בתוך 'אוצרות ירושלים' (תשמ"א) חלק רצ, עמ' תתתרכו–תתתרמ. 

(סימן תק״צ)

ב״ה, ט ניסן תשמ״א,

כבוד הרה״ח מזכה הרבים וכו׳ מוה״ר חיים קרויס שליט״א.

שלום וברכה! בוודאי שמע כי שוב יצוא יצא האיש ב״קונטרס אחרון״, וכמעשהו בראשון כן מעשהו באחרון, להסב לב העם אחורנית משמוע בקול חכמים, ויחשוב כי גדול יהיה כבוד הקונטרס האחרון מן הראשון, והיה אם לא האמינו ולא שמעו לקול הראשון, והאמינו לקול הקונטרס האחרון.

והגביה עוולה באחרונה לתת לאין כל דברי הקדמונים, על כן גם הראשונים וגם האחרונים לא ישמחו בו, ורבותינו לא יתמכו בו וביתר דבריו ובכל דרכיו הראשונים והאחרונים.

ואומר תכתב זאת לדור אחרון, למען ידעו דור אחרון ותהי ליום אחרון לעד, כי האחרון הכביד והכביר דברים אשר לא כן, וכל איש חכם לב ילך בדרך כבשוה אבותינו ולא ישית לבו אל המשנים, ועם שונים לא יתערב. ומצורף בזה מענה לקונטרס הנ״ל למען דעת שדבריו לא על אדני האמת הטבעו, והבוחר יבחור בין חושך לאור

ויתחזק כב׳ במעשיו הטובים לזכות הרבים
כעתירת יהושע ברמ״ש שי׳ מונדשיין

- - -

תשובה ל״קונטרס אחרון״

מאז מכתבי הקודם (הנדפס לעיל) נתחדשו עלינו שני דברים: בעל ׳משיב הרוח׳ נתפרסם בעתון ׳צוהר׳ (גל׳ 116) בתארים (שמסתבר שהוא עצמו כתבם): ״הגאון הצעיר... מחסידי ברסלב״. ועוד הוסיף לפרסם קונ״א המתיימר להשיב על מ״ש בקונטרס ״מכלכל חיים בחסד״ וכדי לקיים מ״ש אין קץ לדברי רוח.

בתחלת דבריו מונה ׳הגה״צ׳ (=הגאון הצעיר, כאשר פיו ענה בו) חמשה דברים שבהם תלויה המחלוקת, ו״שכח״ לפרוט בכללם את היסוד והעיקר: לא הר״ר חיים קרויס הי״ו הוא שגילה את מקורו הטמא של הגשם הקמוץ ולא הוא הראשון שהתריע נגדו, אלא - כלשון הרבנים המסכימים על ספרו ׳ברכות ״אסף איש טהור דברי גאוני קדמאי״ וכו׳ ובראשם גדולי הדור מזמנו החיים׳ של ׳המתקן׳ סטאנוב: הגה״ק ר״א רוקח בשו״ת שמן רוקח (״מה שהחזיקו כל ישראל בשנים קדמוניות לומר ומוריד הגשם בסגו״ל וכן נדפס בכל הספרים הקדמונים... אין לשנות הנוסחא והמנהג״) והגה״ק ר״א ווירמש ממיץ בספרו באר שבע (״ואין לשנות גירסא שלנו כאשר חדשים מקרוב באו וגם שיגו בטעות מוריד הגשם בקמ״ץ״).

ועוד אסף איש טהור בספרו הנ״ל מנהגם של גדולי ישראל זי״ע שהקפידו עלהסגו״ל דוקא (ה״ה הגה״ק בעל החת״ס ובנו הגה״ק בעל הכת״ס, הגה״ק מהר״ם א״ש, הגה״ק בעל ה׳קול אריה׳, הגה״ק בעל שבט מיהודא, הגה״ק ר״א מטשעכנאוו, הגהמ״ח שו״ת לבושי מרדכי, הגהמ״ח שו״ת יד יצחק, הגהמ״ח שו״ת חמדת שאול, הגהמח״ס גנזי יוסף, הגהמ״ח ס׳ פני מבין, הגר״י וועלץ, בית בריסק, הגרי״ח זוננפעלד הגרי״צ דושינסקיא, הגר״פ עפשטיין ועוד), ומהם שידוע ששפכו חמתם על אומרי בקמ״ץ (כהרה״ק מצאנז ובנו הרה״ק משינאווא וכן הרה״ק מליסקא והגה״ק בעל צרור החיים והגר״י פאנעט) וכדבריו של אדמו״ר ממונקאטש זי״ע: ״אצלינו נהוג לומר מאבותינו הקדושים זי״ע הגשם בסגו״ל תחת הגימ״ל ושמעתי מצדיקים זייט שהקפידו ושפכו חמתם על האומרים בקמ״ץ״.

ובעל ׳ברכות החיים׳ לא דיו בכך, וטרח לצרף הסכמתם וברכתם של עשרות מרבני דורנו (על סדר הדפסתם: הראב״ד הגר״י ווייס, הגרא״מ שך, הגר״מ הגר״י הלברשטאם, הגרמ״מ רובין [והאדמו״ר מסאטמר זצ״ל], הגרש״ז אויערבאך, הגרי״ד גאלדשטיין, הגר״ש וואזנער, הגר״י סופר מערלויא, הגר״ג געשטעטנער, הגרא״א פאנעט, האדמו״ר מביאלא, האדמו״ר ממאכנאווקע, האדמו״ר מקאמארנא, היר״י סג״ל דייטש, הגר״י מערצבאך זצ״ל, הגרש״ז פרידמן זצ״ל, הגר״ש קרויז, האדמו״ר מסיגעט סאטמר שליט״א, הגרמצ״א ביק, הגרמ״ש שטערן, גרינוואלד מפאפא, הגרא״מ איזראעל, הגרי״א ליעבעס, הגר״א אשרי, הגר״י קמנצקי (המסתמך גם על ה׳סבא׳ מסלבודקא), הגש״ד מונק זצ״ל).

ועוד סמכו ידיהם עליו ועל פעלו שלשה בתי דינים גדולים באה״ק: בד״צ העדה החרדית פעיה״ק בד״צ הגר״נ קארעליץ ובד״צ הגר״ש וואזנער מב״ב.

ו׳הגאון הצעיר׳ פרש ענן למסך לו, ועשה עצמו כאילו לא ראה ולא שמע מכל פסקים הנ״ל, וכמתלהלה היורה זיקים כיוון חצי לשונו נגד המלקט, ובקרבו ישים ארבו לקעקע דבריהם של גדולי ישראל ע״י ״תגלית״ שקרית כאילו נמצא לו ״נוסח קדמון״ שגורס הגשם בקמץ (כדלהלן).

ומלביש את עצמו באיצטלא של ״שיבה אל המקורות״ וקיום ״מנהג קדום״ בטענה ש״אין לנו עסק בנסתרות״! והלא כה עשו אבות המשכילים ששאפו לחזור ל״יהדות מקורית״ מבוססת על פסקי הלכה ללא לבושי הקבלה, ואח״כ בקשו להם ״יהדות צרופה״ כפי שנהגו הרמב״ם ושאר קמאי ללא תוספות ה׳אחרונים׳, ומזה קצרה להם הדרך ל״תורת אמת״ כפי שנמסרה מסיני ולא כפי שהקיפוה רבנן בסייגים וכו׳ וכו׳ כנודע אשר זו דרכם כסל למו.

וישתומם כל רואה כיצד אדם המגדיר עצמו כחסיד ברסלב (אשר תורת אמת היתה בפי אדמו״ר מוהר״נ זצ״ל, לחיזוק אמונת אומן בצדיקי אמת ומחיית השכלות השווא והחקירות וכו׳) יצא בריש גלי לאשר ברוב תעצומות מנהג שיסודו ממשכילי ברלין (מחוגו של רמ״ד) ולהחליש מנהג שפשיטא שנהגו בו לא רק ״אשכנזים״ אלא גם בבית מדרשו של הבעש״ט נ״ע ותלמידיו הק׳ ותלמידי תלמידיו (כדמוכח מסידור הרב בעל התניא, וכ״ה מנהג בית צאנז, ויז׳ניץ, גור [בהוראת אדמו״ר הבית ישראל זי״ע לש״ץ ר׳ חיים אלימלך דריימאן שי׳], נדבורנא, ליסקא, סטרעטין, טשעכנאוויצא, בעלז, רוז׳ין, סאטמר, מונקאטש, ביאלא. סטולין קארלין, סלאנים, קאמארנא, קוידנוב, שומרי אמונים ותולדות אהרן ועוד) וניחא ליה להיאחז בדמיונו בדעתם של אלו שאדמו״ר מוהרנ״ת מברסלב כותב עליהם (בספרו ימי מוהרנ״ת אות עו־עז) שאין בהם אמונת חכמים וגם אמונתם בהשי״ת פגומה ר״ל.

