מאמרים

אמינותן של איגרות החסידים מארץ-ישראל

קתדרה

מעמיד את אגרות הצדיקים מא"י על חזקת אמינותן כפי שהיה מקובל על הכל במשך מאתיים שנה.

אמינותן של איגרות החסידים מארץ-ישראל

 

                   רבות נכתב כבר על איגרות החסידים מא"י, ומפאת חשיבותן ניתן לשער שרבות עוד יכתב אודותן. מאמרה של גב' הרן היסב את תשומת לב החוקרים לעובדה המוזרה, שעד כה הסתפקו בנוסחי האיגרות שבדפוס, ולא ראו צורך כלל לחובת הבדיקה וההשוואה לנוסחים שבכתבי-היד.

                   ברם, יש מקום להרהר אחר שיטתה של גב' הרן בבדיקת הטקסט והשוואת נוסחיו שבדפוס ושבכתב. בדברים שלהלן נערער על גישתה ונבקש לסתור את מסקנותיה. מאחר ומאמרה מעורר את הרושם כאילו קדמה לו בדיקה טכסטואלית מדוקדקת של נוסחי כתבי-היד והדפוסים, שומה עלינו בראש ובראשונה לבחון ולהווכח האמנם כך הוא.

                   "נתמזל מזלנו - כותבת גב' הרן בעמ' 27 - ומצאנו גם כמה כתבי-יד, הן במחלקת כתבי-היד שבספרייה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים והן אצל אנשים פרטיים". כמה כתבי-יד? לא יותר משנים! (והם: 'כ"י הספריה הלאומית' (מס' 903/8) ו'כ"י שנתקבל מהרב מ' זילבר'). וזאת בשעה ש"לידינו הגיעו עשרות-עשרות קובצי אגרות החסידים שבגליל בכתב-יד כלשונו של א' יערי.1 ברם, בהישג ידינו מצויים כתבי-יד נוספים שלמרבה הפלא אינם נזכרים כלל במאמרה של גב' הרן.

                   חמשה כתבי-יד נמצאים במחלקת כתה"י של בית הספרים הלאומי בירושלים, תצלומיהם של שני כ"י נוספים מצויים במחלקת תצלומי כה"י שבאותה ספריה, עוד שני כ"י ברשותם של אנשים פרטיים בירושלים, וכ"י נוסף הידוע עתה לכל הוא כ"י לנינגרד שמתוכו הדפיס מ' וילנסקי את המכתבים שבספרו היישוב החסידי בטבריה, ירושלים תשמ"ח. בספר זה ניתן גם תיאור מפורט של כה"י ורשימת תכולתו שממנה למדים אנו כי חמשה מהמכתבים שגב' הרן דנה בהם במאמרה זה נמצאים גם בו. למרות שהספר נזכר במאמרה כמה פעמים1* אין אנו מוצאים התייחסות כלשהי מצדה לכ"י לנינגרד זה, וגם לא לשאר כה"י הנזכרים בו (כפי שנראה בהמשך).

                   נתאר עתה בקצרה את טיבם של כה"י הללו, מן המוקדמים שבהם אל המאוחרים.

 

                   א] כ"י הספריה הלאומית בירושלים (להלן: ס"ל) 6299/8. בשער כה"י מפורש שהוא נכתב בשנת תק"ן בקאדין (בשער החלק השני: "קאדינוע". היא KADINO שבמחוז מסטיסלב, סמוך לוויטבסק). היה בבעלותו של א' כהנא שאף שתמש בו ב'ספר החסידות' שלו.3 בחלקו הראשון 46 דפים של מכתבים מארץ-ישראל, ובחלקו השני 12 דפים של מכתבי ר' שניאור זלמן מלאדי, דרוש אחד ממנו, ומכתבו של ר' לייב הענעלעש לבנו (=ברנאי איגרת מט). האיגרת האחרונה שבחלק הראשון (=ברנאי איגרת נו) כתובה בכתיבת יד אחרת, או שמא בכתיבה רשלנית וחפוזה של כותב כה"י כולו.

                   כ"י זה נזכר גם אצל מ' וילנסקי, שם, עמ' 70 ו82-.

 

                   ב] כ"י הסמינר לרבנים בניו-יורק (ACC. 48009 MIC. 2119 - ס' 11217 במכון לתצלומי כ"י שבבית הספרים הלאומי בירושלים). נכתב כנראה ברוסיה. חסרים ממנו לפחות 15 דף במקומות שונים, וב38- הדפים הנותרים מועתקות איגרות מארץ-ישראל, עד שנת תקמ"ט. ונראה שנכתב בסמוך לאותה שנה. בדפים האחרונים כמה איגרות מרש"ז.

 

                   ג] כ"י הספריה הציבורית בניו-יורק (JEWISH ITMES 32/1. ס' 31159 במכון לתצלומי כ"י). נכתב במאהליב (שברוסיה הלבנה) בשנת תקנ"א.4 בכה"י 80 דפים (מתוך 82 שהיו בו בעבר) וגם הוא כולל (ב57- דפיו הראשונים) מכתבים עד שנת תק"ן. בסופו איגרות ותורות מהבעש"ט, המגיד ממזריץ', הרש"ז, ר' חייקיל מאמדור, ר' נחום מצ'רנוביל ור' אלימלך מליז'נסק.

 

                   ד] כ"י ס"ל 8/1467. נכתב (כנראה ברוסיה) בשנת תקנ"ב.5 כולל איגרות עד שנת תק"ן. בכ"י זה 31 דפים (מתוך 33 שהיו בו בעבר) של איגרות מארץ-ישראל (ובהן גם שתיים של רש"ז), ששה דפים של איגרות הרש"ז, ר' חייקיל מאמדור וצוואת ר' אהרן מקרלין, ועוד 29 דפים של דרושי המגיד ממזריץ' "אשר נלקטו... על ידי תלמידו... רבי שמעלקה הרב דק"ק ניקלשפארג".6

                   כ"י זה נזכר גם הוא אצל וילנסקי, שם, עמ' 94 ועוד.

 

                   ה] כ"י ברשותו של ר' חנוך סורסקי בירושלים. נכתב כנראה ברוסיה. כולל 42 דף ובהם איגרות מא"י עד שנת תקנ"ג, ותוספת מאוחרת יותר (בכתיבה שונה) של מכתב משנת תקנ"ד. מכך נראה שנכתב בשנים תקנ"ג-תקנ"ד.

 

                   ו] כ"י לנינגרד. נכתב בבוריסוב (פלך מינסק), הכתיבה החלה בשלהי שנת תקנ"ד, ונמשכה גם בשנים תקנ"ה ותקנ"ו. את תיאורו של כה"י ופירוט תכולתו נתן מ' וילנסקי בעמ' 69-33 שבספרו הנ"ל. רק תצלומיהם של 76 דפים הגיעו לידיו של וילנסקי וברור שחסרים מכה"י כמה דפים. בכה"י כלולות איגרות הרבנים מא"י, וכן איגרות ודרושים מהבעש"ט, המגיד ממזריץ', הרש"ז, ר' חייקיל מאמדור ור' אהרן מקרלין.

                   שנת הכתיבה 'תקנ"ד' מפורשת בשער כה"י, אך גם במקומות אחרים מצינו התבטאויות המלמדות אודות זמן הכתיבה, כגון באיגרת 57: "אגרת הקודש... מהאי שתא תקנ"ד", ובאיגרת 61: "אגרת הקודש... בעד השד"ר דהאי שתא" שאף היא שנת תקנ"ד (ראה שם עמ' 61). וא"כ לפנינו כ"י שאינו העתקה גרידא מכ"י אחר, אלא כ"י "חי ונושם" שהכותב הוסיף בו ככל אשר השיגה ידו לעדכן אותו. אופייניות לכ"י זה הן ארבע איגרות ששלח רא"ק לאנשים פרטיים ולכללות חסידיו אשר בבוריסוב7  - עיר מושבו של כותב כה"י.8

 

                   ז] כ"י בבעלותו של ד"ר אלחנן ריינר בירושלים. צורת הכתיבה קרובה לסגנון הארצישראלי יותר מאשר לסגנון רוסיה, ותקופתו משוערת למחציתה הראשונה של המאה הי"ט. בכה"י 68 דף ובהם רק מכתבי הרבנים מארץ-ישראל (ומכתב התנחומין של רש"ז על פטירת רמ"מ). הכותב העתיק מקובץ (או מהעתקתו של קובץ) שנערך בסמוך לשנת תקמ"ט, ואין בו איגרות המאוחרות לאותה שנה. גם התארים 'שיחיה' וכד' המתייחסים לרא"ק ורש"ז מורים על עריכה מוקדמת. סדר המכתבים וכותרותיהם מעיד על זיקה הדוקה לכ"י מסוגו של כ"י ב.

                   כ"י זה כבר נודע ברבים משימוש שעשה בו י' ברטל.9

 

                   ח] כ"י בבעלותו של הרב י' בוקסבוים בירושלים, ולשעבר בספרייתם של הרבנים ר' צבי הירש ובנו ר' חיים אליעזר שפירא ממונקאץ'.10 מכ"י זה נדפסו 19 מכתבים בס' לקוטי אמרים (לעמבערג תרע"א) כמפורש שם בכמה מקומות (ראה עוד להלן). בכה"י 57 דף ובהם האיגרות מא"י עד שנת תקס"ט. בנייר טבועות אותיות ערביות המוכיחות על מקורו המזרחי, וסביר אם-כן שנכתב בא"י.

 

                   ט] כ"י ס"ל 8/903. אני מקבל את דעתה של גב' הרן (בעמ' 35) כי נתן להניח שמקורו של כ"י זה הוא בא"י. השערה זו מתחזקת מכך שבציון אחד הבעלים נרשם שהוא מטבריה, וכן הבעלים השני הוא ממשפחה חסידית ידועה בטבריה (משפחת שולמן). אלא שאין אנו יודעים מדבריה אימתי נכתב כ"י זה, בה בשעה שיש באותו כ"י סימן-מים ברור שבו מוטבעת שנת ייצורו: 1838. דהיינו, אין ספק שכה"י לא נכתב לפני תקצ"ח.

 

                   י] כ"י באוסף שבדרון (תיק ר' אברהם מקליסק - הוא התיק שבו נמצא מכתבו של רא"ק הנזכר אצל גב' הרן בהע' 15). מכ"י זה הדפיס א' ברוור את המכתבים שבמאמרו "על המחלוקת בין הרש"ז מלאדי ור' אברהם הכהן מקאליסק".11

                   זהו כ"י מאוחר יחסית (מסוף המאה הי"ט או תחילת המאה העשרים), ובו 8 דפים הכוללים 14 מכתבים. סביר שאינו אלא שריד מכ"י גדול יותר.

                   אין בכ"י זה אף מכתב מאלו שגב' הרן דנה בהם, ולכאורה אין הוא רלוונטי לענינה. אך אנו נסתייע בו לשם מיון כתבי-היד למשפחותיהם.

 

                   יא] כ"י ס"ל 4/1379. בשער כה"י מפורש: "נכתב עפ"י העתקת כ"י בקיעב שנת תרע"א לפ"ק". גם כ"י זה היה בבעלותו של א' כהנא, והוא אינו אלא העתקה (שהוזמנה כנראה ע"י כהנא עצמו) מהחלק הראשון שבכה"י הקדום הנ"ל 8/6299. מכתבים ספורים לא נעתקו לכאן, כנראה עפ"י הוראותיו של מזמין ההעתקה. בכה"י 62 עמודים.

 

                   יב] "כה"י שנתקבל מהרב זילבר". כ"י זה נזכר רבות במאמרה של גב' הרן, אולם אין היא מבהירה לנו דבר אודות מהותו, איכותו, זמנו ותכולתו. לפי המידע שבידי זהו אמנם "כתב יד" במשמעות של כתיבת יד אדם ולא בהדפסה, אולם העמדתו בשורה אחת עם שאר כה"י אינה אלא "לעג לרש", מאחר ואין זו אלא מחברת שנכתבה במאה ה20- ע"י אדם שנפטר בשנת תשכ"ט (הוא ר' אהרן יוסף לוריא מטבריה), שהעתיק לתוכה חמשה מכתבים, ורק שלשה מהם הם מתקופת הרמ"מ והרא"ק. ההסתמכות על "כתב יד" שכזה לשם בדיקת נוסחים וקבילותם מעוררת תמיהה.

 

                   עד כה היה מקובל שקודם שנגשים להסקת מסקנות על סמך בדיקה טכסטואלית של מקורות והשוואת נוסחים, יש לבצע בדיקה של "משפחות" כתבי-היד והמקורות, שהרי בהעדר בדיקה מעין זו ניתן לטעון כי "ברוב המקורות" מופיעה גירסה מסויימת, בה בשעה שכל אותם מקורות אינם אלא העתקה ישירה שהעתיקו איש מרעהו, ולפיכך כולם אינם חשובים אלא כאחד בלבד.

                   אחרי מיון כתבי-היד למשפחותיהם יש לבדוק אילו הן המשפחות העתיקות ו"המיוחסות" ואילו הן המשפחות "הפגומות".

                   הדברים הללו פשוטים הם וידועים לכל, אולם מאחר ולא מצאתי במאמרה של גב' הרן כל זכר לבדיקה שכזו, חובה עלי לעשות זאת הן למקורות שבמאמרה והן למקורות שלא נזכרו אצלה.

 

                   מהטבלה שערכתי לתכולתם של כה"י והדפוסים העיקריים נראה בעליל כי כל אחד מכה"י הקדומים (וכן הספר 'פרי הארץ' וחטיבת המכתבים הראשונה שבחלק האגרות של 'לקוטי אמרים') מהווה יחידה עצמאית ללא כל זיקה ישירה בין כל אחת מן ההעתקות לחברתה. כדי להוכיח זאת די לבחון הן את כמות המכתבים שבכל קובץ והן את סדר הופעתם בו: אף שבכולם מופיעים המכתבים פחות או יותר לפי סדר השנים, אולם לא ראי זה כראי זה ואין כל דמיון בין העריכות השונות. גם בדיקת הכותרות (שתוזכר להלן) תוכיח זאת היטב. בדיקת נוסח המכתבים עצמם יכולה גם היא להוכיח את העדר התלות של כ"י אחד בחבירו, אולם אין ברצוני לסבך את הקוראים בדבר שלדעתי מוכח גם בלאו הכי.

                   לעומת זאת מצביעים הממצאים באותה טבלה על קיומה של משפחת כתבי-יד הכוללת את כ"י ס"ל 8/903, כ"י שבדרון, כ"י מונקאץ' [שממנו נדפסה חטיבת המכתבים השניה שב'לקוטי אמרים'] והספר 'חיבת הארץ'. כל כה"י הללו מאוחרים הם, ואב אחד לכולם.12 מן המאפיינים המובהקים של בני משפחה זו היא נטייתם להשמיט את "שבחיו" של הרש"ז מן המכתבים, ובכל מקום שנפגוש "שבחים" בכה"י הקדומים (הן אלו שנמנו אצל גב' הרן והן אלו שהתעלמה מהם) סביר שלא נמצאם בכה"י המאוחרים הללו. כשניצבת לפנינו הבעיה האם משפט כלשהו (שאינו מופיע בהעתקות המאוחרות) מקורי הוא אם לאו, הדעת נותנת כי המאוחרים הם שגרעוהו ולא שהקדומים הוסיפוהו. עוד נדון בכך בהמשך, ובמקרים מסויימים נצביע על כך כי ההשמטות נעשו ביד גסה שהותירה בעקבותיה את ההוכחות לזיוף.

 

                   בדיקת כותרות המכתבים מוכיחה גם היא את נכונותה של הקביעה הטוענת כי קיימת זיקה אמיצה בין ארבעת המקורות השייכים למשפחה אחת, ולהלן כמה דוגמאות; (מספרי המכתבים הם לפי ספרו של ברנאי. כשכרכתי כמה מקורות כאחד אין להסיק מכך שלא קיימים ביניהם שינוים בכתיב מלא וחסר או בראשי-תיבות ופענוחם).

                   איגרת לט: כ"י 80 903, כ"י מונקאץ', חיבת הארץ: אגה"ק מאדמו"ר קדוש עליון הרב מו"ה מנחם מענדיל נ"ע מש' תקמ"ו.

                   איגרת מב: כ"י 80 903, כ"י מונקאץ', חיבת הארץ: אגרת מרבוה"ק מארה"ק מש' תקמ"ח.

                   איגרת נו: לקו"א ח"ב (=כ"י מונקאץ'), חיבת הארץ, כ"י 80 903, שבדרון: אגרה"ק מאדמו"ר כהנא קדישא (הרב מ' אברהם) נ"ע תק"ן.

                   איגרת סד: לקו"א ח"ב (=כ"י מונקאץ'), חיבת הארץ, כ"י 80 903, שבדרון: אגרת מאדמו"ר כהן צדק (מוהר"ר אברהם נ"ע) להרב מוהרש"ז בש' תקנ"ז. [מפני כבודו של הרש"ז נשמט שמו של הרש"ז מהכותרת שבחיבת הארץ, כפי שנשמטו קטעים נוספים מגוף המכתב].

                   איגרת סה: לקו"א ח"ב (=כ"י מונקאץ'), כ"י 80 903, שבדרון: אגה"ק (מארה"ק) מאדמו"ר כהן אל עליון הרב מו"ה אברהם נ"ע משנת תקנ"ז.

 

                   אף כי קיימים פה ושם שינויים קלים (הן בדוגמאות אלו והן בשאר הכותרות שלא הבאנו כאן) - דבר מקובל ושגרתי בכתבי-יד העוברים גלגולי העתקות רבים - אולם לא יאומן כי שני עורכים יתנבאו בסגנון אחד, ישנו את התארים ממכתב למכתב ויכוונו תמיד איש לדעת רעהו. לכן זהות בכותרות מעידה על מקור משותף.

                   אחד הדברים שניתן כבר עתה להסיק מכך הוא שכ"י 8/903 והספר 'חיבת הארץ' אינם שני עדי נוסח כפי שגב' הרן מציגה אותם, אלא הם עד אחד בלבד (ולהלן ניווכח בעובדה שבעד פסול עסקינן).

                   דבר נוסף שלא אמרנוהו עד כה הוא, שקטעי "השבחים" שגב' הרן טוענת שהם תוספת חיצונית נמצאים כבר בכל כה"י הקדומים (כפי שנפרט להלן אחד לאחד), ואם-כן יש לנו ששה (או שבעה) עדי נוסח נוספים שגב' הרן לא הביאה אותם בחשבון ולא התמודדה עמם כלל.

 

                   לשם הבנת ה"שבחים" והאוירה שבהם נכתבו יש לבדוק במכלול האגרות שכתב הרא"ק אל הרש"ז או אודותיו במשך כל שנות ההתכתבות ביניהם, לבחון את יחסיהם איש לרעהו, ולאור זאת לשוב ולקרוא את "השבחים" ולדון באמינותם.

                   אך במסגרת מאמרה אין גב' הרן מתייחסת כלל ל"שבחים" שכתב הרא"ק על הרש"ז אחר פטירתו של הרמ"מ. וכשלעצמי תמה אני כיצד תפרנס גב' הרן את ה"שבחים" הללו: הקורא במאמרה יכול להתרשם כי כל מה שהיה להם לצדיקים ולחסידים בעולמם, כל מאווייהם ומאבקיהם, הכל סבב סביב "תפיסת השלטון". והנה, עם פטירתו של הרמ"מ היינו מצפים לחזות ב"מאבק ירושה" קשה בין ראשי "הדור הצעיר" רא"ק ורש"ז, ועל-כל-פנים ב"שעת הכרעה" קשה זו לא צפויה "פניה נרגשת" מרא"ק לחסידי רוסיה לפנות דוקא אל רש"ז. שהרי "חוק יסוד לחסידים ולרבותיהם" קבעה הגב' הרן (בעמ' 51): "אין העברה חלקית של שלטון של צדיק בנשמות חסידיו; בכך אין הוא יכול להתחלק"!

                   העובדה של המשך מסורת הערפת "שבחים" לרש"ז אינה מסתדרת עם קביעותיה הנחרצות של גב' הרן, וכנראה שמשום כך העדיפה להתעלם הימנה כליל.

 

                   נפנה עתה ונראה מה כתב רא"ק. נחרוג קמעא מסדרם הכרונולוגי של המכתבים ונפתח באיגרת התלונה ששלח רא"ק לר' לוי יצחק מברדיצ'וב (בשנת תקס"ה) אודות התנהגותו של רש"ז (ברנאי עב):

                     ..הרב מוהר"ר שניאור זלמן... הנה זה מיום אשר שמנוהו לראש במדינות רוסיא אחרי עליותינו אל הקודש, ובעבור כמה שנים שמענו וראינו את הנהגותיו והדרכותיו לבנ"א [לא] ערבו לנו, כי לא שמענו ולא ראינו זה מרבותינו הקדושים נ"ע...

                   ובכן, רא"ק מספר את העובדה הגלויה לכל כי רמ"מ והוא עצמו שמו את רש"ז לראש במדינות רוסיא, וכאן אין מדובר ב"מנהל אדמיניסטרטיבי למגביות" אלא במנהיג ומדריך רוחני.13

                   קטע זה של "שבחים" מופיע גם בכת"י 8/903 ובכ"י מונקאץ'.

 

איגרת נה (משנת תק"ן):

                   והלא עיניכם רואות את מורכם הוא רב אחאי ידיד ה' זה סיני הרב המפורסם כ' מוהרש"ז נ"י להתחמם באורו יראו אור עולם ואוצר חיים ושלום.

                   קטע זה נעתק אצל ברנאי מהספר 'בית-רבי', וכבר העיר וילנסקי14 כי אין הוא אלא חלק מאיגרת אחרת (=ברנאי נו).

                   בחמשת כה"י הקדומים שבהם מועתק מכתב זה נמצא המשפט במקומו, אך כמובן שמכ"י

 8/903 (ומבני משפחתו 'חיבת הארץ' ו'לקו"א ב' [=כ"י מונקאץ']) נשמט ה"שבח" שלא היה לרוחם של בני בית מדרשה של חסידות קאליסק.15

                   ב'פרי הארץ' חסר חלקו הראשון של המכתב (ארבעים שורות אצל ברנאי), והוא פותח בקטע שאחרי משפט "השבחים". לעומת זאת ב'לקו"א' (מכתב ל"ג) נמצאת פתיחת המכתב אך נשמטו ממנו כשני עמודים במרחק של כמה תיבות אחר מקומו של המשפט המושמט הנ"ל.

 

איגרת נח (משנת תקנ"ב):

                   והנה לבאר לכ"א מכל פרטי מצות תקצר היריעה, ומה גם כי בעז"ה הלא עמכם כבוד רב חביבי וחמדת לבבי הרב הגדול קדוש ה' מכובד הרמה [צ"ל: הר ה'] זה סיני כק"ש מהו' שניאור זלמן פלא יועץ, ומי בעל דברים יגש אליו והוא יראהו את מבוא העיר ואת כל הדרך מדרך ה' אליו תשמעון. ובכללות לא מנעתי מלכתוב להם...

