קובץ ׳הערות התמימים ואנ״ש׳ (נ.י.), סד (פ׳ חיי–שרה תשל״ז) עמ׳ ח

 

בלקו״ש חלק שמיני עמ׳ 285 נדפס מכתב כ״ק אד״ש ובו מסביר הטעם מדוע כסוי הראש שייך דוקא בנשים נשואות, ומסביר ע״פ ״פנימיות הטעם ע״פ נגלה״ היות וכסוי הראש באשה בא בעונש על חטא עה״ד שהכשילה את בעלה, ולכן אינו בבתולה.

וראיתי מענה מכ״ק אד״ש (מיום ח׳ שבט תש״ל) לא׳ מאנ״ש שהקשה דלפי״ז הדלקת נש״ק שבאה ג״כ כתוצאה מחטא עה״ד (מובא בשו״ע אדמו״ר סי׳ רסג ס״ה) תהי׳ שייכת גם כן רק לנשואות – כמנהג העולם, והשיב וזלה״ק: בגלילותינו – הדה״נ דנשים גם לפני הנישואין, וחידוש חב״ד – שבגיל רך ביותר״. – ונראית הכוונה בפשטות שהקושי׳ אינה על מנהג חב״ד בדוקא אלא על מנהג ״גלילותינו״, ולכאו׳ עדיין נשאר הצורך לבאר לפי פנימיות הטעם הנ״ל.

עוד כותב בלקו״ש שם: ״והעיקר, עדמש״כ בהקדמה לפיה״מ להרמב״ם – שבענינים המקובלים מדור דור מימות מרע״ה אא״פ להיות בזה מחלוקת ... והרי בהנ״ל ראו מנהג הבתולות מדור דור״. בענין זה צריך ביאור כל חילוקי המנהגים דנהרא נהרא ופשטי׳ – אפי׳ בענינים שעיקרם נהג בימי מרע״ה – ובפרט בנדו״ד שבמקומות רבים אף הבתולות מכסות ראשן (ראה אוצר הפוסקים על אתר), ואולי אפשר לחלק בין קולא לחומרא ולומר שבמקומות מסויימים החמירו על עצמם וכו׳ (וגם בזה עדיין לא די כו׳), אף מה שקשה לי ביותר הוא עפ״י מ״ש בשו״ת שארית יהודה (שער המילואים ח״ב סי׳ מג): ״וכמה פעמים נו״נ בזה רבינו הגאון אחמו״ר [אדמוה״ז] ז״ל ... וכמדומה שדקדק מכאן שבימיהם גם הבתולות לא הי׳ הולכות פרועי ראש״ (ועיי״ש שהביא סמך מהמקרא).

הרי לן לכאו׳ דבנדו״ד אי״ז מנהג הבתולות מדור דור וגם שלא קשיא לי׳ כלל משינוי מנהג שראו בדורות הקדומים. וצ״ע בלקו״ש וביאור בדברי הרמב״ם בהקדמתו הנ״ל.

הרב יהושע מונדשיין
כפר חב״ד

* * *

 

אהלי שם, ט (אב תשנ״ג), עמ׳ שה–שו

 

 

הרב יהושע מונדשיין
חבר מכון ״אהלי שם״ ליובאוויטש

 

א] מתי מתחילה חובת כיסוי הראש באשה

מנהג פשוט בקרב קהילות החסידים השונות וכן אצל יוצאי הונגריה שהמה זהירים טפי בהקפדה על שיער האשה, שהנשים מכסות את ראשן רק למחרת ליל החתונה, ולא מיד אחר החופה. וכך היה המנהג הפשוט הרווח בקרב אנ״ש. וזכורני שבשנת תשכ״ט שאלתי את הגר״ר יונגרייז גאב״ד העדה החרדית בירות״ו לטעמו של דבר, וגם אצלו היה הדבר פשוט שכך נוהגין.

אלא ששמעתי כי בזמן האחרון החלו קצת מאנ״ש ״להדר״ שכבר בעומדת תחת החופה תחבוש הכלה פאה נכרית, וכנראה שטעמם מחמת שאחר החופה הופכת הכלה לאשת איש, וא״כ מיד צריכים לחול עליה כל חיובים, ואכן טעמא בעי מדוע לדחות את כיסוי הראש עד ליום המחרת.

וראשית דבר אודיע שלא רק אנ״ש נהגו כנ״ל, אלא גם בבית הרב, וזאת ע״פ האמור בס׳ מאמרי אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע (קונטרסים ח״א עמ׳ 50, בראש ד״ה כל הנהנה שנאמר למחרת חתונתו של כ״ק אדמו״ר שליט״א): ״בסעודת שלייער וארמעס״. ושמעתי מהרה״ח ר׳ רפאל הכהן ע״ה כי סעודה זו היתה נערכת בבוקר שלאחר ליל החופה, כשהכלה היתה מופיעה לראשונה חבושה פאה נכרית (שלייער הוא המטפחת לכיסוי הראש). אלא שבסה״מ שם נאמר שסעודה זו היתה ב״ליל ד׳ ט״ו כסלו״ - היינו כיממה אחר החופה (ראה ס׳ ימי מלך ח״א עמ׳ עמ׳ 292).

והטעם שאין הכלה מכסה ראשה מיד אחר החופה, י״ל שכיסוי הראש אינו דין באשת איש אלא בבעולה דוקא. והנמק״מ אינה רק לגבי כיסוי הראש בשעת החופה ולאחריה. אלא גם דמהאי טעמא אלמנה מכסה ראשה אע״פ שאינה אשת איש, ומאידך גיסא מי שנבעלה קודם שנישאה אפשר שתצטרך לכסות ראשה וכמ״ש בהגהות דגו״מ בשו״ע אהע״ז סי׳ כ״א ס״ב (וראה בס׳ שלחן העזר סי׳ ט׳ סק״ג).

אשר ע״כ נראה לקיים המנהג הישן שבשעת החופה והחתונה לא תכסה הכלה ראשה, אא״כ יראו הרבנים לחדש הלכה לצורך שעה וכד׳.

 

ב] כיסוי הראש בבתולות

בלקו״ש (ח, עמ׳ 285) ובאג״ק (יא, עמ׳ ר) נדפס מכתב כ״ק אדמו״ר שליט״א בביאור החילוק בין בתולה לנשואה לענין שכיסוי הראש נוהג בנשואה דוקא, ובין השאר נאמר שם ״שבעניינים המקובלים מדור דור מימות מרע״ה א״א להיות בזה מחלוקת כו׳ והרי בהנ״ל ראו מנהג הבתולות מדור דור וכו׳״.

וצ״ע ממ״ש בשו״ת שארית יהודה (שער המילואים ח״ב סי׳ מ״ג): וכמדומה שדקדק [אדמו״ר הזקן] מכאן שבימיהם גם הבתולות לא הי׳ הולכות פרועי הראש.

ועוד איתא בלקו״ש שם כי כיסוי הראש באשה בא כעונש על חטא עץ הדעת, ושאלתי פעם מכ״ק אד״ש שהרי גם הדלקת נר ש״ק ניתנה לנשים לתקן את אשר קלקלו בחטא עה״ד (ראה שו״ע אדמו״ר רסג, ה), ועפ״ז מדוע נוהגים אנ״ש שגם נערות וילדות תדלקנה נש״ק. ובמכתבו מיום ח׳ שבט תש״ל השיבני כ״ק אדמו״ר שליט״א בזה״ל:

בגלילותינו – הדה״נ דנשים גם לפני הנישואין, וחידוש חב״ד – שבגיל רך ביותר. עכלה״ק.

ונראית כוונתו, שהקושיא אינה על מנהג חב״ד אלא על מנהג ״גלילותינו״, שכן חב״ד לא חידשה אלא רק שגם ילדות בגיל רך ביותר תדלקנה.

* * *

 

קובץ ׳הערות וביאורים׳ גל׳ תשיא, עמ׳ 18–21

 

בענין כסוי ראש לכלה

הרב ישכר דוד קלויזנר
נחלת הר חב״ד

נדהמתי לראות ב״אהלי שם״ חלק ט (ע׳ שה) מה שכתב ידידי הרב יהושע מונדשיין שליט״א בזה״ל: ״מנהג פשוט בקרב קהילות החסירים השונות וכן אצל יוצאי הונגריה. שהמה זהירים טפי בהקפדה על שיער האשה. שהנשים מכסות את ראשן רק למחרת ליל החתונה, ולא מיד אחר החופה. וכך היה המנהג הפשוט הרווח בקרב אנ״ש . . אלא ששמעתי כי בזמן האחרון החלו קצת מאנ״ש ״להדר״ שכבר בעומדת תחת החופה תחבוש הכלה פאה נכרית, וכנראה שטעמם מחמת שאחר החופה הופכת הכלה לאשת איש, וא״כ מיד צריכים לחול עליה כל החיובים. ואכן טעמא בעי מדוע לדחות את כיסוי הראש עד ליום המחרת .. והטעם שאין הכלה מכסה ראשה מיד אחר החופה, י״ל שכיסוי הראש אינו דין באשת איש אלא בבעולה דוקא .. אשר ע״כ נראה לקיים המנהג הישן שבשעת החופה והחתונה לא תכסה הכלה ראשה, אא״כ יראו הרבנים לחדש הלכה לצורך שעה וכדו״׳ עכ״ל.

והנה מניח ללא כל בסיס ש״המנהג פשוט בקרב קהילות החסידים וכן אצל יוצאי הונגריה שהנשים מכסות את ראשן רק למחרת ליל החתונה, ולא מיד אחר החופה״, ושואל ע״ז ״שאלת תם״, ש״אכן טעמא בעי מדוע לדחות את כיסוי הראש עד ליום המחרת״? לאחר ״שאחר החופה הופכת הכלה לאשת איש״, - בו בזמן שהאמת הוא, שההיפך ממש הוא הנכון, שהמנהג הפשוט בקרב קהילות החסידים השונות ובפרט אצל יוצאי הונגריה שמקפידים מאד שהנשים מכסות את ראשן מיד אחר החופה (לאחר צאתה מחדר יחוד), ו״המנהג הישן״ שמנסה ידידי לקיים אינו נכון, והרבנים אינם צריכים כאן ל״חדש״ שום הלכה לצורך שעה וכד׳, - וכמו שפסקו במפורש המד״א דכפר חב״ד, הגה״ח מו״ה מרדכי שמואל אשכנזי שליט״א, והמד״א דנחלת הר חב״ד הגה״ח מו״ה יצחק יהודה ירוסלבסקי שליט״א, באופן החלטי: שמיד אחר החופה (לאחר יחוד) חייבת הכלה לכסות את ראשה בפאה נכרית וכדו׳, כיון שאחר החופה (והיחוד) הופכת לאשת איש, ואסור לדחות את כיסוי הראש עד ליום המחרת, - ואינו נכון כלל מ״ש ש״בזמן האחרון החלו קצת מאנ״ש ״להדר״ בזה וכו׳, כי לא מדובר כאן מ״הידור״ כלל כנ״ל.

ומקור פס״ד הנ״ל הוא מ״ש הבאר היטב בשו״ע אה״ע סי׳ כא סק״ה מ״תשובת חות יאיר סי׳ קצו, שפסקו ראף בתולה שנתקדשה יש לילך בכיסוי ראש, וכן פסק בתשובות יצחק הלוי אחיו של הטו״ז סי׳ ט ע״ש״. עכ״ל.

ובחות יאיר הנ״ל כתב, דאפילו את״ל דארוסות בזמן הש״ס הלכו פרועות ראש [וכדמשמע ברפ״ב דכתרבות דיצאה וראש פרוע אף שהיתה מקודשת מכבר], היינו משום שבימיהם היו האירוסין זמן רב לפני הנשואין, ויש כמה חילוקי דינים ביניהם כמ״ש בשו״ע סי׳ נד, לכן, כל כמה שלא נישאת, אפשר שגם במלבושיה היתה כמנהג הבתולות, והכי משמע בש״ס. משא״כ בימינו שאין בין קידושין ונישואין כלום, כל שנתקדשה ראוי שתתנהג כמנהג נשים ולהכסות בצעיף, ואפילו תרצה להתכסות ברדיד כמנהג הבתולות, הוא נגד דת יהודית כבשו״ע סי׳ קטו. ע״ש.

ובס׳ מים רבים (סי׳ ל) כתב דאין להתיר ארוסות בגילוי ראש, דסוף סוף זיקת איש עליה ואין לה עוד צורך למצוא חן בעיני אחרים והרי היא ערוה לכו״ע וכו׳, ומעיד אני שבעיר ליוורנו נהגו מעולם לכסות ראשן הארוסות כנשואות אפילו הן קטנות בשנים וכן ראוי להורות ולעשות. עכ״ל.

ועי׳ בשו״ת רעק״א תנינא (סי׳ עט) שכתב, דאין לסמוך בזה על השבות יעקב [ח״א סי׳ קג] להתיר [בפריעת ראש כל שלא נבעלה אף שנתקדשה], כי רבו החולקים עליו החו״י והר״י הלוי, וראיות השבו״י נזהרו מהם הגאונים הנ״ל בתשובותיהם ואף דלפי חילוקו של החו״י בין זמן הש״ס לזמנינו משמע דעכ״פ מעיקר הדין אין איסור בכך, אבל לפי חילוקו של מהר״י הלוי מדינא אסור וכו׳, ואחרי שהגאונים הנ״ל אוסרים והוא נוגע לדאורייתא, וגם שבתשו׳ מהר״י הלוי כתב שהר״ד שארי לומדים ציווי שלא תלך בגילוי ראש ואף דלא נישאת אלא זמן רב אח״כ, א״כ בודאי אם לא הי׳ מעיקר הדין הי׳ ראוי לדין מטעם המסתבר שהחו״י, וכ״ש שנוגע לעיקר הדין דמדינה אסורה. עיי״ש.

ובאפי זוטרי (סקי״א) כתב דכבר נהגו בכל תפוצות ישראל שאם נתקדשה קודם הנישואין איזה זמן רב מאיזה סיבה (שלא כמנהגינו שהקידושין והנישואין הם בזמן אחד), שתיכף מכסות ראשן כאשת איש. ופוק חזי מה עמא דבר. ע״ש. ועייג״כ בערך שי׳ (אה״ע סי׳ כא ס״ב).

ובס׳ חזון ישעיה על הלכות נישואין כתב (ח״ד סי׳ י) וז״ל: ״ויש ליזהר תיכף אחר החופה לכסות ראש הכלה ולדקדק שלא יהיה נראה מחוץ השבכה שום שער״ עכ״ל. ועי׳ משנה ברורה סי׳ עה סקי״א.

ובשו״ת יחוה דעת חלק ה (סי׳ סב) העלה למעשה שלמנהג האשכנזים שהחתן והכלה מתייחדים מיד לאחר השבע ברכות שתחת לחופה. פשוט שעל הכלה לכסות ראשה כדין מיד בצאתה מחדר היחוד. אבל הספרדים ובני עדות המזרח לא נהגו להתייחד אלא לאחר גמר הסעודה כשהולכים לביתם וכו׳. ועי׳ גם שו״ת יביע אומר חלק אה״ע סי׳ ח.

* * *

 

קובץ ׳הערות וביאורים׳ גל׳ תשיב, עמ׳ 19–21

 

בענין כיסוי הראש לכלה (גליון)

יהושע מונדשיין
בעיה״ק ירושלים ת״ו

בגל׳ תשיא (עמ׳ 18), מעמידני ידידי הריד״ק שי׳ על טעותי החמורה, שכתבתי כי גם אצל יוצאי הונגריא וכד׳ מכסות הנשים את ראשן רק למחרת החתונה, ואסף כעמיר גורנה חבר פוסקים שלדעתם צריכה הכלה לכסות ראשה מיד אחר החופה.