וכידוע אין לחסידי ברסלב נוסח תפלה מקובל משלהם, שהרי אדמו״ר מוהר״ן נ״ע לא נהג להתפלל לפני התיבה, וכן בהקדמת סידור ״שערי רצון״ המלוקט ע״י הרה״ח רנ״צ קעניג מספרי מוהר״ן ותלמידיו, כותב: ״נוסח התפלה הוא נוסח של כל ישראל ואין בו שום הוראה או הכרעה בנוסח התפלה שהתפלל אדמו״ר או תלמידיו ז״ל״.

והרואה בעתון ״צוהר״ (הנ״ל) את תמונת ״הגאון הצעיר״ שצירף לדבריו, יוסיף ויתמה כיצד מהין עול ימים כמותו לחוות דעתו במצח נחושה נגד כל הגדולים שבאו דבריהם ב׳ברכות החיים׳, וגם ל׳הגה״צ׳ נראה שהוקשה לו עניין זה, ולכן ״נתחכם״ בפתיחת קונטרסו ״משיב הרוח״ ונימק את העדר ההסכמות בספרו בטענה שהסכמות נצרכות רק למי שמחדש דין או מי שדבריו צריכין חיווק, משא״כ קונטרסו מגן על מנהג קדום, ״וא״כ מי הוא זה ואיזה הוא האיש אשר בדבריו יקיים מנהגם של האריות ובכוחו יבוא לחזק את בדקם״...

ברם דעת לנבון נקל שאי אפשר שיימצאו לו הסכמות לדבריו, שהרי הוא בעבר אחד וכל פוסקי הדור בעבר שני.

ואמנם נמצאה לו דעת יחיד להיאחז בה (ולזה עצמו חייב הוא בהסכמות, מדוע אינו מקיים ״הלכה כרבים״), והרשות ביד הקורא לפקפק האם הביא פסק זה לאמיתו, שהרי הוא כותב ״הוא הורה שאין לשנות הנוסחא המקובלת בידינו, דהיינו הגשם בקמץ״, ואילו מדברי קונטרסו אין עולה שום איסור בכך, ומסתמא פסק שאין חיוב לשנות ולא שאין לשנות.

ועתה אשוב לדבר בקצרה על סדר קונטרסו, וייראה לעין כל כיצד הוא מסיבות מתהפך בתחבולותיו, מקרב ״הסכמות״ הנראות לו לצרכיו (גם אם לא יצאו מחזקת זיוף, וגם אם אין מהן כל הוכחה) ומרחק הסכמות העומדות לנגדו (כגון עשרות ההסכמות ל׳ברכות החיים׳), מכתיר כ״פוסק הדור״ את מי שאפשר לו להיתלות בדבריו, ואילו כל שאר הפוסקים כלא חשיבי מאפס ותוהו נחשבו לו. פוער פיו לבלי חק על יראים ושלמים רק ״בעוון״ אמירתם אמת, ומקבל דעתם של בני בלי שם שדעתם כדעתו. מתאמץ להצדיק רשעים מפורסמים ע״י שמפקפק בעדותם של גאונים וצדיקים מדורות עברו, ובמעשיו מקיים את מ״ש אדמו״ר מוהר״ן בס׳ המדות (מערכת צדיק אות קצג) שהזיוף וההתנגדות על הצדיקים הולכים בד בבד.

והנה להשיב על כל דבריו אי אפשר, שהוא בא ברוב דברים, וילאה הקורא בקונטרסו להבחין בין דבריו לדבריי, ולהכיר מהם דברי הקדמונים ומהם ״חידושיו״. גם כל ויכוח הוא אך למותר, ומה לי אם טעיתי בדברים הטפלים שהוא נטפל אליהם, והרי העיקר הוא מ״ש לעיל באריכות, ובזה לא פגע ולא נגע. וכלשונו הזהב של הגרש״ז אויערבאך שליט״א (במכתב הסכמתו שב׳ברכות החיים׳) לשון חכמים מרפא: ״כי הדקדוק היותר גדול וחשוב הוא לשמוע דברי חכמים אשר דעתם דעת תורה״.

וגם קשה עלי לענות על דבריו הנאמרים שלא בדרא דאונא, אני בא אליו בראיות והוכחות מדברים כתובים וחתומים והוא בא אלי בקושיות ובסברות מתהפכות. וכבר כתב בשו״ת מהר״ם מינץ שמכח קושיא לא ישתנה פשטא דסוגיא, והנ״ל רוצה לשנות בפלפוליו את דברי הימים ומאורעותיהם.

מה שהאריך (בעמ׳ ג-טו) בענין הדקדוק ולה״ק, המעיין באריכות דבריו יראה שאין בהם יותר מאשר הובא בדבריי בלשון קצרה (בקונטרס הקודם) שהתושב״כ מדוקדקת בתכלית הדקדוק האלקי, ואילו הכללים שלמדום חכמי הדקדוק עפ״י השתדלותם להבין את ניקוד התורה ושעל פיהם מנקדים את התפלה וכד׳ – הרי הם שכל אנושי [ודיא היא שנקראת חכמת הדקדוק ולא לימודם של תשב״ר בקריאה נכונה בדגש ורפה וכו׳]. ואין מכך שום סתירה ללה״ק ומעלתה.

וכגון, עינינו הרואות שתיבת ״גשם״ מנוקדת לעתים (באתנחתא ובסוף-פסוק) בקמץ, והכלל הפשוט הנלמד מכך הוא שמלה הדומה לה במשקלה צריכה אף היא להנקד כך. ולנגד זה רואים שתיבת ״תבן״ ננקדת לעולם בשני סגולין, גם באתנחתא ובסוף-פסוק! אפשר לומר בפשטות שזה ״יוצא מן הכלל״, אך חכמי הדקדוק יכולים לבאר שראוי לה לתיבה זו שלא להשתנות, ואינה יוצאה מן הכלל, כי אינו חל עליה מעיקרא, ומכך תצא נפק״מ איך ראוי לתיבת ״תבל״ (בתי״ו סגולה) להנקד בכגון דא, ותהיינה סברות לכאן ולכאן – וכולן פלפולים של שכל אנושי המנסה לעמוד על רזי ניקוד התורה (״סברות הכרס״ בלשונו של הרב יעב״ץ).

ומכל הלשונות שהבאתי (שעל חלקם בלבד חזר ׳הגה״צ׳ ומחלקם התעלם) רואים שחכמי ישראל התייחסו לזה כחכמה אנושית ולא כחכמה אלקית שהיא חלק מחכמת התורה, ולכן כתב הרמ״א כלאחר יד ״מימי לא למדתי חכמת הדקדוק״ ועל חלק מהתורה לא היה מתבטא כך, ולא היה ״חוטא״ ח״ו בכתיבה שלא עפ״י דקדוק באם נצטווינו מסיני לדקדק בלה״ק כדקדוקה.

ולכן דברו חכמים בלשון משונה מלשון תורה, ולשונם לה״ק היא, הגם שאינה עפ״י כללי דקדוקה של תושב״כ. וכן מיוסד סדר תפלותינו על לשון חז״ל ולא על לשון התורה ודקדוקה, כמו שהאריך היעב״ץ ב׳לוח ארש׳.

וכן עמא דבר שלא לדקדק במלעיל ומלרע, כגון שאומרים ״משיב הרוח ומוריד הגשם״ במלעיל, וכן ״נקדישך ונעריצך״ ״יתגדל ויתקדש״ וכו׳, וכן מניחים את הנע ואומרים ״סומך נופלים״ בפ״א נחה, ואין איש מתריע על כך שהם זונחים הלכה למשה מסיני. וראה עוד מ״ש בסוף דבריי בקונטרס ״מכלכל חיים בחסד״ בשם אדמו״ר הזקן בעל התניא והרב יעב״ץ שתשומת הלב לדקדוק סותרת את כוונת התפילה, שהיא העיקר. ואדמו״ר מוהרש״ב נ״ע מליובאוויטש אמר בשם אביו אדמו״ר מוהר״ש נ״ע שהדקדוק שייך לקריאה״ת ולא לענין התפלה (תורת-שלום עמ׳ 2). וע״פ כללי הדקדוק חייבים גם בשיחת חולין לומר הגשם בקמץ בסוף משפט, ואין איש שם על לב לדקדק בכגון דא ולא נאמר עליו שעובר על דת משה ויהודית.