                   בפעם זו נמצא הקטע בשלימותו לא רק בכ"י לנינגרד, בכ"י סורסקי (שהם היחידים מבין כה"י הקדומים שיש בהם איגרות מהשנים הללו) וב'פרי הארץ', אלא גם ב'חיבת הארץ' שמשם נעתק לספרו של ברנאי!16

                   וגם הפעם לא נופתע שמכ"י 8/903 (ובני משפחתו, 'לקו"א ב'' [=כ"י מונקאץ'] וכ"י שבדרון) נשמט משפט ה"שבחים" החל מהתיבות "ומה גם" וכלה ב"אליו תשמעון".

                   אך תמיהני על גב' הרן שבכל מאמציה לטעון שהכינוי "פלא יועץ" (שבאיגרת יט) אינו מכוון לרש"ז, לא מצאה לנכון לגלות את אזננו כי באיגרת זו מפורש "מהו' שניאור זלמן פלא יועץ"!

 

איגרת לחסידי קהילת בוריסוב (שנת תקנ"ב)

(וילנסקי, עמ' 107)

                   ..ואין זה כל חדש שכותבי' כי רחוק מהם המקום לנסוע לק' לאזני' לשמוע דרך ה', יראו לתת עצות בנפשם וישלחו א[חד] מאתם בכל פעם, ושישב שם ימים אחדים ושיפרש שם כל מבוקשם, וידבר אליהם ככל הדברים אשר שמע שם ויתלהב לב כולם יחד. ואחר זמן מה ילך אחר. ואיש את אחיו יעזרו בהוצא[ו]ת. כי גם אנחנו בהיותינו במדינתם כן עשינו, שהלכנו למדינות וואלין לגדולי הצדיקים, פעם הלך זה ואח"כ כשבא הלך אחר, וחברי[ך] חברי' אית לי', עד שנתרבה התלמידים...

 

איגרת לאחד מחסידי בוריסוב (שנת תקנ"ב)

(וילנסקי, עמ' 108)

                   קבלתי מכתבו... כי תמיה לי עליו על הכריחו לבא בשאלת נפשו ורב מחסורו לשאול עצות מרחוק עד כה, הלא שם לפניו רבים גדולי חקרי לב אמת עצתם בדבר ה' ימצא עצה, ובפרט גדול העצה הרב המפורסם קדוש ה' אהו' כמוה"ר שניאור זלמן נ"י, כי ישים פעמיו ליסע אליו, שם ימצא מרגוע לנפשו בכל מחסורו אשר יחסרו לו. ואף כי ירחק ממך המקום, בדבר אשר יקשה מכם בגודל חסרון נפשו לא רחוקה היא, אפי[לו] לדלג בהרים וכו'.

 

                   שתי איגרות אלו מצויות רק בכ"י לנינגרד, ומעובדה זו יכולים אנו ללמוד גם כי לחסידי חב"ד לא היתה שום מגמה להפיץ ברבים מכתבי תמיכה ברש"ז.

 

 

איגרת נט (משנת תקנ"ג)

                   ...אם ראית שנתיישנו ד"ת [=דברי תורה] בלבך וכו'. כי הלא בעזה"י אתם עמם רב רחימאי קדוש ה' המפורסם מהו' שניאור זלמן נ"י, אשר עיניכם רואות את מורכם, משקה הרים מעליותיו מפרי מעשיו תשבע הארץ ופיו מפיק מרגליות. מה גם שמלא העולם מספרים [קדושים] חדשים גם ישנים ברוב דברים העומדים ברומו של עולם, וקא מצווחין כולי יומא הוי כל צמא לכו. אין זה כי אם מחמת שנתיישן מאד בעיניהם אור התורה.

                   שוב נמצא המשפט כצורתו בכ"י לנינגרד, בכ"י סורסקי, ב'פרי הארץ' וב'חיבת הארץ', אך - כרגיל במשפטי "שבחים" מעין אלו - נשמט הוא מכ"י 8/903.

                   אולם בפעם זו נגלה קלונו של המשמיט, היות וברוב התלהבותו מחק יותר מהמצטרך, ועלה בידו נוסח שכזה:

                   ..אם ראית שנתיישנו דברי תורה בלבך כו' וקא מצווחא כולא יומא הוי כל צמא...

                   "החסיד הזריז" (כהגדרתה של גב' הרן ביחס למי שהיא חושדת אותו בזייפנות) מחק גם את המשפט אודות "הספרים הקדושים" שהם נושא המשפט, ועתה אין הקורא מסוגל להבין מיהו זה הצווח כל היום ואומר "הוי כל צמא"...

                   ותמה אני אם גם למקרה שלפנינו מתייחסים דבריה הנחרצים של גב' הרן (בעמ' 50) הקובעת כי "כשמוציאים את חלקי השבח מן האיגרת, היא מתבהרת, המשפטים נקשרים זה לזה בצורה מגובשת וחלקה, והקריאה קולחת"...

                   בכה"י שהיה לפני מעתיק כ"י שבדרון היה נוסח זהה לזה שבכ"י 8/903, והוא כותב: "מן 'כי הלא' עד 'וקא מצווחא כולא יומא' ליכא בהניכתב". ב'לקו"א ב' [=כ"י מונקאץ'] ההשמטה נעשתה בצורה שונה במקצת: "..אם ראית שנתיישנו ד"ת בלבך כו', כי הלא העולם מלא מספרי' חדשי' גם ישנים ברוב דברי' (חסר)".

 

איגרת סא (משנת תקנ"ה)

                   והלכה למעשה רב הוא כבוד הרב רחימא האלקי קדוש המפורסם כבוד מ"ו שניאור זלמן נ"י למען יכבד ה' שכבודו הוא כבוד המקום... ואשר נשתנו סדרי מכתבי מלסיים בדברי מוסרים במועצות ודעת, הנה קדמוניות התבוננתי ומעולם לא נצרכה, כי רב לכם דברי רב חביבא שיחי' אשר הליכות עולם לו, ומעולם לא נתנו לכתוב...

                   איגרת זו לא מצאתיה בכתבי-היד אלא רק ב'ברכת הארץ'. במכתבו זה מתנצל הרא"ק על שאין הוא מסיים בדברי תורה ומוסר כדרכו, ומסביר כי באמת לא היה צריך לכתוב להם מעולם, שהרי "רב לכם דברי רב חביבא [הרש"ז] שיחי'", אלא שבדרך כלל אהבתו לחסידים קלקלה את השורה ולא היה יכול להתאפק מלכתוב. אולם בפעם זו "אין הזמן גרמא" ועוד חזון למועד להאריך במכתבים כלליים ופרטיים.

 

איגרת סב

                   והנה עמכם הרב הג' קדוש ה' מכובד א"א [=איש אלקים] כבוד מ' שניאור זלמן... ובכל אשר אמרנו אליכם תשמרו להרגיל א"ע [=את עצמכם] בסוד האמונה להיות ניזון מזיו השכי[נה] בהתקשרות עם כבוד רב חביבי הנז[כר] ועמנו... ומי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו... או יהי' [צ"ל: אל יהיה] למשא כבד על כבוד הרב הנ"ל... ודי להם לקבול אפי' [צ"ל: לקבולי אפיה] פעם א' בשנה ושנתים... ואל יפלא בעיניהם כי כבוד רב חביבי מקרב לקצתם ומתאחד עמהם להשיאם עצה ההוגנת להם כי זו הוא העצה היעוצה לקרב את החדשים אשר מקרוב יבואו, ומדלת העם אשר אינם כ"כ בני תורה, כי א"א בלאו הכי, והחכמה מאין תמצא להם אם לא ע"י הנהגה זו...

                   באיגרתו זו מורה הרא"ק לחסידים לקבל את סוד האמונה מהרש"ז, אולם אל להם להכביד עליו ודי להם בפעם בשנה או בשנתיים (בכך מצטרף הרא"ק לבקשתו של הרש"ז שפנה במכתבי בקשה לחסידים שלא יטרידו אותו, ואף תיקן את "תקנות לאזניא" המגבילות את הנסיעות אליו17). ואל יתמהו על שמאידך גיסא הרש"ז מניח לאחרים להתקרב אליו יותר מן המדה, היות והכרח הוא לקרב את החסידים החדשים וכן את אלו שחכמתם אינה עומדת להם כל צורכם והם זקוקים לרב לעתים מזומנות יותר.

                   איגרת זו נשמטה כליל מכ"י 8/903 ומכ"י מונקאץ' [='לקו"א ב'], אך נמצאת ב'פרי הארץ' וב'חיבת הארץ' (שמשם הועתקה אל ברנאי).18

 

איגרת סג

                   ..וגם הנה נדרש מדרש חכמים ומלכם בראשם הוא כבוד רב אחאי המפורסם האלקי כמ' שניאור זלמן שי', הנה דברו אתם תמיד וודאי נכון הדבר מעם האלהי' שלא לכתוב שום דבור תורה אפי' אות אחת פן תרבה עליהם... וגם כבוד הרב רחומאי הנז"ל ידיד ה' ישכון לבטח עליו חופף עליו כל היום חבילי טרדין מן בני אנשא נצבים עליו מן בקר עד ערב... ודורשין מאתו כאשר ישאל איש כו' בכל דבר קטן וגדול... לא כאלה חלק יעקב להטריח בדברים קטנים... גם בימי אדמו"ר [הרמ"מ] זצוק"ל לא ראיתי נוהגין כן... ועתה בני שמור רגלך באשר תלך אל בית כבוד הרב חביבי הנז"ל שי' וקרוב לשמוע דברי אלקים חיים ויראת שמים, גם אנכי חלילה לי מחדול להתפלל אל ה' להטות לבבם אליו... ויכלתם עמוד גם אתם גם מלכם בראשם...

במכתבו זה חוזר הרא"ק על דברים שכתב במכתבים קודמים, שמן הראוי היה לו שלא לכתוב אפילו אות אחת של דברי תורה בה בשעה שמצויים ספרים רבים וגם דבריו של הרש"ז מצויים להם תדיר, וכן מורה הוא לחסידיו שלא להטריד את הרש"ז בבעיות של גשמיות.

                   איגרת זו נדפסה ב'פרי הארץ'19 אך - כצפוי - נשמטה מכ"י 8/903 ומכ"י מונקאץ'.

 

איגרות סד, עו (הראשונה לרש"ז [בתקנ"ז], השניה לחסידים בחו"ל [תקס"ו?]).

                   ..ודין גרמא לכת"ר, כי מעולם הי' נחבא אל הכלי[ם] והי' חושך א"ע [=את עצמו] ובורח מן הגדולה, ובעבור זה לא שת לבו ללמוד סדר נשיאות מפי הגדולי[ם] ז"ל, ומש"ה [=ומשום הכי] מלאני לבי להודיע קושט דברי אמת כפי שקבלתי מרבותי, והן עתה יאזור כגבור חלציו... ואחלה נא פני אחי חביבי להנהיג את הצאן כרועה נאמן באהבה ואחוה וחמלה וחנינה, וימשכם בחבלי עבותות האהבה... ושלא להתנהג ע"פ דינים ומשפטי[ם]... ומעולם לא ראיתי ולא שמעתי מרבותי שנהגו כן... נפלאתי על המראה אשר כת"ר הרחיק לאהו' כנפשי... אשר הי' מקורב אליו באמת ותמים ומדוע הרחיק אותו כ"כ...

                   ..מכמה שנים בראותי ובשמעי מעניני הנהגת הרב מוהרש"ז והדרכתו לב"א [=לבני אדם] לא ערבו לי כלל וכלל, אשר לא כן ראיתי ושמעתי מרבוה"ק נ"ע, ואעפ"כ הייתי כמחריש, הגם שמתחילה הוא בעצמו הרבה והפציר במכתביו להוציא המכשלה הזאת מת"י [=מתחת ידו] באמרו שלא נסמך ואינו יודע איך להנהיג את אחב"י [=אחינו בני ישראל] ולנחותם בדרך האמת, וחזקתי את לבו מאוד והשיבותיו יאחז צדיק דרכו בקשר אמיץ בשורש נקודת האמת כפי שקבלתי מרבוה"ק, ואני עיני תמיד אל ה' יהי' בעזרו להאיר לפניו נתיבות האמת לדעת מה יעשה ישראל... והתבוננתי על אחרית דבר מראשית וידעתי בין שכל זה נסתעף מחוסר הנהגה והדרכת העם בנתיבות ודרכים אשר מעולם לא ראינו ולא שמענו מכל גדולי הצדיקים... גם כבוד הרב המנוח קדוש עליון מו"ה מ"מ נ"ע [מוויטבסק] בחיים חיותו... הי' מצטער מאוד בשמעו הנהגתו בכמה שנים אחר התמנותו...

                   בשתי איגרות-תוכחה אלו (הנמצאות גם בכ"י 903 80, בכ"י מונקאץ' ובכ"י שבדרון) רואים אנו כי רש"ז היה חפץ תמיד לברוח מן ההנהגה, אלא שרא"ק הוא שעודד אותו לקבל את הנהגת החסידים, והוא אף שהורה לו את הדרך שלפי דעתו צריך היה רש"ז להתנהג על-פיה. אלא שאח"כ נוכח לדעת שלרש"ז דרך משלו. במכתב השני מפורש גם כי התמנותו של רש"ז היתה עוד בחיי רמ"מ, וזה האחרון היה מצטער מהנהגתו של רש"ז (לפי דבריו של הרא"ק). ודבר הלמד מעניינו הוא שהמדובר אינו במינוי אדמיניסטרטיבי אלא במינוי להדרכה רוחנית.

                   מחמת כבודו של רש"ז נשמטו ב'חיבת הארץ' קטעים מסויימים מהמכתב הראשון (לא אלו שצוטטו כאן) וכל המכתב השני. ב'לקו"א ב' נדפס המכתב הראשון בשלימותו, והשני נשמט כולו.

 

איגרת סו (שנת תקנ"ח)

                   ..כל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור מדברי הרב מהרש"ז, כי בכלל דברינו דבריו ושם נפשו בכפו ממש להאיר להם אורח צדיקים כאור נוגה.

                   זהו קטע ממכתב שבו מוחה הרא"ק בידי בעלי המחלוקת שבין החסידים ברוסיה, ומורה לכולם לקבל את מרותו של הרש"ז.

 

                   קטע זה נמצא הן בנוסח הדפוס שב'לקו"א ב' ו'חיבת הארץ', והן בכ"י 903 80, כ"י מונקאץ' [='לקו"א ב' הנ"ל] וכ"י שבדרון.

 

איגרת רא"ק משנת תקס"א

                   ..ולא יחצו עוד לשני מחנות ויחדיו יהי[ו] תמים כאיש אחד לשמוע בקול קדוש אשר בקרבכם רב אחאי גאון איש האלהי אור תורה אליו תשמעון, איש אשר רוח אלהים קדושים בי', אתו חכמה ודעת אלהים להאיר להם את הדרך אשר ילכו בה בעבודת תמה וברה כפי אשר קבלנו מרבותינו הקדושים, ואין כל חדש ח"ו... כי שמעתי אשר יצא הקול במדינתם ששמעו מאיזה דברים שבכתב שיצאו ממני ונדמה להם שאינם עולים בקנה אחד ויש איזה הפרש [=הבדל] ח"ו בדרכי העבודה, חלילה להם מלהרהר ולחשוב כדבר הזה, כי לא יש הפרש בינינו אפילו כמלא נימא ח"ו, ובפרט מענין התבוננ[ו]ת, איך יעלה על הדעת לחלוק על הדבר הזה אשר כל נקודת עבודת ה' נשען עליה, וזאת התורה וזו היא העבודה האמיתית כפי אשר קבלנו מרבותינו הקדושים, והס מלהזכיר ולחשוב כזאת הרחמן יצילנו מהאי דעתא... ונפשי קשורה בנפשו מעולם ועד עולם כרשפי אש שלהבת יה, ריעין דלא מתפרשין, ובכל דבריו הקדושים ובכל הנהגותיו הן הן כאשר קבלנו וראינו מרבותינו הקדושים נ"ע, ובכל אשר הוא עושה ה' אתו. מה מאוד שמח לבי ותגל נפשי ב"ה חמותי ראיתי אור אשר פתח מעיינות בחכמה בעבודת ה' בהתגלות אלהות בעולם ורבים יאותו לאורו... שמעו אלי ותחי נפשכם להתאחד יחד ולעבוד את ה' שכם אחד בכל הנהגותיו ובכל משפטיו וכל המהרהר אחריו כו'.

                   איגרת זו נתפרסמה לראשונה ע"י א' קופפר,20 והמיוחד בה הוא שאי-אפשר לטעון שהיא זוייפה ע"י חסידי חב"ד, שהרי רש"ז במכתבו לרא"ק מסתמך עליה ואף מצטט הימנה את המשפט: "ובפרט בענין ההתבוננות איך יעלה על הדעת לחלוק על זה".21

 

                   בסיכומו של פרק זה נוכחים אנו לראות, כי גם אחרי פטירתו של רמ"מ נמשכה המגמה של הפניית חסידי רוסיה אל רש"ז, וסגנון המכתבים מורה שאין זה ענין שנתחדש זה עתה, אלא הוא מהווה המשך להנהגה הקודמת, ומה שהיה הוא שיהיה.

                   בהעתקת האיגרות רואים אנו כי בהעתקות שבכ"י 903 80 ומשפחתו קיימת מגמה למחוק את שמו של רש"ז ממכתבי רא"ק, אך המחיקות אינן עקביות, אינן בצורה שווה בין כל בני אותה משפחת כתבי-היד, ומצינו גם שהמשמיט המשיך ומחק משפט שלא היתה לו כל סיבה למוחקו (ולהלן נשוב ונפגוש במקרה דומה).

                   עוד נמצאנו למדים, כי בספר 'חיבת הארץ' (שבמאמרה מתאמצת הגב' הרן לשכנע את הקוראים כי נאמן הוא ביותר) נמצאים קטעים רבים בשבחו של הרש"ז שאינם בכ"י 903 80, ואם אכן מוסמך הוא כל-כך, על כרחינו לומר כי כה"י שהשמיט הוא המזייף, ואם-כן כיצד נוכל לתת בו אימון לענין השמטת "השבחים" שדנה בהם הגב' הרן.

 

                   מאידך גיסא רואים אנו, שה'לקוטי אמרים' (שהגב' הרן אינה נותנת בו את אימונה) מביא אף הוא רבים מהמכתבים בהשמטת "השבחים" ואין הוא טורח להשלימם ממקורות אחרים, ועל-כרחנו לומר שאותם מכתבים שגב' הרן דנה בהם ושהוא מביאם בשלימותם על "השבחים" שבהם - אכן היו בכה"י (הקדום) שלפניו, והוא לא נצרך להעתיקם ממקום אחר.

                   ועל כך בפרק הבא.

 

- [ג] -

 

                   גב' הרן נוהגת להעטיר שבחים על ספרים שעליהם היא מבקשת לבסס את טיעוניה, ולעומת זאת מנסה היא לקעקע את אמינותם של ספרים שאינם עולים בקנה אחד עם התיאוריה שלה. הספר 'בית רבי' זכה בשל כך ליחס מיוחד, וכמעט בכל פעם שגב' הרן מתייחסת אליו מלווה האיזכור בזריקת כמה מלים של לעג לעברו.

                   נבדוק עתה האם יש הצדקה של ממש לייחסה אל כמה ספרים.

 

                   בעמ' 33 כותבת גב' הרן: "בשנת 1903 הופיעה הביוגרפיה הראשונה של רש"ז 'בית רבי', מאת חיים מאיר היילמאן. היילמאן חוזר ומצהיר שכתב את הספר באובייקטיוויות רבה, 'כי האמת אהוב מן הכל', וש'זה ערך י"ג שנה אשר אנחנו מחפשים בחפש מחופש לברר כל דבר על בוריו'... היו גם חסידי חב"ד מובהקים - והיילמאן הוא אחד מהם - שבעבודתם ניכר המאמץ לכתוב ביוגרפיה על בסיס אובייקטיווי (מביניהם נציין גם את מ' טייטלבוים וספרו, הרב מלאדי ומפלגת חב"ד, ורשה תר"ע-תרע"ג [הע' 48]). אך לאמיתו-של-דבר, בסיס זה של אובייקטיוויות הוא מראית עין בלבד; כל הקפדתם באה לידי ביטוי באיתור תאריכים ובדקדוקים של פרטים".

                   אפתח בתמיהה זוטא: מדוע אין גב' הרן מביאה מקור כלשהו לקביעתה כי מ' טייטלבוים נמנה עם חסידי חב"ד המובהקים? שמא מצאה פרטים כלשהם אודותיו בספרי הביוגרפיות? אני בדקתי ולא מצאתי.

                   ובאשר להיילמאן, גב' הרן כותבת כי הוא "חוזר ומצהיר שכתב את הספר באובייקטיוויות רבה". אך מדוע אין היא מציינת מקור מדוייק לכך בספר 'בית רבי' עצמו? אני בדקתי ולא מצאתי.22

                   גב' הרן מביאה אמנם שני ציטוטים מלשונו של היילמאן, אולם כשנביט במשפטים בשלימותם נראה נגיע למסקנה שונה. שהרי כך כותב היילמאן (בעמ' 4-3. הדגשתי את המלים שצוטטו במאמרה של גב' הרן): "על השאלה הראשונה [=היא שאלת הקוראים המבקרים] 'מי יעיד על אמתתן של דברים', הננו להשיבם, ידעו נא הקוראים הנכבדים כי מלאכתינו זאת עשינו במתינות נפלאה, זה ערך י"ג שנה אשר אנחנו מחפשים בחפש מחופש לברר כל דבר על בוריו מפי ספרים ומפי סופרים ע"פ מקורים נאמנים, והרבה יגענו ועסקנו לברר כל דבר בירור אחר בירור, ויגעתי ומצאתי תאמין. מה גם כי ברוב המקומות ימצאו מקורם בצדם. ואם ירצה מי להכחישנו באיזה דבר... יודיעונו ההכחשה עם מקורה בטעמה ונימוקה, אם כן יעשו אז גם אנחנו נודה ולא נבוש ונקבל האמת ממי שיאמר, כי האמת אהוב מן הכל. גם אם יתודע להם בזה מפי מקורים נאמנים איזה ענינים חדשים שאנחנו לא ידענום ולא שמענום, יהי נא מטובם להודיענו הדבר עם מקורה..."

                   הרי לנו שאין בציטוטים אלו שגב' הרן הוציאה אותם מהקשרם שום 'הצהרה' וטענה לאובייקטיביות, וממילא אין גם כל הצדקה לערעור אמינותו של היילמאן ולהצגתו כ"מתחזה".