ואני בער ולא אבין: א] כיצד זה ניתן להקיש ממנהג הונגריא על מנהג אנ״ש דחב״ד, ב] מדוע אע״פ שראה לנכון להאריך בציטוט מדבריי - השמיט את האמור בהם בענין מנהג בית הרב דלא כמנהג הונגריא.

ומחמת דברים שנתחדשו לי מאז, אאריך בזה עתה יותר. שאלתי את הרה״ח ר׳ רפאל הכהן שי׳ כיצד נהגו אנ״ש בענין תחילת כיסוי ראש הכלה, והשיבני שהכלה היתה מכסה ראשה רק למחרת החתונה. תוך כדי דיבור פתח את ס׳ מאמרי אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע (קונטרסים ח״א עמ׳ 50), והראה לי את האמור בראש ד״ה כל הנהנה (שנאמר למחרת חתונתו של כ״ק רבינו): ״בסעודת שלייער ווארמעס״. והסביר לי שסעודה זו היתה נערכת בבוקר (או בצהרי היום שלאחר ליל החופה, כשהכלה היתה מופיעה לראשונה חבושה פאה נכרית (״שלייער״ הוא המטפחת לכיסוי הראש). אלא שבס׳ המאמרים שם נאמר שסעודה זו היתה ב״ליל ד׳ ט״ו כסלו״ – היינו כיממה אחר החופה (ראה ס׳ ימי מלך - ח״א עמ׳ 292).

וכן נתפרסמו פעם דברים שסיפר הרה״ח ריל״ג שי׳ בהתוועדות י״ד כסלו, ונאמר שם בשם (אמו?) הרבנית מנוחה רחל ע״ה, שמנהג בית הרב הוא לכסות הראש למחרת ליל החתונה.

גם הרה״ג הרה״ח ר׳ זלמן שמעון דווארקין ע״ה אמר, שכיסוי הראש נוהג רק למחרת ליל החתונה (שמעתי מהרה״ג הרה״ח רש״ב חייקין שליט״א).

אך הדברים הללו אינם מוחלטים עדיין; ב״תשורה״ שנדפסה לרגל נישואי הרה״ח ראי״ה שטערנבערג שי׳ (כ״ב אדר תשנ״ג) נדפסו ״מנהגי חתונה בבית הרב״, שבני המשפחה שי׳ שמעו מהרבנית חי׳ מוסיא ע״ה. ושם מפורש שהכלה לא חבשה לראשה מאומה קודם ה״באדעקעניש״ (ודלא כ״מנהג״ לחבוש הפאה קודם החופה, מנהג שנצמח מהנוהג שלא להמתין עם חבישת פאה עד למחרת), אך בדבר תחילת חבישת ה״שייטל״ לא נאמר שם מאומה.

אבל בע״פ מוסרים בני המשפחה שיחיו, שהרבנית ע״ה סיפרה שבשעת החתונה (אך לא קודם החופה, כנ״ל) חבשה שייטל לראשה.

כמובן שזהו יסוד חזק לאלו מאנ״ש שרוצים שכיסוי הראש יהיה מיד אחר החופה. אך עכ״ז נראה שאין להסיק מכך ששאר השמועות הן בדותא בעלמא, שהרי אפשר שנהגו כך באותה שעה כדי שלא לפרוץ את גדרי מנהג המקום בווארשא.

ואע״פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר: שאלתי אצל חסידי פולין אנשי ווארשא אם ידוע להם המנהג של ״שלייער ווארמעס״, והשיבו בשלילה. ולכן יתכן שזה מנהג שנהגו ברוסיא, ואדמו״ר מוהריי״צ שמר עליו גם בווארשא, אע״פ שלכאורה בטל הטעם באותה שעה. ויש לברר אצל עוד יוצאי ווארשא ויוצאי רוסיא מאנ״ש, למי מהם ידוע המנהג דסעודה זו ופישרו.

ומה שאסף הריד״ק שי׳ את דברי הסוברים שיש לכסות הראש מיד אחר החופה, חבל שלא טרח להביא בשלימותם גם את דברי הפוסקים דלא סבירא להו הכי, כגון דברי שו״ת שבות יעקב (ח״א סי׳ קג) ״דכל שלא נבעלה מותרת בפריעת ראש ככל הבתולות, ופוק חזי עמא דבר״. עכ״ל. וראה בס׳ שלחן-העזר סי׳ ט אות י ס״ק ג וס״ק ו.

וכפי שהבהרתי ב׳אהלי-שם׳ (שעליו סובבים דברי הריד״ק), שלא באתי לקבוע הלכה, אלא רק לברר את המנהג שהיה מקובל בבית הרב ואצל אנ״ש. גם בזמנו, במקומו ובמעמדו של הרה״ג הרה״ח רש״ז גארעליק ע״ה הרב הישיש דכפר-חב״ד, נהגו שהכלה מכסה את ראשה רק למחרת, אלא שחדשים מקרוב באו להנהיג באופן שונה, ולא באתי להתערב בסמכותם, וכמבואר לעיל שיש להם על מה שיסמוכו.

* * *

 

קובץ ׳הערות וביאורים׳ גל׳ תשיג, עמ׳ 23–26

 

בענין כיסוי הראש לכלה

הרב ישכר דוד קלויזנר
נחלת הר חב״ד

בגליון תשי״ב (ע׳ 20) כתב ידידי הרב יהושע מונדשיין שליט״א לחזק את הפס״ד של מד״א דנחלת הר חב״ד וכפר חב״ד, שהבאתי בגליון תשי״א (ע׳ 19); שמיד אחר החופה והיחוד חייבת הכלה לכסות את ראשה בפאה נכרית וכדומה, כיון שאחר החופה וכו׳ הופכת לאשת איש, ואסור לדחות את כיסוי הראש ליום המחרת. - והוא עפ״י החות יאיר (סי׳ קצו) ותשו׳ ר״י הלוי (אחיו של הט״ז) (סי׳ ט) [מובא בבאר היטב (שו״ע אה״מ סי׳ כ״א סק״ה)], מים רבים (סי׳ ל), תשו׳ רעק״א חנינא (סי׳ עט) [שדוחים על הסף מ״ש בתשו׳ שבות יעקב (סי׳ ק״ג)], אפי זוטרי (סקי״א), חזון ישעי׳ (ח״ד סי׳ י׳), יחוה דעת (ח״ה סי׳ סב), יביע אומר (אה״ע סי׳ ח) ועוד, -

וז״ל: ״ב״תשורה״ שנדפסה לרגל נישואי הרה״ח ראי״ה שטרנברג שי׳ (כ״ב אדר תשנ״ג) נדפסו ״מנהגי חתונה בבית הרב״, שבני המשפחה שי׳ שמעו מהרבנית חיה מוסיא ע״ה. ושם מפורש שהכלה לא חבשה לראשה מאומה קודם ה״באדעקעניש״. בע״פ מוסרים בני המשפחה שיחיו שהרבנית סיפרה שבשעת החתונה (אך לא קודם החופה, כנ״ל) חבשה שייטל לראשה. - כמובן שזהו יסוד חזק לאלו מאנ״ש שרוצים שכיסוי הראש יהי׳ מיד אחר החופה״ עכ״ל הרב מונדשיין.

ברם מ״ש ״שזהו יסוד חזק לאלו מאנ״ש שרוצים״ וכו׳, אינו מובן כלל שזה יהי׳ תלוי ״ברצונם״, שהרי אם זה מנהג בית הרב וכך הוא ההלכה למעשה כנ״ל, הרי שחייבים לעשות כך, ואל״כ הרי זה עוברת על דת יהודית כמובן.

והנה מ״ש הרב מונדשיין שם (ע׳ 21): ״ומה שמוסיף .. את דברי הסוברים שיש לכסות הראש מיד אחר החופה״, חבל שלא טרח להביא בשלימותם גם דברי הפוסקים דלא ס״ל הכי, כגון דברי שו״ת שבות יעקב (ח״א סי׳ ק״ג).. וראה בס׳ שלחן העזר סי׳ ט׳ וכו׳״. עכ״ל.

מלשונו משתמע שכמו שיש הרבה פוסקים שאוסרים להיות לאחר החופה בלי כיסוי הראש, כך ישנם פוסקים שס״ל להיפך שמותר, ושאני לא טרחתי להביאם. אבל מה אעשה שאין הדבר כך, וכמו שהוא בעצמו הביא רק פוסק א׳ בלבד שמתיר (השבות יעקב), כך אמנם פני הדברים, שכל הפוסקים שאחריו (החו״י והר״י הלוי) סתרו כל דבריו, וכמ״ש רעק״א, דאין לסמוך על השבו״י להתיר ״כי רבו החולקים עליו. . ולפי חילוקו של מהר״י הלוי מדינא אסור, ואחרי שהגאונים הנ״ל אוסרים נוגע לדאורייתא..״ ובאמת אין עוד פוסקים שיעמדו לצדו של השבו״י (כמו שניסח הרב מונדשיין, לרמז), א״כ ברור ופשוט הדבר, שא״א לבוא ולטעון עכשיו שאני ס״ל כהשבו״י להתיר, לאחר שההלכה היא כבתראי שאוסרים, כמו שא״א לפסוק לעצמו כב״ש לאחר שההלכה נפסקה כב״ה, וכמו שא״א להתיר בשר עוף בחלב כריה״ג שבמקומו התירו כך [״פוק חזי עמא דבר״] לאחר שנפסק לאיסור. [אגב, את השבו״י כן הבאתי שם, ע״ש בע׳ 20] - ובפרט בנדו״ד, שהרבנית נ״ע העידה בעצמה שכסתה את ראשה בפאה בסעודת החתונה כנ״ל, שתואם עם כל הפוסקים הנ״ל, א״כ תמה תמה אקרא, איך העלה הרב מנודשיין בדעתו ״לקיים המנהג הישן שבשעת החתונה לא תכסה הכלה ראשה״ [אהלי שם ח״ט ע׳ ש״ה] שלפי האמת שאין זה מנהג כלל עפ״י תורה כנ״ל.

והנה מה שהביא שמועות מהרה״ח ר׳ רפאל הכהן ע״ה, ובשם ר׳ זלמן שמעון דבורקין ע״ה, ודברים שנתפרסמו בשם רי״ל גרונר שי׳ שמנהג בית הרב הוא לכסות הראש למחרת ליל החתונה, - מובן ופשוט ששמועות אלו אין להם ערך מול עדותה של הרבנית נ״ע בעצמה, ומול ההלכה בדברי הפסוקים הנ״ל. וכמו שהרב מונדשיין בעצמו הרגיש בזה, וכתב (בע׳ 20): ״אך עכ״ז נראה שאין להסיק מכך ששאר השמועות [שלא כיסו הראש בסעודת הכלולות] הן בדותא בעלמא, שהרי אפשר שנהגו כך [הרבנית נ״ע] באותה שעה כדי שלא לפרוץ מנהג המקום בווארשא״. עכ״ל (מלבד החצ״ר). הרי שהוא בעצמו נותן מקום נכבד לומר ששמועות אלו הן בדותא בעלמא. ומה שטוען ״שאפשר שנהגו כך באותה שעה כדי שלא לפרוץ מנהג המקום בווארשא״, אינו מתקבל על הדעת כלל וכלל, שאם באמת היה מנהג בית הרב שלא לכסות את הראש בסעודות החתונה בודאי שלא היו מתחשבים במנהג המקום, וכמו שהוא בעצמו כותב אח״כ לענין אחר (בע׳ 21): ״שאלתי אצל חסידי פולין אנשי ווארשא אם ידוע להם המנהג של ״שלייער ווארמעס״, והשיבו בשלילה, ולכן יתכן שזה מנהג שנהגו ברוסיא, ואדמו״ר מוהריי״צ שמר עליו גם בווארשא״ עכ״ל - א״כ הוכחה מכאן שמנהג בית הרב שפיר לכסות הראש בליל החתונה, שאל״כ בודאי שהיה שומר עליו גם בווארשא, אלא בפשטות ששמועות אלו הן בדותא בעלמא בלבד.

[והנה אפילו שהיה אמת בשמועות שבבית הרב לא כיסו הראש בחתונה, י״ל דשאני בית הרב שהקפידו לא לעשות יחוד לפני הסעודה, כפי שסיפר הרב יעקב לאנדא ע״ה, אב״ד בני ברק. א״כ לפני יחוד לא צריכים מדינא לכסות כמ״ש בשו״ת יחוה דעת חלק ה (סי׳ סב), אבל אנן שעושים יחוד לפני הסעודה של החתונה, בודאי שחייבים לכסות את הראש כנ״ל.

וכמו שאין אנחנו עושים כבית הרב: ״שהכלה ביום חתונה אינה לובשת שמלה לבנה (אלא צבע אחר), וע״ז אמרה הרבנית הצדקנית נ״ע בשם אבי׳ כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע :״דער פאטער האט געזאגט אז א ווייסע קלייד אין מנהג הגוי״. עכ״ל מתוך ״מנהגי חתונה בבית הרב״ בתשורה משמחת הנישואין של משפ׳ בנשימול, ד׳ אלול תשנ״ו - א״כ כש״כ וק״ו בענין כיסוי הראש בסעודת החתונה שאין להידמות למנהג בית הרב כנ״ל, שאצלם לא הי׳ יחוד לפני הסעודה . - ואדרבה צ״ע למה אנו לובשים שמלות לבנות, בזמן שזה מנהג גוים.]

ומ״ש: ״ואני בער ולא אבין: א] כיצד זה ניתן להקיש ממנהג הונגריא על מנהג אנ״ש דחב״ד, ב] מדוע - אע״פ שראה לנכון להאריך בציטוט מדבריי השמיט את האמור בהם בענין מנהג בית הרב דלא כמנהג הונגריא״. עכ״ל.

הנה מה שמנסה לומר שהמנהג לכסות הראש בחתונה הוא רק מנהג הונגריא בלבד, בעצמו יודע שאין זה אמת, שהרי באהלי שם כתב: ש״מנהג פשוט בקרב קהילות החסידים השונות וכן אצל יוצאי הונגריה״ וכו׳, וכאן גם כותב שמנהג ווארשא הוא לכסות את הראש בחתונה (ועד כדי כך שאדמו״ר שינה את מנהגו בזה...), האם ווארשא היא בירת הונגריה, אלא שפשוט הדבר שכן נוהגים כל העולם החרדי, חסידים ולא חסידים (מלבד מזרחי כנראה).

וגם מנהג העולם לכסות הראש בחתונה אינו נוגד - גם לדעתו - ״את מנהג אנ״ש דחב״ד״, שהרי המנהג האמיתי דחב״ד הוא, מה שהעידה הרבנית נ״ע שחבשה פאה בסעודת החתונה. ו״כמובן שזהו יסוד חזק לאלו מאנ״ש.. שכיסוי הראש יהי׳ מיד אחר החופה״ (לשון הרב מונדשיין), א״כ לפי האמת אין ניגוד כלל בין מנהג הונגריה למנהג חב״ד.

