פעמי יעקב, מה (אב תש"ס), עמ' סא–סד

הרב יהושע מונדשיין
ירושלים

ה״תורה תמימה״ - אמינותו

רציתי להביא לידיעת הרבים כי אין להסתמך על האמור בספריו של בעל ה״תורה תמימה״ - אפילו על דברים המובאים אצלו מפי כתבם (עד שבודקים במקור גופו), וכל שכן שאין להסתמך על דברים שמביא מפי השמועה. (וראה אשר האריך ב״תורה שלימה״ כרך כו עמ׳ רפו, רצ, רחצ; כרך כז עמ׳ ריד).

תחילה אצביע על אחד מסילופיו בדבר הנוגע להלכה, והוא: בספרו ״תורה תמימה״ (דברים יא אות מח) כתב בזה״ל: ״והנה ראינו להעתיק כאן בסוף הענין מספר עתיק יומין יקר המציאות הנקרא ׳מעין גנים׳ [שו״ת] ומחברו רבי שמואל ב״ר אלחנן יעקב הרקוולטי (וויניציאה שי״ג) מה שכתב אל אשה חכמה אחת בנדון היתר תלמוד-תורה לנשים, וז״ל בהמשך הדברים, ומאמר חכמינו ׳כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות׳ אולי נאמר כשהאב מלמדה בקטנותה שגם במעלליה תתנכר אם זך ואם ישר פעלה, דודאי כי האי גוונא איכא למיחש שרוב הנשים דעתן קלות מבלות זמנן בדברי הבאי... אמנם הנשים אשר נדב לבן אותנה לקרבה אל המלאכה מלאכת ה׳ מצד בחירתן בטוב במה שהוא טוב, הן הנה תעלינה בהר ה׳ תשכונה במקום קדשו כי נשי מופת המה, ועל חכמי דורן, לאדרן, להדרן, לסדרן, לחזק ידיהן, לאמץ זרועותיהן וכו׳ עשי והצליחי ומן השמים יסייעוך. עכ״ל. ולא נודע לנו מי הוא המחבר הנכבד הזה שעמד לחדש דין מחודש זה בסברא בעלמא״. עכ״ל ה״תורה תמימה״ (והובאו דבריו גם בספרי המלקטים בדיני נשים).

ואתה תחזה: א. הספר ״מעין גנים״ אינו ספר ״שו״ת״ כפי שבעל התו״ת קורא עליו, אלא ספר מליצות הערוך בצורת חליפת-מכתבים (בדוגמת ה׳איגרונים׳ הידועים דמיתקרו ׳בריוונשטעלער׳), והמכתב הנוכחי הוא בקבוצת מכתבי החשק! (צנור חמישי מכתב י).

ב. אין זה מכתב שכתב המחבר אל אשה חכמה אחת, אלא מכתב דמיוני שאיש אינו חתום עליו, ככל המכתבים שבסוג ספרים זה בכלל וב״מעין גנים״ בפרט.

ג. כאן כותב בעל התו״ת ש״לא נודע לנו מי הוא המחבר הנכבד הזה״, אולם בספרו ״מקור ברוך״ (עמ׳ 1964 הע׳ א) רואים אנו כי יודע הוא היטב את אשר כתבו על בעל ה״מעין גנים״ שהיה ״רק מדקדק ולא תורני ורבני״! (אף כי דעתו שלו נוטה להוכיח כי הוא היה בעל תלמוד מצויין). יש לציין כי הקטע שנעתק בתו״ת הנ״ל נעתק גם במקור-ברוך שם בסגנון זהה כמעט לחלוטין, אולם שניהם רחוקים מלהיות ציטוט מדוייק מלשונו של ה״מעין גנים״. והגדיל לעשות במקור-ברוך שם שהביא את התיבות ״מכתב מהמחבר אל אשה חכמה אחת״ כאילו הן ציטוט מהמקור, בה בשעה שאין הן נעתק אלא תוספת כנ״ל.

ועתה אוכיח כמה מהדברים אינם מדויקים האמורים ב״מקור ברוך״ בקשר לאדמו״ר ה״צמח-צדק״ מליובאוויטש, ובטוחני שיודעי-דבר יוכלו למצוא כהנה וכהנה גם בפרקים האחרים.