 

                   בהע' 47 מגייסת גב' הרן לעזרתה את ש' דובנוב שלדבריה מזהיר את המשתמש ב'בית רבי' שעליו 'לבדוק יפה בחומר' מכיון שהמחבר הוא 'חסיד חב"ד אדוק'. אולם הקורא את דבריו של דובנוב כפי שהם במקורם ('תולדות החסידות' עמ' 405) יראה כי עובדת חסידותו של היילמאן לא הובאה לשם אזהרה בעטיית אמינותו המפוקפקת של המחבר, אלא לומר לך שאף שביאוגרפיה זו 'כתובה ברוח חסיד חב"די אדוק, אבל מלבד המון האגדות יש בה גם חומר רב של מסורות-משפחה ותעודות'. את המלצתו 'לבדוק יפה בחומר' כורך דובנוב בעובדה שבספר זה 'בקורת המקורות חסרה לגמרי' - ולא ב'חסידותו' של המחבר.

 

                   בעמ' 37 כותבת גב' הרן: "חסידי חב"ד לא שבעו נחת מדחיקת שמו של רש"ז לסוף הרשימה והיילמאן כותב ב'בית רבי' (כנראה בהתייחסות לאיגרת כא): 'ומאחד הרבנים מנכדי רבינו שמענו שנמצא מכתבים שכותבין שם שניהם ומקדימים תחלה את רבינו [הרש"ז] ואח"כ את הררי"ב [ר' ישכר בר]'. היילמאן הוסיף, ביושר: 'אך לא נזדמן לנו לראותם'".

                   נתנה לו גב' הרן להיילמאן "תעודת יושר", שהיא מחמאה מפוקפקת השמורה בדרך-כלל למי שהתנהגות ביושר אינה הצד החזק שלו. ושתי הערות לי לדבר זה:

                   א] התנהגות זו של היילמאן אינה 'יושר' גרידא, אלא אובייקטיביות מעל ומעבר לנדרש ולמקובל; שהרי אילו היה מסתפק בקביעת העובדה שאת הדברים הללו שמע 'מאחד הרבנים מנכדי רבינו' לא היה נגרע מאומה מדייקנותו ומהימנותו, שהרי מקפיד הוא לציין שאין זו אלא שמועה. ואם בכל זאת מצא לנכון להוסיף שלו עצמו לא נזדמן לראות מכתבים אלו - הרי זו תוספת נכבדה לאמינותו.

                   ב] תמה אני על גב' הרן, שכן היא יכלה לראות בשני כ"י (ס"ל מס' 1467 80 וכ"י הסמינר) את מה שלא זכה היילמאן לראות בעיניו, שהרי שם נאמר במפורש: "ובראשיהם כבוד אהובינו הרבני' מו"ה שניאור זלמן ואהובינו הרב מו"ה ישכר בער". הקדימו את הרש"ז לר' ישכר בר!

                   ועוד יכלה גב' הרן לראות כדבר הזה במכתבו של רא"ק (משנת תקנ"ב) הנדפס אצל וילנסקי (עמ' 113): "כבוד הרב הגאון זה סיני נר מצוה ואורה ואור תורה קדוש ה' המפורסם כק"ש מו"ה שניאור זלמן נ"י... וכבוד הרב המופלג פלג אלקים מלא תורה ויראה חכמה ודעת אלקים השכל המפורסם כק"ש מו"ה ישכר [מ"מ] דק"ק לובאוויץ".

                   ושוב במכתב נוסף של רא"ק (מאותה שנה) הנדפס גם הוא אצל וילנסקי (עמ' 199): "ביחוד שלום לכבוד אהו' רב חביבי, הגאון המפורסם קדוש ה' זה סיני כק"ש מוהר"ר שניאור זלמן מלאזני' נ"י וכבוד... המפורסם כק"ש מו"ה ישכר בער מלובאוויטץ מ"מ דק"ק הנ"ל".

                   הרי לנו ארבעה עדים כי אותו 'אחד הרבנים מנכדי רבינו' (שבטרמינולוגיה של היילמאן הוא רש"ז מקאפוסט נכד ה'צמח צדק', שבאוצר כה"י שלו ראה הורודצקי כמה איגרות והדפיסם ב'השלח'23) לא בדה דברים מלבו בעטיה של אי-רווית הנחת "מדחיקת שמו של רש"ז לסוף הרשימה" כדבריה של גב' הרן. ותמה אני מדוע לא הובאו עדויות אלו לידיעת הקוראים.

 

                   בעמ' 42 מביאה גב' הרן קטע של "שבחים" מתוך איגרת כו, ומציינת כי פיסקה זו מובאת ב'בית רבי' "בתוספת תואר או שניים". במלים אלו מבקשת היא להוסיף לערעור אמינותו של היילמאן שכאילו הוסיף כבדרך-אגב עוד כמה "שבחים" (כמה? אחד או שניים?) לתוך מכתבו של רא"ק.

                   והנה כל מה שנשתנה בנוסח ה'בית רבי' הוא שלא נאמר שם "ידידינו ידיד ד' אור יקר" (כפי שהוא בנוסח ה'לקוטי אמרים'), אלא "אהובינו ידידנו ידיד ה' אור גנוז". איני יודע האם חילוף 'אור יקר' ל'אור גנוז' מהווה גם הוא תוספת "שבח" לדידה של גב' הרן, ואציין רק כי בכ"י לנינגרד, בכ"י הסמינר ובכ"י ריינר הנוסח הוא בדיוק כפי שמצטט בעל ה'בית רבי' מתוך כתבי היד שהיו לפניו.24

 

                   בעמ' 48-47 טוענת גב' הרן כי הביוגרפים החב"דיים ממעטים את דמותו של רמ"מ בשושלת הקבלה של חסידות חב"ד,25 ובהם מונה היא גם את בעל 'בית רבי' ש"אמנם מקצה לרמ"ם שלושה פרקים[!] בספרו, אך גם הוא ממעט מדמותו, כשהוא בא לדבר על רש"ז ועל היחסים שבינו לבין רמ"ם". כאן בא ציטוט מ'בית רבי' שבו הוא אומר כי בדברי חסידות היה רש"ז תלמידם של המגיד ממזריץ' ובנו ר' אברהם, ואילו נסיעתו לרמ"מ היתה רק מתוך ענוה וכד'.

                   ועל כך כותבת גב' הרן: "למרות הנסיון המאוחר להפחית מערכו של רמ"ם ומהשפעתו על מהלך חייו של רש"ז, אין ספק שתמיכתו ברש"ז והמלצתו לקבלו כרבי היו חשובות מאוד לכינון מנהיגותו של רש"ז ברוסיה הלבנה". וכאן אשאלה ממנה כמה שאלות:

                   א] היכן מצאה ב'בית רבי' (או במקום אחר בכתבי הביוגרפים החב"דיים) הפחתה מערכו של רמ"מ?26

                   ב] איך מתיישבים דבריה אלה עם דבריה (בעמ' 49): "גם בדורות שלאחר רש"ז הבליטו מנהיגי חב"ד וחסידיהם את התמיכה של הצדיקים מארץ הקודש בו", כשבין המקורות לכך היא מציינת גם את 'בית רבי'?

                   ב] האם "תמיכתו ברש"ז והמלצתו לקבלו כרבי" (עובדות שגב' הרן אינה מודה בהן כלל!) עושות אותו לאחד מרבותיו המבהקים של רש"ז לדברי חסידות?

                   ג] לדעתה של גב' הרן (ראה דבריה בהע' 81) לא כהוגן נהגו חסידי חב"ד שהשמיטו את רמ"מ משרשרת החסידות, והציבו את רש"ז מיד אחרי הבעש"ט והמגיד ממזריץ'. לשיטתה, שיש למנות בשלשלת זו את כל רבותיו של רש"ז, היתה שרשרת חסידות חב"ד צריכה להיראות כך: הבעש"ט, המגיד ממזריץ', ר' אברהם 'המלאך', ר' פנחס מקוריץ, ר' מיכל מזלוצ'וב, הרמ"מ, ר' ישכר בר מלובאוויטש - ואחריהם הרש"ז. שהרי כל אלו הם רבותיו שלמד מהם, כפי שמונה אותם ה'בית רבי' (בפרק כה) אחד לאחד.27

                   כמובן שאין כל ממש בטענה זו, ואין היא אלא חוליה נוספת בהשתדלותה של גב' הרן לפגום את אמינותם של הביוגרפים החב"דים בכלל וה'בית רבי' בפרט. ודעת לנבון נקל כי רש"ז נמנה מיד אחרי המגיד ממזריץ' היות והמגיד היה רבו המובהק, ובשרשרת הדורות נחשב המגיד לדור שני למנהיגי החסידות ואילו רש"ז, רמ"ם, 'המלאך' וכו' הם בני הדור השלישי.

 

                   בעמ' 54-53 מציגה גב' הרן את בעל ה'בית רבי' כמיטלטל בין גישת החוקר לגישת החסיד, עד שגובר "החסיד שבהיילמאן" ובהתאם לכך נקבעות מסקנותיו. טוב יעשו המעיינים אם יעקבו אחר המקורות שגב' הרן מציינת אליהם, ויווכחו לדעת כי אין כאן שום היטלטלות בין גישה מחקרית לגישה חסידית, אלא התלבטות בין מקורות שונים הנראים לכאורה כסותרים זה את זה.

 

                   לדעתי, הכללתו של ה'בית רבי' בטבלה הסכימטית (בעמ' 45) נעשתה אף היא מתוך אותה מגמת ההשתדלות לערעור אמינותו, שהרי הקורא הרואה כי בטור של ה'בית רבי' חוזרת ארבע פעמים הקביעה "רק השבח" מקבל על-כרחו את הרושם כי מדובר בספר שאינו אמין. אולם טבלה זו נועדה לסכם את נוסחי האיגרות בדפוסים ובכתבי-יד, ואילו הספר 'בית רבי' שאינו ספר של איגרות רמ"ם ורא"ק אלא ספר על רש"ז, מקומו לא יכירנו בטבלה זו כל עיקר, ולכן אין גם טעם לפגם במה שהוא מביא מהאיגרות רק את מה שנוגע לרש"ז (וכמובן שאין זו אשמתו שהוא מצא באותן איגרות רק שבחים).

 

                   עיון נוסף באותה טבלה מראה כי המקור היחידי שבו מופיעים כל השבחים הוא הספר 'לקוטי אמרים'. ספר זה נערך לדפוס על-ידי ר' בנימין שמרלר מסטניסלב והובא לדפוס (בלמברג, תרע"א) על-ידי ר' אליעזר אלימלך הלוי איש הורביץ מדאלינא. מאחר ואין בספר זה ובעורכו שום "ניצוץ חב"די" אין הוא תואם לכאורה עם השערתה של גב' הרן בדבר הקשר שבין "השבחים" לבין חוגי חב"ד דוקא. נתבונן עתה כיצד היא מתמודדת עם בעיה קשה זו (בעמ' 34-33 שבמאמרה).

                   דבריה נפתחים בקביעה כי "תולדות רמ"ם ותולדות רא"ק מסופרים כאן [=בפרק 'נפש מנחם' שבראש הספר] לפי הגרסה החב"דית, כפי שהיא מוצגת ב'בית רבי'". אולם גב' הרן אינה מסבירה לנו מהי אותה 'גרסה חב"דית' בתולדות רמ"ם ורא"ק, והאם קיימת גם גרסה שונה שאינה 'חב"דית'.28

                   עתה מביאה גב' הרן את האמור בראש ה'לקוטי אמרים' כי הוא נדפס מכתבי קודש אשר נכתבו על-ידי ר' אליעזר ספרא שכתבם מפי רמ"ם, כתבים אלו היו בידי ר' משה חיים מסדיגורה תושב צפת, וכשהיה זה בגליציה ראה ר' בצלאל יהושע מושקוביץ מגלינה את הכתבים באמתחתו, ואחר פטירתו של ר' משה חיים קנה ר' ב"י מושקוביץ את הכתבים מיורשיו ומכרם לר' אליעזר אלימלך הורוויץ. רא"א הורוויץ מסרם לר' בנימין שמרלר שסידרם, הגיהם והוסיף להם ציונים ומראי-מקומות, וכך נמסר הספר לדפוס.

לכאורה הכל כשר וישר, כתב-יד ארץ-ישראלי שנמכר כדת וכדין, הן המוכרים והן הקונים אינם חסידי חב"ד, וגם העורך והמבלבה"ד אינם חב"דים.

                   "ואף-על-פי-כן מתעוררים קשיים למקרא הדברים" קובעת גב' הרן, ושורת הקושיות נפתחת בשלש תמיהות:

                   תמיהה ראשונה: שטר המכר שכתבו יורשי ר' משה חיים נערך כ95- שנה אחר מות הסופר.

                   תמיהה שניה: האם האמור בשטר המכירה כי אלו הם "כתבי קודש אשר כתבם הה"ק מהו"ר אליעזר ספרא" משמעותו שהכתבים הם עצם כתב-ידו של ר' אליעזר או שמא אין זו אלא העתקה.

                   תמיהה שלישית: בשטר המכירה נאמר שכתב-היד הוא "לנו למורשת", האם הכוונה שהוא ירושתם מר' משה חיים שהוא קנה אותם בצפת, או שמא ר' משה חיים ירשם אף הוא מאבותיו, שהם היו יכולים לרוכשם מר' אליעזר זוסמן שהיה באירופה.

                   משאלות תמימות אלו (שלכאורה כל תשובה שתינתן להן אינה רלוונטית לעניננו) עוברת גב' הרן להבעת ספיקות הבאות לערער את אמינותם של העורך, המבלבה"ד והמהדורה כולה;

                   המו"ל רא"א הורוויץ מספר בהקדמתו כי כתבי היד "כמעט ספו תמו מבלהות ופגעי הזמן, ולקטתי אותם אחת לאחת לחבר את האוהל להיות אחד".29 ומקשה גב' הרן: "האם עלינו להבין מכאן - וגם מדברי שמרלר, שעבד על כתב-היד [של שני חלקי ה'לקוטי אמרים', גם חלק הדרושים! - י.מ.] כשנתיים וחצי30 - שכתב-היד לא נדפס בדיוק כפי שהיה, אלא עבר עריכה מדוקדקת ואולי גם זכה להוספות ולתיקונים?" כמובן שגב' הרן אינה קובעת מסמרות, היא "רק שואלת".

                   עוד מביאה גב' הרן מדברי ר"ב שמרלר כי רצ"ה שפירא אב"ד מונקטש [שגם הוא אינו חסיד חב"ד - י.מ.] שלח לו קובץ מכתבים מרמ"ם ומרא"ק שהיה אצלו ב'עקד בית ספריו', שהוא רכשם 'מאיש חכם וחסיד מעה"ק טבריה'. לפני אותם מכתבים מודיע ר"ב שמרלר כי 'כל מקום שסדרתי נ"א [נוסח אחר] מכ"י הוא מכתי"ק שנשלח לידי מ...רצ"ה שפירא'. מכך מסיקה גב' הרן כי האיגרות הודפסו לאחר השוואה למכתבים ששלח רצ"ה שפירא, ו"לא ברור אלו איגרות תיקן שמרלר ואלו השאיר כמות שהן", ולא זו בלבד, אלא ש"אין אנו יודעים אם שמרלר לא תיקן את האיגרות שבכתב-היד גם לפי האיגרות, או לפי קטעים מהן, שהיו לפניו ב'בית רבי', או בכל מקום אחר".

                   חד וחלק, אמנם שני קבצי האיגרות שהיו לפני העורך מקורם מא"י, אמנם לא ידוע לנו כי חלו בהם ידיהם של חסידי חב"ד, אבל מי יערוב לנו כי שמרלר עשה מלאכתו באמונה ולא שינה את נוסח האיגרות ועשה בהן כרצונו?!

                   יחס חשדני זה אל ה'לקוטי אמרים' מתבלט עוד יותר כשאנו משווים אותו ליחס האוהד והמלטף שנותנת גב' הרן (בעמ' 33-32) לספר 'חיבת הארץ' שהוא נוח לה לצרכיה, ששם די לה בקביעה שהמכתבים נעתקו מנוסחים שנמצאו בארץ-ישראל (אף-על-פי שהמו"ל אינו מספר מהיכן הגיעו אליו הכתבים וכמובן שאין הוא מציג שום שטר-מכר ועדות על יחוסם של הכתבים), ואין לה לכך אלא ראיה קלושה ב"בדרך השלילה" שאין בה ממש.31

                   ותמה אני מדוע אין גב' הרן משתמשת ב"הוכחה על דרך השלילה" גם כשהמדובר ב'לקוטי אמרים': אם העורך מוסר 'מודעא רבא' ומצהיר אודות ההשוואות שערך אל כה"י של רצ"ה שפירא ואינו מספר על שימוש במקורות נוספים, מוכח שהעריכה נעשתה רק לפי שני כתבי-היד שהוא מספר אודותם.32

 

                   קביעתה של גב' הרן כי "לא ברור אלו איגרות תיקן שמרלר ואלו השאיר כמות שהן", מתעלמת ממידע ברור לעין, שלא הובא לידיעת הקוראים: הרי שפתי העורך ברור מללו שההשוואות לכ"י רצ"ה שפירא צויינו על-ידו והוגדרו במפורש כ"נוסח אחר",33 ובמקום שהובא רק נוסח אחד אין לנו אלא דבריו הראשונים שהוא מדפיס והולך מכה"י היסודי שנרכש מיורשי ר' משה חיים.

                   באשר לטיעונה הנוסף של גב' הרן כי "אין אנו יודעים אם שמרלר לא תיקן את האיגרות שבכתב-היד גם לפי האיגרות, או לפי קטעים מהן, שהיו לפניו ב'בית רבי', או בכל מקום אחר", כלפי טענה זו יכול אני לומר כי הטלת חשד זה בר"ב שמרלר אינה מוצדקת כלל. מה משמעותה של הקביעה "אין אנו יודעים אם שמרלר לא תיקן וכו'"? מדוע אין אנו יודעים? ניתי ספר ונחזה מה יחסו של העורך לטקסט שלפניו, ומה דרכו כשיש לו מה לתקן או להעיר;

                   בחלק הדרושים מצינו עשר הצעות לתיקוני נוסח קלים, ובכולם נוהג העורך בזהירות יתירה, אין הוא מתקן את הטקסט ללא הודעה (כפי שנהגו בזמנו מו"לים רבים של ספרים תורניים) אף במקרים שאין כל ספק שהצדק עמו, ואף אין הוא מפענח ראשי-תיבות בלא סימן היכר שממנו יצאו הדברים, אלא כותב הוא את דעתו בתוך סוגריים מרובעים, הצעת התיקון נפתחת בביטוי הסתייגות זהיר 'אולי צ"ל', והוא גם חותם: 'המסדר'. וכשנעיין בהצעות הנוסח שלו, נמצא עד כמה זהיר הוא העורך משליחת יד בכה"י אפילו בשינויים קלי-ערך.34

                   כמו-כן אין הוא מרהיב לשלוח יד ולתקן בכה"י המקורי אף במקרים שכה"י השני משלים או מברר את הדברים לאשורם. למשל, בפתיחת מכתב [ה]34 שבכה"י נאמר 'שנת תק"(חסר)', רשם ר"ב שמרלר כי בכ"י השני מפורש 'תקמ"ב', וציין לעיין ב'בית רבי' (שגם שם מאשש את השנה תקמ"ב). הרי שאפילו שתי אותיות לא הוסיף על-פי כה"י השני ולא על-פי ה'בית רבי'. בדף כ, א השאיר העורך על מקומה את התיבה 'מדמסיק', אף כי ברור לחלוטין כי ה'נוסח אחר' שבכה"י השני הגורס 'מדמשק' הוא הנכון.

 

 

                   נראה לי כי די בבדיקה זו כדי להוכיח שאין כל הצדקה לחשדות שמנסה גב' הרן להטיל באמינות העתקתו של ר"ב שמרלר. אולם ניתן גם להוכיח בצורות נוספות כי קטעי "השבחים" לא נוספו על-ידי העורך מה'בית רבי' או ממקורות אחרים (איזה "מקורות אחרים" למשל? הרי ב'פרי הארץ' וב'חיבת הארץ' לא נדפסו "השבחים"! או שמא היו לפניו כתבי-יד נוספים שהוא בוש לגלותם ולשבח בהם את ספרו?).

                   א] לעולם נוסח קטעי "השבחים" שבלקו"א אינו זהה לנוסח שב'בית רבי'.

                   ב] כיצד יכול היה עורך ה'לקוטי אמרים' להצליח ולשלב את הקטעים שב'בית רבי' (ששם מנותקים הם ברובם מהמכתבים השלמים), בדיוק לאותו מקום שבו הם משולבים במקורות אחרים וכה"י הקדומים שלא היו לעיניו? הרי לדעתה של גב' הרן (בעמ' 50) קטעים אלו מופיעים תמיד במקום הכי פחות מתאים שאפשר להעלות על הדעת, והם קוטעים את ההרצאה השוטפת וכו', ואיך בכל-זאת כיון ר"ב שמרלר בכל המקרים לדעתם של האחרים?

                   ג] אם ר"ב שמרלר השתדל להשלים את הנוסח שלפניו על-פי מקורות אחרים, מדוע לא העתיק מ'פרי הארץ' או מ'חיבת הארץ' את המשכם של המכתבים שהיו קטועים בכה"י שלפניו ואשר נרשם שם "חסר"? והרי בין המשפטים החסרים הללו נמצא גם קטע מ"שבחי רש"ז" שלא היה לו בכה"י שלפניו ובכל-זאת לא העתיקו ממקורות אחרים!36

 

                   ועתה קמה וגם ניצבה קושיה חזקה עוד יותר: מגמת פניה של גב' הרן במאמרה היא להבחין בין קבצים שמקורם באירופה וקבצים שמקורם בא"י, ולבחון האם קיימות אסכולות המדפיסות נוסח אחד דוקא (עמ' 27), למיין דפוסים וכ"י הקשורים לבית חב"ד לעומת אלו שממקורות חוץ חב"דיים (עמ' 30), והיא אף מסכמת את ממצאיה במשפט "כפי שהראינו, השבחים נמצאים במקורות שקשורים לבית חב"ד, וחסרים במקורות ארצישראליים" (עמ' 46).

                   ותמה אני, היכן מקומו של ה'לקוטי אמרים' בחלוקה ברורה זו? הרי לשיטתה של גב' הרן זהו המקור היחידי שבו היא מצאה את כל המכתבים ובהם כל "השבחים", בה בשעה שמקורותיו הם שני כ"י ארצישראליים מובהקים ואין להם (וכן למו"ל ולמדפיס) שמץ של קשר לבית חב"ד?! האם לדעת גב' הרן טחו עיניהם של הקוראים מראות את אשר לפניהם?