* * *

 

קובץ ׳הערות וביאורים׳ גל׳ תתכב עמ׳ 45–48

 

כיסוי ראש הכלה

הרב אברהם אלטיין
שליח כ״ק אדמו״ר ווינאפעג, קנדה

בקובץ אהלי שם חלק ט׳ ע׳ ש״ה, כותב הרב יהושע מונדשיין שי׳ דכלה שנישאה אינה חייבת לכסות ראשה מיד אחר החופה, רק למחרת ליל החתונה. והוא תומך יסודותיו בזה אשר:

1) כן נהגו קהילות שונות וכן אצל יוצאי הונגריה

2) מחדש שכן ״נהגו בבית הרב״ וראייתו לזה הוה מזה שכתוב בספר המאמרים לכ״ק אדמו״ר הריי״צ קונטרסים ח״א ע׳ 50 שהמאמר ד״ה כל הנהנה שנאמר למחרת חתונתו של כ״ק אדמו״ר, נאמר ״בסעודת שלייער וארמעס״. וכותב בזה״ל: ״ושמעתי מהרה״ח ר׳ רפאל כהן כי סעודה זו היתה נערכת בבוקר שלאחר ליל החופה, כשהכלה היתה מופיעה לראשונה חבושה פאה נכרית (שלייער הוא המטפחת לכיסוי הראש). אלא שבסה״מ נאמר שסעודה זו היתה בליל ד׳ ט״ו כסלו, היינו כיממה אחר החופה״.

את היסוד ההלכתי מבאר הוא בזה שמחדש ״שכיסוי הראש אינו דין באשת איש אלא בבעולה דוקא״. והוא מסתמך בהדין ד״אלמנה מכסה ראשה אע״פ שאינה אשת איש, ומאידך גיסא, מי שנבעלה קודם שנישאה אפשר שתצטרך לכסות ראשה, וכמ״ש בהגהות דגול מרבבה אהע״ז סי׳ כ״א ס״ב״.

בהיות שנראה ברור כי כל דבריו הם טעות דמוכח, והם נגד הדין, ורבים מסתמכים על מ״ש עד כי נעשה כהיתר גמור שהכלות ילכו דוקא פרועות ראש אחרי חופתן בסעודת החתונה. על כן יש לברר הדין הנכון כדלהלן:

דין ברור הוא שכל אשה נשואה (גם היא עדיין בתולה) חייבת לכסות ראשה. אין שום פוסק שחולק ע״ז. מה שהדגול מרבבה מחדש הוא רק שגם אשה שלא נישאה, גם היא חייבת לכסות ראשה, אם נבעלה. והדבר מרפסן איגרי, שמביא הר״י מונדשיין את הדגול מרבבה כראי׳ לדבריו, בה בשעה שדוקא באותו הדגול מרבבה מפורש כותב היפך הבנת הר״י מונדשיין. וזה״ל: ״בתולה מן הנישואין אינה יוצאה וראשה פרוע״. וכותב שם שגם אם נתגרשה או נתאלמנה עדיין חייבת לכסות ראשה - אף שהיא עדיין בתולה, עאכו״כ שבעודה תחת בעלה, פשוט הדבר שכן הוא. ומביא הדגול מרבבה הוכחה מוכחת מהמפורש בירושלמי פ״ב דכתובות סוף הלכה א׳, דעל המשנה שם שאם העידו עדים על אשה שיצאה אל חופתה וראשה פרוע, דמזה ידעינן שהיתה בתולה וכתובתה מאתיים, פריך בירושלמי ״וחש לומר שמא בתולה מן הנישואין היא״ (כשבאה לגבות מן היתומים ניחוש שמא לכך יצאה וראשה פרוע לפי שהיא בתולה אלמנה מן הנישואין ואין לה כתובה אלא מנה - קרבן העדה). ומשני ״זאת בתולה אינה יוצאה וראשה פרוע - קרבן העדה. ובפני משה שם: ״זאת אומרת בתולה מן הנישואין. אסורה לצאת ראשה פרוע, שכבר נקרא עליה שם נשואה״.)

כפה״נ ששגיאה הנ״ל יצאה ממה שבטור אבה״ע סי׳ כ״א סעיף ב׳ כתוב ״לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש״, דגם פנויה חייבת לכסות ראשה, וע״ז כתוב בב״ח בשם המרדכי ובפרישה שם על הטור, וכן כתבו על השו״ע - החלקת מחוקק ס״ק ב׳ והבית שמואל ס״ק ה׳, ״וצריך לומר דבפנויה בעולה קאמר אבל הבתולות אינן באזהרה״ (-לשון הב״ח), ומוכיחים כן מהגמ׳ כתובות הנ״ל דאם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים, דמוכח דבתולה שהיא פנויה לא מכסה ראשה.

אבל, מזה שמחלקים כן בהדין דפנויה, ואילו בנשואה לא כותב שום פוסק לחלק כך, מזה יוצא ברור דבנשואה אין שום הפרש בין בתולה לבעולה.

יתר מזה: הדגול מרבבה הנ״ל ס״ל דגם פנויה שהיא בתולה, חייבת לכסות ראשה באם נישאה כבר, אף שאח״כ נתאלמנה או נתגרשה, דדוקא פנויה שמעולם לא נישאה, פטורה לדעתו מכיסוי הראש. וההוכחה שלו היא מהירושלמי הנ״ל ״זאת אומרת בתולה מן הנישואין אינה יוצאה וראשה פרוע״, דמזה שיצאת וראשה פרוע, מזה ידעינן שאינה בתולה מן הנישואין שנתאלמנה או נתגרשה.

אבל גם שאר הפוסקים שנזכר בדבריהם החילוק שבין בתולה לבעולה, הרי״ז דוקא בפנויה כנ״ל. אבל אשה נשואה לית מאן דפליג דחייבת בכיסוי שערה.

יתר על כל הנ״ל: באוצר הפוסקים לאה״ע סימן כ״א סעיף ב׳ אות כ״ז מובא חילוקי דעות בין הפוסקים, האם אשה שנתארסה ועדיין לא נכנסה לחופה, האם גם היא חייבת לכסות ראשה. בהגהות רעק״א לשו״ע שם על מ״ש הבית שמואל אודות פנויה, ״אבל בתולה מותר״, כ׳ ע״ז ״ארוסה אסורה״ מהר״י הלוי בתשובה חאה״ע סי׳ ח׳״. וכן פוסק בשו״ת רעק״א תנינא סי׳ ע״ט. וכן אסרו ארוסה לפרוע את ראשה - הבית מאיר, החוות יאיר (-בזמן הזה, עכ״פ, דדמי לנשואה), ס׳ מים רבים, וערך שי.

ובאפי זוטרי סקי״א כ׳ ״כבר נהגו בכל תפוצות ישראל שאם נתקדשה קודם הנישואין איזה זמן, מאיזה סיבה, שתיכף מכסות ראשן כאשת איש, ופוק חזי מעמא דבר״.

ויש מתירים ארוסה בפריעת ראש, והם המשאת משה שבות יעקב, ספר יהושע, ישועות יעקב, ועוד.

והרי ארוסה פשוט שעוד לא נבעלה, ומ״מ יש פוסקים רבים שמחייבים בכיסוי הראש. ואלו שמתירים - הוא רק עד הנישואין, אבל אחרי נשואין אין שום פלוגתא ואין מי שמתיר פריעת ראש באשה נשואה גם אם עוד לא נבעלה, וזה לא קיימא לשאלה כלל.

ואשר למנהג בית הרב, מפורש שמעתי מגיסי הרה״ח י״מ גורארי׳ שי׳ שאביו הרה״ח ש״ז גורארי׳ שי׳ מפורש שמע מהרבנית ח״מ ע״ה אשת כ״ק אדמו״ר זי״ע שתיכף מזמן חופתה כסתה את ראשה. וכן שמע מהרבנית נח״ד ע״ה.

ואת הראי׳ שמביא הרב יהושע מונדשיין שי׳ ממה שעשו למחרת החופה ״שלייער וארמעס״. תרגומו של ״שלייער״ הוא לא כפי שחושב שהוא המטפחת לכיסוי הראש, כי לזה קורין באידיש ״טיכעל״ או ״פאטשיילע״. שלייער הוא המכסה שעל הפנים ששמים על פני הכלה. כן מתורגם תיבת שלייער בכמה ספרי-מילון אידיש, וכן מפורש בפי׳ תפארת ישראל על המשנה ריש פרק ב׳ דכתובות אות ד׳ בפירושו להינומא שהוא צעיף - שלייער - לכסות עינים, ע״ש. (אלא שאחרי החופה יש כמה כלות שנוהגות להרים את המכסה מעל הפנים ומשימות אותו למעלה ע״ג שער הראש לכיסוי, למשך הסעודה). מובן ופשוט לפי זה שאין שום קשר בין הפאה נכרית או המטפחת הרגילה שעל השער, לשם ״שלייער״. ויכול להיות שלמחרת יום החופה, כאשר הופיעה הכלה לראשונה בסעודה בלי השלייער על פני׳, קראו את שם הסעודה שלייער-וארמעס. איך שיהי׳, לא נוגע כ״כ טעם השם, כי מובן ופשוט דאין לבנות מגדלים של חידושי דינים הפורחים באויר היפך המפורש בפוסקים על ״סברת הכרס״ של פירוש שלייער וארמעס.

גם, פירושו שמכסים את הראש רק אחרי שנעשית הכלה בעולה, ולכבוד זאת עושים סעודה למחרת החופה, לכאורה כ״ז הוא היפך הצניעות, היפך השכל, והיפך הנהוג, כמ״ש בפ״ת אה״ע סי׳ ס״ב אות כ׳ בשם שו״ת תשובה מאהבה ובשם הרש״ל ריש כתובות שכתבו לבטל המנהג לעשות סעודה ולהזמין אנשים בענין דומה לזה, ע״ש.

לסיכום: ההיתר הנ״ל הוא טעות דמוכח, ולדינא חייבת הכלה לכסות ראשה בעת היכנסה לחופה.

* * *

 

קובץ ׳הערות וביאורים׳ גל׳ תתכה עמ׳ 65–67

 

כיסוי ראש הכלה [גליון]

הרב יהושע מונדשיין
ירושלים עיה״ק

       בגל׳ תתכב (עמ׳ 45 ואילך), יצא הכותב לחלוק על דברים שכתבתי בקצרה בקובץ ׳אהלי שם׳ (בשלהי תשנ״ג), וחבל שנתעלם ממנו ששבתי לדון בזה ביתר אריכות בקובץ ״הערות וביאורים״ גל׳ תשיב (ש״פ שופטים תשנ״ו).

       לדבריו, רבים מסתמכים על הדברים שכתבתי, ״עד כי נעשה כהיתר גמור שהכלות ילכו דוקא פרועות ראש אחרי חופתן בסעודת החתונה״. משמע לכאורה, שהנהגה זו היא חידוש שנתחדש אחרי שנתפרסמו דבריי בשנת תשנ״ג, אז ״הותרה הרצועה״ ומני אז נהגו הכלות שלא לכסות ראשן אחרי החופה.

       כמובן שאלו דברים שאין להם שחר, שאל אביך ויגדך כיצד נהגו אנ״ש ברוסיא ובניו-יארק, וכיצד נהגו הכלות באותן חתונות שהרבי ערך את הקידושין וגם שהה מעט או הרבה בסעודת החתונה (שכך נהג הרבי עד שנת תש״י).

       אילו היה מעיין ב״הערות וביאורים״ שם, היה רואה שגם מה שמייחס לי את ה״חידוש״ שכן נהגו בבית הרב, טעות היא בידו, שהרי נאמר שם שכך שמעתי בפירוש מפיו של הרה״ח ר׳ רפאל הכהן ע״ה, ושכך נתפרסם מכבר בשמו של הרה״ח רי״ל גראנער בשם אמו ע״ה ״שמנהג בית הרב הוא לכסות הראש למחרת ליל החתונה״.

       ועוד כתבתי שם בזה״ל: גם הרה״ג הרה״ח ר׳ זלמן שמעון דווארקין ע״ה אמר, שכיסוי הראש נוהג רק למחרת ליל החתונה (שמעתי מהרה״ג הרה״ח רש״ב חייקין שליט״א).

       ועוד כתבתי שם בזה״ל: גם בזמנו, במקומו ובמעמדו של הרה״ג הרה״ח רש״ז גארעליק ע״ה, הרב הישיש דכפר-חב״ד, נהגו שהכלה מכסה את ראשה רק למחרת.

       ומה שמגלה בשם הרבנית ח״מ ע״ה שתיכף מזמן החופה כיסתה את ראשה, גם דברים אלו כבר הובאו שם. ועל כך כתבתי: אפשר שנהגו כך באותה שעה כדי שלא לפרוץ את גדרי מנהג המקום בווארשא [ומה שהביא בשם מי ששמע מהרבנית נ״ד ע״ה, הריני מרשה לעצמי לפקפק בעדות זו שנתחדשה רק עתה. וד״ל].

       ובמה ששמעתי מהרה״ח ר׳ רפאל הכהן, שזו הכוונה ב״סעודת שלייער ווארמעס״ (שבס׳ המאמרים, קונטרסים, עמ׳ 50) – שהיא הסעודה שהיתה נערכת למחרת ליל החופה, כשהכלה היתה מופיעה לראשונה ב״שלייער״ שהוא כיסוי הראש – הכותב הנ״ל חולק על פירוש זה ל״שלייער״, ומפרשו כ״כסות עיניים״.

       על כך י״ל:

       [א] לא אני הוא שפירשתי כך את ה״שלייער״, אלא באותה שעה שהר״ר רפאל הנ״ל הראה לי את ה״שלייער ווארמעס״ שבס׳ המאמרים, פירש לי את משמעות המלה שלא היתה ידועה לי כלל.

       [ב] ומה שמסתמך על כמה מילונים ש״שלייער״ הוא כיסוי הפנים, איני יודע האם מילונים אלו מוסמכים יותר ממילונו של א׳ הארקאווי, שהוא מתרגם: צעיף, צניף. והצניף הרי הוא כיסוי הראש ולא כיסוי העיניים.

       [ג] מה עניינו של כיסוי הפנים והעיניים למחרת החתונה? האם בבית הרב נהגו ח״ו כמנהג הערבים – להבדיל – שנשותיהם מכסות פניהן? ומה ההיגיון להידחק בפירוש ״שלייער ווארמעס״ ולומר – כדברי הכותב הנ״ל – שזו סעודה שעושים בשעה שהכלה מופיעה ללא השלייער?

       ולענין ההלכה, ציינתי שם למובא בס׳ שלחן העזר, וז״ל שם (בסי׳ ט אות י׳): ועי׳ בשו״ת חות יאיר סי׳ קצ״ו בבתולה מיד שנתקדשה צריכה לכסות ראשה אעפ״י שלא נבעלה.. והא דבזמן הגמ׳ ארוסות הולכות פרועות ראש היינו טעמא משום דבימיהם האירוסין היו זמן רב קודם הנשואין. משא״כ כעת האירוסין והנשואין יחדיו ע״כ כל שנתקדשה ראוי׳ שתתנהג כנשים בכסוי ראש.. [עכ״ל החו״י]. אכן בשו״ת שבות יעקב ח״א סי׳ ק״ג דוחה דברי החו״י הנ״ל.. אלא ודאי דכל שלא נבעלה מותרת בפריעת ראש ככל הבתולות, ופוק חזי עמא דבר. עכ״ל.

       הרי לנו שגם בימינו שהאירוסין והנישואין יחדיו, פוק חזי עמא דבר דכל שלא נבעלה מותרת בפריעת הראש.

       לאור כל זאת נראה, שאין כל הצדקה לעשות את אנ״ש וגדולי רבניהם כטועים ״טעות דמוכח״ ונוהגים ״נגד הדין״. ושארי לי׳ מארי׳. 