המקור ברוך בנוי על ״צטוטים״ של עמודים שלמים מדברי הצמח-צדק, והמחבר יודע בדיוק היכן הרים הצמח-צדק את קולו ברגש, באילו מלים נסערה רוחו, מתי קם באמצע דבריו ולחץ את ידו של אביו בחום - הכל גלוי וידוע לפניו. אך היות ונעלמה מידיעתו העובדה הפשוטה שהצ״צ היה נכדו (בן בתו) של אדמו״ר הזקן בעל-התניא, וידע רק שהוא היה חתנו של אדמו״ר האמצעי בן הרב, לכן בכל פעם מתיחס הצ״צ בסיפורים אלו אל אדמוה״ז כאל ״חותני זקני״ במקום ״זקני״... וזאת בשעה שהמקו״ב מספר עד כמה היה אדמוה״ז יקר לצ״צ והיה מרבה להזכירו באזני אביו ולהשתעשע בדברי תורתו...

שיטתו של המקו״ב היא לשים דברים מוזרים בפי הצ״צ (ואחרים) כדי שיוכל לבנות עליהם את הערותיו הארוכות והמלומדות ולעבור מענין לענין. כגון (בעמ׳ תרמב): היתה באמתחתו הערה ארוכה על המקור לכנות את הגדולים בשם ׳ארי׳ ו׳הארז בלבנון׳, ולא מצא דרך לשלב אלא כי את אדמו״ר הצ״צ היו מכנים (מי?) ״הארי שבחבורת המקובלים״ ו״הארז בלבנון״...

למעשה משתמש המקו״ב באדמו״ר הצ״צ כדי להעביר דרכו את כל השקפותיו של המקו״ב עצמו, כי מאחר ושיחותיהם של הצ״צ ואביו של המקו״ב נסבו על כל הדברים שבעולם, מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר בקיר, הרי שאין לך נושא שאין המקו״ב יכול לשים בפיו של הצ״צ. והמקו״ב שהיה לץ מתלוצץ, ורצה להעביר לקוראיו גם דברי התלוצצות על הצדיקים ועל החסידים, כיצד יעשה זאת? אין לך דבר פשוט מזה, נתן את הדברים בפיו של הצ״צ שסיפרם באריכות ובפרטי פרטים (בתוספת הסתייגות של צער וכאב), והכל כשר וישר! וכך הצליח המקו״ב לשלב בספרו בצורה ״מתוחכמת״ דברי לעג וקלס על מרן הבעש״ט נ״ע, על הרה״ק רלוי״צ מבארדיטשוב ועל הרה״ק ר״נ מבראסלב - דבר שלא היה מצליח לעשותו בצורה גלויה וישירה.

אגב, הוא מביא (בעמ׳ תרכה) בשם הצ״צ כי מהר״נ מבראסלב כתב בספרו: ״כי בהושענא רבה מצוה לרכוב ולאחוז הושענא ביד, לקיים מש״נ מרכבותיך ישועה״, ובכך תולה הוא את דברי הליצנות הבאים בהמשך. אולם ראה בספר המדות למוהר״ן (ערך ׳דרך׳ אות ו) ובמ״מ מהרב מטשעהרין, ותראה כי גם זה אחד מסילופיו של המקו״ב.

וכך גם דברי הבזיונות ל״אחד מגדולי החסידים״ (המכוון כמובן לכלל הצדיקים והחסידים) שהמקו״ב מספרם מפי הצמח-צדק (בעמ׳ 1624), אע״פ שגם נער קטן יבחין בהדבקה המאולצת שבה השתמש המקו״ב במקרה זה בכדי לספר לקוראיו את הסיפור סר-הטעם הזה.

המקור ברוך נותן בפי הצמח צדק גם דברים בגנותו של הנודע ביהודה וספרו, וכל זאת למען יוכל בעקבות כך לכתוב את הפרק הארוך ״אש בחשבון״ בדבר מחלוקת החסידים והמתנגדים. וכבר הוכחה שקרותם של הדברים הללו בספר דור-דעה (גאוני הדור) עמ׳ עו מדברים מוסמכים שכתב לו האבד״ק יוזעפאף ששמע מפי הרב בעל ה״תורת חסד״ ששמע מפיו של אדמו״ר הצ״צ בשבחו של הנוב״י שהיה יחיד בדורו בהוראותיו והיה ה׳ אתו לקלוע אל השערה וכו׳.