ויהיבנא ליה שטעיתי בפשט מאמר אדמוה״ז על האריז״ל והבעש״ט נ״ע (הגם שבמכתבי דלעיל הבאתי מתורת חב״ד שחכמת הדקדוק לא נשפעה בשלימות ואינה חכמה ברורה שעל חלק מהתוה״ק אי אפשר לומר כן) אך לעניינינו אין שום נפק״מ מכך. ויהי״ר ש׳הגה״צ׳ יחרד לכבודם של האריז״ל והבעש״ט נ״ע גם באמירת ״הגשם״ בסגול, כדמשמע מסידורי האר״י וכל סידורי הדור ההוא (ועל החולק להביא ראיה שהאריז״ל שינה ממנהג זמנו ומקומו), וכן מנהג תלמידי הבעש״ט זי״ע כדלעיל.

ופשיטא שאין שום פגיעה ח״ו בכבוד מלאכי עליון אלו גם אם לא ידעו את חכמת הדקדוק, כשם שאין נגרע מאומה מכבודו של הרמ״א בכתבו על עצמו שמעולם לא למד חכמה זו. (ומה שדייק ׳הגה״צ׳ מלשון המאמר שהם ״לא היו יכולים כל לה״ק ע״פ דקדוק״ ולא כתיב ״שלא היו יודעים״, לא ידע שמאמר זה נכתב ע״י שומעים ולא ע״י אדמו״ר הזקן עצמו, והם תרגמו מלשון אשכנז ״ניט געקענט״ שלא היו יכולים. וכעין מ״ש אדמוה״ז באגח״ק סי׳ כה על כותבי צוואת הריב״ש שלא תרגמו ללה״ק בדיוק הלשון). וכ״כ הר״ר שבתי סופר מפרמישלא על המהרי״ל: ״יש לדון את מהרי״ל לכף זכות, שבימיו לא נתפרסמו ספרי הדקדוק״. ואין נגרע מאומה מתורתו או מכבודו של המהרי״ל שמפיו אנו חיין.

ומה שהשיג על הראיה משו״ת שאילת יעבץ, אילו טרח ללמוד בפנים היה רואה שהיעב״ץ עצמו מחלק בין לה״ק לכללי הדקדוק.

ובכל פלפוליו לא יצאו דברי הרב יעב״ץ מפשוטם לא בספרו מגדל-עז ולא בספרו לוח-ארש. ות״ל לא נמצא שום סילוף בדבריי, ואם טעיתי בפשט הדברים אם לאו יטרח המעיין לעיין בספריו ולחפש האמת, והבוחר יבחר.

והנה ׳הגה״צ׳ תחת להודות שסילף (בקונטרסו ״משיב הרוח״) את דברי היעב״ץ וכתב שויכוחו עם הרז״ה הוא רק אם צדק בכללי הדקדוק (וב׳קונטרס אחרון׳ העתיק גם הוא את דברי היעב״ץ שחולק על עצם הנסיון ״לתקן״ את נוסחאות הישנים), גילה לעין כל את סמיות עיניו המשוחדות, העתיק מקונטרסי (בסילוף לשון קצת) את המשפט ״מזכיר הוא עליו את חרם הקדמונים שלא לשנות נוסחאות קדומות״ וכותב ׳הגה״צ׳: ״לא היו דברים מעולם לא מיניה ולא מקצתיה לא שרירין ולא קיימין״ עכ״ל ״הגה״צ׳. ומה נעשה וכך כתוב מפורש בהקדמת היעב״ץ ל׳לוח ארש׳:

.. ובקנאי את קנאת ה׳ צבאו׳.. ואשיב לו דבר.. והאכלתיו מפרי מעלליו על אשר נועז לשלוח ידו בקדושי איל המה אנשי כנה״ג לגרוע ולהוסיף ולשנות, לפרוץ פרץ עזות פנים בנוסחאות ישנות הבדוקות הנאמנות ונכונות, וכתבתי עליו מרורות במקומות אשר הרע לעשות, כי היכי דלא ליטעו ולא לגררו בתריה ברוב דבריו בגאוה בגודל לבב ובגסות.. שמא ישתו הבאים.. ויקבעו הלכה כמותו. ואילמלא היו שנים כתקנן שבתי דינין קבועים, התוקעים עצמן לפקח בצרכי הרבים ובעלי אסופות במסמרות נטועים, ודאי היו לו תובעים, ועלבון השינויים המוטעים, היו ממנו נפרעים, כאשר יש חרם קדוש [קרום?] מגאוני עולם על השולחים ידיהם בנוסחות קדומות (כידוע ונזכר בכמה מקומות בפוסקים בשם ר״ת וכ״כ בשם הרמב״ן ז״ל [1] ועש״ע י״ד סרע״ט) וק״ו בדברי קדושה וברכה לאיל ברוך נעימות, שמתקניהם העמידו דבריהם על יסודות סודות עמוקות ונשגבות, בכל האותיות והתיבות וכו׳ וכו׳.

ולא אמנע מלהעתיק משו״ת חות יאיר סי׳ קכד מש״ש בענין חכמת הדקדוק (ורמזתי אליו בקונטרס הקודם עמ׳ כב, ו׳הגה״צ׳ לא התייחס לזה כלל):
ולימוד חכמת הדקדוק מיעוטו יפה.. אבל לבלות ימיו בבנייני׳ שונים שזכרו המדקדקים כולו שלא לצורך.. אמנם לידע כל סעיפים וסעיפי סעיפים והיוצאים מן הכללים אין לבלות הזמן בה, כי ידיעתם רבות המבוכה ומעט התועלת ויש שפרשו על זה מ״ש ריב״ז מנעו בניכם מן ההגיון. עכ״ל.

ואחרון חביב, דברי אדמו״ר מוהר״ן מברסלב (שיחות הר״ן אות רלה):
.. ואמר אז שבשביל זה עזבו העולם חכמות הדקדוק ואינם עוסקים בי כלל, כי דקדוק אין צריכין כלל.

כן לא ייאמר על חכמה אלקית, ובפרט שדעת אדמו״ר הנ״ל שראוי לטייל בכל הספרים הקדושים ובכל המקומות הקדושים של התורה (שם אות כח).

והבוחר יבחר בין נוסח הקדום לבין מדקדקי ברלין החושבים ״כי הם יורדי ים הדקדוק יותר מהראשונים״ כלשונו של החיד״א (יוסף אומץ ס״י).

ושוב חוזר ׳הגה״צ׳ על חידושו הגדול, שהגשם הקמוץ נמצא כבר ב״ספר הקדוש״ יד־כל־בו של ״הגאון המקובל האלוקי, מופת דורו והדרו חד מקמאי גאון עוזינו מחמד עינינו ה״ה כמוהר״ר דוד לידא זצוק״ל זי״ע ועכ״י״.

והקורא עומד משתומם: הכיצד זה לא שמע מעולם על ״גאון עוזינו מחמד עינינו״ ר״ד לידא (ומי ששמעו גונב לאזנו, הרי בדרך כלל לא היה זה מתוך שבחו)? ומדוע הגה״ק החיד״א אינו מייחד לו אפילו מלה אחת ב׳מערכת גדולים׳ אשר לו ב׳שם הגדולים׳? (ורק בהוצאות המאוחרות הוסיף המו״ל ציון לשמו ורמיזה לספריו). ומדוע מוהרנ״ת מברסלב לא קבעו בספרו ״שמות הצדיקים״ בעוד שהרב ששימש מאוחר יותר באמשטרדם, הגה״ק ר״א רוקח, נמנה בין הצדיקים? (וכמובן שאין זו ראיה, ורק זכר לדבר).

ועל כרחנו נאמר ש׳הגה״צ׳ לשיטתו, להגביה עד שמי רום את כל מי שנדמה לו שממנו יבא עזרו ותצמח ישועתו. את עצמו מכנה הוא ״הגאון הצעיר״, מוסמך הוא לקבוע מיהו ״פוסק הדור״, וכך החליט שר״ד לידא הוא ״גאון עוזינו מחמד עינינו״ ומאחל לעצמו ולכל ישראל שזכותו יגן עליה וכל זאת אך ורק היות ו״הבחור הזעצער״ (שמסתמא היה גוי כשאר עובדי בית דפוסו של יוהאן קעלנר בפרנקפורט[2] ניקד במקום אחד את ״הגשם״ בקמץ...