* * *

 

קובץ ׳הערות וביאורים׳ גל׳ תתכו עמ׳ 54–57

 

כסוי ראש הכלה [גליון]

הרב אברהם אלטיין
שליח כ״ק אדמו״ר וויניפעג, קנדה

בגליון הקודם שי״ל לש״פ וירא [תתכה] בעמ׳ 65, כותב הרב יהושע שי׳ מונדשיין מענה על הערתי בענין כסוי ראש הכלה, שדעתו היא (כפי מ״ש בקובץ ׳אהלי שם׳ חלק ט׳) דכלה מותרת בגילוי שער ראשה גם אחרי חופתה, עד למחרת יום החתונה, כי לדעתו רק אשה שנבעלה חייבת לכסות ראשה. בהערתי שנדפסה בגליון תתכב (ע׳ 45 ואילך) כתבתי דאין כל יסוד להיתר זה, ואשר הוא היפך הדין. והרב מונדשיין הוסיף עכשיו לחזק דעתו להיתר.

אמנם, כפי שאוכיח עוד, טעה בזה הרב מונדשיין. ובהקדים, דבר פשוט הוא לכל בר בי רב, שהתוקף בקביעת ״מנהג״, הוא רק כאשר יש לזה סמכות הלכתית בשו״ע ובפוסקים. אבל מה שהוא נגד כל ספרי ההלכה, הרי״ז בכלל מה שכ״ק אדמו״ר הצ״צ (שו״ת אבה״ע סי׳ קל״ט - לענין גילוי שערות הראש!) מביא מהשל״ה דמנהג כזה הוא אותיות גהנם. עאכו״כ שבלתי אפשרי לכנות נוהג כזה בשם מנהג חב״ד. ופשיטא דח״ו וח״ו לעלות על הדעת כאילו הוא מנהג בית הרב - חול״כ! מובן ופשוט אשר כל מנהגי חב״ד בנויים המה על הידור מצוה, לא אפילו על היתר קלוש, ופשיטא לא על איסור ברור.

על כן, לכל לראש הרי עלינו לחפש ולברר הדין בפוסקים, ורק אחר כך, באם יש דעות להתיר, רק אז היה איזה מקום לחפש ״פירושים״ בהשם ״שלייער ווארמעס״, ולשאול אודות מה שפלוני או פלוני עשה.

הרב מונדשיין שי׳, נהג להיפך. הוא בנה את עיקר יסודו על ״פירוש״ שאמר חסיד מכובד (-אמנם לא פוסק) בתיבת ״שלייער ווארמעס״, ועל שמועות ששמע מאנשים חשובים, (על אף שכ״ק אדמו״ר זי״ע כותב בכ״מ (לדוגמא אג״ק כרך כ׳ ז׳תקיח, ז׳תרמא, כרך כ״ב ח׳תנב, ועוד) דאם השמועה לא מתאימה אל הנראה בהלכה ״אין אנו אחראין לשמועות״. כי יכול להיות או שהשומע טעה, או שמכללא איתמר, לא בפירוש, ואין הנדון דומה לראי׳). ורק בסוף דבריו, כיהודה ועוד לקרא, הוסיף ציטוט מפוסק שחשב שהוא ״מסייע״ להיתרו.

בקובץ ׳אהלי שם׳ הביא כיסוד הלכתי הבלעדי להיתר, את מה שכתב ה׳נודע ביהודה׳ ב׳דגול מרבבה׳ לאבה״ע סימן כ״א ס״ב.

בהערתי הוכחתי ששגה בזה, כי אדרבה - שם על אתר ב׳דגול מרבבה׳ מפורש ממש ההיפך מדבריו, דאשה נשואה - גם אם היא עדיין בתולה, חייבת בכיסוי שערותי׳. ולא רק שהרב מונדשיין שי׳ העלים עין, ולא הודה שאחד מעיקר יסודותיו (המקור בפוסקים) נפל לבירא, אלא שעוד זאת הוסיף שבר על שבר בעוד שגיאה, כי בזאת הפעם, מביא כיסוד ההלכתי את מה שכתב בספר ׳שלחן העזר׳ סימן ט׳ אות י׳ בשם שו״ת ׳שבות יעקב׳ ח״א סי׳ ק״ג, שהוא מתיר לאשה בתולה לגלות שערותי׳.

וציטוט זה הוא שגיאה, וכדלקמן. וכנראה לא קרא את מה שכתבתי בהערתי, משום ששם כבר העתקתי את דעת שו״ת ׳שבות יעקב׳ - אבל ממש היפך ממ״ש בשמו! כי כל הפוסקים מסכימים פה אחד דאשה נשואה (גם אם היא בתולה) חייבת לכסות שערותי׳. וכפי שהבאתי באורך בהערתי, ומה שיש מחלוקת בין הפוסקים, הוא בנידון אשה בתולה שרק נתארסה - קידושין בלי נישואין, וכמובא דעותיהם באוצר הפוסקים לאבה״ע סי׳ כ״א סעיף ב׳ אות כ״ז.

דיש שכתבו שרק בתולה שעוד לא נתקדשה, מותרת בפריעת הראש, אבל תיכף שנתארסה - גם בתולה - נאסרה בפריעת הראש. כן פוסקים מהר״י הלוי, רעק״א, הבית מאיר, ס׳ מים רבים, ערך שי, אפי זוטרי. גם החוות יאיר (סי׳ קצ״ו) מחמיר בזה עכ״פ בזה״ז, וטעמו ד״אע״פ שבעצם דעתו נוטה לחלק בין אירוסין לנישואין, מ״מ כעת שעושין האירוסין והנישואין יחדיו, ע״כ כל שנתקדשה ראוי׳ שתתנהג כנשים בכסוי ראש״. (וגם מזה מוכח דאשה שנישאה כבר, לא קיימא לשאלה, דאסורה).

ויש שחילקו בין נישואין לאירוסין, והתירו אשה דרק נתארסה ועדיין לא נישאה, לפרוע את שערותי׳. והם: ס׳ משאת משה, שו״ת שבות יעקב, ס׳ יהושע, הישועות יעקב, ועוד.

הרב מונדשיין מצטט את דברי הספר שלחן העזר סי׳ ט׳ (והוא מהפירוש שמלה לצבי שם או״ק ו׳), והוא מעתיק רק חצי דבר כאילו בעל שלחן העזר מכריע כדעת השבות יעקב לנגד החוות יאיר, אולם באמת מי שיעיין שם יראה שאחרי העתקתו את דברי השבו״י, מביא שם בפירוש שמלה לצבי, את דעת רעק״א, מהר״י הלוי, והפתחי עולם להחמיר, ובסוף אינו מכריע בזה.

אמנם המחלוקת ההיא שבין הפוסקים לא נוגעת לענינינו. דאשה שכבר נישאה, אין אף פוסק אחד שיתיר פריעת שערותי׳. ופליאה עצומה בעיני איך הרב מונדשיין שי׳ מעתיק את דברי ס׳ שלחן העזר, והשבות יעקב כיסוד ההלכתי לדבריו, ולא חלי ולא מרגיש שבדבריהם עצמם מוכח ההיפך ממש, דרק ארוסה מותרת ולא נשואה. וזה״ל שו״ת שבות יעקב ח״א סי׳ ק״ג: ״אכן בתולה שנתקדשה ועדיין לא נשאת מותרת להלוך פרועת ראש״. עכ״ל. הרי שנפל יסוד ההלכתי של ההיתר לבירא, ופשוט לאיסור.

וכן מה שהביא הרב מונדשיין שי׳ סיוע להיתרו מזה שבקהילות חב״ד התירו לכלה לעמוד תחת החופה מבלי לכסות שערותי׳, הרי פשוט ומובן שאין לזה שייכות עם הנדון, כי עד שתכנס הכלה לחדר הייחוד עדיין לא נגמרו נישואי׳.ומה שכותב הרב מונדשיין שי׳ ״שאל אביך ויגדך״ - כן הדבר, שאלתי וקיבלתי בשם גדולי רבני ליובאוויטש שמעולם לא התירו הרבנים הישנים גילוי ראש הכלה בסעודת החתונה. בשנים הראשונות תבע כ״ק אדמו״ר זי״ע גם מנשים נשואות כבר רבות בשנים לכסות שערותיהן, ודבריו היו מוסבים, לדאבוננו, גם לאלו ממשפחות חסידים של״ע הקלו בזה.

והסכים לסידור קידושין רק אם הכלה תבטיח לכסות ראשה. אבל שטות היא לשתף כ״ק אדמו״ר זי״ע כאחראי על מה שעשו לפעמים בסעודת החתונה בחדר הנשים.

דרך אגב, מה שהביא הרב מונדשיין ממילונו של א. הארקאווי בפירוש תיבת ״שלייער״ שהוא צעיף וצניף ויכולים להתפרש כצניף ששמים על הראש – כפי הנראה שהרב מונדשיין איננו בקי בלשון אנגלי, כי אילו היה מכיר, היה רואה שממקומו הוא מוכרע כי במלון של א. הארקאווי ע׳ 506 מתרגם ״שלייער - Veil צעיף צניף״. התיבה האנגלית Veil, פירושו הוא דוקא כיסוי הפנים, כאותו ששמים הכלות על פניהם. גם (כהודאתו) אינו בקי באידיש, דבאידיש קוראים לכיסוי הראש ״טיכעל״ או ״פאטשיילע״ - לא ״שלייער״!

אמנם, אף שיש להתווכח בזה, יראתי מאד שיסיע את הדיון לענינים צדדיים, לתרגומו של שלייער, או לשמועה ששמע מפלוני או פלוני, לכן הנני לחזור עוה״פ על נקודה העיקרית, שכל מנהג צריך להיות מתאים להלכה, ואין שום יסוד ומקום בהלכה, להתיר כלה אחרי היכנסה לחדר היחוד בגילוי שערות ראשה. הרב מונדשיין ציטט כיסוד ההלכתי שלו, את הנודע ביהודה - והראתי ששם על אתר, מפורש הדבר לאיסור, ההיפך ממש מדבריו.

הוא ציטט אח״כ את השבות יעקב וס׳ שלחן העזר, והראיתי שגם שם מפורש הדבר לאיסור, ההיפך ממש מדבריו. והרי זה ענין חמור מאד, לקחת את האחריות על הכלות ממשפחות אנ״ש שבוודאי רוצות לעשות דוקא כמנהג חב״ד, שלא יחשבו כהידור מצוה לעשות ההיפך מהמבואר בכל הפוסקים.

* * *

 

קובץ ׳הערות וביאורים׳ גל׳ תתכז עמ׳ 65–67

 

כיסוי ראש הכלה [גליון]

הרב גדלי׳ אבערלאנדער
מח״ס ׳פדיון-הבן כהלכתו׳, ׳בנתיבות התפילה׳ דיני טעויות בתפילה

בקבצים האחרונים ראיתי דו״ד בקשר לזמן חיוב הכלה בכיסוי ראשה. ראשית דבר ברצוני להעיר, שמש״כ ר״א אלטיין, שמנהג שנוגד כל ספרי ההלכה אינו מנהג, נכון הוא. אבל בכל אופן, מנהג שיש לו סמך מאחד הפוסקים, אפי׳ שאר כל הפוסקים חולקים ע״ז, והתלמוד מסייע להם נגד המנהג, מ״מ אמרנו מנהג עוקר הלכה, ראה מג״א סי׳ תרצ סקכ״ב בשם הרא״ש בביאורי הסמ״ג. ולכן בנידון דידן אם היה מנהג כזה, שלא לכסות ראש הכלה עד יום המחרת של החתונה, אמרינן מנהג מבטל הלכה.

וא״כ, נחזה אנן האם יש לזה מקור קדום. ולדעתי נראה שמהגמ׳ מבואר שא״צ כיסוי הראש עד למחרת, דיסוד הענין דאיסור ראש פרוע, נלמד מקרא דסוטה ׳ופרע ראש האשה׳, דדוקא באשה זו יש חיוב ד״ופרע ראש האשה״, משמע, דכל שאר נשים אסורות בפריעת ראש וכמו שפי׳ רש״י, ע״כ הוי אצלה פרוע ראש דאורייתא, אמנם באשה דלא שייך דין סוטה, ולא שייך אצלה קרא ד״ופרע ראש האשה״ ממילא פרוע ראש בהאי גוונא לאו דאורייתא, ע״כ בפנויות בין בתולה ובין בעולה, וכן אלמנה וגרושה דלא שייך אצלם דין סוטה, לא שייך אצלם קרא ד״ופרע ראש האשה״, ע״כ פריעת ראש אצלן לאו דאורייתא. עכ״פ, רואים מזה דפריעת ראש דאורייתא, תלויה היכא דשייך דין סוטה. 

והנה, בגמ׳ סוטה דף כ״ג תנן, ארוסה לא שותה ולא נוטלת כתובה, שנא׳ אשר תשטה אשה תחת אישה. ובברייתא תניא מקרא תחת אישך פרט לארוסה, ובדף כ״ד ע״ב פריך אלא טעמא דכתיבא הני קראי, הא לאו הכי, הו״א ארוסה שתיא. והא כי אתא ר״א בר חנינא מדרומא, אתא ואייתי מתניתא בידי׳; מבלעדי אישך, משקדמה שכיבת בעל לבועל, ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל, אמר רמי בר חמא, משכחת לה כגון שבא עליה ארוסה בבית אבי׳, ופי׳ רש״י: בזנות - א״כ עדיין ארוסה היא, ממילא הו״א דגם ארוסה שותה משו״ה איצטריך קרא דתחת אישה, למעט ארוסה, הגם שקדמה שכיבת הבעל לבועל. וא״כ, כלה לאחר היחוד, שעדיין לא הי׳ קדימת בעל, לא נעשית סוטה. ואין לנו את הלימוד ד׳ופרע ראש האשה׳, ולכן לא צריכה כיסוי ראש מן התורה.

ובאמת, שכבר ברא״ש מבואר; שפריעת ראש בכלה אינה אלא ממחרת יום החופה, דז״ל בכתובות ריש פ״ב אות ג: א״ר שמואל בר נחמני א״ר יוחנן מותר להסתכל בכלה כל שבעה, כדי לחבבה על בעלה, ולית הלכתא כוותיה. וי״א דכל שבעה אסור, אבל יום ראשון, שהוא עיקר החיבוב אצל בעלה מותר. דאל״כ, מי יעיד שיצאה בהינומא וראשה פרוע. וליתא, דאפילו שעה אחת אסור להסתכל, אלא כיון שרואין ההינומא שעשו ואומרים זו היא של כלה פלונית, היינו עדות. ״אי נמי ההינומא כשהיא עליה, או פריעת הראש, אין זו הסתכלות בפניה״. עכ״ל. ורצונו לומר ״בא״נ״, שזה שמסתכלים על הכלה ביום ראשון, אי״ז אסור. כיון דאי״ז נקרא הסתכלות בפניה. ולכן יש לומר, דהעדות בהינומא וראשה פרוע היינו בפשטות. וכך הבין השו״ת מהר״י הלוי לאחי הט״ז סי׳ ט, דלדעת הרא״ש מותרת בראשה פרוע כל יומא קמא, אף לאחר החופה. כל עוד שיש לה הינומא שמכסה עיקר ראשה. וכ״כ גם בשו״ת משאת משה ח״ב אה״ע סי׳ ז.