על ביקורו של הצמח צדק בווילנא, מספר המקו״ב בעמ׳ תרמה, ויודע הוא גם לבאר היטב מדוע בהיותו שם האיר הצ״צ ברבים רק את חלק הנגלה שבו ״כאיש אשר אין לו כל יחש וכל נגיעה לחכמת הנסתר, ולא נתן להכיר עצמו בחלק זה אף בחידה וברמז, ויהיה הדבר לפלא וענין לענות בו״. אולם כחשו יענה בפניו מעדותו של עד ראיה ושמיעה שנכח במקום, הלא הוא ש״י פין המספר ב״הכרמל״ (שנה רביעית ע׳ 463-464) על ביקורו של הצ״צ בווילנא בשנת תקצ״ה ועל הדרוש שדרש שם ברבים בדברי קבלה וחסידות!

בעמ׳ תתט מספר המקו״ב (כמובן מפי הצ״צ) על ישיבתו של אדמו״ר בעל-התניא במסיבה בקרב הרבה מחסידיו תושבי פטרבורג (אשר אנו לא שמענו ולא ידענו אלא על חסיד אחד ויחיד שהיתה לו זכות ישיבה בפט״ב באותן שנים), וברצותו לשתות חמין עם חלב לא ראה את החלב שהגישו לו היות והוא נחלב שלא בהשגחת ישראל, ו״חלב שחלבו עכו״ם אין ישראל רואהו״ - שאינו נראה לעיני הישראל. ע״כ. סיפור נאה, אלא שהוא אינו ידוע לא רק לחסידי חב״ד, אלא גם לרבותיהם, שהרי אדמו״ר מוהרש״ב מליובאוויטש נ״ע במאמרו אשר דרש ברבים בשמח״ת תרס״ו אמר: ״וכידוע מהמעשה דר׳ נחום מטשרנאביל בחלב שחלבו עכו״ם ואין ישראל רואהו, שאמר הפירוש ואין ישראל רואהו, א איד זעהט דאס ניט״ (ס׳ המאמרים תרס״ו עמ׳ תקנז).

ועתה לסילוף שנעשה בשליחת יד בספר ה״תניא״ לאדמו״ר הזקן: בעמ׳ תת רוצה המקו״ב להוכיח כי דעתו של הצ״צ על הפילוסופיא מיוסדת ״על דעתו והגיונו של ״חותנו זקנו״ של הרב... בספרו ״תניא״ (פרק כח) שכתב בזו הלשון״, וכאן בא ה״ציטוט״ שלפנינו: ״אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת אין סוף ברוך הוא (רומז להפלוסופיא), הנה אם לא יתקע מחשבתו בחוזק והתמדת האמונה התמימה, לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית, ועל כן הדעת (של האמונה) הוא קיום המדות וחיותן. עכ״ל״.

ואף כי ידוע בכללי הפוסקים כי ניתן להשתמש בביטוי ״עכ״ל״ גם כשמשנים קצת מלשון המקור, אולם בדבר מזויף שכזה לא אמרו: כי כל המעיין בפרק ג שבספר התניא (ולא כפי שהמקו״ב הרחיק עדותו לפרק כח) יווכח לדעת שאין שם דבר וחצי דבר על ״האמונה התמימה״ (שהמקו״ב הוסיף לתוך דברי ה״תניא״), ותקיעת המחשבה צריכה להיות דוקא בגדולת אין-סוף ב״ה (שהמקו״ב השמיט מדברי ה״תניא״), ואף סכלות ועזות מצח היא לפרש שחכמת גדולת האין סוף ב״ה שבספר ה״תניא״ הכוונה לחכמת הפילוסופיא!

סבורני שדי בכך כדי להראות שאין לתת אימון בשום דבר מדברי בעהמח״ס ״מקור-ברוך״ ו״תורה-תמימה״, וגם כשהוא ״מצטט״ מתוך ספרים - יש לבחון ולבדוק אחריו בכל דבר ודבר, כי בו ובשכמותו לא נאמר ״מילתא דעבידא לאגלויי לא משקר אינש״. ועאכו״כ שאין לקבל ממנו את כללי ההנהגה לרבנים ושוחטים שהוא מייחס לאדמו״ר בעל ה״צמח-צדק״.