 

                   ובהקשר זה שוב בולטת במלוא חומרתה התעלמותה של גב' הרן מנוסח המכתבים שב'חיבת הארץ', אשר לא זו בלבד שהם משובשים בצורה בלתי-רגילה, אלא שהמו"ל (או כותב כה"י הארצישראלי שלפניו) קיצר בהם כרצונו, הן על-ידי סימן ההיכר "וכו'"37 והן השמטות ללא כל סימן היכר.38 אך מכיון שספר זה הוא אחד מאבני היסוד לבנין מאמרה של גב' הרן, מתייחסת היא אליו בנוסח "הכל שרוי לך הכל מחול לך", ולכן זך הוא משלג וצח מחלב.

 

 

                   לאור רצונה של גב' הרן לבדוק "אסכולות המדפיסות נוסח אחד דווקא" (עמ' 27) ולהראות על "דפוסים הקשורים לבית חב"ד" (עמ' 30) כותבת היא (בעמ' 32) אודות הספר 'פרי הארץ' כי הוא נדפס לראשונה בדפוסו של ר' ישראל יפה מקפוסט,39 ו"גם מהדורות אחרות של ספר זה הודפסו בבתי-דפוס 'חב"דיים', כגון המהדורה שנדפסה בתר"ט בז'יטומיר, בדפוס הנכדים של ר' משה מסלוויטה". גב' הרן מדברת כאן על "בתי דפוס 'חב"דיים'" בלשון רבים, ונוקטת לדוגמה "כגון... ז'יטומיר". וכדאי לדעת האם יכולה היא לשלוף מאמתחתה דוגמה נוספת מעוד בית-דפוס 'חב"די' מבין אלו שנדפס בהם 'פרי הארץ',40 או שמא אין "כגון" זה אלא הדוגמה היחידה. ומה גם שאף לדבריה על 'חב"דיותו' של בית-הדפוס של נכדי ר' משה מסלוויטה - כמו לדבריה על בית-דפוסו של ר' משה עצמו - אין כל שחר.41

                   לקראת סיום מאמרה של גב' הרן מתרחבת השפעתם של בתי הדפוס 'החב"דיים' לספרים נוספים, וכך היא כותבת (בעמ' 57): "אין לשכוח שהקבצים הראשונים של האיגרות שכתבו רמ"ם ורא"ק... נדפסו, כאמור, בבתי-דפוס, שהיו מקורבים לבית חב"ד". מה הם "קבצים" אלו בלשון רבים? האם לבד מ'פרי הארץ' נזכר במאמרה קובץ איגרות נוסף שנדפס ב"בית-דפוס חב"די"?

 

- [ו] -

 

                   נעבור עתה לבדיקת האיגרות שגב' הרן רוצה לערער את אמינותן. נעסוק בעיקר בבדיקה הטקסטואלית ולא בתיאוריות וב"חוקי היסוד להנהגת צדיקים" שבדברי גב' הרן.

 

איגרת יח

                   קטע "השבחים" והמשפט "על מה שגזרו החכמים" המתייחס אליו נמצאים בששת כה"י הקדומים, בכ"י ריינר ובכה"י שעל-פיו נדפס המכתב ב'לקוטי אמרים'.

                   בכ"י 903 80, בכ"י מונקאץ' וב'חיבת הארץ' נשמטו שניהם, אבל בהבדל אחד, קטן אך משמעותי: הצבענו כבר על העובדה כי במקומות רבים שבהם נשמטו ב'חיבת הארץ' מלים או משפטים הוצבה במקומם המלה "וכו'". והנה גם במכתב זה מופיע ב'חיבת הארץ' ה"וכו'" במשפט הפתיחה, לציין את עובדת השמטתו של קטע שלם (במקביל אצל ברנאי - חמש שורות), וכך גם במקום שממנו נשמט קטע "השבחים" ניצב לו - ב'חיבת הארץ' ובכ"י מונקאץ' - "וכו'" תמים, שהחליף את ה'וד"ל' המצוי בכה"י וב'לקוטי אמרים', וגם במקרה זה מורה הוא על השמטה.

                   התאמצותה של גב' הרן להוכיח כי בלי קטע "השבחים" הקריאה רהוטה יותר נראית כמוצלחת רק בזכות המשפטים הקטועים שהיא בוחרת להביא לעיני הקוראים. אולם המעיין באיגרת עצמה יווכח לראות עד כמה משתלב קטע זה היטב בתוך שטף הדברים; הכותבים מייעצים לחסידי רוסיה שלא יסעו ל"מקומות רחוקים", שנסיעות כאלו גורמות "לבלות ימיהם בביטול תורה ותפלה, כי הדרך ממעטת את השם", בה בשעה ש"הנה בע"ה כעת עמכם גדולים חקרי לב" ואין אתם זקוקים לנסוע למרחקים.

גב' הרן מביאה ראיה מהביטוי 'אשר בע"ה בידם טובם', שלדבריה "מדובר בו בטוב גשמי ולא בטוב רוחני". זו כמובן אי-הבנה בסיסית, שהרי לא מצינו ששלשת הרבנים הנזכרים הצטיינו בעושר גשמי מופלג עד כי רמ"מ ורא"ק יעצו לחסידי רוסיה לנסוע אליהם וליהנות מרוב הטוב הגשמי שהם ישפיעו להם.

והקטע מדבר בעד עצמו: "כעת עמכם גדולים חקרי לב ה"ה... איש אלקים קדוש... חכמי חרשים ונבוני לחשים גדולי העצה מפורסמים בתורה וביראת ד'... חריפים ושנונים... אשר בע"ה בידם טובם מרב טוב הגנוז והצפון להאיר עיניהם ולהחיותם, ועצתם אמונה ופעולתם אמת". הכותבים אינם מזכירים את עושרם של שלשת הרבנים ואת ידם הפתוחה לכל דורש, אלא את קדושתם, חכמתם, יראתם וטוב עצתם.

                   ראוי לשים לב לדרך נוספת שגב' הרן נוקטת בה כאן; בדברה אודות המשפט "על מה שגזרו החכמים" (הנמצא ב'לקוטי אמרים' ונשמט מ'חיבת הארץ') כותבת היא: "ב'איגרות בעל התניא ובני דורו' מובא משפט זה בסוגריים מרובעים. כלומר, המשפט נוסף רק באחד המקורות שהיו לפני הילמן". ובהע' 59: "לפני הילמן היו קבצים רבים של איגרות, ראה: הילמן, אגרות, רשימה ביבליוגרפית, עמ' 16-13". אכן טענה משכנעת לכאורה: רשימה ביבליוגרפית המשתרעת על ארבעה עמודים שבה רשומים 'קבצים רבים של איגרות', ובכל הקבצים הרבים הללו לא מצא הילמן את המשפט הנדון אלא במקור אחד בלבד!

                   אך המעיין בספרו של הילמן יראה כי ברשימה ביבליוגרפית עשירה זו רשומים שני קבצי איגרות בלבד, ולשם כך יכולה היתה גב' הרן להסתפק בהפניה לעמ' 16 שבביבליוגרפיה. אך גם שני כ"י אלו אינם רלוונטים לענינינו, כי את האיגרת הזו הדפיס הילמן לא מכ"י כלשהם אלא לפי 'לקוטי אמרים' בלבד, והמשפט הנ"ל הוקף בסוגריים מרובעים היות ואין הוא מופיע ב'חיבת הארץ'. כך שהילמן וספרו נגררו לכאן שלא לצורך כלל.

                   ונראה לי שרק לשם דבריה בהמשך אותה הערה נזקקה גב' הרן לספר זה; שכך היא כותבת שם: "העובדה שקטע השבחים אינו מופיע ב'ספר חיבת הארץ' אינה מפריעה לו [להילמן], הוא פוטר אותה בטענה: 'נדפס בהשמטות בס' "חיבת הארץ"', ראה שם, עמ' יא, וכך גם במקרים אחרים". ותמה אני מדוע אין גב' הרן מתבטאת בסגנון זה גם על י' היילפרין שקדם להילמן וגם הוא כותב (בפתיחה לאיגרת מב אצל ברנאי): "בחיבת הארץ חסר קטע גדול..." - הוא הוא קטע "השבחים" שבאיגרתו האחרונה של רמ"מ. וכך יכולה גב' הרן להתבטא גם על דברי ברנאי עצמו בהע' 1 לאיגרת יח דנן!

                   ואין זו אלא הוכחה נוספת לגישה שנוקטת בה גב' הרן כלפי כל מי שכתב בחיוב ובאהדה על רש"ז.

 

איגרת יט

                   קטע "השבחים" שבאגרת זו נמצא בכל מקום שאיגרת זו מופיעה בכתב או בדפוס, ולגב' הרן לא נותר אלא לפלפל הלוך ושוב עד שמסיימת "ונשארת הקושיה אם ב'פלא יועץ' [שבקטע 'שבחים' זה] הכוונה אכן לאדם מסוים", ובמשפט נוסף: "הביטוי 'פלא יועץ' - שבדורות שלאחר מכן נחשב בחוגי חב"ד כתואר לרש"ז - הטעה".

                   חבל רק שגב' הרן לא מצאה לנכון לציין כי במכתב אחר (ברנאי איגרת נח עמ' 220) כותב רא"ק: "ומה גם כי בעז"ה הלא עמכם כבוד רב חביבי... כק"ש מהו' שניאור זלמן פלא יועץ ומי בעל דברים יגש אליו...",42 ואם-כן תואר זה לרש"ז אינו תוצר של חוגי חב"ד בדורות מאוחרים, אלא רא"ק עצמו משתמש בו. ולכן אין זה מופרך כלל כי גם באיגרת הנוכחית הביטוי 'פלא יועץ' מכוון לרש"ז.

                   לפי דבריה של גב' הרן כי אין זה ברור האם ב'פלא יועץ' הכוונה לאדם מסויים, לא נוכל להבין את המשך המשפט "וגם שם אל תרגילו בזה... בכדי שלא להגדיל הקנאה" - היכן זה "שם"43? לאיזה מקום מוגדר אל להם לחסידים להתרגל בנסיעות באם הכוונה איננה בנסיעה לאדם מסויים? ומדוע תגדל הקנאה באם נסיעותיהם אינן לאדם מסויים דוקא?

                   באותו קטע מופיע גם המשפט "שלא להתנהג בנסיעות כאשר כתבנו כמה פעמים", אך לצורך טענותיה של גב' הרן נוחה לה יותר הגירסה המשובשת "להתנהג בנשיאות", מתעלמת היא מכך שבצורה זו אין לו למשפט כל קשר לענין ולא שום משמעות כשלעצמו, אין היא מגלה היכן כתבו הרבנים כבר "כמה פעמים" "שלא להתנהג בנשיאות", ובעיקר תמוהה התעלמותה מכך שב'חיבת הארץ' ובכ"י 903 80 (שהם שני המקורות שעליהם מסתמכת היא לאורך כל הדרך) הנוסח הוא "נסיעות" (כפי שהוא הנוסח בשאר כה"י) - ואין היא מזכירה אותם כלל בהקשר זה.

 

אגרת כא

                   מאגרת זו מצטטת גב' הרן ארבעה "שבחים"; הראשון "שבח" מפוקפק למדי, שאינו אלא הודעה מרמ"מ כי קיבל איגרות-תלונה מכמה מקומות, ובראשם איגרת (משותפת?) מרי"ב ומרש"ז. בשאר שלושת ה"שבחים" מצווים רמ"מ ורא"ק לחסידים לנסוע לפרקים אל "הרבנים הנ"ל".

                   הפעם משמיטים 'חיבת הארץ' וכ"י 903 80 רק את שמות הרבנים מן ה"שבח" הראשון, ואילו את שאר שלושת ה"שבחים" הם מותירים כמות שהם, שהרי לא מפורשים בהם שמותיהם של "הרבנים הנ"ל" שאליהם יש לפנות. בעיית הסגנון הספרותי לא הפריעה להם, וכך מופיעים בנוסח שלהם דיבורים אודות "הרבנים הנ"ל" ו"הרבנים והשלימים המבוארים לעיל" - כשהקורא אינו יודע למי הכוונה, אבל לנו ברור שזו השמטה גסה שלא נעשתה בחכמה רבה.

                   נפנה עתה לטבלה שגב' הרן מגישה לקוראים בעמ' 45 ובה 'סיכום סכימטי של היקרויות השבחים לרש"ז לפי ההוצאות השונות', ונראה כי לגבי איגרת כא נרשם שם כי בארבעה מן המקורות השבחים אינם מופיעים. ואנו תמהים: הרי שלושה "שבחים" מן הארבעה נמצאים בכל המקורות, ומדוע אין לכך זכר בטבלת הסיכום? גב' הרן יכולה לדון כרצונה במשמעותם של ה"שבחים" הללו, אבל מדוע מתעלמת היא כליל מקיומם?!

                   במקרה הנוכחי גם הנוסח המקוצר של ה"שבח" הראשון כפי שהוא ב'חיבת הארץ' ובכ"י

903 80 (וכך גם בכ"י מונקאץ') אינו משובח כל צרכה של גב' הרן, שהרי זיופו כמעט ומוכח מתוכו: "האגרת אשר קבלתי44 בקובלנא מכמה מקומות, ובראשית כבוד אהובינו הרבנים המאורות הגדולים" - שהרי העדר שמות הרבנים אינה צורת כתיבה ספרותית מקובלת באיגרות אלו.

                   לכן מעדיפה גב' הרן את הנוסח הקצר עוד יותר שב'פרי הארץ': "האגרת שקבלתי בקובלנא מכמה מקומות". חבל רק שגב' הרן לא טרחה להעתיק בהקשר זה דוקא45 את ההודעה המפורשת שמסר מדפיס 'פרי הארץ' בשורה הקודמת לציטוט הנ"ל, לאמור: "..ודלגתי מענין לענין המצטרך שלא להכביד על הקורא והוצאת הדפוס כי רבה היא"!

                   כדרכה מתאמצת גב' הרן להוכיח שלא זו בלבד שהמכתבים לא נכתבו על-ידי רמ"מ, אלא שלא יעלה על הדעת כלל שרמ"מ יכול היה לכתוב מכתבים מעין אלו. וכך היא קובעת כי "קשה לראות את רש"ז כנמען לפנייה בענין כזה" של דאגות הפרנסה, ומפנה (בהע' 67) לקובלנותיו של רש"ז על הפונים אליו בענייני פרנסה. ואני תמה, אם לא פנו אליו אנשים רבים בעניני פרנסה, על מה ולמה היו קובלנותיו?

                   ושוב חוזרת גב' הרן לטענתה כי משפטי "השבחים" קוטעים את רצף הענין, וגם הפעם מגייסת היא לעזרתה שברי משפטים שלא מן הענין. לדבריה כותב רמ"מ שהדרושים שבאיגרתו כוחם יפה למשך שנה, ובשנה הבאה יכתוב אליהם רמ"מ שוב ויפרנסם בדרושים חדשים. הכל טוב ויפה, ולפתע נדחק לו "משפט של שבחים" בין שני המשפטים הנ"ל ומפריע להבנת הענין שהיה ברור לחלוטין.

                   אעתיק את המשפטים בשלימותם (כשהמשפט "המיותר" מודגש), ונראה האמנם יש אמת בדברי גב' הרן: "..יספיק להם מעט הכמות ורב האיכות המבואר באגרת הלזו על זמן מה, וזמן מה יתקרבו אל הצדיקים והחסידים הרבנים והשלימים המבוארים לעיל שכל דבריהם כגחלי אש מועצות ודעת אלקים, ואי"ה לשנה הבע"ל יודיעוני מערכם ומעמדם... ואוסיף ידי שנית...". הרי לנו שהמשפטים קשורים ואחוזים זה בזה בצורה הגיונית וספרותית גם יחד, ורק הגב' הרן סכסכה ביניהם בכך שפירשה את דברי רמ"מ כאילו נאמר בהם שאיגרתו צריכה להספיק לשנה שלימה.

                   וכן במשפט הבא, "אחרי שיתן עיניו ולבו אל האגרת הזאת פעמים ושלש יחזק את לבבו מעט שלא להשגיח בגשמיות העניינים כי אם לפנימיות, ואם יתיישן מעט בלבו יתאמצו להראות פנים בפנים עם הרבנים הנ"ל, ואי"ה יתעלו בעילוי נפש וגוף וממון ובנים", גב' הרן טוענת - ללא כל הסבר - שהמשפט המודגש "קוטע את המהלך הטבעי של הרצאת הדברים ואת הרעיון המובע בהם, ואין הוא כי אם חציצה שאינה במקומה", אך מי שמבין את האיגרת רואה עד כמה הדברים מעניינם; רמ"מ שידע את נפש האדם שקשה עליו לחזור ולקרוא באיגרת אחת שוב ושוב במשך שנה תמימה, אומר לחסידיו שבאם יתיישנו הדברים בלבם יפנו אל הרבנים הנ"ל וישמעו מפיהם דברי חיזוק חדשים וחיים.

                   דבריה הנחרצים של גב' הרן כי "רמ"מ אינו מוכן לוותר אף לא על חסיד אחד שלו" אינם אלא סעיף נוסף ב"חוק יסוד להתנהגות הצדיקים" שהמציאה מדעתה, ואין אנו יודעים האם אכן מוכן היה רמ"מ לפעול לפי הכללים שלה. ומה גם שאף אחד לא ביקש ממנו לוותר אף לא על חסיד אחד שלו, והחסידים שנסעו לרש"ז המשיכו להיות כפופים לרמ"מ הם ורש"ז גם יחד.46

                   גם רא"ק לא קיבל על עצמו לפעול לפי אותו "חוק יסוד", ואחר שסר חינו של רש"ז בעיני רא"ק, פנה זה אל חסידיו בקריאה דומה לקריאותיו משנים עברו, אלא שהפעם הועתקו ה"שבחים" מרש"ז אל ר' מרדכי מלכוויץ': "והנה עיניכם רואות את מוריכם... ה"ה רב רחומנו... הרה"ח המפורסם בצדקתו... מו"ה מרדכי מלעכיוויטש הולך ואור, באורו יראו אור לנחותם בדרך אמת ואמונה אזור מתנם, כאשר ידבק איש אזור מתניו כן ידבקו אליו בני אל חי, והי' כל מבקש ד' אליו ידרושון, להאיר להם נתיבות האמת תכון לעד..." (ברנאי איגרת עה).47

                   (אגב, בעמ' 42-41 משתמשת גב' הרן שלש פעמים בכינוי 'מניחים' המוסבר אצלה [בהע' 68]: "כינוי לאנשים שתפקידם היה לחזור באוזני שאר החסידים על דרושי הרבי ולבארם". מהסבר זה למדים אנו שהביטוי המקובל 'חוזרים' נתחלף לה בתואר 'מניחים' שלא היה ולא נברא).48

                   בסיכום דבריה ביחס לאיגרת זו מעלה גב' הרן השערה הבנויה על אבולוציה בנוסחי האיגרות שעברו כמה שלבים וגלגולים עד שהגיעו לנוסח שהגיעו. זהו נסיון ליישם שיטת מחקר המקובלת אולי בביקורת המקרא, אבל אין היא מבחינה בהבדלים: שלא כמו בנוסח המקרא אין לנו את מרווח אלפי השנים היכול לאפשר טיעונים של התפתחות נוסחים מעין אלו שגב' הרן מנסה לייחס לאיגרות הנידונות. ומה גם שיש לנו טקסטים שנעתקו שנים ספורות בלבד אחר כתיבת המקור, דבר שאינו בידי חוקרי המקרא והוא שמעניק דרור לדמיונם.

                   ואילו בדיקת הטקסטים שלנו מראה כי בכה"י הקדומים ביותר מופיע הנוסח "המפותח" ביותר, בה בשעה שרק בהעתקות היותר מאוחרות ('חיבת הארץ' וכ"י 903 80) נמצא הנוסח שלדעת גב' הרן הוא היותר קרוב למקור...

                   ועוד זאת, ב'פרי הארץ' ששורותיו הראשונות זהות (לדעת גב' הרן) לנוסח הקמאי ביותר, מוצאים אנו בהמשך אותה איגרת את הנוסחים שהם "שיא ההתפתחות" - התפתחות הסותרת את ה"השתקה" שבפתיחת האיגרת.

 

אגרת כו

                   כאן מופיעה המלצה של רא"ק לחסידים שיפנו אל רש"ז שיורה להם את הדרך הנכונה ביראת ה'. גב' הרן מצביעה על העובדה שב'חיבת הארץ' ובכ"י 903 80 (וכך גם בכ"י מונקאץ') נשמטו מדברי רא"ק שורות ה"שבחים" המופיעות ב'לקוטי אמרים', ואנו מצדנו נצביע על העובדה כי בכה"י הקדומים (ובכ"י ריינר) השורות הללו מצויות.49

                   כמובן שגב' הרן מעדיפה את הנוסח הקצר, ומשום כך אין היא מצביעה על הליקוי החמור שבו; במקרה זה (כמו במקרה אחר שהצבענו עליו לעיל) "החסיד הזריז" השמיט יותר מכפי הנצרך, ומחק גם את המשפט הקודם ל"קטע השבחים", משפט שאינו קשור כלל לרש"ז, ואדרבה, ברנאי (בהע' 15) טוען שקטע זה הוא ביקורת על שיטתו של רש"ז!50

                   באותו קטע כותב רא"ק שהעשיה חשובה מן ההשגה ו"ריבוי החכמה על המעשה פוגם". לדבריו די להחזיק בדיבור אחד מדברי החסידות ולהתחזק בעזרתו לאורך ימים, כשיעמיק בו עוד ועוד ובכחו יעלה מעלה מעלה. "וזהו מאמר רז"ל (חגיגה י"א א') במופלא ממך - שהוא מופלא ממך בעצמך, שאינו נוסד בלבך [אלא] רק מהשמיעה - אל תדרוש".

                   כל המשפט המודגש נשמט גם הוא באותם שלשת המקורות (שהם אחד) אגב מחיקת השורות הבאות אחריו (שבהן ה"שבח" לרש"ז), וזיופו של הנוסח המקוצר מוכח מתוכו.

                   גם במקרה זה מבקשת המחברת להסתייע בסברה במקום לסמוך על הבדיקה הטקסטואלית, וכותבת: "תוספות רא"ק באות בדרך-כלל לחזק את דברי רמ"ם, וכך אמנם גם כאן: 'והנה מכתב קודש נזר ישראל כבוד הרב שיחי' הפליא לדבר...' הזכרת רש"ז בהקשר זה מיותרת ואינה במקומה". אך כפי שכבר ראינו כמה פעמים התמונה משתנה כשאנו מביטים במשפטים כשהם בשלימותם ולא בקטעים הנבחרים שמצטטת גב' הרן, וגם במקרה דנן חוזרת התופעה על עצמה; רא"ק כותב (בקטע שאחרי משפט "השבחים", ללא כל קשר לרש"ז): "והנה מכתב קודש נזר ישראל כבוד הרב שיחי' הפליא לדבר ולהבדיל בין קודש ישראל סגולתו לבין העמים ונמוסיהם, אבל לא שילכו בגדולות ונפלאות..." כלומר שבמשפט השלם רא"ק אינו מחזק כלל את דברי רמ"מ, אלא כותב לחסידים שאף שהרמ"מ הפליא לדבר בענין מסויים, אבל אל להם ללכת בגדולות ונפלאות מהם. צודקים דבריה של גב' הרן כי "הזכרת רש"ז בהקשר זה מיותרת ואינה במקומה", ואכן רא"ק אינו מזכיר כלל את רש"ז בהקשר זה.