וכבר הערתי ב״מכלכל חיים בחסד״ שבמקום אחר באותו ספר (בתפלת הגשם) ננקד הגשם בסגול כהלכתו, על אף ששם הוא הפסק ניכר יותר לעין, ומזה מוכח שהוא ספר בלתי מוגה שאין לסמוך עליו ולבנות בניינים על הנחה רעועה שבטעות יסודה.[3]

והבודק כיצד ננקדה קריאת שמע בסידור הנ״ל ימצא בה י״ד טעויות, ואחת מהנה היא ניקוד תיבת ״לכם״ (״נותן לכם״) בשני קמ״צין, כלומר שנתחלפה לו לזעצער נקודת הסגול בקמץ ממש כפי שאירע לו בניקוד הגשם בתפלת השבת (ובאותו עמוד מנוקד ״אמת ואמונה״, הוי״ו בקמץ תחת סגול, וכן ״לעמך״ המ״ם בקמץ במקום סגול).

עוד נעיר שבכלל טעות הוא לייחס את הספר ״יד כל בו״ בשלימותו לר״ד לידא, שהרי בשער הספר אין נזכר שמו כמחברו, ונכתב רק: ״ספר יד כל בו הובא לבית הדפוס ע״י ... מוהר״ר פתחי׳ נר״ו בהרב.. דוד לידא.. וע״י חתנו וכו׳ וכו׳״ ומעבר לדף, כשנמנים י״ד הספרים, מפורט בחמשה מהם בלבד שהם מחוברים מאת ר״ד לידא. ועל נוסח התפלה ופירושה לא נזכר שמו כלל (ובפירוש ״נשמת״ הדבר מוכח בעליל, ששם נאמר: ״ונוסחא אחרת נמצא בסדור של הרב הגאון מוהר״ר דוד לידא זצ״ל וכו׳״). ובפרט בחלק שומר שבת׳ שנדפס עוד בחיי המחבר ולא היה בו נוסח התפלה כלל, פשיטא שנוסף ע״י המדפיסים (וכפי שהערתי מזה כבר בקונטרס הקודם). וא״כ, מי שחש לכבודו של ר״ד לידא, אל יתלה בו בוקי סריקי.

ויטען המתעקש כי המלבה״ד והמסכימים אחראים לכל תג ותג שבספר גדל ממדים זה, ולפי״ז ייאלץ להטיל עליהם אחריות למאות טה״ד שבספר, וכן לקישוטי השער שברוב הטפסים הם מלאים ציורי זימה כנהוג בספרי מדפיסים גויים (ובטפסים אחדים אמנם החליפו את השער באחר שאין בו ציורים אלו). וכן תוטל עליהם אחריות לספר ״עשרה הילולים״ שהוא יציר כפיו של נוצרי מפורסם (כדלהלן). וא״כ פשיטא שהמסכימים אינם אחראים לכל מה שבתוך הספר (כבמכתבי דלעיל מספר ׳זרע בירך׳ שהרבנים אינם מקפידים על מה שהם מסכימים עליו, וכן המו״ל אינו מראה להם את כל ספרו) ובטח שאינם חייבים בכל תעלולי ״הבחור הזעצער״ שאינו מבני ברית.

ועינינו רואות שב״יד כל בו״ נכלל פירוש התהלים של הנוצרי באסהויזן שנדפס כבר בשנת תע״ב, דהיינו ט״ו שנה קודם ה״יד כל בו״, והפעם קורא לו שם חדש: ״עשרה הילולים״ ״מלוקט מעשרה ספרי נחמדי׳... והעיקר מרובה מאדוני אבי הגאון [ר״ד לידא] ז״ל״. ופשיטא שאף אחד מהמסכימים לא היה נותן ידו לתמוך בספר המכניס לבתי ישראל, בעוולה ובמרמה, פירוש שהורתו ולידתו ממעי הנוצרי הנ״ל (ומחלק מהטפסים נשמטה הסכמתם של חכמי ד׳ ארצות ומטפסים אחרים נעדרות כל ההסכמות ויתכן שבהגיע לאזני הרבנים שמיעה רעה זו אסרו על המו״ל להפיץ את הסכמתם). וחסד ה׳ הוא שהספר ״יד כל בו״ לא חזר ונדפס מאז שנת תפ״ז ועד עתה.

ואין לראות בעובדה זו כל פגיעה בר״ד לידא עצמו, שהרי לא הוא שהדפיס את ה״יד כל בו״ ולא הוא שהכין את ה״עשרה הילולים״ לדפוס. הכל הוא מעשי ידי בנו, והוא שקבע כי מלבד המלוקט מספרי קדמונים ״העיקר מרובה מאדוני אבי הגאון ז״ל״, וזה שקר גס, שהרי מלבד פירושי הקדמונים ודבריו הקצרים של - להבדיל - הנוצרי הנ״ל, נתוספו רק שלשה קטעים קצרים שהבן - ר׳ פתחיה - חתום עליהם.

ו׳הגה״צ׳ אינו יודע שיסוד׳ זה גלוי וידוע לכל יודע ספר שקרא פעם ב״בית עקד ספרים״ (ששם מופיעה אמת זו בג׳ מקומות: בס׳ יד כל בו, בס׳ עשרה הילולים, ובפי׳ באסהויזן לתהלים - אות ת׳ מס׳ 886) ואין מן הצורך כלל לעיין במאמרו של ר״א פריימאן (שהיה יהודי שומר תומ״צ במסורת הרידי אשכנז, הולך בדרכי אבותיו, אביו רי״מ פריימאן רבה של אוסטראוו ווקינו בעל ה׳ערוך לנר׳. אך הגה״צ׳ כדרכו לכבד רק את מי שמתאים לצרכיו באותה שעה כותב עליו: ״לשונו הטמאה ... השקוץ והמשוקץ״! את עדותם של מוהרנ״ת ורי״א חבר זצ״ל על סטנוב אין ׳הגה״צ׳ מוכן לקבל ברוב זהירותו בדיני נפשות, ואילו על ר״א פריימאן חורץ הוא דין שקר אף ללא צל של עדות, ודי בכך).

וכדי לסמא את עיני הקוראים כיתת הגאון הצעיר׳ רגליו לספרית האוניברסיטה (הספריה הלאומית) וטרח להעתיק ולצטט מדברי ההבל של א״א אייזנער (בן־בלי־שם שאת רובי ידיעותיו שאב ממאמרו של ר״א פריימאן, כמש״ש בהקדמתו במפורש) בספרו ״תולדות הגאון ר״ד לידא״ במטרה ״להוכיח״ כי הפירוש ״עשרה הילולים״ אינו גנוב מאת הגוי הנ״ל.

ואלו הן ״ראיותיו״ (ושוברן בצדן):

א) ר״ד לידא נפטר קודם שנדפס פירושו של הגוי. תשובתו: גניבה זו לא נעשתה ע״י ר״ד אלא ע״י בנו שהביא את ה״יד כל בו״ לדפוס בשנת תפ״ז, ט״ו שנה אחר הדפסתו של באסהויזן, זמן די והותר כדי העתקת הפירוש.

ב) בספר ״עשרה הילולים״ ״נרשם אצל כל פסוק מבטן מי יצא הפירוש, כי הם לקוחים מעשרה ספרים.. ויש מהם ג״כ מר׳ דוד לידא בעצמו על דרך דרוש״. תשובתו: גם בספרו של הגוי רשומים כל אותם המקורות, וגזל הגוי נעשה על קרבו ועל כרעיו, על פירושיו ועל מקורותיו. ומ״ש שיש שם גם פירושים מר״ד זה שקר גלוי לעין, ומלבד פירושי הקדמונים נתוספו רק שלשה קטעים עצמו קצרים שר׳ פתחי׳ חתום עליהם.