ולאחרונה, ראיתי בספר ׳משיבת נפש׳ על התורה, מאחד מגדולי חכמי אשכנז (בזמנו של המהר״ם מינץ. הוצאת מכון ירושלים תשנ״ג). ושם בפ׳ בהעלותך עמ׳ רט״ו כותב בתוך דבריו: ״וכמו כן גבי כלה, נהגו לפרוע ראשה, ולהעמידה בין האנשים, וחסידים ואנשי מעשה דמי להו ככשורא״. וראה שם; שהאריך לבאר בטו״ט, דמיון הכנסת כלה לחופה, לבנין המשכן. ולכן ציוה הקב״ה לעשות קודם כלי המשכן, ורק לאחמ״כ המשכן עצמה. כדי שיעמדו לעין כל, שיראו כל באי עולם ביופי הכלים. ואם יש איסור פרוע ראש מיד לאחר החופה, מה ענין דמי להו ככשורא שייך כאן, הלא יש איסור ערוה, אפילו אם דמי להו ככשורא? ע״כ דדעתו שחיוב כיסוי ראש הוא רק ממחרת החתונה, ודוק.

אולם, כל האמור לעיל, הוא אם היה מנהג כזה, ״ומנהג כזה״ אינו נקרא שהיה יחידים שנהגו כך, אלא שהיה מקובל אצל כל בני המקום. וכלשון הרמב״ם (פכ״ג מהל׳ אישות הי״ב. הובא גם בב״י חו״מ סוס״י מב): ״והוא שיהי אותו מנהג פשוט בכל המדינה״. ואצל חוג, צריך שיהי׳ זה נהוג אצל כל בני החוג, ולכן מנהג חב״ד נקרא אם כל חסידי חב״ד נהגו כך (או שהרביים אמרו לנהוג כך, דאל״כ הרי זה רק מנהג בית הרב, ואין זה שייך לרבים). ובנידון דידן, כפי הידוע לי, לא היה מנהג זה נהוג בין כל -ואפי׳ לא בין רוב- חסידי חב״ד, וא״א לקרותו מנהג חב״ד.

וגם מדבריו של ר״י מונדשיין, בקובץ ׳אהלי שם׳ חלק ט עמ׳ שה, מה שמביא שכך אמר לו הגאון ר׳ דוד יונגרייז גאב״ד העדה החרדית בירושלים ת״ו, וגם אצלו היה הדבר פשוט שכך נוהגין, אי״ז ברור, וכפי שאמר לי הנ״ל להדיא, שכל ראייתו היתה, ששאל לו מקור המנהג, והגר״ד יונגרייז לא אמר לו להדיא שמנהג זה אין לו שחר.

ע״כ שגם אצלו הי׳ זה פשוט שכך המנהג. וכמובן לכל דבר זה ראי׳ קלושה ביותר.

ולכן, היוצא לנו מכל הנ״ל. עד שלא יהי׳ הוכחה מוכחת, שכך היה המנהג. אין לנו לנהוג מנהג, שבפשטות מבואר ברוב הפוסקים, שמיד שאשה נעשית נשואה, חייבת בכיסוי ראש.

* * *

 

קובץ ׳הערות וביאורים׳ גל׳ תתכז עמ׳ 68–70

 

בענין הנ״ל

הרב ברוך אלכסנדר זושא ווינער
רב ושליח בברייטון ביטש, ור״מ בישיבת תות״ל ״חובבי תורה״

בהמשך לדיון בקובצים האחרונים, אודות דין כיסוי ראש הכלה, רציתי להוסיף כמה נקודות שעלה בידי לברר בנידון זה.

הנה זה ברור, אשר מצד הדין, יש הוכחות חזקות, דאסורה הכלה לצאת בפריעת ראש לאחר החופה. דמפורש בירושלמי, כתובות פ״ב ה״א, ומובא ב׳דגול מרבבה׳ אה״ע סי׳ כ״א ״בתולה מן הנשואין אינה יוצאת וראשה פרוע״. וכן ברור, דמש״כ בשולחן העזר בשם שו״ת החו״י ושבו״י מדובר בבתולה מן האירוסין, ואין משם ראי׳ להתיר בתולה לאחר הנשואין, כמו שהאריך בזה הר״א שי׳ אלטיין.

ויש להוסיף בזה, דהרי משעה שנכנסת לחופה, יש עליה דין בעולה לכל דבר, כמ״ש במשנה כתובות יא, א ״בתולה מן הנשואין כתובתה מנה״, וכן נפסק באה״ע סי׳ ס״ז ס״ב דנכנסה לחופה ״הרי היא בחזקת בעולה, ואין לה אלא מנה, ואין עליה טענת בתולים, אפי׳ יש לה עדים שלא נסתרה״. ועי׳ בצפע״נ הל׳ אישות פי״א ה״א ״דאף שלא נבעלה, הוה כנבעלה לכל דבר עפ״י דין״. ומנא לן לחדש, דעדיין יש עליה דין בתולה עד לאחר ביאה ראשונה, לגבי הלכות כיסוי שערות הראש, בזמן שיש עליה דין בעולה לשאר דיני התורה. וזהו באמת סברת הירושלמי הנ״ל דבתולה מן הנשואין אסורה לצאת עם ראשה פרוע, והיינו משום שיש עליה דין בעולה לכל דבר.

ועוד דעיקר האיסור על אשת איש לצאת וראשה פרוע הוא איסור דאורייתא. כמ״ש אדה״ז או״ח סי׳ עה ס״ד, ולזאת אפילו אם תמצא מקור להקל בזה, מ״מ, הרי ישנו ירושלמי ועוד מקורות לאיסור, ובדאורייתא הולכים אחר המחמיר. 

דיברתי בענין זה עם כמה רבנים הן מאנ״ש והן מה׳עולם׳, וכמה מהם אמרו, שנלאו למצוא מקור לההנהגה לצאת בפריעת ראש אחרי החופה, ולא מצאו מקור מספיק להתיר.

ידוע ומפורסם, אשר במשך עשיריות שנים לפני מלחמת העולם השניה, הי׳ התרשלות בדיני כיסוי שערות ראש האשה, אפי׳ במשפחות החשובות ובכל החוגים. ומצד רוח הזמן, או מצד רדיפות הקומוניזם, הי׳ קשה מאוד לפעול על כו״כ בנות ישראל ליזהר בפרטי דינים כאלו, עד שהוכרחו גדולי ישראל לעשות תיקונים חדשים, כמו לייסד בתי חינוך לבנות (כמו ׳בית רבקה׳ ו׳בית יעקב׳), ע״מ לחזק בדק הבית היהודי. וזה הרקע על מה שכ״ק אדמו״ר הי׳ צריך לצאת בקול קורא בלהבות אש, שהנשים יקפידו בכיסוי שערות ראשן ע״י חבישת פאה נכרית (שייטל). ולכן מובן ופשוט שאין לבנות יסודות על ההנהגה בתקופות אלו.

ובכל זאת היו משפחות מאנ״ש שהקפידו בזה, והחזיקו בידם המנהג הקדום, ומהם שמעתי שאכן הקפידו שהכלה תכסה את ראשה מיד אחר החופה. ומה שהביא הרב מונדשיין שי׳ (גליון תתכה) שהרב הישיש דכפר חב״ד, לא מחה נגד המקילים בזה. אין מזה שום הוכחה דהיה ניחא ליה בזה, דבאותה תקופה, הוא סידר קידושין, גם לכאלו שהקילו בכללות דיני כיסוי הראש. ואדרבא, שמעתי מהרב אשכנזי שי׳ - רבה של כפ״ח, שבקרב משפחות אנ״ש ברוסיה שהתנהגו בחסידות ויר״ש, מעולם הקפידו שהכלה תכסה את ראשה בחדר היחוד.

ומה שהביא בשם הרז״ש דווארקין ז״ל, שמעתי מכמה, שהרב ז״ל הורה להם שיש להשתדל שהכלה תחבוש שייטל בחדר היחוד, אבל אין לעשות מחלוקת בשביל זה, ועכ״פ שתכסה את רוב שערות ראשה בהינומא או עטרה שלה. (ב׳נטעי גבריאל׳ הל׳ נישואין סו״פ נח, הביא בשם הרב הנ״ל, שיש לכסות עכ״פ רוב הראש לאחר החופה, אבל שמעתי מאחרים שזה בדיעבד, אבל הורה דלכתחילה יש להשתדל שתחבוש שייטל בחדר היחוד כנ״ל).

ומש״כ על ״שלייער ווארמעס״, ראה ב׳נטעי גבריאל׳ שם הערה ה׳, שמביא מכ״מ שזה הי׳ הסעודה שעשו לאחר שגילחו או חתכו שערות ראשה. וממילא, אין משם הוכחה בנוגע לכיסוי שערות הראש.

והנה, ישנה שמועה מהשנים הראשונות של נשיאותו של כ״ק אדמו״ר, דשאלו אותו מתי לחבוש השייטל, והשיב שזה ״תלוי במנהג המקום״. ועפ״ז כו״כ מתירין לעצמן שלא לחבוש השייטל עד למחרת, וזהו א׳ היסודות לקרוא ״מנהג חב״ד״ להנהגה זו. ברם, הוא יסוד חלוש מאוד, וכדלהלן: 

א) אין לבנות ״מנהג חב״ד״ על שמועות, ובפרט כשאין להם יסוד בהלכה - ואדרבה כו׳, וכפי שהאריך בזה הרב אלטיין שי׳.

ב) עצם המענה ״תלוי במנהג המקום״, אינו מוכיח מהו מנהג חב״ד. ויתכן שאם הי׳ השואל כותב שיחמירו בזה יותר ממנהג המקום (של אמריקה), אלא כמנהג החסידים ויר״ש מימי קדם, אולי הי׳ הרבי עונה שזה גורם לו נח״ר. וכידוע ״אזוי ווי מען פרעגט, אזוי באקומט מען אן ענטפער״.

וג) אף אם אמנם הורה כן לאחד או שנים, אין משם הוכחה שזה הוראה לרבים. בשגם שלא ידוע הפרטים של השאלה, ואפשר שהי׳ הוראת שעה, בשעת הדחק ובמקום התנגדות, כידוע מאותה תקופה.

והיוצא מכל זה הוא, שיש לפנינו שני צדדים, צד אחד בנוי על יסודי ההלכה, ועל דעת רובם ככולם של רבני אנ״ש, הן בקראון הייטס והן בשאר העולם, וכן הוא מנהג משפחות חסידיות. וצד השני יסודתו בשמועות וכד׳, וגם הנהגות שהושפעו מתקופה שהיתה בה חלישות כללית בענינים אלו - ובתקוה שיבוא איזה רב מורה הוראה, וימצא איזשהו מקור בדברי הפוסקים להתיר הנהגה זו.

דברור ופשוט שיש לההורים ומורים, להשפיע על בנותיהן ותלמידותיהן, לבחור בהדרך הישרה אשר יסודתו בהררי קודש, ולעודד ולהלל הנהגה שהיא יותר חסידית עם יותר יר״ש, ובפרט בהעת רצון של החתונה, דכל המוסיף ביראת שמים מוסיפין לו בברכת בני חיי ומזוני רויחא. 

* * *

 

קובץ ׳הערות וביאורים׳ גל׳ תתכח עמ׳ 63–65

 

כיסוי ראש הכלה [גליון]

            הרב יהושע מונדשיין
ירושלים ת״ו

בגל׳ תתכו (עמ׳ 54) שב הכותב ועושה את אנ״ש וגדולי רבניהם כטועים ונוהגים ״נגד הדין״ ב״איסור ברור״.

איני רוצה להיכנס עם הכותב בוויכוח, והבוחר יבחר בין דבריי ללמד זכות על מנהג אנ״ש, לבין דבריו.

לא אעיר אלא על כמה דברים ש״אינם אמת״ שמייחס לי, היפך הכלל של מילתא דעבידא לאגלויי לא משקר כו׳.

 [א] כתב וז״ל: בקובץ ׳אהלי שם׳ הביא [י״מ] כיסוד הלכתי הבלעדי להיתר, את מה שכתב ה׳נודע ביהודה׳ ב׳דגול מרבבה׳ לאבה״ע סימן כ״א ס״ב. בהערתי הוכחתי ששגה בזה.. עכ״ל.

וזה אינו אמת. אני כתבתי שם בזה״ל: ומאידך גיסא, מי שנבעלה קודם שנישאה אפשר שתצטרך לכסות ראשה וכמ״ש בהגהות דגו״מ בשו״ע אהע״ז סי׳ כ״א ס״ב. עכ״ל. ותו לא. וסמי מכאן העמדת יסוד ההיתר על דברי הדגו״מ. ובמהדורה המורחבת יותר (״הערות וביאורים״ גל׳ תשיב, ש״פ שופטים תשנ״ו). לא הזכרתיו כלל.

[ב] לדברי הכותב, ציטטתי רק חצי דבר מס׳ שלחן העזר, כאילו הוא מכריע כדעת השבות יעקב לנגד החוות יאיר.

וזה אינו אמת. כתבתי ששלחן העזר מביא את דבריהם של החו״י והשבו״י. ציטטתי ממנו את דברי שניהם, ולא כתבתי מהי דעתו שלו להלכה.

ואין נפק״מ מה דעתו להלכה של בעל שלחן העזר, שהרי לא הבאתיו אלא לשם דברי השבו״י, להראות שיש פוסקים הסוברים כי ״כל שלא נבעלה מותרת להלוך כמו כל הבתולות . . ופוק חזי מה עמא דבר״. שגם בימינו שהאירוסין והנישואין יחדיו, פוק חזי עמא דבר דכל שלא נבעלה מותרת בפריעת הראש.

וכל זה חזי לאיצטרופי לעלילת השווא שכתב (בגל׳ תתכב), כאילו רק משעה שכתבתי את דבריי בשנת תשנ״ג ״נעשה כהיתר גמור שהכלות ילכו דוקא פרועות ראש אחרי חופתן בסעודת החתונה״.

לעומת השמועות שהבאתי בשם גדולי רבני אנ״ש הנקובים בשמם, מביא הכותב דברים בשם רבנים אנונימיים, בבחינת הרוצה לשקר ירחיק עדותו.

כמו״כ לא התייחס כלל למה שהבאתי בשם הרה״ח רי״ל גראנער שי׳, לענין מנהג בית הרב.

עתה הייתי עסקן בדברים והאזנתי להקלטה מדבריו של הריל״ג (בהתוועדות י״ד כסלו תשל״ט), ושם נאמר, למקוטעין: ״שלייער ווארמעס״ היא הסעודה הנערכת כשהכלה חובשת את השייטל; הוא שאל את אמו, ואמרה לו אם, שכך היה הסדר בבית הרב; אצל אחרים יש נוהגים שהכלה מגלחת ראשה קודם החופה, אצל אחרים אחר החופה או למחרת בבוקר, אבל בבית הרב היה הסדר שבלילה השני - מכסה במטפחת אבל לא מגלחת - וזה היה נקרא ״שלייער ווארמעס״; ״שלייער״ - שלובשת המטפחת; אמא שלו שאלה אצל האמא שלה, וביררה שכך היה המנהג אצל הרביים, אצל הצמח-צדק ואצל המהר״ש, שבלילה השני היו עושים את הסעודה הנ״ל. עכ״ל.

ואין לי אלא לחזור על מה שכתבתי בפעם הקודמת: לאור כל זאת נראה, שאין כל הצדקה לעשות את אנ״ש וגדולי רבניהם כטועים ״טעות דמוכח״ ונוהגים ״נגד הדין״. ושארי לי׳ מארי׳.

ומה שהאריכו בגל׳ תתכז לבאר את הגדר של ״מנהג חב״ד״, אלו דברים שאין להם שחר, שהרי לא כתבתי בשום מקום שזהו ״מנהג חב״ד״ שמחייב את כל אנ״ש [ולדעתי לא היה מעולם מושג של ״מנהגי חב״ד״ עד שיסדם רבינו זי״ע. ואכמ״ל], אלא שכך נהגו בפשטות רוב אנ״ש, אף אם - כמו בכל כלל - היו יוצאים מן הכלל (וגם אני הוצאתי את עצמי מן הכלל, ונהגתי בחתונת בתי שתחי׳ שכיסתה ראשה אחר החופה).