 

איגרת מב

                   באיגרת זו נמצא קטע שלם שבו סומך רמ"מ את ידיו על רש"ז ומושח אותו להיות מורה צדק במדינת רוסיה.

                   כצפוי מופיע הקטע בכל כה"י הקדומים, בכ"י ריינר וב'לקוטי אמרים', וכרגיל נשמט מ'חיבת הארץ', מכ"י 903 80 ומכ"י מונקאץ'. גב' הרן, כדרכה, מנסה לשכנע את הקוראים שהנוסח הקצר משובח ועדיף על הנוסח הארוך, שכלל לא יתכן שרמ"מ היה מעלה בדעתו לכתוב שכמותו. כדרכה עושה היא זאת באמצעות שבירת משפטים והדבקתם זה לזה בצורה מעולה. ושוב מופרכים דבריה אחר עיון במשפטים השלמים כפי שהם בהקשרם המקורי.

                   לשם המחשת הקשר וההמשכיות הישירה שבין הקטע אודות ר' יעקב מסמוליין (קטע ג) לבין קטע הפתיחה (קטע א) מביאה גב' הרן את משפט הפתיחה של קטע ג: "אהובינו אחינו... שמעו ותחי נפשיכם ובואו כולכם בברית יחד וכו'". אך במקום הנקודות השמיטה גב' הרן ארבע מלים משמעותיות: "בקשו צדק בקשו ענוה". ציטוט המשפט בשלימותו שומט את הקרקע מתחת לטענתה כי הקטעים מתקשרים בצורה יפה כל-כך; כי מה ענינה של ענוה לכאן?

                   אולם באם קטע "השבחים" (קטע ב) ישאר במקומו, יבואר היטב הקשר בינו לבין קטע ג: אחרי שרמ"מ ממנה את רש"ז לראש לחסידי רוסיה ומורה לחסידים כי "כולכם חייבין בכבודו", ויודע הוא היטב כי רבים ממאנים לכוף את ראשם לפני רש"ז הצעיר,51 פונה הוא אליהם בשם הענוה, האחדות, אהבת-רעים והשלום: "בקשו צדק בקשו ענוה, שמעו ותחי נפשיכם ובואו כולכם בברית יחד בהתקשרות נפש א[חת] באהבה ואחוה וריעות, ובזה מהרה ישמע בערי יהודא ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, ושלום על ישראל".

                   ובהמשך ישיר, ללא הפסק, פונה רמ"מ בבקשה אל ר' יעקב מסמוליין שלא יעלה על דעתו להסתלק מתפקיד גביית מעות א"י כתוצאה מכך שאינו רוצה להיות כפוף למרותו של רש"ז הנכפית עליו מכאן ואילך.52

                   גב' הרן משבחת את המבנה התקין והטוב של איגרות הרמ"מ, שאף בשעה שהן עוסקות בענינים שונים, הרי לכל ענין מקומו שלו ללא עירוב פרשיות (כפי שהיא מדמה לראות באיגרת שלפנינו). איני בטוח האם כל איגרות רמ"מ עומדות בדרישה זו, אולם תמה אני, בשעה שגב' הרן מציגה את האיגרת שלפנינו - על כל עניניה - כעשויה מיקשה עניינית אחת, מדוע מתעלמת היא לחלוטין מן המשפטים אודות כתיבת איגרות שלומים ומכתבים פרטיים וכו', קטע בן חמש שורות שנשתרבב לו בין ענין שד"רותו של ר' יעקב מסמוליין לבין הקטע אודות חוסר האפשרות ללוות מעות והדרישה להזדרז בשילוח המעות בכל שנה דוקא?

                   גב' הרן קובעת בבטחון גמור כי "אין ספק שהוא [=קטע השבחים] לא נכתב על-ידי רמ"ם... רמ"ם לא שיער שזו תהיה איגרתו האחרונה... אילו שיער שהאיגרת תהיה מעין צוואה שלו, ודאי היה כותב איגרת מסוג אחר... בעודו בחיים לא היה רמ"ם ממליץ למנות ברוסיה רבי אחר שינהיג שם את חסידיו". ותמה אני על כל קביעות אלו שאין לנו הוכחה אף לא לאחת מהן.

                   ולא זו בלבד, אלא שבדבריה אלו מתעלמת גב' הרן מהמשפט "אין הזמן גורם להרבות באג"ש [=איגרות שלומים] כי מי יודע לעת כזאת, רק מה דמוכרח טפי...",53 וכן מתעלמת היא מאיגרתו של רא"ק (ברנאי עמ' 177) המתארת את תקופת חייו האחרונה של רמ"מ, שבמשך כעשרה חדשים (לבד מימים ספורים) היה מוטל חולה "עד דכא ביסורי צדיק... שהי' ככה דל ובשרו כחוש, עד שכמעט יצא מגדר אנושי". וגם רש"ז ווילנר כותב בפירוש (ברנאי עמ' 182) כי ברור לו שרמ"מ הבין שבשנה זו תהיה פטירתו והכין עצמו למיתה.

                   ביותר תמוהה התעלמותה של גב' הרן ממשפט אחר במכתבו זה של רא"ק: "והנה צוואת ביתו היתה זמן טובא קודם מותו, שכבר נתייאש מן החיים וצוה לכתוב הצוואה, ואח"כ בדברנו עמו גם אנחנו כמה וכמה דברים מענין ההנהגה, וכל המבואר במכתבנו בשמו הוא צוה ויעמוד, ונכתב באותו פרק ככל הדברי' וככל החזיון אשר עינם תחזה". רא"ק מוסר כאן דברים ברורים: א] רמ"מ נתייאש מן החיים וציווה לביתו,54 ב] אחר הצוואה לביתו דיבר עמו רא"ק "מענין ההנהגה" והם הם הדברים המפורשים באיגרת הנ"ל בדבר ההנהגה, שכולם נכתבו על-פי ציוויו בו בזמן ("באותו פרק"), כפי שעינינו רואות באיגרת.

 

                   מכאן עוברת גב' הרן לטבלת "סיכום סכימטי של היקרויות השבחים לרש"ז". לעיל הצבענו כבר על כמה פגמים שמצאנו בטבלה, ואצביע על פרט נוסף: מי שאינו מעמיק בשיטות הרישום ואינו משווה את הממצאים עם פירוטם במאמר עצמו, יקשה עליו להבחין בין מכתבים שאינם נמצאים כלל במקור מסויים, לבין מכתבים שהם עצמם מצויים באותו מקום אלא שנשמט מהם "קטע השבחים", וההבדל בין שני המקרים הרי משמעותי הוא ביותר! ואילו היתה גב' הרן עושה אבחנה ברורה בין שני האופנים היינו רואים בבירור כי מ"כתב-היד שנתקבל מהרב זילבר" לא נשמט אלא קטע אחד בלבד, ושאר המכתבים שבהם "השבחים" אינם מופיעים בו כלל וכלל! וכשאנו גם יודעים (את מה שגב' הרן לא גלתה לנו) כי אותו "כתב יד" כולל שלשה מכתבים בלבד מתקופתם של רמ"מ ורא"ק, הרי שאין אנו יכולים לייחס משמעות כלשהי להיעדרם של אותם מכתבים.

 

- [ה] -

 

                   בעמ' 51 שבמאמרה כותבת גב' הרן: "לאחר שערערנו את האותנטיות של דברי השבח לרש"ז, המשובצים באיגרות רמ"ם, עלינו לבחון שתי איגרות (לא, לב) המיוחסות לרמ"ם ולרא"ק וממוענות אל רש"ז".

                   אני משאיר בידי הקוראים את ההחלטה האם אכן עורערה האותנטיות של "השבחים", ועובר לבחון את דרך טיפולה של גב' הרן בשתי האיגרות הנוספות.

 

איגרת לב (שנת תקמ"ו)

                   גב' הרן פונה תחילה לאיגרת זו, וכל מה שיש לה לומר עליה הוא שמאחר והמקור היחידי להדפסותיה הוא ה'בית רבי' "לכן מן הנמנע לדון בה בפירוט", ותו לא!

                   חבל מאד שגב' הרן אינה מציינת שמכתב זה נמצא בכה"י הקדום ביותר שבידינו (הוא כ"י 6299 80 שנכתב כארבע שנים אחר כתיבת האיגרת), ובו כמה משפטים נוספים שה'בית רבי' השמיט (ע"י "וכו'" כדרכו), ואגב עיון בכה"י היתה יכולה להבהיר כמה פרטים שאינם ברורים בנוסח הנדפס.55

                   שלא כדרכה בשאר "השבחים" אין גב' הרן מצטטת מאומה ממכתב זה, שהרי כמעט כולו עוסק בשידולו של רש"ז שיקבל עליו את הדרכת החסידים, "לקרב את לב שלומי אמוני ישראל להודיעם בינה ודעת ה'", ואי-אפשר לתלות בו את כל ההשערות המוזרות אודות "חסיד זריז" ו"חסיד חרוץ" ששתלו קטעי "שבחים" במכתבים, או "חסיד תמים" שרשם הערה בשולי המכתב והיא הועתקה אחר-כך ע"י "חסיד בטלן" לגוף המכתב עצמו.

                   כמובן שבמקרה זה קשה גם להעלות השערה אודות זיוף המכתב כולו כדי "לחזק את עמדתו של רש"ז ולכוננו כרבי לחסידים ברוסיה" (הרן עמ' 49), שהרי במקרה כזה היה על הזייפן ועל חסידי חב"ד להפיץ את האיגרת ברבים ולא לשומרה כמוסה באוצרותיהם עד כי הגיעה אלינו רק בהעתק אחד ויחיד!

                   יש לציין כי באיגרת זו כותב רא"ק דברים אישיים שלא יעלה על הדעת לזייפם בחייו: "והאמת אגיד לו... לו הייתי שוקל במאזני השכל קודם נסיעתי לארץ החיים מה המצוה הזאת [=ללמד דעת את העם] ומה טעם יש בה, אפשר הי' מכריע", וכפי שמפרש ברנאי לנכון (בהע' 4): "כלומר, אילו היה ר' מנחם-מנדל [צ"ל: רא"ק] שוקל בדבר המצווה להנהיג את החסידים בחוץ-לארץ, אולי היה מחליט להישאר בחוץ-לארץ".

מדברי רא"ק הללו (שמפורש בהם שנכתבו בתגובה למכתבו של רש"ז הממאן להנהיג את החסידים) יש ללמוד כי המיאון נבע מרצונו של רש"ז לעלות לארץ-ישראל ולהצטרף אליהם.

                   עתה נראה כיצד משתקף הענין כולו ותואם לחלוטין לאמור באיגרת שכתב רש"ז לרא"ק בשעה שנתגלע הפירוד ביניהם: "..ואדרבה בקשתי ליפטר מהם בשנים קדמוניות וליסע לאה"ק [לארץ-הקודש], ועל זה השיבו לי הרבנים במכתבם דשנת תקמ"ו".56 ממשפט קצר זה למדים אנו אודות ארבע עובדות: א] רצונו של רש"ז בעבר לעזוב את הנהגת החסידים, ב] רצונו לעלות לארץ-ישראל, ג] מכתב שכתב בענין זה לרמ"מ ורא"ק, ד] מכתב57 שכתבו אליו רמ"מ ורא"ק בשנת תקמ"ו, ובו הניאוהו מרצונו ושידלוהו להמשיך בהנהגת החסידים בחו"ל. כל זאת תואם להפליא לאמור באיגרת לב ואף משתקף בה היטב.

                   היעלה על הדעת שרש"ז ינופף לעומת רא"ק במכתבים שכלל לא נכתבו על-ידו?!

 

 

איגרת לא (שנת תקמ"ו)

                   מדבריה של גב' הרן אודות איגרת זו שוב לא נמצאנו למדים כי גם היא מועתקת בכה"י הקדום 6299 80, וגם עליה חל כל מה שכתבנו ביחס לאיגרת לב. שהרי אף זו איגרת שכולה שידולין לרש"ז "לפרנס את ישראל לאביהם שבשמים להורות הדרך" ואי אפשר שתזדייף לשם משמרת בגנזי החסידים שלא לתפוצה (שכן גם היא הגיעתנו רק בהעתק אחד). וכקודמתה גם אליה ירמזו מלותיו של רש"ז במכתבו לרא"ק, על כל המשתמע מכך.

                   דומני שמאיגרת מענה זו יכולים אנו ללמוד דבר נוסף שבו הצדיק רש"ז את מיאונו להנהיג את החסידים, והוא, שלדבריו לא חונן בכחות מעין רוח-הקודש וכד' כיאות לצדיקים מנהיגי העדה. ועל כך משיבו רמ"מ: "למה תאמר נסתרה דרכי מה' לפרנס את ישראל לאביהם שבשמים... כי נר מצוה ותורה אור... ואינם צריכין לנביא וחוזה, כי לא נביא וחוזה אנכי, וה' אור לו", כלומר, די להם לחסידים במנהיג הפועל באור התורה ובאור הנשפע לו מאת ה', ואין הם זקוקים לנביא וחוזה, והרי גם הוא - רמ"מ עצמו - אין הוא, לדבריו, נביא וחוזה.

                   ואם אמנם לכך הכוונה, קשה עוד יותר להעלות על הדעת שהחסידים יבדו מלבם "מכתב שבחים" שבו ימעטו לא רק את דמותו של רש"ז אלא גם את דמותו של רמ"מ!

                   עיקר עיסוקה של גב' הרן באיגרת זו הוא נסיונה לערער אותה עד כדי קביעה כי "הן ייחוס האיגרת לרמ"ם והן תארוכה לשנת תקמ"ו מפוקפקים אפוא". בין הטיעונים כותבת היא כי "ברוב המקומות שבהם מודפסת איגרת ל"א המיוחסת לרמ"ם, היא אינה חתומה ואינה מתוארכת", וכאן מפורטים מקורות רבים היוצרים את "רוב המקומות". ברם לאמיתו של דבר רובם העתיקו איש מרעהו ואין הם חשובים אלא כמקור אחד בלבד.

                   ועובדה "מפתיעה", במקרה דנן מופיעה איגרת "שבחים" זו גם ב'חיבת הארץ', הוא הספר שעד כה ראתה בו הגב' הרן את נציגו הנאמן של הנוסח הארצישראלי הקרוב ביותר למקור, והנה עובדת היותו כולל "אגרת שבחים" מובהקת אינה מפריעה לה כלל וכלל, ואין היא מייחדת לעובדה מפתיעה זו ולו גם מלה אחת!58

                   טיעוניה של גב' הרן באשר לייחוס האיגרת לרמ"מ ולתיארוכה מבוססים על העובדה שלא בכל המקורות נמצאת חתימתו של רמ"מ והתאריך, וכן על כך שחלקים מהאיגרת נדדו במקורות אחרים לאיגרות שונות וכד'. כאן שכחה כנראה גב' הרן את אשר כתבה במאמרה כי תופעה מעין זו קיימת באיגרות שונות לרוב.59 הסיבות לבלבולים הרבים נעוצות הן בצורות ההעתקה המשונות60 והן מחמת דמיון חלקי בין איגרות שונות, דמיון שגרם לא אחת לטעויות רבות הן למעתיקים והן לחוקרים. וכפי שמצאנו במאמרה הנוכחי של גב' הרן (בהע' 5) שהיא הבינה כי המכתב הנדפס בספר 'ברכת הארץ' סי' שלז זהה למכתב הנדפס אצל ברנאי סי' נ (רק שקטע אחד לא נעתק על-ידי ברנאי), בה בשעה שלאמיתו של דבר הם שני מכתבים שונים לחלוטין, אלא שיש ביניהם דמיון בכמה פרטים.61

                   עיון קצר באיגרת דנן יוכיח לנו כי הן ייחוסה לרמ"מ והן שנת כתיבתה עולים בבירור מתוכה; מופיע בה המשפט הבא (ההדגשות שלי הן י.מ.): "ועיקר להרחיקם מנימוסי הגוים ומחוקותיהם הרחק מאד... והיא התחלת הטומאה והמשכת הקליפות, כמבואר במכתבי הארוך". מהו 'מכתבי הארוך' שבו מבואר אותו ענין?

                   הרי לפנינו מכתבו של רמ"מ מחודש כסלו תקמ"ו (ברנאי כו), והוא אכן 'מכתב ארוך' שבנוסחו השלם (הכולל את דברי התורה של פרשת ויגש) מקיף הוא כארבעת-אלפים מלים, ובאותו מכתב (ברנאי עמ' 131-130) קוראים אנו אודות "כללא דמילתא... להתרחק עצמם כמלא עין מחוקות הגוים... כי היא עיקרא ושרשא סמא דמותא... עד שאומר לו לך עבוד ע"ז". וכך בדברי רא"ק הצמודים לאותה איגרת (ברנאי עמ' 132): "כבוד הרב שיחי' הפליא לדבר ולהבדיל בין קודש ישראל סגולתו לבין העמים ונמוסיהם".

                   ובכן, למדים אנו מכך כי המכתב דנן הצמוד ל'מכתבי הארוך' גם הוא מרמ"מ וגם הוא מתקמ"ו.62

                   על קשר זה בין שני המכתבים הצביע כבר הילמן (הע' 92 אצל הרן), והתעלמותה של גב' הרן מעובדה זו מעוררת תמיהה.

                   ובאשר לפקפוקיה של גב' הרן בנכונות השערתו של ברנאי כי השד"ר להולכת המכתב היה ר' שלמה זלמן הכהן - כבר הבאנו (בהע' 55) כי בכה"י של איגרת רא"ק (איגרת לב) מפורש כי אכן רש"ז כ"ץ היה השד"ר במקרה זה.

                   עתה יכולים אנו לראות באור הנכון כי הגדרתה של גב' הרן את דבריהם של היילפרין וברנאי כ"ספקולציות המבוססות על הנחות מוקדמות [קרי: התיארוך לשנת תקמ"ו] שלא הוכחו" ראויה לבדיקה מחודשת. בה בשעה ניתן לייחס הגדרה זו עצמה גם לדבריה שלה, משום שמאמרה מיוסד על ספקולציות וקביעות המבוססות על הנחות מוקדמות שלא הוכחו, כעין זו שבעמוד זה עצמו הקובעת כי התמנותו של רש"ז לראש חסידי רוסיה אינה התמנות להנהגה אלא התמנות אדמיניסטרטיבית לאיסוף כספים - דבר הנסתר מיניה וביה מכל תוכנה של אותה איגרת רא"ק (ברנאי עב) שאודותיה מדברת שם גב' הרן.

                   בגישתה לדון באיגרת עב מקדימה גב' הרן ואומרת: "פתח לערעור ייחוס האיגרות ותארוכן נמצא גם בדבריו המפורשים של רא"ק באותה העת" (ההדגשה שלי י.מ.). מה פשרה של הקביעה "באותה העת"? הרי אנו עוסקים עתה במכתבים משנת תקמ"ו, ואילו אותה איגרת של רא"ק נכתבה כעבור קרוב לעשרים שנה, בשנת תקס"ה?!

                   כדי שלא להאריך בדבר שאינו מעלה ואינו מוריד לענייננו הריני מפנה את הקוראים לאיגרת עב, והם ישפטו האם הסבריה של גב' הרן מתקבלים על הדעת.

                   אבל אצביע על כך שהיא מוצאת לנכון להתבסס על מכתב זה שהיא מגדירה אותו כ"עדות רא"ק" שלפיה "הנהגתו של רש"ז בענייני איסוף הכספים לא נראתה לרמ"ם, וכיצד היה יכול להמליץ שיקבלוהו לרב", וכן (בעמ' 54) "רא"ק מעיד על עצמו באחת האיגרות [עג] שבעל-כורחו היה כותב איגרות להפיס את דעתו של רש"ז", והיא מתעלמת מכך שדברי רא"ק נכתבו בעיצומה של מחלוקתו על רש"ז, ואין היא מביאה - לשם איזון אובייקטיבי - את מכתביהם של ר' לוי יצחק מברדיצ'וב ושל רש"ז עצמו שבהם שוללים הם את אמינותם של דברי רא"ק, וביותר חשובה בהקשר זה תשובתו הניצחת של רש"ז לרא"ק: "ומי פתי לא יבין את זאת, כי אילו היה מבקש כדי למלאות רצוני בלבד, הי' לו לכתוב רק לכללות אנ"ש בלבד, ולא אלי ביחוד לחזקני ולאמצני",63 לאמור, אילו היו המכתבים נכתבים רק מן השפה ולחוץ כדי להשביע את רצונו של רש"ז וכדי שלא לפגוע במגביות עבור חסידי ארץ-ישראל, היה על רא"ק להסתפק באיגרות לחסידי רוסיה שבהם ישבח וירומם את רש"ז ויצוה עליהם לנסוע אליו, ומדוע זה כתב איגרות-שידולין גם לרש"ז עצמו שלא יסרב לקבל את הנהגת החסידים? אין זאת אלא שדעתו (ודעת רמ"מ) היתה אמנם שרש"ז הוא המתאים לכך "ומי כמוהו מורה".

                   ושוב נזכיר בהקשר זה את איגרתו של רא"ק (שנכתבה אחר אותו מכתב שבו הוא אומר ש"השבחים" היו מן השפה ולחוץ), היא איגרת [עו] שבה הוא כותב: "הגם שמתחילה הוא [=רש"ז] בעצמו הרבה והפציר במכתביו להוציא המכשלה הזאת מת"י [מתחת ידו] באמרו שלא נסמך ואינו יודע איך להנהיג את אחב"י [אחינו בני ישראל] ולנחותם בדרך האמת, וחזקתי את לבו מאוד והשיבותיו יאחז צדיק דרכו בקשר אמיץ בשורש נקודת האמת כפי שקבלתי מרבוה"ק [מרבותי הקדושים], ואני עיני תמיד אל ה' יהי' בעזרו להאיר לפניו נתיבות האמת לדעת מה יעשה ישראל". הרי לנו דברים ברורים כי רא"ק הוא ש'דחף' את רש"ז ועודדו להנהיג את החסידים, ומפורש כאן שההנהגה היא הנהגה רוחנית ולא מינוי לאיסוף כספים גרידא.