ו) על הספר הסכימו רבני אשכנז וד״א ״ובלתי ספק עיינו בפירוש הנ״ל קודם שחתמו עצמם על ההסכמה״. תשובתו: כבר נתבאר לעיל (ויתבאר עוד להלן) שאין להטיל על המסכימים אחריות לכל הנכתב בספר, ואין להכשיר ספר על־סמך ההסכמות (דאלה״כ יש להכשיר גם את ספרי הרמ״ד), ואתה הראית לדעת כי יש ספרים שנשמטה מהם הסכמת רבני ד׳ ארצות, ומטפסים אחרים נשמטו כל ההסכמות, ומי יודע אם לא חזרו בהם הרבנים מהסכמתם אחר שאגלאי מילתא שהספר כולל פירוש מעשה ידי הנוצרי באסהויזן.

ומדאייתינן לספרו הנ״ל של אייזנער, נצביע על ״פנינים״ נוספות שבו. ידוע שהספר ״מגדל דוד״ על מגילת רות שהדפיס ר״ד לידא על שמו, אינו אלא ספרו של הר״ר חיים הכהן מארם צובא (בעהמח״ס טור ברקת ועוד) וכמו שרמז היעב״ץ בתורת הקנאות, ופירש החיד״א בשם-הגדולים (מע׳ ר״ח הכהן ומע׳ מגדל דוד). וכן ידוע שהדפיס שיר שמבצבצת ממנו מינות שבתאית.

וגם על כך יש בפי אייזנער ״תירוץ״ מן המוכן, וכותב (בעמ׳ 32): ״על ספר זה יצאו עליו עוררין.. וכאשר הוכחתי למעלה הצדק עם ר׳ דוד וחשדוהו על לא דבר״. ומהי הוכחתו דלעיל (עמ׳ 11)? כותב הוא כי לא ראה מעולם את הספר ״אבל האמת יורה דרכו״ שספר זה הרי היה מן הגורמים למחלוקת על ר״ד לידא וא״כ מכך שרבני ד׳ ארצות יצאו לעזרתו מזה מוכח שהס׳ הנ״ל אשר ג״כ גאוני ארץ הסכימו עליו, ידי ר׳ דוד כוננו ובאמת קרא שמו עליו״..

ומי שיתפלא כיצד יכולים הרבנים להכחיש דבר גלוי לעין ולאשר לר״ד לגנוב ספרו של זולתו, יעיין בפסקים הרבים שיצאו באותה עת, ויראה שהרבנים לא הזכירו דבר ולא חצי דבר מענין הספר הזה, ולא הוציאוהו מחזקת בעליו־מחברו הר״ר חיים הכהן.

ואודות השיר השבתאי ״מתרץ״ אייזנער (בעמ׳ 12): ״באמת זו תוספות המדפיסים שזייפו בשמו״. לא כאן המקום לדון האם יש ממש ב״תירוץ״ זה, ויהיבנא להו לצאצאיו שאמנם זו עוולת המדפיסים, באם ידונו ק״ו: ומה אם הצליחו המדפיסים לשרבב שיר בלא ידיעתו של ״המחבר״, וללא תשומת לבם של המסכימים, עאכו״כ שיכול ״זעצער״ גוי להחליף סגול בקמץ, ולהדפיס ״מוריד הגשם״ בקמץ, ולא יבחינו בזה המו״ל והמסכימים. ואין מכך שום ראיה לקדמות המנהג. וכדעת מרנן ורבנן מהדור ההוא ועד דורנו זה (בנוסף למ״ש לעיל שבק״ש ובכ״מ מצינו שנתחלף לו לזעצער סגול בקמץ).

ומ׳הגה״צ׳ נבקש לבל ירכיב אנוש לראשנו ואל ימליך עלינו את ר״ד לידא רק מחמת שדימה למצוא בו משענת קנה רצוץ למנהג הטעות של הגשם הקמוץ. (וכבר הערגו לעיל שהחיד״א אינו מייחס לו אף מלה בשם הגדולים, ואת ״הספר הקדוש״ יד־כל־בו מזכיר רק אגב כתיבתו על ״עיר מקלט״, וכותב עליו: ״כמו רגע ראיתיו זה שנים רבות״. וכל היודע את רוחו של החיד״א ברי לו שאילו שמע כי בקצווי ארץ ״נמצא ״ספר קדוש של גאון עוזינו מחמד עינינו״ היה מכתת רגליו לאוצרות ספרים וגנזי מלכים כדי לראותו ולא היה מסתפק בהצצה חטופה שלפני שנים רבות. והאמנם עד כדי כך היה הספר נדיר שלא נזדמן לו לחיד״א לראותו שוב בדרכי נדודיו ברחבי אירופא? ושמא נגנז הספר כדי שלא תהיה יד כולם ממשמשת בו? והאמת שזו דרכו של החיד״א להשתמט מלדבר בספרים שייצא עליהם רינון וכד׳, וגם כאן בוודאי לא רצה לגלות חרפת היד־כל־בו שנשתרבב לתוכו ספרו של הנוצרי הידוע).

***

בפרק השלישי מקונטרסו שוב חותר ׳הגאון הצעיר׳ להצדיק את הרשע בנפתולי שקר ושם ללעג ולקלס את מוהרנ״ת מברסלב ואת מוהרי״א חבר זצ״ל, כאילו כתבו דבריהם ודנו דינם משמועות בלתי בדוקות הקלוטות מהאויר, וגברא בגברא איחלוף להו, וכהנה וכהנה סברות הכרס המתהפכות מן הקצה אל הקצה. ואתה תחזה: על ההסכמות שזייף סטאנוב סומך הוא בשתי ידיו, ואילו על דבריו של מהרי״א חבר זצ״ל מתבטא בדברי בלע: ״גם הוא לא הכיר את בעל הויעתר יצחק [הוא סטנוב!] פנים אל פנים וכל עוד שלא נחקרה עדותו בבית דין כדין וכדת אין לסמוך עליו״! וכל כך למה? כי סטאנוב מתאים לשיטתו של הגה״צ׳ ואילו מהרי״א חבר זצ״ל עומד לנגדו, ולפי זה יקום דבר.

ופשיטא שהעדר ידיעתו אינו יוצר ספק (שהרי זה ספק שקודם לימודו, ויכול לילך אצל חכם שילמדנו), וספק שלו אינו מוציא מידי ודאי הגלוי וידוע (ולדבריו אלו דברים שכיסן עתיק יומין, דאלה״כ ודאי היה יודע מהם, דכל רז לא אניס ליה, ולא יעשה ה״א דבר בלתי אם גלה סודו ל׳הגה״צ׳).

ותמיהני איזו עדות תוכשר בעיניו: עדותם של המשכילים המעידים על סטאנוב שהוא מכת דילהון פסולה כמובן (והטעם נתבאר ב׳משיב הרוח׳: ״משום דבקותו ונאמנותו [של סטאנוב!] לה׳ ולתורתו – זה עורר עליו חמתם של מלאכי חבלה אלו״..... עדותם של מוהרנ״ת ורי״א חבר אף היא אינה מקובלת עליו, ונימוקו עמו ב׳חידוש׳ נוסף שהמציא בצר לו: הגאונים והצדיקים שחשפו את פרצופו של סטאנוב לא הכירוהו פנים אל פנים, ובכך מתרופפת עדותם!

ובשיטתו זו יכול הוא כמובן להכשיר גם את רמ״ד, שהרי גאוני דורו שהכירוהו פנים אל פנים התייחסו אליו בכבוד, ורק בדור שאחריו נדברו עליו יראי ה׳.

ומן הענין להעתיק את דבריו של הגר״ש קלוגער (בשו״ת האלף לך שלמה ח״ב יו״ד סי׳ רנז) שמהם נלמד לעניינינו (ולא ישוב לפסול עדויות עד שלא יתקבלו בפני הסנהדרין מאנשים אשר לא זזה ידם מתוך ידו של סטאנוב מיום צאתו לאויר העולם ועד שובו אל האדמה אשר לוקח משם):

..מה שמצה נמצא בר׳ משה דעסיר.. פוק חזי מאי עמא דבר.. וכיון דרוב העולם אומרים עליו כן ודאי כן הוא... ומ״ש דהרי הוא תלמיד הגאון בעל קרבן העדה ותלמיד יעב״ץ הנה מצינו באחיה השילוני שהי׳ תלמידו ירבעם בן נבט.

ו׳הגה״צ׳ יכול לקיים ״והצילו העדה״ ברמ״ד, כשיקשה על הגרש״ק כיצד דן דיני נפשות ללא קבלת עדות כשרה, ומדוע אינו מתחשב ב״הסכמות״ הגדולים על הרמ״ד, והרי המה הכירוהו פנים אל פנים, ואולי רק רודפיו של רמ״ד המה שהפיצו עליו שמועות שוא.