ואין לדמות מנהג זה לעניינים אחרים שנהגו בהם קלות, והראיה, שרבינו זי״ע לא אמר - לא בגלוי ולא ברמז - שכדאי לשנות הנהגה זו. ואילו רצה לשנות היה אומר, והיו דבריו נשמעים בק״ו מדברים קשים יותר שנשמעו לו.

עוד הביאו (בעמ׳ 67) בשמי, ששאלתי את הג״ר דוד יונגרייז גאב״ד העדה החרדית בירושלים מה טעמו של המנהג שהכלה מכסה ראשה רק למחרת החתונה, והרב הנ״ל לא אמר שום מלה של איסור, אלא חיפש בספרים את המקור [ע״כ תוכן המעשה]. וכתבו על כך, שזו ראיה קלושה ביותר להוכיח מזה שגם אצלו היה המנהג פשוט כן.

ואכן אין בזה שום ראיה לפרט הנ״ל, אבל מאידך גיסא זו ראיה אלימתא שהרב הנ״ל לא ראה בזה פריצות, ולא מצא לנכון לומר לשואל אפילו מלה אחת של הסתייגות כדי לאפרושי מ״איסורא״!

עוד אחזור על מה שהבהרתי ב׳אהלי-שם׳ וב׳הערות וביאורים׳ (גל׳ תשיב הנ״ל), שאינני תוקע עצמי לדבר הלכה, אלא רק לבירור המנהג שהיה מקובל בבית הרב ואצל אנ״ש. והדגשתי שם, שאין בזה ערעור על סמכותם של רבני אנ״ש לתקן תקנות מכאן ולהבא (מבלי להוציא לעז על הראשונים), ויהיה להם על מה שיסמוכו גם במנהגי בית הרב.

* * *

 

קובץ ׳הערות וביאורים׳ גל׳ תתכח עמ׳ 65–66

 

בענין הנ״ל

הרב ברוך אלכסנדר זושא ווינער
רב ושליח בברייטון ביטש, ור״י תות״ל ״חובבי תורה״

בהמשך לדיון ע״ד הזמן שמחויבת הכלה לכסות שערות ראשה, כתב הר״ג אבערלענדער שי׳ שיש להביא ראי׳ שא״צ כיסוי הראש עד למחרת, מהגמ׳ סוטה כד, ב דדין סוטה שייך רק כשקדמה שכיבת בעל לבועל, והכלה לאחר היחוד עדיין לא הי׳ אצלה קדימת בעל, וממילא א״א שתהי׳ עליה דין סוטה, ואשה שאין בה דין סוטה מותרת לצאת בפריעת ראש, שהרי האיסור לצאת בפריעת ראש ילפינן מסוטה ״ופרע ראש האשה״ גו׳. עכת״ד.

ברם כד דייקת שפיר בהסוגיא דמס׳ סוטה שם, בהכרח לומר שאין האיסור של פריעת ראש תלוי כלל במהות הנשים הראויות להחיל עליהן דין סוטה. שהרי ברמב״ם הל׳ סוטה פ״ב הל׳ ב-ה מונה ט״ו נשים שאינן ראויות לשתות ואינן בדין סוטה בדומה ממש לאשה שקדמה שכיבת בועל לבעל, וכולן נתמעטו מלשונות הפסוקים בפרשת סוטה כמ״ש במרב״ם ובגמ׳ שם. ורשימה זו של נשים כוללת - אשת הסומא, החגר, האלם, מי שאינו שומע וכרות יד, וכן כשהאשה עצמה חגרת, אלמת, סומה, כרותת יד ואינה שומעת.

והאם יתכן לומר שכל הנשים הנ״ל מותרות לצאת בפריעת ראש כיון שאין בהן דין סוטה? וכי מצינו באיזהו מקומן בפוסקים שיש איזשהו צד להקל בדיני כיסוי הראש כשמדובר באשת סומא כו׳ או באשה חגרת כו׳. אלא בהכרח לומר שהלימוד מ״ופרע את ראש האשה״ גו׳ הוא לכל נשי ישראל הכשרות שלא יתנהגו כדנהגו בסוטה, כדאיתא בכתובות (עב, א) ״אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש״, עיי״ש ברש״י. ועי׳ בשו״ע אדמו״ר הזקן או״ח סי׳ עה ס״ד דכתב ״יוצאה וראשה פרועה שהוא אסור מן התורה באשת איש״. דמשמע דהלימוד הוא לכל בנות ישראל שהן בתורת אשת איש וזהו התנאי היחידי להאיסור דפריעת הראש, ולא נוגע כאן כל פרטי דיני סוטה.

והנה, בעיקר הדין דבסוטה צריך קדימת בעל לבועל, יש חידוש גדול שלא נמצא בשאר דיני התורה, דברמב״ם הל׳ סוטה פ״ב ה״ה כתב ד״נשואה שקינא לה ונסתרה קודם שיבעול אותה בעלה אינה שותה . . שנא׳ ויתן איש״ וגו׳, היינו דגם לאחר הנישואין עדיין נחשבת כבתולה. אבל בשאר הדינים מיד לאחר הנישואין היא בחזקת בעולה, דאלמנה בתולה מן הנשואין כתובתה מנה ואין בה טענת בתולים כמ״ש בכתובות יא, א, והמאנס אותה פטור מקנס כמ״ש ברמב״ם הל׳ נערה פ״א ה״ט עי״ש בכס״מ, ולענין חללה כתב הרמב״ם הל׳ אסו״ב פי״ט ה״ג ״שכל נשואה בחזקת בעולה היא אף ע״פ שנמצאת בתולה״, ועי׳ בצפע״נ הל׳ אישות פ״ג ה״ה.

ובחקרי לב אה״ע סי׳ עא כבר עמד בזה דבהל׳ סוטה שם הרמב״ם סותר שיטתו בכ״מ דכל נשואה היא בחזקת בעולה, ומתרץ דהוא גזה״כ דילפינן מקרא דצריך בירור ודאי שבאמת קדמה שכיבת בעל לבועל, ולכן בזה לא סמכינן על החזקות כמו בשאר דיני התורה.

ומכל זה מובן דלכל שאר דיני התורה כולל האיסור לצאת בפריעת ראש, מיד שנעשית נשואה היא כבר בחזקת בעולה ע״פ הדין, ומחויבת בכיסוי הראש.

ונראה עוד דיש לדייק מלשון אדמו״ר הזקן בשו״ע שם במ״ש ״אשת איש״ דהאיסור הוא גם על ארוסה, וכשיטת הרע״א ושאר הפוסקים דגם ארוסה מחויבת לכסות ראשה כמובא באוצה״פ אה״ע סי׳ כ״א ס״ק כז, וצריך בירור בהמנהג אם הקפידו הכלות גם על זה לכסות ראשן מזמן הקידושין וגם קודם שנכנסו לחדר היחוד לגמור הנישואין.

* * *

 

קובץ ׳הערות וביאורים׳ גל׳ תתכח עמ׳ 67–68

 

בענין הנ״ל

הרב ישכר דוד קלויזנר
נחלת הר חב״ד, אה״ק ת״ו

בגליון תתכז (ע׳ 65 ואילך) כתב ידידי הרב גדליה אבערלאנדער שי׳ דמה״ת כלה לאחר יחוד לא צריכה כיסוי ראש: ״...ולדעתי נראה שמהגמ׳ מבואר שא״צ כיסוי הראש עד למחרת, דיסוד הענין דאיסור ראש פרוע, נלמד מקרא דסוטה ׳ופרע ראש האשה׳, דדווקא באשה זו יש חיוב ד״ופרע ראש האשה״, משמע, דכל שאר נשים אסורות בפריעת ראש וכמו שפי׳ רש״י, ע״כ הוי אצלה פרוע ראש דאורייתא, אמנם באשה דלא שייך דין סוטה, ולא שייך אצלה קרא ד״ופרע ראש האשה״ ממילא פרוע ראש בהאי גוונא לאו דאורייתא, ע״כ בפנויות בין בתולה ובין בעולה, וכן אלמנה וגרושה דלא שייך אצלם דין סוטה, לא שייך אצלם קרא ד״ופרע ראש האשה״, ע״כ פריעת ראש אצלן לאו דאורייתא. עכ״פ, רואים מזה דפריעת ראש דאורייתא, תלויה היכא דשייך דין סוטה.

והנה, בגמ׳ סוטה דף כ״ג תנן: ארוסה לא שותה ולא נוטלת כתובה, שנא׳ אשר תשטה אשה תחת אישה. ובברייתא תניא מקרא תחת אישך פרט לארוסה, ובדף כ״ד ע״ב פריך אלא טעמא דכתיבא הני קראי, הא לאו הכי, הו״א ארוסה שתיא. והא כי אתא ר״א בר חנינא מדרומא, אתא ואייתי מתניתא בידי׳; מבלעדי אישך, משקדמה שכיבת בעל לבועל, ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל, אמר רמי בר חמא, משכחת לה כגון שבא עליה ארוסה בבית אבי׳, ופי׳ רש״י: בזנות - א״כ עדיין ארוסה היא, ממילא הו״א דגם ארוסה שותה משו״ה איצטריך קרא דתחת אישה, למעט ארוסה, הגם שקדמה שכיבת הבעל לבועל. וא״כ, כלה לאחר היחוד, שעדיין לא הי׳ קדימת בעל, לא נעשית סוטה. ואין לנו את הלימוד ד׳ופרע ראש האשה׳, ולכן לא צריכה כיסוי ראש מן התורה״. עכ״ל.

וזה אינו נכון כלל, דכיון שנכנסה לחופה, אפילו שלא נבעלה [כגון נכנסה לחופה בעודה נדה], אפ״ה בחזקת בעולה קיימא לכל דבר. - ועי׳ תוס׳ כתובות (מט, א) ד״ה ואימא, שכתבו: ״וי״ל, דהא פשיטא ליה דנשואה שאינה בעולה חשובה כבעולה, ואין חילוק כלל, דנשואין משוו לה כבעולה לכל דבר״, עכ״ל. (מלבד דעת הרמב״ם בפ״י ה״ב מהל׳ אישות, דחופה דלא חזי לבעילה לאו חופה מקרי, והו״ל ארוסה). - ועי׳ בקובץ, אור ישראל גליון כא (תשרי תשס״א) שכתב (בע׳ ל׳ ואילך): ״דדין פריעת ראש דאורייתא תליה היכא דשייך דין סוטה, א״כ נראה דנשואה אעפ״י שלא נבעלה אסורה בפריעת ראש מדאורייתא״.

והטיב אשר דיבר בזה הרב ב.א. זושא ווינער שם בגליון (ע׳ 68):

״הנה זה ברור, אשר מצד הדין, יש הוכחות חזקות, דאסורה הכלה לצאת בפריעת ראש לאחר החופה. דמפורש בירושלמי, כתובות פ״ב ה״א, ומובא ב׳דגול מרבבה׳ אה״ע סי׳ כ״א ״בתולה מן הנשואין אינה יוצאת וראשה פרוע״. וכן ברור, דמש״כ בשולחן העזר בשם שו״ת החו״י ושבו״י מדובר בבתולה מן האירוסין, ואין משם ראי׳ להתיר בתולה לאחר הנשואין, כמו שהאריך בזה הר״א שי׳ אלטיין.

ויש להוסיף בזה, דהרי משעה שנכנסת לחופה, יש עליה דין בעולה לכל דבר, כמ״ש במשנה כתובות יא, א ״בתולה מן הנשואין כתובתה מנה״, וכן נפסק באה״ע סי׳ ס״ז ס״ב דנכנסה לחופה ״הרי היא בחזקת בעולה, ואין לה אלא מנה, ואין עליה טענת בתולים, אפי׳ יש לה עדים שלא נסתרה״.

ועי׳ בצפע״נ הל׳ אישות פי״א ה״א ״דאף שלא נבעלה, הוה כנבעלה לכל דבר עפ״י דין״. ומנא לן לחדש, דעדיין יש עליה דין בתולה עד לאחר ביאה ראשונה, לגבי הלכות כיסוי שערות הראש, בזמן שיש עליה דין בעולה לשאר דיני התורה. וזהו באמת סברת הירושלמי הנ״ל דבתולה מן הנשואין אסורה לצת עם ראשה פרוע, והיינו משום שיש עליה דין בעולה לכל דבר״. 

* * *

דבר המערכת

לדעתינו, ענין כיסוי ראש הכלה לאחר היחוד נתמצה לפרטיו, על כל הצדדים והסברות שבו, ומעתה הרי זה תלוי בהרבנים שליט״א שיחוו דעתם בעניין זה.

* * *

 

קובץ ׳הערות וביאורים׳ גל׳ תתכט עמ׳ 72–77

 

כיסוי ראש הכלה [גליון]*

[* מכיון שהגיע לנו חוו״ד של רב מורה הוראה מאנ״ש, בענין זה, מצאנו לנכון לפרסמה. המערכת.]

הרב ישראל יוסף הכהן הענדל
שליח כ״ק אדמו״ר לאה״ק ורב קהילת חב״ד - מגדל העמק 

ראיתי ששקו״ט בגליונות האחרונים, ממתי כלה צריכה לכסות את ראשה והדעות הן מן הקצה אל הקצה: א. רק ממחרת הנשואין שאז היא בעולה. ב. מיד אחרי החופה שאז היא נשואה. ורק זה מנהג הנכון לכל הדעות ואין מקום בהלכה לנהוג אחרת.

ובכדי לברר את הנ״ל, צריכים קודם לברר מהו מנהג אנ״ש בפועל, ואח״כ נראה מהו המקור בהלכה. האמת היא, שאין החי יכול להכחיש את החי, שרוב אנ״ש שהתחתנו בשישים שנה האחרונות בכלל ובארה״ב וקנדה בפרט, נהגו בפועל בכיסוי ראש הכלה רק למחרת הנישואין, וזה דבר שאפשר לברר. והיו רק יחידים שהחמירו בזה, ובשנת תשכ״ג, כשמשפחה מסויימת התחילה להחמיר בזה על דעת עצמה, ולא עפ״י הוראת רבני אנ״ש, הי׳ בזה משום חידוש. ואדרבא רבני אנ״ש שנשאלו במשך השנים אודות הנ״ל, הורו בפועל שהחיוב הוא רק ממחרת הנישואין.

אמנם, ישנם היום כמה מרבני אנ״ש שמחייבים לכסות את ראש הכלה מיד אחרי החופה, אבל אין בזה כדי לשנות מה שנהוג בפועל במשך שישים שנה. ואא״ל שרבני אנ״ש סברו שצריכים להחמיר לכסות מיד אחרי החופה, אבל הקילו בזה כיון שזה הי׳ תקופה שזלזלו בכלל בכיסוי ראש, כיון, (א) שהקילו גם לאלו שכן הקפידו על כיסוי ראש, (ב) והקילו גם אצל בני משפחתם. וכן אותם רבנים שנלאו למצוא מקור להקל, נהגו כן בעצמם. ולכן מי שרוצה להחמיר בזה, צ״ל בהסכמת שני הצדדים, כידוע הכלל שאין להחמיר על חשבון הזולת.