                   נראה לי שגב' הרן עצמה לא נשתכנעה מכל סברותיה באשר לאיגרות לא-לב, ולכן מסיימת היא את דיוניה אודותם בהעלאת השערה חדשה ותמוהה ביותר; ואלו דבריה (בעמ' 55. ההדגשות שלי י.מ.): "ייתכן גם שתוספת השבחים באיגרת מב [היא איגרתו האחרונה של רמ"מ] ואיגרות לא ו-לב נכתבו על-ידי רא"ק בתקופה מאוחרת יותר, שבה שיבח את רש"ז ואת מנהיגותו". לאמור, לא זו בלבד שרא"ק "עשה פלסתר את כל מכתביו לכללות אנ"ש ואל הרש"ז ביחוד במשך עשרים ושתים שנה",64 אלא גם שלח ידו לזייף את מכתבי רמ"מ (זיוף רטרואקטיבי!) ושתל בהם "שבחי רש"ז" כדי שלא לפגוע במגביות!

ואם-כן, מדוע לא הגיעה גב' הרן למסקנה כי ה"שבחים" שבאיגרות יח כא ו-כו נשתלו גם הם על-ידי רא"ק ולא על-ידי איזשהו "חסיד זריז" אנונימי, והיתה חוסכת מעצמה את כל הספקולציות שבמאמרה?

 

                   מזייפנות זו עוברת גב' הרן (בעמ' 56) להוכיח כי החסידים אכן מסוגלים לשנות "מדברי הקודש ומן הכתבים של רבותיהם", ומביאה "עדות מפורשת" לכך מתלונתו של רי"ל מקפוסט "על זיופים שעשו 'אנשי שלומנו' בצוואת אביו ובדברי חסידות שלו".

                   אעיר כמה הערות בקשר ל'עדות' זו וקבילותה;

                   א] במכתבו של רי"ל אכן טוען הוא כי הצוואה שהוציאו כנגדו מזוייפת היא. אך הצד שכנגדו טען בודאי שהצוואה אינה מזוייפת, וידו היתה על העליונה. ומדוע זה נותנת גב' הרן אימון בדברי צד אחד מן הצדדים יותר מבדברי חבירו?

                   ב] גם אם אמנם זוייפה הצוואה,65 הרי שאין כל דמיון בין האפשרות לשלוף (לא "לשנות"!) צוואה בלתי ידועה כשהמצווה כבר איננו בין החיים, לבין האפשרות לזיוף ושיפוץ מכתבים רבים של אדם חי שחי עוד עשרות שנים אחר פרסום מכתביו והפצתם ברבים.

                   ג] גב' הרן מוכיחה מ'עדות' זו כי הוכנסו שינויים בכתבי-יד חב"דיים ו"בדברי חסידות" של ה'צמח צדק', ובכך היא מסתמכת על המשפט שהדגישה באותה 'עדות': "שהכתבים... ועתה משנים גם בזה". ואין זו אלא אי-הבנת הטקסט, כי כאן מתלונן רי"ל כי ההסכם אודות חלוקת ירושת 'הכתבים' לא כובד, והם "משנים [=בדיבורם] גם בזה".

 

                   ומזייפנות לזייפנות; בעמ' 46 כותבת גב' הרן: "העובדה ש[רש"ז] לא הפך מיד עם עליית רמ"ם למנהיג חסידי רייסן המשיכה להטריד את נאמניו גם בשנים שלאחר מכן. נראה שכתשובה לפליאה זו חוברה איגרת מאיגרות הגניזה, ועל-פי הנאמר בה, רש"ז לא הפך לרבי, מפני שלא רצה לקבל את המשרה על עצמו".

דהיינו, כמאה וארבעים שנה אחר עליית רמ"מ לארץ-ישראל ולמעלה ממאה שנה אחר פטירת רש"ז, עדיין היו חסידי חב"ד מוטרדים מהעובדה שרבם לא הפך למנהיג חסידי רייסן בשנת תקל"ז בהיותו כבן שלשים שנה...

                   נניח לאבסורד זה, ונתבונן בשיטות עבודתה של גב' הרן; לדעתה חוברה איגרת מאיגרות הגניזה כתשובה ל'פליאה' זו. השערה זו מעוררת כמה תמיהות:

                   א] האם מנסה גב' הרן לרמז כי חסידי חב"ד הם שזייפו את האיגרת? והרי לדבריה (בהע' 22) "אין מחלוקת באשר לדרך מציאת כתבי הגניזה", ולנו ידוע כי חסיד חב"ד הוא שקנה את מכתבי הגניזה בהון תועפות מידי הסוחר החשוד בזיופם (ראה מאמרו של י' רפאל הנזכר אצל הרן בהע' 24). ושמא לדעתה של גב' הרן, הבחין הזייפן בחסידי חב"ד הסובבים באודסה או בקיוב כשהם מוטרדים מבעיה זו, וכדי להרגיע את רוחם זייף את אותו מכתב?

                   ב] לדבריה נאמר באותה איגרת כי רש"ז לא הפך לרבי בשנת תקל"ז, מפני שלא רצה בכך. אולם המעיין במקום שאליו מפנה גב' הרן66 יראה שלא נאמר שם כלל כדברים שהיא שמה בפי המכתב, ומה שאמור שם הוא שרש"ז כותב לרמ"מ (בשנת תקמ"ח) שאף שהוא כשלעצמו אינו רואה עצמו ראוי להנהיג את העדה, אבל היות ואין הוא יכול להמרות את פי רמ"מ מקבל הוא עליו את הדין. והאם בעקבות מכתב שכזה יכולים נאמני רש"ז להפסיק להיות מוטרדים? הרי חוזרת הקושיה למקומה, מדוע לא מינה אותו רמ"מ על הנהגת חסידי רייסן מיד עם נסיעתו לארץ-ישראל בשנת תקל"ז?!

                   ג] מדוע צריכים לייצר מכתב שכזה, בה בשעה שרש"ז עצמו כותב במכתבו (הנזכר לעיל): "ואדרבה, בקשתי ליפטר מהם [=מהחסידים] בשנים קדמוניות וליסע לאה"ק, ועל זה השיבו לי הרבנים במכתבם דשנת תקמ"ו", כלומר שרש"ז לא חפץ בהנהגה עד שרמ"מ ורא"ק לחצו עליו.

                   ד] בהע' 78 כותבת גב' הרן (בקשר לענייננו) בזהירות מופלגת: "אפשר אולי אף למצוא סימוכין לדעה זו [=שרש"ז לא רצה ברבנות שנים רבות] באיגרת מאוחרת של רא"ק, ראה: ברנאי, איגרות, סד". משום מה נמנעת גב' הרן מלצטט את המשפט הרלוונטי מאותה איגרת, שזו לשונו: "ודין גרמא לכת"ר [=הוא רש"ז] כי מעולם הי' נחבא אל הכלים והי' חושך א"ע [את עצמו] ובורח מן הגדולה ובעבור זה לא שת לבו ללמוד סדר נשיאות מפי הגדולים ז"ל". והדברים אמורים במכתב תוכחה ששלח רא"ק לרש"ז! הרי שיש בו במכתב זה יותר מאשר 'סימוכין' גרידא, ומדוע לא די בו כדי להשקיט את חסידי חב"ד המוטרדים בבעיה הנ"ל?

                   ה] מדוע אין גב' הרן מרמזת כלל באותו ענין למכתב נוסף של רא"ק (ברנאי עו) שבו הדברים מפורשים אף ביתר בהירות: "הגם שמתחילה הוא [=רש"ז] בעצמו הרבה והפציר במכתביו להוציא המכשלה הזאת מת"י [מתחת ידו] באמרו שלא נסמך ואינו יודע איך להנהיג את אחב"י [אחינו בני ישראל] ולנחותם בדרך האמת, וחזקתי את לבו מאוד והשיבותיו יאחז צדיק דרכו..." והאם אחר כל הדברים הללו זקוקים היו חסידי חב"ד לאיגרת נוספת שתרגיע את רוחם המוטרדת?

 

- [ו] -

 

                   בבואה לשקול את המקורות שבהם נמצאים ה"שבחים" אל מול המקורות שמהם הם נעדרים, כותבת גב' הרן (בעמ' 46): "השיטתיות בהופעת השבחים לרש"ז, או בהעדרם, אומרת דרשני. כפי שהראינו, השבחים נמצאים במקורות שקשורים לבית חב"ד, וחסרים במקורות ארצישראליים. השאלה הנשאלת שתי פנים לה: האם הקטעים המשבחים את רש"ז ואת יכולת ההנהגה שלו נוספו לאיגרות המקוריות, או שמא דווקא להיפך, הוצאו מן האיגרות ונמחקו?"

                   אך אנו כבר הראינו בבירור כי בקביעה ש"השבחים" נמצאים במקורות הקשורים לבית חב"ד אין שמץ של אמת (והספר 'לקוטי אמרים' יוכיח), ואילו הקביעה כי "השבחים" חסרים במקורות ארצישראליים נכונה אולי רק בחציה: לא מכל מקור ארצישראלי נעדרים "השבחים", אך כל מקור שהם אינם מצויים בו הוא כנראה ארצישראלי.

                   עוד הוכחנו חזור והוכח כי השמטת "השבחים" אופיינית למשפחה מסויימת של כתבי-יד, ונעדרת לחלוטין משאר כתבי-היד. הראינו כי גם באותם כתבי-יד ששלחו ידם להשמיט אין אחידות בשיטת ההשמטה, לעתים זה מקצר וזה מאריך ולעתים להיפך. גם הראינו כי בכמה מקרים מוכחת עובדת ההשמטה מכך שהיד שנשתלחה מחקה גם משפטים שלא היתה כל סיבה למחיקתם (כפי שלא היתה כל סיבה למישהו להוסיפם), ובסגנונם של חז"ל, מכיון שניתנה רשות למשחית להשחית שוב אינו מבחין וכו'.

                   נראה עתה מהו שיקול דעתה של גב' הרן בבעיה הקריטית שהעלתה, האם קטעים אלו הם תוספות או שמא הוצאו מן המקור;

                   היא שואלת: "האם היה הדבר כל-כך חיוני עבורם [עבור חסידי טבריה], שהיו מוכנים לסלף את דברי רבותיהם? ההיתה להם האפשרות לעשות כן?" לדעתה התשובה לכך חייבת להיות שלילית, היות ובקהילה הצפופה והמלוכדת של חסידי טבריה לא ניתן היה לעשות מעשה שכזה ללא שהדבר היה מתגלה ומתפרסם ברבים, ובפרט בדור שלאחר תקופת המחלוקת כש"רמ"ם ורא"ק הפכו לדמויות רבות הוד וקדושה", ודאי שההעתקות נעשו ביראת כבוד וביחס של קדושה וכל מלה הועתקה בדייקנות ובזהירות. גם נשיאותו של רש"ז ברייסן לא עניינה את חסידי טבריה עד כדי כך שיסלפו את המכתבים בגללה. לאור כל זאת מגיעה גב' הרן למסקנה כי "ההנחה שחסידי טבריה טרחו ומחקו בכתבי רמ"ם ורא"ק את השבחים לרש"ז אינה נראית סבירה".

                   כל הדברים הללו מורים עד כמה נדרש מחוקר החסידות שיבין את רוח החסידים, את מניעיהם ואת מעשיהם; יתכן ועובדת נשיאותו של רש"ז ברייסן אכן לא עניינה את חסידי טבריה, אך האם לא היה להם בעולמם ענין אחר מלבד ענין הנשיאות ברייסן? הרי היה כאן מאבק אידיאולוגי חריף על מהותה של החסידות, מאבק שבו יצא רא"ק בגלוי כנגד שיטתו של רש"ז שבה הוא ראה סילוף של החסידות והנהגה "שלא שמענו ולא ראינו זה מרבותינו הקדושים"!67

                   בה בשעה שעל חסידות חב"ד עברה מחלוקת זו בלא להותיר בה רושם, וחסיד חב"ד של ימינו שאין לו ענין בתולדות החסידות יתכן ולא שמע מעולם על המערכה שניהל רא"ק נגד רש"ז, ואין גם שום זכר לשמירת טינה לרא"ק,68 הרי ששונה הוא המצב בקרב החסידים הרואים עצמם כממשיכי דרכו של רא"ק, והם הנמנים בעיקר עם חסידי סלונים. לגביהם מחלוקת זו אינה היסטוריה גרידא, אלא חלק חשוב ממורשתו הרוחנית של רא"ק! שהרי שיטתו של רא"ק היתה שלא להרבות באמירת דברי-תורה וגם שלא לכותבם, ומה שנשאר לממשיכיו בכתב הם ששה דפים שנדפסו במצורף לספר 'חסד לאברהם' של ר' אברהם המלאך (צ'רנוביץ תרי"א), ומכתביו. זוהי ה'תורה שבכתב' שהשאיר אחריו רא"ק ולאורה מתחנכים חסידיו עד עצם היום הזה. הנכנס לבית מדרשם של חסידי סלונים יכול עוד היום לשמוע קולות רמים ולוהטים כנגד שיטת חב"ד כאילו מחלוקת זו נתרחשה תמול-שלשום בלבד, בדיוק כפי שבבית מדרשם של חסידי חב"ד ניתן לשמוע דיבורים קשים וחריפים על ההתנגדות לחסידות. שהרי בדברי אמונה הווים וחיים עסקינן ולא בדברי-הימים.

                   ואם-כן ממי היה לו לאותו חסיד טברייני קנאי לחשוש בבואו להשמיט את 'שבחי רש"ז' ממכתבי רמ"מ ורא"ק? האם מחבריו אחיו-לדעה ששבחים אלו הם לצנינים גם בעיניהם? ומה גם שנאמנים עליהם דבריו של רא"ק שחלק מ'שבחי רש"ז' נכתב שלא ברצונו, או שבטעות יסודו, ומדוע עליהם לחשוש ממחיקתם בשעה שנראה להם שהם מכוונים לרצון רבם?

                   התופעה שחסידים משמיטים מכתבי רבותיהם אינה נדירה כלל. אין הם רואים בכך כל סתירה לקדושת דברי הרבי כל עוד בטוחים הם שכוונתם ומעשיהם רצויים ומתאימים להשקפתו האמיתית של רבם, או בשעה שההשמטה נעשית מתוך חשש לפגיעה בכבודו של הרב ו"כבוד אלקים הסתר דבר".69 ותמיה אני שאין גב' הרן מזכירה בהקשר זה את האמור בספרה של ר' אליאור 'תורת האלוהות בדור השני של חסידות חב"ד' (הנזכר אצלה בהע' 36) אודות 'צנזורה פנימית' שנהגו בה חסידים בכתבי רבם.70

                   ברם גם בין חשובי חסידי סלונים ישנם 'מתונים' שאינם שלמים עם השיטה הנוקטת במחיקת "שבחי הרש"ז" ממכתבי רבותיהם, ודבר זה מוכח ממהדורת 'פרי הארץ' שנדפסה בירושלים תשמ"ז על-ידי שני חסידי סלונים, העורך הרב מרדכי זילבר והמסייע בידו הרב שלמה וינברג (מהדורה זו נזכרת אצל גב' הרן בעמ' 35).71 לעיני המהדירים היה ספר 'חיבת הארץ', לרשותם עמדו 'כ"י הספריה' (903 80) וכמובן גם 'כה"י שנתקבל מהרב זילבר', ואף-על-פי-כן מצאו לנכון להדפיס את המכתבים בנוסחם השלם על "השבחים" שבהם,72 ולא ראו בקטעי "השבחים" תוספות מידיהם של 'חסידי חב"ד זריזים'. וכששאלתי את הרב זילבר מדוע לא התחשבו בנוסחי כה"י המקצצים בשבחי הרש"ז, השיבני כי אין אלו אלא השמטות שנעשו בידי 'קנאים'...

 

                   לעומת זאת, דוקא האפשרות שחסידי חב"ד זייפו את האיגרות נראית לגב' הרן סבירה יותר, מאחר וחסידי חו"ל מפוזרים היו ברחבי רוסיה הלבנה "והאיגרות הועתקו ונפוצו בעותקים רבים בין הקהילות השונות בכל מושבות החסידים... בנסיבות אלה יכלו, בקלות יחסית, להכניס באיגרות שינויים שהיו רצויים להם", ומה גם "שעבור חסידי רש"ז היו השבחים הללו גורליים. דברי השבח יכלו להכריע את הכף לטובת רש"ז ולייצב את שלטונו במזרח-אירופה", עד כדי כך!

                   ברם ההגיון הפשוט73 אומר את ההיפך הגמור: ככל שתפוצת האיגרות נרחבת יותר וככל שתוכנן גורלי יותר, כך קשה יותר מלאכת הזיוף; שהרי האיגרות המקוריות הגיעו למקומות שונים, הן אם נשלחו באמצעות הדואר לכמה כתובות74 והן אם הביאן השד"ר בידו ועבר עמן ממקום למקום ושם העתיקון והפיצון לכל עבר,75 כך שלא תיתכן כלל אפשרות טכנית שאיזשהו 'חסיד זריז' יצליח לזייף נוסח אחר ולהפיצו ברחבי רוסיה הלבנה, ואיש לא יבחין שלפתע נוספו באיגרת משפטים 'גורליים' שבהם תלוי "השלטון במזרח-אירופה", משפטים שלא היו במכתבים שהופצו ב'מהדורה ראשונה'. והמדובר לא במכתב אחד ושניים, אלא - לדעתה של גב' הרן - בארבעה או חמשה מכתבים (ובאם נוסיף גם את מכתבי רא"ק האחרים שמהם נשמטו השבחים בכה"י שממשפחת המשמיטים, יעלה מספר המכתבים על עשרה), וכיצד יתכן שתופעה מוזרה זו תחזור על עצמה שוב ושוב ולא תעורר שום הד ומחאה?

                   וכיצד זה לא הגיעה אלינו אפילו העתקה קדומה אחת של מכתב ב'נוסח קצר', בה בשעה שמן ה'נוסח הרחב' ("המזויף" לדעת גב' הרן) הגיעו אלינו מכל מכתב כמה וכמה העתקות מן השנים הסמוכות ביותר לזמן כתיבת האיגרות המקוריות?

                   ועוד, הרי לא יעלה על הדעת ששמעו של זיוף בנושא כה 'גורלי' לא יגיע לאוזניהם של חסידי טבריה ורא"ק בראשם, בה בשעה ששד"רים מחרחרי-ריב נוסעים במשך עשרות שנים הלוך ושוב ומפיצים את כל השמועות הכרוכות בהתנהגות ובהנהגה.

                   וכבר הצבענו על העובדה שרש"ז מזכיר את מכתבי ה"שבחים" הללו באיגרתו לרא"ק, והלה אינו מכחישם ואינו טוען כי נזדייפו, וטענתו היא רק שכתיבתם בטעות יסודה ומאי ראיית הנולד, או שנכתבו מן השפה ולחוץ.

 

*  *  *  *  *

 

                   סיכום הדברים. לא באתי לחדש מאומה, רק ביקשתי לערער על ההשערות והקביעות שהובאו במאמרה של גב' הרן, "ולהחזיר עטרה ליושנה" - להעמיד את איגרות הצדיקים מארץ-ישראל על חזקת אמינותן, כפי שהיה מקובל על הכל במשך כמאתיים שנה שכל האמור בהם בנוסחיהם הרווחים אכן יצא מקולמוסם.

                   לשם הוכחת הדברים השתמשתי בכל כה"י שיכולתי להגיע אליהם, הצבעתי על העובדה שבין כתבי-היד הקדומים אין זיקת-העתקה ישירה, וכל אחד מהם מהווה עד-נוסח לעצמו.76 השוואת נוסח האיגרות לכתבי-היד מוכיחה שלא מצינו אפילו משפט אחד שאינו מופיע בכתבי-היד הקדומים.

                   לעומת זאת הראיתי כי קיימים כמה נוסחים הנמנים כולם עם 'משפחה' אחת שבניה נהגו להשמיט מן האיגרות מלים ומשפטים שלא עלו בקנה אחד עם השקפותיהם, ותופעה זו חוזרת ונשנית במכתבים רבים מאוד, ולא רק בבודדים שגב' הרן בחרה לעסוק בהם. הצבעתי גם על העובדה שאין אחידות בצורת ההשמטות, דבר המוכיח שאין לנו עסק עם נוסח מקורי אלא לפנינו נוסח שחלו בו ידיים. כמו-כן הראיתי כי בכמה מקרים נשמטו גם משפטים שלא היתה כל סיבה להשמיטם, ורק סמיכותם לקטעים 'בלתי רצויים' היתה בעוכריהם.

                   בדיקת המקורות הוכיחה גם שאין יסוד לטענה כאילו קיים הבדל יסודי בין 'נוסח ארץ-ישראל' לבין 'נוסח רוסיה-חב"ד', וזאת על-סמך ראיות מנוסחים ארצישראליים מובהקים (שאינם נמנים עם 'משפחת המשמיטים') הזהים לנוסח כתבי-היד שהורתם ולידתם ברוסיה.

                   לא נגעתי בשאלת היחסים שבין רמ"מ רא"ק ורש"ז, כי לדעתי כל מלה הנוספת על הכתוב במכתבים עצמם אינה אלא פרשנות הניתנת להטיה כרצון איש ואיש. ובדיוק כפי שאחד יכול לכתוב "המעיין הבלתי-משוחד... יבוא לידי מסקנה", כך יכול גם החלוק עליו להשתמש באותו ביטוי ולהגדיר את דעותיו ומסקנותיו כנובעות מעיון בלתי משוחד. ואני לא עסקתי אלא בבדיקת הטכסט.

 

ה ע ר ו ת

 

* תגובה למאמרה של ר' הרן ב'קתדרה' 55 (ניסן תש"ן).

 

1. א' יערי, 'עליית החסידים ההמונית לא"י', מחניים מו (סיון תש"ך), עמ' 139.

 

1*. בהע' 2 ובעוד כמה מקומות.

 

2. [א] קביעת מקום כתיבת כה"י (כשהדבר אינו מפורש בכה"י עצמו) נעשתה לפי סוג הנייר וצורת הכתיבה. ועוד, באותן שנים ישבו החסידים ברוסיה ובא"י, ואם ניתן להבחין שאין אלו כתבי-יד ארצישראלים - סביר אם-כן שנכתבו ברוסיה. [ב] כה"י המתוארכים מלמדים כי בדרך כלל לא נעשתה ההעתקה יותר מאשר שנה או שנתיים אחר תאריך המכתב האחרון שבאותו קובץ. [ג] בהע' 000 דנתי בשאלה האם ניתן לייחס את הקבצים הללו לחוג חסידי מסויים, והאם יש לכך משמעות לגבי השאלות העומדות בפנינו.

 

3. בהע' 66 מביעה גב' הרן את צערה על אי ידיעת המקורות שמהם העתיק כהנא את האיגרות שהדפיס ב'ספר החסידות' שלו. והנה המקור לנגד עינינו.