ולרווחא דמילתא אעתיק כאן מדברי הר״ר פנחס אליהו הורוויץ ב״ספר הברית״. ומחברו שסבב בדרכי הילוכי גם בברלין ודאי הכיר את סטאנוב פנים אל פנים. וז״ל שם (חלק א, מאמר כ פכ״ה) על הספר ״משלי אסף״ המוכתר בהסכמה (מזוייפת?) מג׳ רבנים והפמ״ג בראשם:

ויהי כאשר ראיתי שבדורות הללו פסו אמונים מבני אדם... ולא עוד אלא שמפרסמים את דבריהם ברבים ביד רמה חוטאים ומחטיאים את הרבים וישלחו אל נערי בני ישראל אגרותיהם... וכוונתם בו לצודד נפשות ולמשוך לבבות אל האפיקורסות...גם חוקקים דבריהם בעט ברזל בדפוס פעם בפירוש ופעם ברמז... ולפעמים תולים דבריהם באילן גדול וכותבים מה שרוצים בשם איזה קדמון אשר לא עלה על לבו, כספר אסף שחיבר א״ס [איצק סטנוב].. אף אמנם בדור הזה יש כמה ספרי יהודים גם כן שראוי לרחק אותם מהם, גם ספר אסף אשר עשה הוא כדי להטעות עם ה׳ למען תפוש בית ישראל בלבם כי אסף הקדמון המוזכר בתהלים עשהו, ואינו כן רק הוא בעצמו חברו, ולהורות נתן זה שלא לחשוב שיש סתרי תורה בדברי הקדמונים שהרי גם הוא עשה כמו זה, וכל ספריו אשר עשה הוא וחבריו כיוצא בו שומר נפשו ירחחק מהם.

וראו והבינו את מי אתם ממירים במי!

והר״ר יהודה ליב אדל (שהיה מרואי פני הגר״א, והגר״א ייקר את ידיעותיו בדקדוק) כותב על סטאנוב, ״הבל יפצה פיהו ... אהני לי׳ שטתו ושטותו, שכ׳ בס׳ ויעתר יצחק להשיג על אנשי כנה״ג... נכוה בגחלתן של תלמידי חכמים ז״ל״ (ראה בכ״ז בהקדמה למהדורה החדשה של מים טהורים׳ להגרי״ל אדל).

ואני מקווה שדי יהיה בדברים אלו כדי לשכנע את ׳הגה״צ׳ למשוך ידו מלהתעסק בדברים שלא למדם ולא נסה בהם, ואם לדעתו אלו דברים שביסן עתיק יומין - יקיים במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור ואין לך עסק בנסתרות.

וילך הגה״צ בדרכי ״מחמד עיניו״ ויקל בעיניו לגזול ספרים מיד בעליהם ולייחסם לזולתם. על הספר ״קנאת ה׳ צבאו׳״ כותב (בעמ׳ ב ובעמ׳ כ) שאני החלטתי שמחברו הוא מוהרנ״ת מברסלב זצ״ל, בעוד שידוע אצל זקני הסידי ברסלב בבירור שלהד״ם, ומביא עדותו של ״האחד ומיוחד שבין חסידי ברסלב״ (והוא אמנם מיחי״ס שבדורנו ומשרידי עובדי ה׳ באמת - אך מה זה ענין לביבליוגרפיא) - וכאן ׳הגה״צ׳ מקיל בעדויות, ומקבל עדות שאינה אלא בבחינת ״לא שמענו״ שאינה ראיה.

וגם כאן משתעה בדברי שקר לרוב, שהרי יודע הוא היטב שלא אני הוא שהחלטתי כי מוהרנ״ת הוא המחבר, אלא כך נדפס בשער הספר, וכך הדפיסו הרה״ח ר׳ שלמה קאוולער בצפת בשנת תרפ״ו (וביאר שם בהקדמתו שמיראת המלכות הסתיר מוהרנ״ת את שמו בתחבולות שונות), ומה שכתב ׳הגה״צ׳ שהאחד ומיוחד שבין חסידי ברסלב מחה בתוקף (בידי המו״ל בירות״ו) שלא להדפיסו על שם מוהרנ״ת - ״שכח״ להוסיף שלא היו לו שומעים, והספר נדפס שוב על שמו של מוהרנ״ת. ועוד כותב כי בספר ״נוה צדיקים״ ״בירר שבלתי שום ספק לא היה זה מוהרנ״ת ז״ל שחיבר הקונטרס הנ״ל, ואין לייחסו אליו בשום פנים ואופן״ -- וזה שקר גס (כדרכו) שהרי בספר נוה צדיקים כותב בלשון ספק: ״לדידי הכותב איסתסקנא אם הספר הוא מפרי עטו של הרב מטשעהרין זצ״ל או מאדמו״ר מוהרנ״ת זצ״ל״ ומסיים: ״אשר ע״כ מסופק הדבר מי חיבר הספר הנ״ל, ולא מצאנו בזה שום הכרע, עכ״ז ברצוני לציין כי כמה מלשונות הספר, מתאימים במקצת לספרי לקוטי הלכות [למוהרנ״ת]״. עכ״ל הינוה צדיקים׳ שמראה פנים לכאן ולכאן, ואינו כותב בבירור שאינו למוהרנ״ת, ואך שקר יסילוף שם ׳הגה״צ׳ בפיו.

ותו, גם אם הרב מטשעהרין הוא המחבר א״א לכתוב עליו כאשר כתב הגה״צ׳ על המחבר: ״דלא ברירא לן אי דייק וגמיר או לא״.

ובכל אופן, כשכתב ׳הגאון הצעיר׳ את ׳משיב הרוח׳ לא ידע מדברי הקונטרס הנ״ל (שעכ״פ מתייחס לגדולי חסידי ברסלב) והרי דברים ק״ו: ומה אם דבר שחיה עליו לידע לא ידעו עאכו״כ שאינו יודע מאומה במה שאין עליו לדעתו ותוקע עצמו לתגר שאינו שלו, כאשר יעידו עליו ״משיב הרוח״ ו״קונטרס אחרון״ יצירי כפיו.

וכאן מקום אתי להעיר כי בין שאר השקרים חוזר ׳הגה״צ׳ פעמיים על שקר נוסף, וכותב בשמי (בעמ׳ ב ובעמ׳ כו) כאילו התבטאתי (בעמ׳ כא ב׳מכלכל חיים בחסד׳) על סטאנוב: ״באותה שעה כשר היה״. וח״ו לי שאכתוב כדבר הזה על מי שבאותה שעה הקדיש את עצמו להטות לב נערי ישראל מאמונת אבותינו, ויראה כל מעיין כי לא כתבתי כדברים ששם הגה״צ׳ בפי (לצורך פלפולו), ואדרבה פירשתי שם שבאותה שעה היו מחשבותיו רעות אלא שעדיין לא ניכרו ויצאו לחוץ.

ובעמ׳ ב בקונטרסו משמע ש״הוכרחתי״ לסברא הנ״ל (שכאילו באותה שעה כשר היה) מאחר דאלה״כ קשיא ״האיך יתכן כזאת שבעל הויעתר יצחק [סטאנוב] הצליח לעוור עיני חכמים וצדיקים״. ולדידי לא קשיא מידי, כמ״ש במכתב דלעיל מדברי ה׳זרע בירך׳ על רבנים שבדורו שמעידים בהסכמותיהם שקר ח״ו על כותבי פלסתר, מחמת שקוראים בספרים בדרך העברה בעלמא ״וגם אותן המחברי׳ מעוורים עיני החכמי׳ וגונבים דעתן ומראים להם איזה קונטרס מה שלא ניכר מתוכו חסרון וגרעון ההוא״. (ובנדון דסטאנוב אף הגדיל לעשות, שזייף בעצמו את ההסכמות). וראה גם מ״ש הרב יעב״ץ בתורת הקנאות׳ על מחבר פלוני: ״והתימה מכמה גדולי הדור ההוא שהביא הסכמתם על חבורו ובהפלגת השבחים ותוארים דבר גוזמא, ותהי כשגגה שיוצאה מלפני השליטים, ותוכחה למסכימים״ (וגם הרב יעב״ץ עצמו אירע לו שנתחרט על הסכמתו למק״מ, ובדפוס השני כבר נעדרת הסכמתו, ואכמ״ל).