וי״ל שזה מיוסד על ה״באר היטב״ אבהע״ז סי׳ כ״א ס״ק ה׳. ״וכל שלא נבעלה אף שנתקדשה מותרת לילך בפריעת ראש כשאר הבתולות״. וכן בשו״ת ״חתם סופר״ יו״ד סי׳ קצה - ״הכא נהיגי נשי שלא לקוץ השערות עד אחרי בעילת מצוה ממש, ומקפדת שתבא אל החתן בשערות ארוכות, אולי יצא להם זה מיצאה בהינומא וראשה פרוע״. ואם חייבת לכסות ראשה מיד אחרי החופה, איך אפשר ללמוד מויצאה בהינומא וראשה פרוע, הרי היא אסורה בפריעת ראש. אבל אם אינה מכסה ראשה רק ממחרת, הרי״ז מובן. וכן איתא ברא״ש כתובות ריש פ״ב אות ג׳ דביום הראשון אחרי החופה מותרת בפריעת ראש, וכ״כ בשו״ת משאת משה אבה״ע סי׳ ז׳.

וכן הביא בהליכות בית ישראל עמוד פ׳ ״ויש הנסמכים על דברי הבא״ט (אבה״ע סי׳ כ״א סק״ה) ושו״ת חת״ס (יו״ד סי׳ קצה), שאף לאחר הקידושין כל שלא נבעלה מותרת לילך בפריעת ראש כשאר הבתולות״.

ובספר ״טוב ירושלים״ דף נ״ה (להרה״ח המגיד הירושלמי הרב בן ציון יאדלער ז״ל) הובא בענבי הגפן (פרק ט׳ ס״ק קע״א) ובנטעי גבריאל נשואין (פרק ל״ד סק״א) ״מוטלת חובה על האשה שמיד למחרת הנשואין תגלח הכלה את כל שערות ראשה כפי המנהג המקובל לאבותינו הק׳, סעודה מיוחדת קבעו לתגלחת זו והיו קוראין לה . . שלייער ווארמ״ס (ארוחת הצעיף) כי מיד אחרי התגלחת היתה האשה מכסה ראשה כדת וכדין״, עכ״ל.

מכל זה מוכח להדיא, שאינה מכסה את ראשה עד אחר התגלחת, כי אם היא מכסה מיד אחרי החופה, היו צריכים לעשות סעודת ה״שלייער ווארמס״ מיד אחרי החופה, ולא יום אחרי זה. ואם הסעודה היא רק על התגלחת, צריכים לקרוא לה ״ארוחת התגלחת״ ולא ארוחת הצעיף, כי את הצעיף לבשה כבר יום לפני זה, אלא מזה משמע שלא לובשת הצעיף לפני התגלחת. 

מהנ״ל גם מוכח שהרה״ת ר׳ רפאל כהן ז״ל צדק בפי׳ ״שלייער״ שזה צעיף לכסות הראש.

וכן בילקוט מנהגים מנהגי יהדות אשכנז (פרושים) בארץ ישראל (עמוד 86 סעיף 31): ״למחרת הנשואין עורכים בבית הורי הכלה סעודת שבע ברכות שנקראת ארוחת השביס (״שלייאר וועטשערע״) שבה מופיעה האשה הצעירה לראשונה בציבור, כשהיא עטופה בשביס״. הרי גם מזה ברור שבסעודת הנשואין לא היו שערותיה מכוסות.

רק עדיין צריך ביאור, למה בתולה מן הנשואין כגון שנתגרשה או נתאלמנה, צריכה לכסות ראשה, וזה לפי כל הדעות. הרי אמרנו, שדוקא בעולה חייבת בכיסוי ראשה.

אלא י״ל עפ״י מ״ש בישועות יעקב אבה״ע סי׳ כ״ח בתשובת נכד המחבר - וז״ל: ״והוא דבאמת אף דאיסור פריעת ראש דאורייתא היא, מ״מ לא מצינו בתורה איסור להדי׳, רק הוכחת תנא דבי ר״י מ״ופרע את ראש האשה״ דאזהרה לבנות ישראל שלא יצאו פרועי ראש: והנה מהו ההוכחה, פרש״י ז״ל שתי לשונות, דמדעבדינן לה הכי מדה כנגד מדה לנוולה כמו שעשתה לפני הבועל להתנאות מכלל דאסור. ועוד דכתיב ׳ופרע׳ מכלל דההוא שעתא לאו פרועה הוא, ש״מ דאין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש. וע״ז הפירוש האחרון כתב רש״י ז״ל דכן הוא העיקר, ובאמת שכן מבואר למעיין, דעל הפירוש הראשון קשה, דמשם אין ראי׳ דאסור רק היכי שעושית כן להתנאות לפני הבועל. והרי אף בכלים נאים אמרו היא השקתו בכלים נאים לפיכך משקה אותה הכהן בכלי חרס, ומשום דכל דבר שעושים דרך ניאוף וזנות בל״ס דמיד איסורא קעבדה. אבל מאין לנו מזה דאסורות לילך פרועת ראש לשוק. א״ו דעיקר ההוכחה היא מדכתב ׳ופרע׳ דעד השתא לאו פרועה היא, ופירש״י ז״ל ובחידושי המתקתי יותר דלאו מזה לבד הוכיח תנא דברי ר״י, דמזה אין ראי׳ רק שהי׳ מנהג קדום בישראל שלא תצאנה הנשים פרועות ראש, אבל מ״מ אין מכאן ראי׳ לאיסור תורה, ורק דעיקר ראייתו מדצוותה תורה לפרוע ראש אשה זו כדי לנוולה, גלתה לנו, שרצון הש״י שישארו במנהגם הקדום הזה שלא לצאת פרועת ראש. דגנאי היא להם לפרוע ראשם בשוק בפני רבים: וז״ב בביאור הדבר: ומעתה אמינא דזהו הטעם דלא אסרינן פרוע ראש רק לנשואות ולא ארוסות, אף דארוסה כנשואה לענין איסור א״א, משום דכיון דלא אסרה תורה פרועת ראש להדי׳ באשת איש, ורק שגלתה שישארו במנהגם הקודם, והנה מנהגם זה הי׳ להם עוד מקודם שקבלו התורה שנהגו שלא לצאת פרועת ראש לשוק. וכן מצינו בבני נח סנהדרין דף כ״ח מאימת התרתה בא״א משתפרע ראשה בשוק, ועיין ברש״י שם: והנה באומות וכן בישראל קודם מתן תורה, לא היו להם ארוסה וכניסה לחופה להחשיבה אשת איש ורק בעולת בעל, וכמבואר בש״ס דסנהדרין שם. וכיון דחזינן דלא אמרה תורה רק שישארו במנהגם זה, ע״כ רצון הש״י ל״ה לאסור פרועת ראש בכל אשת איש, ורק בבעולת בעל דהוי א״א גם בב״נ. אבל לא בארוסות, אף דבישראל הוי כא״א לכל דבריהם והבן זה. ובזה נתבאר ג״כ הא דפריך בירושלמי אהך ד״יוצאת בהינומא וראשה פרועה כתובתה מאתיים, דחש לומר שמא בתולה מן הנשואין היא, דלכאורה יפלא, דאיך עלה בדעת המקשן לומר דבתולה מהנשואין שהיא א״א וגם נשואה, דכיון שלא נבעלה תהי׳ מותרת לילך פרועת ראש. אולם לפי הנ״ל א״ש, דכיון דבב״נ אין להם רק בעולת בעל הו״ז גם בנכנסה לחופה כל שלא נבעלה לא הוי דינה כא״א גביהו. לא הי׳ א״כ מנהג ישראל קודם שנתנה התורה לכסות ראשן בכה״ג, וא״כ זה לא אסרה תורה, דרק באלו שנהגו מכבר לכסות ראשן גלתה תורה שרצון הש״י שגנאי הוא להם לשנות מנהגם זה לא בזולתם והבן: ומה דמסיק בירושלמי הדא דתימר בתולה מן הנשואין אין יוצאת וראשה פרוע יבואר לקמן בדברינו בעזה״י. ואמנם הא דאסרינן גם לאלמנה וגרושה מן הנשואין לילך פרועת ראש: אף דבאלו ל״ה מנהגם לכסות ראשן, וכדמוכח ג״כ מש״ס דסנהדרין שהבאתי דהיתרתן משתפרע ראשה בשוק. נראה לי דמטעם אחר קאתינן לאסור, ולא משום איסור תורה ד״ופרע את ראש האשה״, ורק דכיון דבעודן נשואות היו מחוייבות לכסות שער ראשן, אסורות שוב לגלותן משום ערוה, דהוי כשאר מקומות המכוסי׳ באשה ורק הבתולות שלא התחילו מעולם לילך כיסוי ראש והוי דרכן לגלותו מותר ...

...״וכבר נתפשט המנהג בכל ישראל שהבתולות הולכות פרועת ראש לגמרי, וכשיטת הגאונים ז״ל שהבאתי ובררתי דבריהם בטוב טעם ודעת ויש להם על מה שיסמכו. וממוצא דברינו אתה למד דגם בעולה מותרת לילך פרוע ראש: דאין איסור פריעת ראש רק בנשואה בעולת בעל, דהי׳ מנהגם גם קודם מתן תורה לילך כיסוי ראש, וגזרה תורה שישארו במנהגם זה. אבל לא ארוסה ולא בעולה שאינה נשואה. ואלמנה וגרושה מהנשואין ג״כ אסורות לילך פרוע ראש, לא מצד איסור תורה דופרע את ראש האשה, ורק דכיון שכבר כסו ראשן אסורות שוב לגלותו משום ערוה, וכמש״ל...

...״וזה ברור אצלי, ובזה אני מבאר דברי הירושלמי שהבאתי למע׳ בהך דיוצא׳ בהינומא וראשה פרועה, דפריך וחש לומר בתולה מהנשואין היא הדא דתימר בתולה מהנשואין אין ראשה פרוע. והיינו דהמקשן הי׳ סובר דבתולה מהנשואין מותרת לילך פרועת ראש, כיון דבב״נ אין להם רק בעולת בעל, ולא הי׳ א״כ מנהג לכסות ראשן רק בבעולה מן הנשואין, והתורה לא גזרה רק שישארו במנהג הקדום, וכנ״ל בדברינו עיי״ש. וע״ז פסק הר״ת בתולה מהנשואין אינה יוצאת וראשה פרועה, היינו דאף דמדינא אין בה משום פריעת ראש וכנ״ל, מ״מ כיון שהיא בחזקת בעולה עיין ש״ס דכתובות דף י״ב, אסורה בגילוי ופרוע ראש משום פריצותא ת״ב בכוונת הירושלמי ז״ל דו״ק.״ עכ״ל.

ולפי״ז מובן שהחיוב לכסות ראשה הוא דוקא בנשואה שהיא בעולה, והטעם שגם בתולה מן הנשואין חייבת בכיסוי ראשה כיון שהיא בחזקת בעולה וחזקה זו מתחילה רק ממחרת הנשואין.

 ומ״ש בשו״ע אבה״ע סי׳ ס״ז סעיף ב׳: ״שנכנסה לחופה הרי היא בחזקת בעולה ואין לה אלא מנה, ואין עליה טענת בתולים אפי׳ יש לה עדים שלא נסתרה עם הראשון״. משמע לכאורה שהחזקה מתחילה מיד אחר החופה וי״ל שהפי׳ בזה הוא או תוס׳ שאין הבעל סומך ומאמין לעדים וחושב שאומרים את זה רק לשבחה, וממילא הרי הוא כונס אותה בחזקת בעולה, ולכן אין לה אלא מנה. או כפי׳ הרמב״ם שחכמים תקנו לנשואה רק מנה אעפ״י שיכול להיות שהיא באמת בתולה, אבל כיון שהיתה נשואה דינה רק מנה. עיי״ש בבית שמואל וחלקת מחוקק וחכמת שלמה. וכן עי׳ בבאר היטב סק״א שאם פירסה נדה לפני הנשואין ומת הראשון לפני שנטהרה יש עליה טענת בתולים.

אבל בהנוגע לפריעת ראש, מה שחשוב הוא מתי הי׳ המנהג לכסות ראשה, וזה היה רק אחרי בעילת מצוה, ולכן החזקת בעולה לענין זה מתחיל רק ממחרת הנשואין וד״ל.

וא״כ לפי״ז מובן, שחיוב כיסוי ראש הכלה הוא רק ממחרת הנשואין, שאז היא בחזקת בעולה, ואפי׳ אם הי׳ חופת נדה, ג״כ צריכה לכסות ראשה, וכן הוא גם לנוהגים שמגלחין ראש הכלה למחרת הנשואין גם אם הי׳ חופת נדה.

אחרי כתבי כל הנ״ל ראיתי מ״ש הרב יהושע מונדשיין שיחי׳ בגליון האחרון, עדות מפי הרי״ל גראנער שיחי׳ - שזה מנהג בית הרב, לכסות ראש הכלה רק למחרת הנישואין, א״כ חל ע״ז ג״כ הענין ד״כיון דנפיק מפומא דרב כהנא״ וכו׳. 

ולסיכום: כלה חייבת לכסות ראשה רק ממחרת הנשואין, גם אם הי׳ חופת נדה וכן נוהגין רוב אנ״ש כמנהג בית הרב. מי שרוצה להחמיר שהכלה תכסה ראשה מיד אחר החופה, יכול להחמיר רק בהסכמת שני הצדדים.

* * *

 

קובץ ׳הערות וביאורים׳ גל׳ תתלג עמ׳ 65–66

 

כיסוי ראש הכלה [גליון]

הרב ישכר דוד קלויזנר
נחלת הר חב״ד, אה״ק ת״ו

בגליון תתכט (עמ׳ 73 ואילך) כתב הרב ישראל יוסף הכהן הענדל שי׳ בנוגע לכיסוי ראש הכלה: ״ובספר ׳טוב ירושלים׳ דף נה (להרה״ח המגיד הירושלמי הרב בן ציון יאדלער ז״ל), הובא בענבי הגפן (פרק ט׳ ס״ק קעא), וב׳נטעי גבריאל׳ נשואין (פרק לד סק״א), ״מוטלת חובה על האשה, שמיד למחרת הנשואין תגלח הכלה את כל שערות ראשה, כפי המנהג המקובל לאבותינו הק׳, סעודה מיוחדת קבעו לתגלחת זו והיו קוראין לה . . ׳שלייער ווארמעס׳ (ארוחת הצעיף) כי מיד אחרי התגלחת היתה האשה מכסה ראשה כדת וכדין״, עכ״ל.

״מכל זה מוכח להדיא שאינה מכסה את ראשה עד אחר התגלחת...״, עכ״ל הרב הנ״ל.

והנה דיוקו ממ״ש ״כי מיד אחרי התגלחת היתה האשה מכסה ראשה כדת וכדין״, מוכרח שאינה מכסה את שערה לפני התגלחת, אינו נכון כלל, שהרי בהדיא כתב ב׳נטעי גבריאל׳ שם פרק כז ס״ט: ״אולם אחר החופה נעשית נשואה ומחויבת אח״כ בכיסוי שערות ראשה כדית וכדין, לכן בחדר היחוד תראה לסדרם שלא יהיו שערותיה נראות בחוץ״. עכ״ל. וע״ש בהערה כ. - הרי מבואר בהדיא שמיד לאחר היחוד חייבת בכיסוי הראש!

ומ״ש בפרק לד ״שאחרי התגלחת היתה האשה מכסה ראשה כדת וכדין״, הכוונה היא, שאז הכיסוי הוא בתכלית ההידור, כיון שבא לאחר התגלחת, אבל גם לפני התגלחת חייבת לכסות את שערותיה מיד לאחר היחוד*.

