בקושיותיו של אותו מקשן הוא, מה איכפת לי כל-כך אם חסידים נלהבים רוקדים כאן או שם, ומה לזה ול"פגם האמונה" (כפי שהבאתי מספרו של הרה"ק ממונקאטש שזו התוצאה של "סיפורי צדיקים" בדויים).
והדבר מתבאר במה ששמענו מכ"ק אדמו"ר זי"ע (בי"ב תמוז תשכ"ז), במענה לטענה מדוע הוא מתנגד כל-כך לאלו הרואים את תקופתנו כ"אתחלתא דגאולה", ומדוע זה יטול מיהודים את הנאתם?! והעולה מדבריו, שהאמונה ב"תחליפים" מרחיקה מן האמונה בדברים ה"מקוריים" ומעכבת את הגאולה האמיתית (וראה גם בס' "דעת תורה בעניני המצב באה"ק", עמ' 35).
הרב עדין אבן-ישראל שי' היטיב – כדרכו – לבטא זאת בסגנון המובן גם לאנשי עסקים: כסף טוב בורח מפני כסף רע – כשמטבעות מזוייפים נכנסים לשוק, הכסף הטוב יוצא (כפר-חב"ד, גל' 672, עמ' 47. וגם שם מיירי לענין האמונות שנתחדשו בזמן האחרון).
ולאידך גיסא: מי שיתחזק בדרך האמת, מובטח לו שלא יפול בפח הבדותות והדמיונות.
כל הזכויות שמורות | הרשות נתונה להשתמש בחומרים תוך ציון המקור ושליחת עותק למכון | אין לאחסן במאגר מידע כלשהו ללא אישור מפורש ©