וכן כותב בשו״ת לבושי מרדכי (יו״ד פ״ח) על סדור רשב״ן שהוא מלגלג על חו״ל ודברי הנביאים ואפיקורס לכל הדעות הוי, ו״פשיטא כי ספריו צריכים שריפה.. ואל יטעה שום לב לדברי הסכמות רבנים הגאונים ז״ל, מאשר ידוע כי בא במחתרת לפניהם.. ובתומת צדקתם החזיקו בו״.

ו׳הגה״צ׳ יודע מחשבות לבבי ובטוח כי מה שכתבתי שביד־כל־בו נכלל ספרו של נוצרי הוא ״כדי לבזות הספר הקדוש הנ״ל בעיני הקהל כי היכא דלא למסמכו עליה״ וכן מסביר את כוונתי במה שכתבתי שרצ״ה ברלין הסכים על ביאורו של הרמ״ד שרצוני לפסול עדותו וכו׳ וכו׳. והרי שפתי ברור מללו (בעמ׳ יט) שרציתי להוכיח שאין המסכימים בודקים היטב בספר שבא לפניהם (ולכן נכשלו בספר של הנוצרי הנ״ל) וכתבתי שם שבאם יקבעו היחס למחברים עפ״י התארים שנתנו להם המסכימים נפיק חורבא לעלמא, שהרי יוכלו להכשיר את ביאור הרמ״ד שנתכנה בתארים מופלגים יותר מאשר סטאנוב בהסכמותיו (המזוייפות). ומי מתחשב כהיום הזה בהסכמתו של רצ״ה ברלין על שו״ת ׳בשמים ראש׳, ואין רואים בכך פחיתות בכבודו. וכן הנוב״י והחת״ס ועוד מגדולי הדורות שהסכימו בטעות, ואין נגרע מכבודם מאומה.

אלא ש׳הגה״צ׳ נטפל לדבריי כדי להסיח דעת הקהל מהעיקר הגדול של מצוה לשמוע דברי חכמים וכמ״ש בתחלת דברינו לעיל.

ולטענתו אין הוא זקוק להסכמות על קונטרסו שאין בו חידוש דין ואין בדור הזה מי שראוי לחזק דבריו, ואולי עתה אחר הפולמוס שנתעורר בעקבות קונטרסיו ישנה דעתו ויראה כי חידוש גדול שנה בקבעו - שלא כדעת פוסקים רבים שעפ״י דקדוק צ״ל הגשם בקמץ, וחידוש הוא מ״ש שיש לשנות נוסחאות הישנים כשסותרים כללי הדקדוק, וחידוש הוא שהגשם בקמץ הוי מנהג קדום וחידוש הוא שיש להחזיק במנהג גם כשמקורו אינו טהור, ועל כל זה ראוי לבקש הסכמות גדולים, שהרי חולק בזה על פסקי הקדמונים.

ומן הראוי לו לדון שוב בענין קבלת תורתם של הרשעים, והפעם בהתחשבות עם דברי אדמו״ר מוהר״ן מברסלב ב׳ספר המדות׳ אשר לו, כגון: ״כשהרשע אומר תורה תדע שהוא מכשיל אותם השומעים תורתו״ ו״אסור ללמוד מן הממשיך לע״ז״ ואינו מתיר בטענת דברי תורה אינם מקבלים טומאה ומשום שתורת הרשע חיית אמת היא. ואם כתב ב׳ספר המדות׳ ש״הספר שאדם רשע למד ממנו אל תלמוד ממנו, כי האותיות הם ירשיעו אותך״ לענ״ד כ״ש וק״ו בספר שחיברו רשע.

ופשיטא שדברי בלעם (שהביא ממנו בקו״א בשם הגה״צ בעהמח״ס יצדקת הצדיק׳) נתקדשו רק כשנכתבו בתוה״ק, ואילו כשהוא עצמו דיברם הזיק לשומעיו, וכמ״ש בלקוטי מהר״ן קמא תורה מג.

ועוד כתב שם בס׳ המדות כי ״דעתו של הקב״ה נוטה תמיד אחר הרוב״ ו״הסימן של השקר כשלא יסכימו עליו רבים״ ודון מכה לנדו״ד בענין פסק היחיד נגד פסק הרבים.

עוד אעיר בקצרה על ב׳ וג׳ ״חידושים׳ של הגה״צ׳ בקו״א; בעמ׳ כד כתב כי ״רגלים לדבר שאף בספר הנ״ל [ספר הקדוש יד־כל־בו] לא נולד הקמ״ץ אלא היה זה מנהג עתיק ומה שלא מצאנו עוד סדורים אינו ראיה כלל כי מי יודע כמה סדורים נאבדו ונשרפו ונשחתו עד שאבד זכרם מן העולם... וא״כ אין מביאין ראיה מהשרירים המוצלים מאש״ עכ״ל הקונטרס אחרון. ופשיטא שאין שום הגיון בדבריו אלו, דמאי חזית שדוקא מאות ואלפים המנוקדים בסגול נותרו לפליטה ומהמנוקדים בקמץ לא נותר בהם עד אחד? ותו, מהם ה׳רגליים לדבר׳ לכך שהיה מנהג עתיק לומר בקמץ, והרי אף במקומו השעתו של ה״יד כל בו״ ננקדו כל שאר הסדורים בסגול.

ועוד מתרעם (בעמ׳ כדכה) על שלגלגתי לסברתו כי כל מאות הסידורים המנוקדים בסגול כחדא או כתרי חשיבי מאחר ולדבריו - נעתקו איש מאחיו, וטוען שמצא כסברתו בשו״ת שבו״י גבי מדפיסי החומשים. ע״כ דבריו. ידעת לנבון נקל שלא דמי כלל לנדו״ד, שהרי בחומשים אין מניעה להעתיק משום חומש שיהיה, ולכן יכולה הטעות להיגרר מאחד לרבים. משא״כ בסידורים שאין מעתיקים מנוסח לנוסח (וגם הכותב והמדפיס מסדרים לפי השגור בפיהם ואינם נטעים בכדי - ורק זעצער גוי יכול היה לטעות ולנקד במקום אחד הגשם בקמץ, כדלעיל). ואם מצינו שבעדות שונות מארבע כנפות הארץ מנקדים כולם בסגול, מוכח שכך הם מקובלים מדור דור, והסידור הראשון שהעתיקו משם הוא סידורם של אנשי כנה״ג. וכך אמנם הגשם הקמוץ התחיל באשכנז, חדר לנוסח האשכנזים ומשם נשתרבב קמעא לנוסח ״ספרד״ של האשכנזים שלא שתו לבם להקפיד על טוהר הנוסח. והדברים פשוטים למי שאינו חפץ במעקשים.

ומה שהביא מסידור דרךהחיים שעם הגהות רעק״א, המעיין יראה שרעק״א העיר והגיה רק בחלק ההלכה של דרה״ח ולא נטפל כלל לדקדוקי הניקוד ונוכח התפלה. וחסד עשה לנו ה׳ וגלגל בהשגחתו שבשנה זו יודפס סידור עם פירוש מלוקט מפירש״י (ונקרא תפילת רש״י״) ועליו הסכמות מהגאב״ד הגרי״י ווייס, מהגר״ג קארעליץ ומהאדמו״ר מנאדווארנא שליט״א. והנה שנים הראשונים כבר באו בכתובים שצ״ל הגשם בסגול, והאדמו״ר מנאדווארנא נהוג גם הוא מאבותיו לומר כן (ועתה גם נתן דברו בכתב), וראה זה פלא, שבסידור הנ״ל נדפס הגשם בקמץ! ונשאלה שאלה מאת הגרי״ר ווייס ״היתכן?!״ וישב אמריו שהוא נתן הסכמתו רק על הפירוש ולא על דקדוקי הנוסח וכ״כ האדמו״ר מנאדווארנא שהסכמתו ניתנה לפירוש ולא לנוסח. (ואמנם גם המו״ל עצמו הוא מאימרי בסגול, ולא שת לבו לזאת וקיבל על עצמו בל״נ לתקן במהדורות הבאות).

הרי לנו מופת חותך שהמסכימים אינם אחראים לכל אשר יעשה המדפיס הבא אחריהם, וה״ה לאשר נעשה בעבר בספר ״יד כל בו״ ובסידור דרה״ח שעם הגהות רעק״א.