 

4. בדף 59,א: "עד כאן נמצא וכאן הי' להעתיק מאיגרת הכתב ע"פ העתקה שהועתק בק"ק שמולייאן, היום יום ועש"ק כ"ו מנחם אב דהאי שתא תקנ"א לפ"ק פה ק"ק מאהליב". בדף 74,א: "הועתק ר"ח אלול תקנ"א" ובדף 74,ב: "כל הנ"ל הועתק היום יום ה' ב' אלול שנת תקנ"א לפ"ק פה ק"ק מאהליב יצ"ו". בדף 71,א שורבט המשפט "נכתב ביום ה' פ' שופטים שנת תק"ס לפ"ק פה ק"ק שטמנבול[!]" ונראה שאין להתייחס אליו ברצינות, בעיקר משום שאין הוא נמצא בתחילתו של ענין או בסופו, אלא תלוי ועומד בראש עמוד ובאמצע ענין.

 

5. תאריך הכתיבה מפורש בקולופון שבדף 37ב: "תם ונשלם... היום ב' ד' ימים בחודש מנחם אב בשנת תקנ בית לפ"ק".

 

6. בסוף כה"י נכרכו עוד 12 דפים בנייר שונה ובכתיבה מאוחרת, ובהם דרוש ארוך בענין התפילה כתוב יידיש. מאמר זה נדפס ב'סיני' כרך פח (תש"ם-תשמ"א), קסה-קעט, ונתייחס שם למגיד ממזריץ'. אולם ראה את תגובתי ב'סיני' צ (תשמ"ב) עמ' צג שאינו אלא מאמר מר' דובער מליובאוויטש.

 

7. ראה שם עמ' 111-101.

 

8. תודתי לפרופ' מ' וילנסקי על שאיפשר לי בחפץ לב לעיין כל צורכי בתצלומי כה"י אשר ברשותו.

בעמ' 38 כותב וילנסקי שאין אנו יודעים מהיכן הגיע כ"י זה לאוסף פרידלנד בלנינגרד; נראה לי לשער כי ש' וינר שעסק לא רק ברישום ספרי 'קהלת משה' אלא גם ברכישת ספרים וכתבי-יד עבור האוסף (ראה בהקדמתו ל'קהלת משה' מחברת שניה, פטרבורג תרנ"ו, עמ' (XI, הוא שהשיג את כה"י בבוריסוב עיר מולדתו. וראה עוד שם בהקדמה ל'מחברת ראשונה' (פטרבורג תרנ"ג) עמ' II אודות כתבי-יד שנאספו לאותו אוסף על-ידי 'איש יודע ספר, רובם מוצאם מערי ליטא ופולין, אספם במסעיו שם ובערי מאהליב ע"נ דניעפער, ואדעסא' - ואין אני יודע למי כוונתו.

 

9. ראה הקדמתו ל'אגרות הפקידים והאמרכלים מאמשטרדם, תקפ"ט', ירושלים, יד יצחק בן צבי, תשל"ט, עמ' יג הע' 7. תודתי לד"ר א' ריינר שנענה לבקשתי ברצון והעמיד גם לרשותי את כה"י לשם בדיקתו.

 

10. רכישתה של ספריית האדמו"רים ממונקאץ' ע"י הרב י' בוקסבוים מאוזכרת ב'מבוא' לספר 'שו"ת רבינו יצחק הגדול מפוזנא זצ"ל, באר יצחק', ירושלים תשמ"ב, עמ' 24, וב'פתח דבר' לספר 'שו"ת רבי נחום טרייביטש', ירושלים תשמ"ט, עמ' 20. תודתי לרב בוקסבוים שהשאיל לי את כה"י לצורך עבודתי, וגם איפשר למכון לתצלומי כ"י להכין הימנו צילום (שמספרו עתה 46195).

 

11. קרית-ספר א (תרפ"ד-תרפ"ה) עמ' 238-226 ;150-142 (ראה שם עמ' 145 הע' 4).

 

12. קיימות כמה סטיות קלות, הן בתיקוני הסדר והן בהשמטת מכתבים, שב'חיבת הארץ' לא הודפסו מכתבים שאינם לכבודו של הרש"ז, בעוד שבכ"י 903 לא נעתקו מכתבים שהם "מדי" לכבודו של הרש"ז.

 

13. גב' הרן נזקקת לקטע זה בהקשר אחר (עמ' 53 במאמרה), ובהמשך עוד נשוב לדון בדבריה.

 

14. בעמ' 15 ובעמ' 52 (מס' 33).

 

15. בכ"י שבדרון תלוש חלק גדול מהדף שבו נעתק מכתב זה.

 

16. והמשווה את הנוסח שב'פרי הארץ' לזה שב'חיבת הארץ' יווכח מיד שלא מ'פרי הארץ' נטלו את המשפט והכניסוהו ל'חיבת הארץ'. ואם היה בעל 'חיבת הארץ' טורח לבדוק ב'פרי הארץ' היה נוכח כי בסופו של המכתב נוספו שם עוד כמה שורות שלא היו לו בנוסח שלפניו.

 

17. ראה: ש"ד לוין, 'אגרות-קודש... אדמו"ר הזקן', ברוקלין תש"מ, עמ' נג-נט. גם שם ישנו מודגש ההבדל בין החסידים הישנים לחדשים.

 

18. אך שינויי הנוסח הרבים מורים כי בעל 'חיבת הארץ' לא העתיק מ'פרי הארץ'. וכבר בפתיחת קטע ה"שבחים" רואים אנו כי ב'פרי הארץ' נוסף לרש"ז התואר 'רב חביבי' שאינו ב'חיבת הארץ', וכמו כן ניתן לתקן על-פיו שיבושים רבים ב'חיבת הארץ', כמה מהם תיקנתי בפנים, ועוד באותו קטע (בתיבות שלא נעתקו כאן) במקום "אליכם ויאיר להם" צ"ל: "אל ה' ויאר להם". וכהנה רבות.

אגב, הילפרין (בדבריו המובאים בפתיחת האיגרות סב-סג) השתבש במיון הקטעים שב'פרי הארץ', והנכון הוא שבמבנה איגרת סב משתווים 'פרי הארץ' ו'חיבת הארץ', ובמבנה איגרת סג משתוים 'פרי הארץ' ו'מכתבי קודש'.

 

19.מ'פרי הארץ' נעתקה ל'מכתבי קודש' ומשם לספרו של ברנאי. כדי לחסוך בתיקוני טעויות העתקתיה כאן ישירות מ'פרי הארץ'.

 

20. 'תרביץ' מז (תשל"ח) עמ' 236.

 

21. ראה: 'אגרות-קודש..' (לעיל הע' 17), עמ' קכד.

 

22. רק בפתיחה לחלק השלישי שבספרו ניתן להבחין בדיבורים על אובייקטיביות, אך שם מדובר באופן ספציפי במה שנוגע למחלוקת בין יורשי האדמו"ר החב"די השלישי ר' מנחם מנדל מליובאוויץ' ה'צמח-צדק'.

 

23. ראה בדברי י' היילפרין הנעתקים אצל ברנאי בפתיחה לאיגרת מא.

 

24. מ' וילנסקי (עמ' 34 הע' 9) משער כי מחבר ה'בית רבי' ראה את כ"י לנינגרד, וזאת על-פי דבריו בעמ' 5 שב'דבר אל הקוראים'. וכבר ש' דובנוב הבין שהיילמאן השתמש בכ"י לנינגרד, ראה במאמרו 'אגרות הבעש"ט ותלמידיו', ק"ס ב (תרפ"ה-תרפ"ו) עמ' 210. וגב' הרן שראתה את ספרו של וילנסקי וכן את מאמרו זה של דובנוב (ראה הע' 24 במאמרה) ראוי היה לה שתבדוק בכ"י זה בכל אותם מקומות שהיא מפקפקת בנוסחי המכתבים שב'בית רבי'.

היילמאן (שם) אינו כותב במפורש כי ראה את כה"י בפטרבורג (היא לנינגרד), וזאת מחמת שמן הסתם לא היתה לו זכות ישיבה או זכות לינה בעיר, והיה צריך לעיין בו בגניבה. סביר שזו גם הסיבה שלא עמדה לו שעתו לבדוק בכה"י כל צורכו, ולכן נעלמו ממנו כמה דברים (כגון הקדמת שמו של רש"ז לרי"ב שהבאנו בקטע הקודם).

 

25. בין ביוגרפים אלו מונה גב' הרן (בהע' 81) את א"ח גליצנשטיין שבספרו 'ספר התולדות: ר' שניאור זלמן מלאדי' "נאלץ בכל-זאת למנות את רמ"ם בין מורי הרש"ז, והוא עושה זאת ב6- שורות, ראה: שם, עמ' שסה". גב' הרן לא הבחינה כלל כי פרק זה אצל גליצנשטיין בעיקרו אינו אלא העתקה מפרק כה שב'בית רבי', ואם-כן גם היילמאן כבר מנה את רמ"מ בין מורי הרש"ז. אי-התמצאות בסיסית ב'בית רבי' נמצאת אצל גב' הרן גם בהע' 56 שבה היא כותבת: "לפי טייטלבוים, היה ר' ישכר בר מורו של רש"ז הנער, ולפי היילמאן, 'נעשה רי"ב ברבות השנים תלמידו של רבינו [רש"ז]'" ואין היא מבחינה כי דברי טייטלבוים לקוחים גם הם מדברי היילמאן ב'בית רבי' במקומם המתאים בפרק א (עמ' 2).

 

26. שאלה זו מתייחסת גם לדבריה של גב' הרן בעמ' 58: "הביוגרפים של רש"ז ושל שושלת חב"ד נטו להמעיט מחשיבותו של רמ"ם בשושלת הקבלה החסידית ומהשפעתו על התפתחות החסידות בליטא וברייסן" - כאן מוטחת בביוגרפים החב"דיים האשמה נוספת, שהם נוטים לנשל את רמ"מ לא רק מהשפעתו על חסידות חב"ד, אלא גם מהשפעתו על תנועת החסידות בכללה. מהו הבסיס להאשמה נוספת זו?

 

27. לכאורה יכולה היתה גב' הרן למצוא תימוכין לדעתה בדבריו של הרבי הנוכחי מליובאוויץ' החוכך בדעתו שמא צריכים למנות גם את רמ"מ בשלשלת נשיאי חב"ד (ראה: ש"ד לוין, תולדות חב"ד בארץ הקודש בשנים תקל"ז-תש"י, ברוקלין תשמ"ח, עמ' 20-19). אך אילו השתמשה במובאה זו קשה היה לה לכתוב על המגמה החב"דית למעט את דמותו של רמ"מ. כשלעצמי, אין לי ספק שאילו אכן שילבו חסידי חב"ד גם את הרמ"מ בשושלת חב"ד, היתה מוטחת בהם האשמה שאין זו אלא נטיה מגמתית של הביוגרפים החב"דיים לייחס אליהם את הרמ"מ כדי לתת לגיטימציה לרש"ז גם מצד צדיקי א"י... (וראה עוד את דברי ח' ליברמן על יחסם של חסידי חב"ד לרמ"מ, להלן בהע' 39).

 

28. עובדה מאלפת היא שכשבאים לכתוב את תולדות רמ"מ ורא"ק אי-אפשר שלא להשתמש בפרקים המוקדשים לו ב'בית רבי', וכמעט ללא הוסף עליהם דבר! וזאת בשעה שגב' הרן טוענת (הובאו דבריה לעיל) כי חב"ד בכלל וה'בית רבי' בפרט ממעטים בדמותו של רמ"מ!

 

29. מליצה דומה מופיעה גם בהקדמה ל'חיבת הארץ: "והזמין השי"ת לידי מכתבים מגאונים וקדושי עליונים... וחברתי אותם להיות אחד". אך כמובן שעל 'חיבת הארץ' אין גב' הרן מקשה קושיות.

 

30. בסוף 'הקדמת המסדר' אומר ר' בנימין שמרלר: "עבודת הקודש העמוסה על שכמי זה שתי שנים משא לעיפה להעתיק ולסדר הכתבי קודש האלו". וגב' הרן הוסיפה חצי שנה מדעתה. וגם זו אינה תקופת זמן ארוכה בשביל העתקת כה"י כולו (חלק הדרושים וחלק האיגרות), הוספת מראי-מקומות לתנ"ך, לש"ס, למדרשים ולספרי הקבלה, וכן הוספת ביאורים במקומות רבים (הן בצורת הערות בתחתית הדף והן בתוך הטקסט כשהם מוקפים בסוגרים מרובעים וחתומים 'המסדר'), ולבסוף הגהת הספר כולו. כמובן גם שאין אנו יודעים כמה ימים בשנה הקדיש ר"ב שמרלר לעבודה זו, וכמה שעות בכל יום.

 

31. שהרי מובן שעדותו של רח"א וואקס על המצאם של הכתבים בדרך נס 'שהיו מונחים תחת האשפה יותר מששים שנה', לא באה כדי להודיע כי מקורם בחו"ל, אלא כדי לתת נאמנות למכתבים שלא היו ידועים כל השנים ולפתע פתאום צצו ונתגלו 'בדרך נס'. ולכן אין להביא מכך ראיה "על דרך השלילה" ששאר המכתבים שלא נתפרש מוצאם - מקורם מא"י. והנה מכתבים אלו נדפסו גם בספר 'גנזי נסתרות' (ירושלים תרפ"ד, עמ' נג-נו) בצירוף עדותו של רח"א וואקס אודות המצאם בדרך נס, ודעת לנבון נקל שאין מכך שום ראיה ששאר הכתבים שב'גנזי נסתרות' (מכתבי "הגניזה החרסונית"!) מקורם מארץ-ישראל.

 

32. בדף ד, ב מודיע 'המסדר' על גירסה שונה בנוסח המכתב הנדפס (בצורה חלקית) בספר 'טבור הארץ'. הרי שהוא מקפיד ליידע את הקוראים בשעה שהוא משתמש במקור נוסף.

 

33. הערות אודות 'נ"א' [נוסח אחר] בחלק האיגרות מצויות בדפים: ג, ב (פעמיים), ח, ב (פעמיים), כ, א. בדף ל, ב מופיעה בתוך הטקסט, בסוגרים מרובעים, תוספת מכ"י - וגם היא מכ"י רצ"ה שפירא, ונראה שהמו"ל הבין שזו תוספת ולא 'נוסח אחר' ולכן שילבה בתוך הטקסט. (ראה הנוסח והתוספת אצל ברנאי עמ' 182, שהיא העתקה מה'לקוטי אמרים' כאן).

ציוני 'נ"א' מופיעים גם בחלק הדרושים (בדפים: לה, א. לז, א. לט, א-ב. מ, א-ב. מא, א. מג, א) וכנראה שנוסחים אלו הופיעו כבר בכה"י המקורי.

 

34. אני רושם את הדפים, את המלה המקורית, ואת המלה המוצעת כתיקון. (כאמור, כל ההצעות הללו נתונות בסוגריים מרובעים ובנוסח זהה: "אולי צ"ל.... המסדר"). טו, ב: הכתב - הכח; כ, א: האין - האזן; כד, א: ובתוכה - ובחנוכה; כו, ב: רגע - רגל; כו, ב: מ"מ - [ראשי-תיבות] מושב מרכב; כז, א: דיו - דילי'; ל, א: לי נתן - לא יתן; מב, א: ציור - נייר; מד, א: מ"ד - מדת; מז, א: שאינו - שאינן. ובחלק האיגרות (דף יח, א) תיקון אחד ללא 'אולי צ"ל' אך בתוך סוגריים מרובעים: פסע [פאשא].

 

35. דף ח, ב. וראה אצל ברנאי עמ' 92 שהעתיק מכאן.

 

36. ראה לקו"א מכתב לד שבמקום שנרשם שם 'חסר' חסרים למעלה משני עמודים במקום המקביל אצל ברנאי (איגרת נו), והיה יכול להשלימם הן מ'פרי הארץ' והן מ'חיבת הארץ'. ושוב במכתב לה לא העתיק מ'פרי הארץ' ומ'חיבת הארץ' את משפט "השבחים" לרש"ז ששנשמט מכה"י שלפניו (הזכרנוהו לעיל בדיון אודות 'שבחי הרש"ז' שבמכתבי רא"ק), וכן לא השלים מאותם שני מקורות את למעלה מחמשת העמודים החסרים אצלו (מקביל לברנאי איגרת נח) ושבמקומם רשם 'חסר'.

 

37. ראה במקומות המקבילים לברנאי: תחילת איגרת יט; שלש פעמים בתחילת איגרת כא; שלש פעמים בתחילת איגרת כד; ארבע פעמים בתחילת איגרת כו; בתחילת איגרות כז, לא"; פעמיים בתחילת איגרת לט; בתחילת איגרת מד; פעמיים בתחילת איגרת נ; פעמיים בתחילת איגרת נו; ובתחילת איגרות נז; נח; עה.

 

38. כגון (במקומות המקבילים לברנאי): איגרת לה (אחרי "לבנים וד"ל"); איגרת כח (לפני "יעקב בחיר האבות", ובהמשך נשמט שמו של רא"ל הנליש); איגרת לט (בסוף הקטע "מצות התורה"); איגרת מג (אחרי "להשתעשע באהבתם"); איגרת נז (השמטה גדולה בתחילתה); איגרת נט (בתחילתה חסר קטע ובו גם אודות נכדו); איגרת סד (חסרים משפטים וקטעים רבים); איגרת עה (בתחילתה); איגרת עא (חסר בה הרבה).

 

39. ככלל, יש לדון בשאלה האם אדם המדפיס ספר בבית-דפוס שבבעלותו עושה זאת מטעמים אידיאולוגיים או שמא ממניעים מסחריים. התרשמותי היא שבדרך-כלל שיקולי הכדאיות הכלכלית הם שהנחו את המדפיסים בעבר, וכפי שזה בימינו. בבית-דפוסו של ר"י יפה נדפסו לפחות עשרים וחמשה 'כותרים' (כשהש"ס, למשל, נחשב ל'כותר' אחד), ומהם רק ששה ספרים של אדמו"רי חב"ד, נוסף עליהם 'שבחי הבעש"ט' ו'פרי הארץ' "אשר מחברו - ר' מנחם מענדל מוויטבסק - נחשב אצל חסידי חב"ד כאחד משלהם" (ח' ליברמן, אהל רח"ל, ג, ברוקלין תשמ"ד, ע' 20 הע' 10).

 

40. והם: מאהלוב (רבינשטיין), קאניגסברג, ז'יטומיר (שאדוב), למברג (שטאנד), ורשה (מאלדאוובסקי-קלטר), ברדיצ'וב (שפטל), ורשה (קלטר), ברדיצ'וב (אפשטיין), לובלין (הרשנהורן-שטרייזברגר), שנגהאי (תלמידי ישיבת 'חכמי לובלין'), ירושלים (המוסד להוצאת ספרי מוסר וחסידות [ליכטרמן, חסיד רוז'ין]), ירושלים (גנזי החסידות - גרליץ [חסיד סטריקוב]), ירושלים (אור הספר [חסיד בלז]), ולאחרונה - ירושלים (המסורה [חסיד אמשינוב] ערוך ע"י הרבנים וינברג וזילבר [חסידי סלונים]).

 

41. המעיין במאמרו של ח' ליברמן שאליו מפנה גב' הרן יראה שאין שם ראיה כלשהי ל'חב"דיותו' של הדפוס בסלוויטה. גם מהעובדה שרש"ז נתן הסכמתו לספרים שנדפסו שם (לשני ספרים בלבד!) אין שום ראיה, הן מחמת שלא היה זה אלא ענין עסקי שבו העביר רש"ז לר"מ שפירא את הזכויות שהיו לו בידי המדפיסים האחרים שבסלוויטה שאתם עבד קודם לכן (ראה: ש"ד לוין, אגרות-קודש, לעיל הע' 16, עמ' תמט-תנא), והן מחמת שנתינת הסכמה אינה מורה בהכרח על שייכות כלשהי בין בית-הדפוס לבין המסכים. ומה נאמר על ספרים שמופיעה בהם הסכמתו של ר' לוי יצחק מברדיצ'וב ליד הסכמתו של ר' חיים מוולוז'ין, האם אותו בית-דפוס שהדפיסם הוא "חסידי-ברדיצ'ובי" או שמא "מתנגדי-וולוז'יני"? (ראה ח' ליברמן, אהל רח"ל, א, ברוקלין תש"מ, עמ' 127). ומה נאמר על כך שבפולמוס הידוע בקשר להדפסת הש"ס בין מדפיסי וילנא לבין מדפיסי סלאוויטא עמד האדמו"ר רמ"מ מליובאוויטש לימינם של מדפיסי וילנא דוקא? (ראה: י' מונדשיין, 'חדשים גם ישנים בענין מחלוקת מדפיסי וילנא וסלאוויטא', מוריה קסז-קסח (ניסן תשמ"ו), עמ' צו הע' 30. נ' רקובר, זכות היוצרים במקורות היהודיים, ירושלים תשנ"א, עמ' 194-191). ודפוס האלמנה והאחים ראם בווילנא שהדפיסו בו את כל ספרי הרש"ז ושזכה לתמיכה מסיבית של האדמו"רים החב"דים ר' שלום דב ובנו ר' יוסף יצחק שניאורסון - האם הוא "בית דפוס חב"די"? ראה: י' מונדשיין, 'כתבי-יד והכנות לדפוס בבית האלמנה והאחים ראם', עלי-ספר ו-ז (ניסן תשל"ט) עמ' 189. 'אגרות-קודש מאת כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע', א-ה, ברוקלין תשמ"ב-תשמ"ז, לפי ה'מפתח' שבכרך ה עמ' רסג (ראם, בית דפוס). 'אגרות-קודש מאת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע', ב, ברוקלין תשמ"ג, עמ' רסא.

 

42. וראה דברינו לעיל בקשר לאיגרת זו ונוסחיה.

 

43. יש להעיר כי לא בכל המקורות מופיעה המלה "שם", אבל נמצאת היא בנוסח שגב' הרן מנסה לפרש אותו בהתאם לגירסתה.

 

44. בכ"י מונקאץ' בשיבוש נוסף: "האגרת אשר קבלתם". יצויין כי בכ"י ריינר נשמטו שמות הרבנים, אך במקום ההשמטה נרשם "וכו'": "הרבנים המופלגים מאוה"ג וכו'".

 

45. עובדה זו נזכרת אצל גב' הרן בהע' 11 כשהיא מדברת על שינויים מכוונים בנוסח האיגרות.

 

46. מהשנים המאוחרות יותר ידועים מקרים ספורים שבהם נוצרו מתחים בין מנהיגים חסידיים לבין תלמידיהם שהחלו אף הם להנהיג עדה בחיי רבם (במקרה אחד לפחות החלה 'עצמאות' זו בעידודו של הרב, זה של 'החוזה' מלובלין ור' אלימלך מליז'נסק). כמובן שתשומת הלב התמקדה במקרים אלו (ולא מעט בזכות התיאורים הספרותיים שנרקמו סביבם) יותר מאשר בתופעה הנפוצה עוד יותר שבה התלמיד-הרבי וחסידיו גם יחד כפופים לרבי עליון מהם. לאחרונה הרחיב בנושא זה ד' אסף במאמריו "מוולין לצפת: דיוקנו של ר' אברהם דוב מאוורוץ' כמנהיג חסידי במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה", שלם ו (בדפוס); "החסידות בהתפשטותה: דיוקנו של ר' נחמיה מביחאווה בן 'היהודי הקדוש'", ספר היובל לכבוד פרופ' ח' שמרוק (בדפוס), שבהם מובלטת התופעה זו המוגדרת אצלו כ'צדיקי משנה'. ועוד הוסיף ונקט בדוגמאות נוספות כר' ישראל דב מווילדניק שהיה נוסע עם חסידיו לרבו האדמו"ר מצ'רנוביל; רחמ"י ממוגלינצא שנסע בקביעות לרבו ר' ישראל מרוז'ין והביא עמו 'קוויטלאך' שמסרו לו חסידיו; ר' משה מקוברין ור' אלימלך מגראדזיסק שניהלו עדה בד בבד עם היותם כפופים לר"י מרוז'ין, ועוד כהנה וכהנה. 'החוזה' מלובלין ציוה על תלמידו ר' שמעון מירוסלב לקבל עליו גם את מרותו של רמ"מ מרימנוב, ואותו ר"ש מירוסלב כשכבר היה אדמו"ר והנהיג עדה - קיבל עליו את הרבי מבלז לרב מובהק.

 

47. בכ"י ס"ל 6299 80 ובכ"י סורסקי נמצא מכתב קצר שכתב ר' אהרן הגדול מצפת אל ר' אהרן הקטן מסמיליאן, וגם בו ניכרת דרישה לכפיפות לאחד החסידים בחיי רבו: "עצתי נאמנה שתקרבו א"ע למען השם להרב מו' זלמן מהראדאק כי לפי הנשמע מאדמו"ר הוא יחיד בדורו במחניכם בחכמה ובחסידות, ע"כ אל תהא דבר זה קל בעיניכם". איני יודע מיהו ר' זלמן מהאראדק זה. בכ"י הס"ל הנ"ל נרשם שמו "ש' זלמן", ואילו המעתיק שהעתיק מכ"י זה את כ"י הס"ל 1379 40 קרא בטעות "של' זלמן" ובהעתקתו אנו קוראים: "שלמה זלמן"... (המשכו של המכתב נעתק בהע' 4 לטבלה).

 

48. ראה 'מלון מקוצר של חב"ד' אצל: א' שטיינמן, באר החסידות - משנת חב"ד, א, (ת"א, כנסת, [תשי"ז]) עמ' 13: הנחות - שיחה או מאמר של הרבי, שנכתבו מפי הזכרון על ידי אחד השומעים. חוזר - מי שחוזר בפני הקהל חידושי התורה של הרבי. וראה גם במלון בן-יהודה בערך 'חוזר'. והאריך בזה י"ד לבנון, 'מוטיבים חב"דיים ב'הנדח' לש"י עגנון', בקורת ופרשנות, 16 (אדר א' תשמ"א), עמ' 139-137. הפועל 'הנחה' נוצר כדי להבחין בין העתקה מנוסח כתוב לבין העלאה על הכתב ("להניח" על הכתב) מן הזיכרון. היו רבים ש"הניחו", אך איש לא זכה בשם התואר 'מניח'. שלא כמו ה'חוזרים' שהיו אנשים קבועים בדרך-כלל, או 'מעתיקים' שהיו בהם גם קבועים וגם מזדמנים.

 

49. אלא שבכ"י ג תלושים שני הדפים שבסופם היתה פתיחת מכתבו זה של רא"ק, כך ששורותיו הראשונות של "השבח" חסרות, והוא מתחיל במלים: "להורות להם את הדרך". לעומת זאת בכ"י ב תלושים הדפים שבהם סיומו של המכתב על "השבח" שבו.

 

50. אין לראות בדברי אלה הסכמה לפרשנותו של ברנאי לקטע זה.

 

51. שהרי כבר בעבר נזקק רמ"מ להוכיחם על כך: "להיות נשאל לפני מי שגדול ממנו" (ברנאי עמ' 166), ולכך גם כוונתו של רש"ז ווילנר במכתב שכתב לחסידי רוסיה מיד אחר פטירתו של רמ"מ (ברנאי עמ' 182): להשקיט הריב ומצה אשר בערה כאש במדינותיכם, וכל מה דכייף אינש נפשי' טפי מעלי, ובזה יתעלו, וכן הי' מעולם דרך אדמו"ר זצללה"ה... והעיקר לקיים דברי אדמ"ו נ"ע שכתב אליהם... ועליכם לכייף נפשיכם לפני מי שגדול מכם ואפילו למי שקטן בעיניכם, ולעולם יהי' אדם אוהב שלום ורודף שלום". וראה גם אצל וילנסקי עמ' 22-21.

 

52. כך גם מפרש וילנסקי (עמ' 21) את הקטע דנן: "יש להניח שר' יעקב סמיליינר רצה להתפטר מחמת ההתנגדות בעדה החסידית לעמידתו של רש"ז בראש חסידי רוסיה".

 

53. ברנאי (בהע' 12) רואה בכך רמז למחלתו של רמ"מ. לדעתי יש במלים "כי מי יודע לעת כזאת" יותר מאשר רמז בעלמא.

 

54. היא הצוואה שנדפסה גם ב'לקוטי אמרים' ח"ב דף ב,ב-ג,ב. לא מפורש שם מתי נערכה הצוואה, אלא רק שהיה זה בשעה שחלה את מחלתו שממנה לא קם עוד. הצוואה נחתמה אחר הפטירה, ביום ז' אייר תקמ"ח.

 

55. א] השערתו של י' היילפרין (המצוטטת בפתיחת האיגרת אצל ברנאי) כי איגרת זו "נכתבה בעת ובעונה אחת עם מכתבו של ר' מנחם-מנדל בעניין זה [=איגרת לא]" מתאשרת מדבריו המפורשים של רא"ק (שנשמטו מן הדפוס): "וכבר קדמני הרב שיחי' במכתבו". ב] אצל ברנאי מופיע הביטוי הסתום "ע"י שד"ר בו'", ובהע' 3 משער הוא שצ"ל "כו' - כלומר, כוללות" ומפרש שהכוונה לשד"ר ר' שלמה-זלמן הכהן. ברם אין זו אלא טעות-דפוס, וב'בית רבי' (שמשם נעתק אל ברנאי) נאמר בבירור "כו'" שהוא הסימן להשמטת כמה מלים. ואכן בכה"י מפורש כאן כי המדובר ב'שד"ר אהובי המופלג מ"ו שלומה[!] זלמן כ"ץ'.

 

56. ראה במקומות שצויינו אצל הרן בהע' 94, והוסף עליהם: 'אגרות-קודש..' (לעיל הע' 17) עמ' קכב.

 

57. בנסיונותיה של גב' הרן להפריד בין המכתב הנזכר באיגרתו של רש"ז לבין איגרות לא-לב היא טוענת "שרש"ז דיבר על מכתב אחד - וכרגיל אכן כתבו רמ"ם ורא"ק מכתבים משותפים - ולפנינו כאן שני מכתבים נפרדים, האחד מיוחד לרמ"ם והאחר לרא"ק". ברם המעיין בכה"י (6299 80) יראה כי שלא כרגיל נעתקו שני מכתבים אלו לא זה אחר זה כהמשך ותוספת, אלא זה לצד זה, שתי עמודות בעמוד אחד, כשני כתובים הבאים כאחד. וגם כבר הבאנו לעיל בהע' 55 כי מנוסח כה"י מוכח כי מכתבו של רא"ק נשלח בצמוד לאיגרתו של רמ"מ.

 

58. י' היילפרין משער כי נוסח 'חיבת הארץ' נדפס כנראה על-פי נוסח 'פרי הארץ' (ראה בפתיחה לאיגרת לא אצל ברנאי). אך יש לציין כי אין זהות מוחלטת בין שני הנוסחים, הן בתיבות שנוספו ב'חיבת הארץ' (כגון - המלים המודגשות - 'צרור הכסף בידם', 'עד נכון היום', 'תורת ה' תמימה') מחד גיסא, והן בקטע בן שמונה שורות החסר ב'חיבת הארץ' קרוב לסוף האיגרת, או תיבות שנשמטו (במשפט 'ואנחנו לא נדע מה נעשה' חסרות שתי המלים האחרונות) מאידך גיסא. ובין אם אכן נעתקה איגרת זו מ'פרי הארץ' ל'חיבת הארץ', ובין אם מצא אותו בכה"י שלפניו, מתערערת קביעתה של גב' הרן כי 'חיבת הארץ' מייצג את "נוסח ארץ-ישראל שאין בו מ'שבחי הרש"ז'".

 

59. הע' 26; עמ' 57 ועוד.

 

60. מצורת כתיבתו של כ"י 6299 80 יכולים אנו ללמוד הרבה על הסיבות לנדודי קטעים ממכתב למכתב, כגון בדף 35,ב שכל טור שבו נחלק לשנים, והקריאה נמשכת מחלקו העליון של הטור השמאלי אל חלקו התחתון של הטור הימיני. ובסבך זה נקל לכל מעתיק לאבד את דרכו.

 

61. כנראה שמאותה סיבה לא נכללה איגרת זו כלל אצל ברנאי. גם וילנסקי טעה וכתב כי איגרת זו נדפסה בספר 'פרי הארץ', ירושלים תשמ"ז, סי' כז (ראה וילנסקי עמ' 41 מס' 4) בה בשעה שאף במהדורה זו של 'פרי הארץ' לא נדפסה האיגרת כלל!

 

62. י' היילפרין (בפתיחת איגרת כו אצל ברנאי) מצביע על הסתירה הקיימת לכאורה בין התאריך 'כסלו' המופיע בנוסח 'לקוטי אמרים' לבין העובדה שבגוף המכתב מובאת 'תורה' משבת פרשת ויגש שחלה באותה שנה בחודש טבת. ברם פשוט שאין זו סתירה כלל, וודאי שהמכתב לא נכתב ונשלח בו ביום שהחלה כתיבתו; תחילה היו כותבים תודות וברכות סמוך לזמן שקיבלו את משלוח הכסף, ומאז ועד שנזדמן 'שליח להולכה' לחו"ל היו מוסיפים וכותבים כל מה שנתחדש בינתיים, שהרי לא בכל עת עמד לרשותם שליח והיו משתדלים לדחוס באיגרת אחת ככל יכולתם.

 

63. מכתביהם של ר' לוי יצחק ורש"ז נדפסים ב'אגרות בעל-התניא', סי' קב-קג.

 

64. פרפרזה ללשונו של רש"ז במכתבו שבהע' הקודמת.

 

65. ויצויין בהקשר זה כי צוואה זו לא פורסמה מעולם, ואין לה כל זכר בביוגרפיות של ה'צמח-צדק' מליובאוויץ' ובנו ר' שמואל מליובאוויץ'.

 

66. הילמן, אגרות, עמ' רס, סי' מז (הרן הע' 77).

67. ברנאי איגרת עב, עמ' 268.

 

68. לדעתה של גב' הרן היה ר"י יפה מעורה כל-כך בהדפסת הספר 'פרי הארץ' עד כדי כך שהיה אחראי אפילו לגודלן של האותיות שבהן נדפס שמו של רש"ז המוזכר במכתבים. ואם-כן ודאי שהבחין כי באותו ספר נדפסו מכתבי תורה וחסידות של רא"ק, וגם הוא זכה שם (בדף [ל, א]) לכותרת בולטת: "דברי אדמו"ר בוצינא קדיש[א] איש אלקי קדוש המפורס[ם] מהור"ר אברהם הכהן הגדול שי' לנצח".

 

69. ראה בדבריו של י' היילפרין המצוטטים אצל הרן בהע' 11. בשנת תשל"ו נדפס על-ידי 'כולל דז'יקוב' בירושלים הספר 'עטרת ישועה', והוא "ליקוטי תשובות והסכמות מאת אדמו"ר הרה"ק... מוה"ר ר' יהושע הורוביץ מדז'יקוב", ובהקדמת נכדי המחבר המוציאים לאור נאמר שהוא "קיבוץ כל תשובותיו והסכמותיו". המו"ל השתמש בכרטיסיות מפעל-הביבליוגרפיה שבירושלים (שם עמ' ט'), אך בכל זאת לא הדפיסו את ההסכמה שנתן ר"י מדז'יקוב לספר 'דרך ים' מאת מ"נ שטיגליץ (מונקאטש תר"ס), כי איך יכולים הם להדפיס את השבחים האמורים באותה הסכמה, בשעה שידוע לכל כי המחבר יצא אחר-כך ל'תרבות רעה'? (ראה: י' מונדשיין, הצופה לדורו, ירושלים תשמ"ז, עמ' 37). דוגמה נוספת, בספר 'מגדל עז' (כפר חב"ד תש"מ, בעריכת י' מונדשיין) נדפס בעמ' תקצה מכתבו של האדמו"ר 'צמח צדק' מליובאוויטש שנכתב "לכבוד אהו[בי] ידידי ה"ה המופלג חכם השלם כו' כ"ש [כבוד שמו] מו"ה ארי' ליב שי'...", והנקודות מורות על השמטת שם המשפחה 'מאנדעלשטאם', מחמת שהמו"ל חשב שלא יהיה זה לכבודו של האדמו"ר אם יתפרסמו בדפוס "שבחים" שכתב על מנדלשטם המשכיל. אך כשנדפס אותו מכתב שנית ב'אגרות-קודש..' (שבהע' 16) עמ' שנא, החליט עורך הספר שאין בכך פגיעה ברבי, והדפיס את המכתב ללא השמטת שם הנמען.

 

70. ראה שם עמ' 245 הע' 7. השערה פיקנטית (ובלתי מבוססת) זו נתפרסמה בשעתה גם בעתונות, ראה: א' שלוין, "תורה חסידית מהפכנית", מעריב, כ"ה בניסן תשמ"ג.

 

71. אצל וילנסקי נקראת מהדורה זו 'חסידי סלונים', ראה עמ' 41 מס' 4.(ובביבליו-גרפיה שבעמ' 164: "מהדורת הרב ברוזובסקי נח, האדמו"ר מסלונים". ואיני יודע מנין לו זאת).

 

72. ויתירה מזו, בהקדמתו מגלה המו"ל כי 'מכתבים בודדים' לא הודפסו 'בעצת גדולים שליט"א', והמה מכתבי רא"ק שכנגד רש"ז.

 

73. בנוסף להבדל המהותי שבין הקלות שבהשמטה לקושי שבהוספה - דבר שגב' הרן אינה מבחינה בו כלל, ראה דבריה בהע' 11 שבמאמרה: "היילפרין דן רק בהשמטות, ואינו מעלה בדעתו שיכולות להיות - מאותם טעמים - גם הוספות". ובעמ' 57: "אין ספק[?! י.מ.] שבאיגרות הצדיקים מארץ הקודש היו הרחבות". אך דעת לנבון להבחין בנקל בין השמטה להוספה, כנ"ל.

 

74. ראה במכתבו של רא"ק הנעתק אצל הרן ליד הע' 5.

 

75. ורמ"מ עצמו מבקש במכתביו להעתיקם ולהפיצם, ראה אצל הרן עמ' 11.

 

76. בטיעון דמגוגי יכולים להשיב ולומר שבענינים הנוגעים לנוסח 'שבחי רש"ז' אין מביאים ראיה מכתבי-יד 'נוסח חב"ד'. לדעתי טענה מעין זו אינה קבילה מכמה סיבות: [א] כל כ"י הוא בחזקת כשרות עד שמתעורר ספק בדבר, וכל עוד לא נמצא כ"י קדום שיסתור את נוסח 'כתבי-יד חב"ד' הריהם בחזקתם. [ב] כה"י הקדומים כוללים - לבד מאיגרות הצדיקים מארץ-ישראל - גם תורות ומכתבים מהבעש"ט, המגיד ממזריץ', ר' חייקיל מאמדור, ר' אהרן מקרלין, ר' נחום מצ'רנוביל ור' אלימלך מליז'נסק - האם כ"י כזה שיש בו גם מחב"ד עושה אותו ל'כ"י חב"די'? [ג] גם אם נמצא כ"י 'חב"די' לא נוכל לדחות על-הסף נוסחים 'חב"דיים' ובה בשעה לקבל בשתי ידיים נוסחים 'ארצישראליים - קליסקאים'.

ענין רב יש גם בבדיקת תארי-הכבוד שכותב כ"י לנינגרד מעניק לרבנים; את רש"ז מכנה הוא "אדמו' גאון עוזינו הרב הקדוש המפורסם... קדוש ה' בוצינא קדישא... מנורה הטהורה... מחמד ליבנו" (ראה ב'רשימת הכתבים בקובץ הלנינגרדי' שאצל וילנסקי, מס' (61 ,51 ,35. בה בשעה שרא"ק זוכה לתארים מופלגים עוד יותר: "גאון תפארת עוזינו קדוש מלכינו צדיק יסוד עולם איש אלקים קדוש אדמו'... עטרת ראשינו... מופת הדור בוצינא קדישא" (שם, מס' (46 ,17. האם נוכל לקבוע על-סמך זאת כי זהו כ"י 'קאליסקאי'?

בכה"י הקדומים משתקף אופייה של אותה תקופה שבה לא נתגבשו עדיין התכונות הכתתיות וה'שוביניזם', וחסיד של צדיק פלוני לא ראה כל עוול ופגיעה בנאמנותו לרבו באם גילה חיבה וזיקה נפשית גם לשאר הצדיקים. תורותיו של המגיד ממזריץ' היו 'חיות' עדיין ונעתקות לרוב, אך גם כל דבר-חסידות חדש היה יקר ללבו של החסיד ונכלל באוצר כתביו ללא הבדל ממי יצאו הדברים. דברי-תורתו ומכתביו של רש"ז מרובים היו משל האחרים, ואין פלא שהדבר נתן את אותותיו בכמות ההעתקות שנעשתה מהם. ניתן בהחלט לומר שכה"י הללו אינם 'אנטי רש"ז', אך בכך אין הם הופכים אוטומטית לכ"י 'חב"דיים'.

 

תקציר:

תקציר

 

בגליון קודם פרסמה גב' הרן מאמר שבו היא טוענת שטעות בידי ההסטוריונים הסבורים שר' שניאור זלמן מלאדי נתמנה לאדמו"ר ברוסיה ע"י ר' מנחם מנדל מוויטבסק ור' אברהם מקאליסק אחר עלייתם של אלו לא"י, וזאת מאחר שעובדת אותו מינוי מתבססת על משפטים מסויימים ('שבחים') המופיעים בחמישה מכתבים שכתבו הללו מא"י לרוסיה, ולטענתה משפטים אלו מזוייפים, ושורבבו לתוך המכתבים ע"י תומכיו של רש"ז שרצו לחזק את מעמדו באמצעים אלו. טיעוניה מבוססים על שלושה דברים: בדיקת שני כת"י מאוחרים, ניתוח הטקסט שבדפוס מבחינה הגיונית ולשונית, הנחות המבוססות על השקפותיה על אירועי אותה תקופה. במאמרי מבקש אני לערער הן את הבדיקות שערכה, הן את הנחותיה והן את מסקנותיה. לשם כך בדקתי תריסר כתבי-יד, רובם קדומים, הראיתי כי אותם 'שבחים' מופיעים בכל כה"י הקדומים, והם נשמטו רק בחלק מכה"י המאוחרים. הראיתי כי כה"י הקדומים אינם תלויים זה בזה, בה בשעה שכל כה"י שהשמיטו נמנים עם משפחה אחת של כת"י שהעתיקו זה מזה. לטענתי, הניתוחים הלשוניים שהרן מציגה לפנינו מבוססים על קטעים המנותקים מהקשרם, ואילו בקריאת הטקסט בשלימותו אין דבריה עומדים בפני הביקורת. ובאשר להנחות המבוססות על השקפותיה, לטענתי השקפות אלו הן סובייקטיביות וניתנות להפרכה. טיעון נוסף שהעליתי, ה'שבחים' אינם מופיעים רק באותם מכתבים בודדים שבהם היא דנה, אלא לפחות בתריסר מכתבים נוספים - דבר שעושה את תיאורית הזיופים לבלתי הגיונית לחלוטין. הסברתי גם את המניעים שהיו לקבוצת חסידים מסויימת להשמיט את ה'שבחים' הללו, והצבעתי על כך שהעובדה שחסידים משמיטים משפטים ממכתבי רבותיהם זו תופעה שאינה נדירה - בניגוד לדעתה של הרן הסבורה שזהו דבר שלא יתכן כלל.

 

                                                                             (קתדרה, 63. 64)

 

 

מאמרים דומים

רשימות ר׳ טוביה בעלקין PDF

סיפורים ופתגמים מימי קדם, מתוך כתב ידו של החסיד ר׳ טוביה בעלקין ע״ה, אותם רשם בערוב ימיו על-פי בקשת כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ נ״ע. נעתקו בלשון

תשורות

תשורה - ט״ו באב תשנ״ט PDF

שרשי החתן והכלה בגזע משפחת רַסקין. הקשרים ההדוקים עם הר"ר לוי יצחק והרבנית חנה שניאורסאהן שכתבו פרק נכבד בתולדות המשפחה. כתבים, מכתבים ותמונות. ביאורים על

תשורות

תשורה - ב׳ אדר תשנ״ד PDF

ליקוט ממכתבי כ"ק אדמו"ר שליט"א אל הרה"ח ר' דוד ברוומן ע"ה אשר בשליחותם של מלכי רבנן עסק בהדפסת ספרי רבותינו נשיאינו במדינת אשכנז, ומתוך עשרות

תשורות

מכתבים לר׳ שלמה חיים קסלמן PDF

תשורה משמחת הנישואין של מנחם מענדל וחיה מושקא קסלמן. כ"ה אלול ה'תשפ"ג, שנת הקהל. כפר חב"ד

תשורות

פלח הרמון PDF

מאמרים ורשימות מאת הרה"ק החסיד מו"ה הלל מפאריטש בענין תפילין ובענין מועדי הקיץ. כולל שמועות וסיפורים מרשימות תלמידו רלוי"צ סמינובסקי, מכתבים וליקוטים מכת"י בשמו. מזכרת

תשורות
-

כל הזכויות שמורות | הרשות נתונה להשתמש בחומרים תוך ציון המקור ושליחת עותק למכון | אין לאחסן במאגר מידע כלשהו ללא אישור מפורש ©