ומאידך, סדורו של הר״ר שבתי סופר מפרשמישלא שנדפס בהסכמתם של הב״ח והמהרש״א (והובא כבר ב״ברכת החיים״), הרי אחר גמר הדפסתו נמנו חכמי ועד ד׳ ארצות (בשנת שע״ח), ובהם המהרש״א, הב״ח, התבו״ש ושאר ראשי הגולה, וכתבו: בראותינו שהסדור שהדפים הר״ר שבתו הנ״ל הוא מוגה מאד, בפרט בנקודו׳ ובדגש וברפי, ע״כ גוזרי׳ אנחנו שבכל קהל וקהל מחוייבים לקנות עכ״פ סדור אחר מאות׳ הסדורים הנ״ל, שיתפלל הש״ץ מתוכו וגם שאר כל הקהל יגיהו מתוכו את סידוריהם״, עכ״ל. ובחסדי ה׳ הותיר לנו שריד את הסידור הנ״ל בכת״י המחבר, וגם בו מנוקד הגשם בסגול כשאר נוסחי קדמאי.

והנה בעל הקונטרס-אחרון מבטיח ששוב לא יענה אמריו בנדו״ד, ומי יתן וייאמנו דבריו, אך באם ואולי יתקוף עליו יצרו ויחפוץ בהמשך הפולמוס, הנני קורא אליו את הקריאה ששלחתי אליו ע״י שלוחים קודם שפרסם את קונטרסו האחרון, ובקשתיו להיוועד יחדיו ואשתדל להשיב על השגותיו, ואז הייתי נמנע מקונטרסי׳ הנוכחי והיה נגמר השלום, אך הוא העדיף לצאת בקונטרס נוסף וידי חובת השלום יצא בתפלה בראש ובסוף, אחת בפה ואחת בלב, ואף הפעם אבקשנו להודיע לי השגותיו (שהרי בדרך הפלפול ניתן להשיג על כל דבר אמת) ואם טעיתי אחזור בי בפרהסיא, ואם יודה בטעותו ימשוך ידו מלצאת בריש גלי נגד תקנת הגשם בסגול הנשענת על גאונים וצדיקים.

ולמר ישראל נחמן אנשין שפנה אלינו במכתב גלוי, הנני משיב:

במ״ש בקונטרס ״מכלכל חיים בחסד״ לא פגעתי בכבוד ר״ד לידא ובכבוד ספריו שחיבר הוא עצמו. משא״כ הספר יד־כל־בו לא הוא חיברו, אלא בנו שם בו מחיבורי אביו, מחיבוריו שלו עצמו ומחיבורי זולתו, ואין אנו חייבים בכבוד הספר אם האמת תורה דרכה שבכחש ובמרמה הדפיסו בו חיבור מחובר מנוצרי מפורסם, ואין אנו חייבים בכבודם של עושי עוולה אפילו אם הם אבות אבותיך.

ומה שכתבת ש״זה כל הצדקות שלכם״, אמת נכון הדבר, כי במה נחשבנו, וכל הצדקות שלנו הוא שאנו שומעים לגדולי הדורות בכל דבריהם, וגם במה שציוו לומר הגשם בסגול ולא בקמץ, ואין לנו שיור רק אמונת חכמים וצדיקים.

ומה שכתבת שאלו ואלו דא״ח - בוודאי לא קראת את קונטרס ״ברכות החיים״ שהניא מגאונים וצדיקים שהאומר בקמץ יש לבדוק אחריו (ובכך עדיין אין שום קביעת פסול, והבדיקה הוא האם האמירה בקמץ היא משום שסבירא לי׳ כמדקדקי ברלין, או דילמא אינו יודע ששיבוש בפיו וסבור שמנהג אבותיו בידיו), ולא מצינו אף אחד שיקבע שיש לבדוק אחרי האומרים בסגול.

והקונטרס ״ברכות החיים״ שליחותייהו דרבנן קמאי ובתראי קעביד להודיע לרבים שמנהג טעות בידם, וגדולים וטובים (כגון הגרש״ד מונק זצ״ל והגר״י מערצבאך זצ״ל) שינו לומר בסגול ולא נאחזו בטענת מנהג אבותינו בידינו (ואדרבה הגר״י מערצבאך זצ״ל אמר שחזרה זו הוי תיקון לאבותיו), וכן הגרש״ז אויערבאך שליט״א שינה לומר בסגול ונימוקו עמו ״כי הדקדוק היותר גדול וחשוב הוא לשמוע דברי חכמים״.

ועוד אסף איש טהור בקונטרס ״ברכות החיים״ דעתם של רבני דורנו שאין בנדו״ד שום צד איסור בחזרה למנהג הקדום ואין תוקף לטענת מנהג אבותינו בידינו, ״וכל המשנה ידו על התחתונה״ קאי על המתפללים בקמץ.

ואם בכל זאת מתעקש מאן דהוא שלא לחזור למנהג אבותינו, וחפץ להחזיק בנוסח ״אותו רשע ואפיקורס מסאטנוב״ (כלשונו של הגרי״א חבר זצ״ל), יהי לו אשר לו. אך מדוע תניאון את לב בני ישראל מלשוב למנהג הקדום? הרי רק בשפתותיכם תאמרו כי אלו ואלו דא״ח, ובפועל אתם משדלים אנשים להחזיק בטעות, וכפי שמעידים שני הקונטרסים של מר מרזל, וכן מודעתו שפרסם בראש חוצות ״לומר תיבת הגשם בקמ״ץ דייקא״ וב׳צוהר׳ משבח את פעלו (בדברי שקר) כאילו ״רבים אף חזרו בהם והחלו לומר הגשם׳ בג׳ קמוצה, כנהוג מימים ימימה״. וכל זאת תוך כדי זלזול והתעלמות מפסקי הצדיקים מדורות הקודמים שהקפידו לומר בסגול דווקא ומיחו בידי אומרי הקמץ, ונגד גאוני דורגו שהצטרפו לחזק תקנה זו, כמבואר באריכות בקונטרס ברכות החיים׳, ונמנו בקצרה בראש קונטרסי זה. ומה לך אצל בורות נשברים שנפל לתוכם שרץ שצריכים ״לטהרו״ בק״ן טעמים ותחבולות, נקוט בדברי רבותינו הקדמונים: ״אם לא תדעי לך להיכן תלכי לרעות צאנך כו׳ צאי לך בעקבי הצאן, הסתכלי בפסיעות דרך שהלכו הצאן כו׳ התבוננו בדרכי אבותיך הראשונים שקבלו תורתי ושמרו משמרתי ומצותי ולכי בדרכיהם כו׳״ (רש״י שה״ש א, ח).

ותן אל לבך דברי הגאון האלקי ר״י אירגאס זצ״ל בשו״ת דברי יוסף (הובאו ב׳קונטרס אחרון׳ של ש״ש מרזל, אך הוא שם חושך לאור ואור לחושך, ובמקום לקבל את הדברים כפשטם במעלת נוסח המקובלים ונוסח גדולי הפוסקים המפורסמים, הפכם על פיהם ונתן יתרון לבעל הלשון מברלין שהוא המלעיג על דברי חכמים שנגדם יוצא הר״י אירגאס על נוסח הקדום המאושר ע״י המקובלים והפוסקים):

והכלל העולה כי כשהמנהג הוא בלתי יפה לפי סברת גדולי הפוסקים המפורסמים ראוי לנו לבטלו ולהנהיג המנהג היפה ולא להשען על משענת הקנה הרצוץ של האומרים שאין לשנות המנהג אף שאינו הגון ויפה... שהרי אפילו בדרכי העולם כל משכיל בוחר הצד היותר טוב ובטוח מכל נזק ומכשול כ״ש וק״ו בדרכי העבודה לבורא ית׳. עכ״ל.

ואחת שאלתי מאת קוראי הקונטרסים, אותה אבקש: אל תהיו נפתים אחר תחבולות ומליצות, ואם יבוא קונטרס מענה לקונטרס הנוכחי, ראו אם יש בו תשובה לדברי הגאונים והצדיקים שקבעו שהנוסח הקדמון הוא ״מוריד הגשם״ בסגול, וניקוד הקמץ הוא ״נוסח סטאנוב״. ואם ילך הקונטרס סחור סחור, ויתעסק בי במקום בעיקר הנ״ל (דהיינו שיתאמץ להוכיח שטעיתי בפרט טפל זה או אחר, או שכאילו פגעתי בכבודו של פב״פ[4] דעו כי אך תואנה הוא מבקש להשאר בגדר חובר חבר, ואין בדבריו שום ממש.