ומ״ש הרב הענדל (בעמ׳ 77): ״אחרי כתבי כל הנ״ל ראיתי מ״ש הרב יהושע מונדשיין שיחי׳ בגליון האחרון [תתכח], עדות מפי הרי״ל גראנער שיחי׳ - שזה מנהג בית הרב לכסות ראש הכלה רק למחרת הנישואין, א״כ חל ע״ז ג״כ הענין ד״כיון דנפיק מפומא דרב כהנא וכו׳״, עכ״ל.

וזה תמוה, שהרי לכו״ע (גם אליבא דהרב מונדשיין) ברור שהרבנית חיה מושקא נ״ע, כיסתה את ראשה מיד לאחר החופה, ולא למחרת. א״כ זהו אמיתית הענין ״דנפיק מפומיא דרב״, וכמ״ש הרב מונדשיין בעצמו (בגליון תשיב): ״וכמובן שזהו יסוד חזק לאלו מאנ״ש . . שכיסוי הראש יהי׳ מיד אחר החופה״, עכ״ל. ואדרבה, לענין ״מחרת החתונה״ כתב הרב מונדשיין שם: ״אך עכ״ז נראה שאין להסיק מכך ששאר השמועות [שכיסו רק למחרת] הן בדותא בעלמא״. א״כ תמוה מאד מסקנת הרב הענדל שצריך לכסות רק למחרת, היפך הך ״דנפיק מפומיא דרב״. וגם לקולא! 

 והרי אם יש ספק בדבר הרי בפרט אצל חסידים צריכים להחמיר ולא להקל. ראה רמב״ן ר״פ קדושים, ובקונטרס ״ומעין״ בתחילתו בענין נבל ברשות התורה. ובנדו״ד הרי אין ספק בדבר שהרבנית חיה מושקא נ״ע לא כסתה את ראשה למחרת אלא מיד לאחר החופה, אם כן ״הואיל ונפיק מפומיא דרב״, אנ״ש צריכים להתנהג כמותה ולכסות מיד לאחר החופה והיחוד, וזה פשוט מאד. 

ועי׳ עוד מה שכתבו בזה היטב הרב אברהם אלטיין שי׳ בגליון תתכו (עמ׳ 54 ואילך), והרב ברוך אלכסנדר זושא ווינער שי׳ בגליון תתכז (עמ׳ 68 ואילך).

* * *

 

 קובץ הערות התמימים ואנ״ש – כפר חב״ד – גל׳ קע, עמ׳ 30–31

 

בענין כיסוי הראש לכלה

יהושע מונדשיין
עיה״ק ירושלים ת״ו

בענין זה כתב הרב י״ד קלויזנר בקבצים קס ו-קסב, ואף כי מחזיקנא ליה טיבותא שתיקן את דבריי בכל הנוגע למנהגי הונגריא ופולין וכו׳, אבל אני לא באתי אלא לברר את מנהגם של אנ״ש.

וכבר הבאתי מה ששמעתי מהרה״ח ר׳ רפאל הכהן ע״ה, שנהגו שהכלה מכסה ראשה רק למחרת החתונה, ואגב כך ביאר לי את הכותרת שבראש ד״ה כל הנהנה (שנאמר למחרת חתונתו של כ״ק רבינו זי״ע) ״בסעודת שלייער ווארמעס״, שסעודה זו היתה נערכת בבוקר (או בצהרי) היום שלאחר ליל החופה, כשהכלה היתה מופיעה לראשונה חבושה בכיסוי ראש (״שלייער״ הוא המטפחת לכיסוי הראש).

וכן נתפרסמו מכבר דברים שסיפר הרה״ח ריל״ג שי׳ בשם (אמו?) הרבנית מנוחה רחל ע״ה, שמנהג בית הרב הוא לכסות הראש למחרת ליל החתונה.

גם הרה״ג הרה״ח ר׳ זלמן שמעון דווארקין ע״ה אמר, שכיסוי הראש נוהג רק למחרת ליל החתונה (שמעתי מהרה״ג הרה״ח רש״ב חייקין שליט״א).

וכן היה רבינו זי״ע מסדר קידושין בחתונות של אנ״ש רק בתנאי שהכלה תחבוש פאה אחר החתונה, אבל בשעת החופה עצמה לא היו הכלות חובשות פאה.

גם בזמנו, במקומו ובמעמדו של הרה״ג הרה״ח רש״ז גארעליק ע״ה, רבו הישיש של כפר-חב״ד, נהגו שהכלה מכסה ראשה רק למחרת.

ואחר כל זאת, איני מבין כיצד יכול הרב הנ״ל להתבטא על מנהג זה שנהגו בו גדולי רבני אנ״ש, שהוא ״מנהג״ אותיות ״גהנם״ וש״אינו אלא בורות והבל״ (כדבריו בגל׳ הנ״ל). ומה גם שבשו״ת שבות-יעקב (ח״א סי׳ קג) כתב מפורש: ״דכל שלא נבעלה מותרת בפריעת ראש ככל הבתולות, ופוק חזי עמא דבר״.

ואף שהקשה עליו הגרע״א ופסק בהחלטיות שלא כדבריו, הרי שערי תירוצים לא ננעלו. (וטענת הכותב, שכל שלא מצינו שיתרצוהו הרי שהדברים דחויים, זה אינו; למה הדבר דומה, לקושיות שהקשה בס׳ משיב-דבר על דברי אדמו״ר הזקן בהל׳ מכירת בכור, שלא מצינו שיתרצוהו עד להדפסת הקובץ יגדיל-תורה בנ.י. לפני שנים ספורות. והאם עד אז היו דברי רבינו דחויים ח״ו בגלל שאיש לא הדפיס תירוצים לקושיות הללו?

וזאת למודעי, כי ב״תשורה״ שנדפסה לרגל נישואי הרה״ח ראי״ה שטערנבערג שי׳ (כב אדר תשנ״ג) נדפסו ״מנהגי חתונה בבית הרב״ שבני המשפחה שי׳ שמעו מהרבנית חי׳ מוסיא ע״ה, ושם מפורש שהכלה לא חבשה לראשה מאומה קודם הבאדעקעניש״ (ודלא כ״מנהג״ לחבוש הפאה קודם החופה, מנהג שנצמח מהנוהג שלא להמתין בחבישת הפאה עד למחרת), אך בדבר תחילת חבישת ה״שייטל״ לא נאמר שם מאומה.

וכבר פרסמתי בא׳ הקובצים, כי בע״פ מוסרים בני המשפחה שי׳, שהרבנית ע״ה סיפרה שבשעת החתונה (אך לא קודם החופה, כנ״ל) חבשה שייטל לראשה.

וקרוב לומר שנהגו כך כדי שלא לפרוץ את גדרי הנהוג בווארשא. ומזה כמובן יסוד חזק לאלו מאנ״ש הרוצים שכיסוי הראש יהיה מיד אחר החופה, אבל אין בזה כדי לפסול את הראשונים ולהוציא עליהם לעז ח״ו בלשון מדברת גדולות, גאוה ובוז.

כפי שכבר הבהרתי בעבר, לא באתי לתקוע עצמי לדבר הלכה, אלא רק לברר את המנהג שהיה מקובל בבית הרב ואצל אנ״ש. אלא שחדשים מקרוב באו להנהיג באופן שונה, ולא באתי להתערב בסמכותם, וכמבואר לעיל שיש להם על מה שיסמוכו.

* * *

 

קובץ ׳הערות התמימים ואנ״ש׳ (נחלת הר חב״ד) גל׳ יג עמ׳ 63–78

 

כיסוי ראש הכלה

הרב ישכר דוד קלויזנר
נחלת הר חב״ד

בענין כיסוי ראש הכלה מתעקש ידידי הרב יהושע מונדשיין שי׳ [בקובץ הערות וביאורים׳ גליון תתכה - ש״פ וירא תשס״ב (ע׳ 65 ואילך)] להתיר בכל כחו איסור דאורייתא דפריעת ראש לאשה נשואה, כבר בצעדה הראשון בחיי הנשואין שלה, תיכף לאחר החופה והיחוד, בכניסתה לסעודת הנשואין שלה, בפני מאות מאות מוזמנים בלי כיסוי ראש ר״ל.

והיינו שהרב מונדשיין מתעקש להחזיר ״עטרה ליושנה״, ולנהוג מנהג מעוות שנהגו מאנ״ש ברוסיא טרם שעזבו את מסך הברזל - שכלה לא תכסה את שערותיה לאחר החופה והיחוד, אלא רק למחרת, [ובלשון הרב מונדשיין: ״שאל אביך ויגדך כיצד נהגו אנ״ש ברוסיא״ וכו׳]. וזה לצערי בדיוק כמו שיבא מישהו להחזיר ״עטרה ליושנה״, ויתעקש שהנשים יכסו את ראשן רק ב״מטפחת״ דוקא, מפני ״שאל אביך ויגדך כיצד נהגו אנ״ש ברוסיא״, שלא חבשו פאות אלא רק ״מטפחות״ דוקא. שהרי הפאות נתחדשו רק לאחר יציאת אנ״ש מרוסיא, שכ״ק אדמו״ר זי״ע נלחם בעד שנשי אנ״ש יחבשו פאות דוקא, ואפילו לא הסכים לערוך חופה וקידושין למי שתלך ב״מטפחת״ [ולמי שיכניס לביתו טלויזיה ר״ל]. מחמת שציבור אנ״ש שבא אז מרוסיא, היה ציבור שבור ורצוץ, הן בגשמיות והן ברוחניות, ושבקושי ה״מטפחת״ כיסתה את השערות [וכמו שבקושי הלכו עם שרוולים וגרביים וכו׳], והרבי זי״ע אפילו השתתף בהוצאות לעזור בקניית הפאות לנשי כפר חב״ד, כדי שיכסו את השערות כראוי, איזה ״שאל אביך ויגדך״ יש כאן?

[בגליון תתכח - ש״פ מקץ תשס״ב (ע׳ 63 ואילך) הרב מונדשיין כבר אינו נלחם להחזיר ״עטרה ליושנה״ [ובלשונו ב׳אהלי שם׳ חלק ט (ע׳ שה): ״אשר ע״כ נראה לקיים המנהג הישן שבשעת החופה והחתונה לא תכסה הכלה ראשה, אלא א״כ יראו הרבנים לחדש הלכה לצורך שעה וכדומה״.], אלא רק מסתפק לומר: ״איני רוצה להכנס עם הכותב [הרב אברהם אלטיין שי׳] בוויכוח, והבוחר יבחר בין דבריי ללמד זכות על מנהג אנ״ש, לבין דבריו .. לא כתבתי בשום מקום שזהו ״מנהג חב״ד״ שמחייב את כל אנ״ש .. וגם אני .. הוצאתי את עצמי מן הכלל, ונהגתי בחתונת בתי שתחי׳ שכיסתה ראשה אחר החופה״.]

ועי׳ בשו״ת כ״ק אדמו״ר הצמח צדק נ״ע אה״ע ח״א (סי׳ קלט) שכתב: ״בענין מ״ש בתשו׳ מהר״ם אלשקר סי׳ לה איזו קולא בענין שער באשה כו׳ שהביא המ״א סי׳ עה סק״ד .. ומנהג כזה הוא אותיות גהנם כמ״ש כה״ג בשל״ה. ותדע דא״כ מדוע צווח ישעיה הנביא סי׳ ג [טז] יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה כו׳, הרי נהגו כן? וכך י״ל כאן״. עכ״ל - והה״ד י״ל נמי כאן.

ועי׳ שו״ת בעלי התוספות (סי׳ יא) שכתבו: ״גם כתבת שאין לשנות המנהג מפני הלעז, מנהג זה גהנם למפרע, שאם שוטים נהגו חכמים לא נהגו. ואפילו מנהג הגון אינו עוקר הלכה, אלא א״כ רופפת״. עכ״ל. והה״ד בנדו״ד. ועי׳ שו״ת מהרש״ך ח״ב (סי׳ ה) ד״ה וכ״כ. מנחת יצחק ח״ד (סי׳ פו). ציץ אליעזר חי״א (סי׳ סב). יביע אומר ח״ג (סי׳ כט, ד״ה ומעתה).

וראה מה שכתב כ״ק אדמו״ר זי״ע באגרות קודש חלק ז (ע׳ צ): ״הנה כבר נדבר בהתוועדות שע״ד המבואר בדא״ח, ובפרט בלקו״ת אשר העניינים הלא טובים הכתובים בפ׳ בחקותי ופ׳ תבא הם באמת ברכות, הנה עד״ז הוא ג״כ בענין הברייתא דסוף מס׳ סוטה, ומהענינים אשר שם, דבעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי כו׳ נערים פני זקנים ילבינו, בת קמה באמה וכו׳ וכו׳ .. הנה מאיזה סיבה שתהי׳ נהגו קולא באיזה ענינים מפני תנאי החיים לפנים, הנה בת קמה באמה וכלה בחמותה ונוהגים עצמן כדבעי גם בעניינים אלו מבלי התחשב עם הנהגות אמן וחמותן עד עתה, וסו״ס הנה גם האמהות והחמות יתנהגו כמותן וד״ל״. עכל״ק. וכ״ה בלקוטי שיחות חלק כב (ע׳ 335) - ועייג״כ אגרות קודש חלק יג (ע׳ תנט) ובלקוטי שיחות חלק טז (ע׳ 557).

והנה בנדו״ד הברכה בענין ד״חוצפא יסגי כו׳, דנערים פני זקנים ילבינו, בת קמה באמה וכלה בחמותה, ונוהגים עצמן כדבעי .. מבלי התחשב עם הנהגות אמן וחמותן עד עתה, וסוף סוף הנה גם האמהות והחמות יתנהגו כמותן״, היינו בענין כיסוי כל השערות ממש, ומיד לאחר היחוד, ולא למחרת ח״ו, ובענין זה לא שייך כלל הך ד״שאל אביך ויגדך״ ח״ו, כמובן ופשוט.

והנה בקובץ הערות וביאורים׳ גליון תתכט (ש״פ ויחי תשס״ב), כותב (בע׳ 72 ואילך) הרב ישראל יוסף הכהן הענדל שי׳ [רב דקהילת אנ״ש במגדל העמק]:

״ראיתי ששקו״ט בגליונות האחרונים, ממתי כלה צריכה לכסות את ראשה והדעות הן מן הקצה אל הקצה: א. רק ממחרת הנשואין שאז היא בעולה. ב. מיד אחרי החופה שאז היא נשואה. ורק זה מנהג הנכון לכל הדעות ואין מקום בהלכה לנהוג אחרת.

״ובכדי לברר את הנ״ל, צריכים קודם לברר מהו מנהג אנ״ש בפועל, ואח״כ נראה מהו המקור בהלכה״. עכ״ל.

ונפלאתי טובא, איך רב מורה הוראה בישראל כותב דברים חמורים כאלו, וזהו ע״ד לומר ש״האמת היא, שאין החי יכול להכחיש את החי, שרבים מאנ״ש שהתחתנו בששים שנה האחרונות בכלל ובארה״ב וקנדה בפרט, לא נהגו לכסות היטב את כל השערות [ע״ד מ״ש בשו״ת מהר״ם אלשקר שבשו״ת כ״ק אדמו״ר הצמח צדק הנ״ל], וזה דבר שאפשר לברר, והיו רק יחידים שהחמירו בזה״ (לשון הרב הענדל בענין כיסוי ראש הכלה) - והאם מפני זה מותר להמשיך לעשות כן, ולהשתמש במהר״ם אלשקר למקור בהלכה, ולהתעלם ממ״ש ע״ז כ״ק אדמו״ר הצמח צדק נ״ע ד״מנהג כזה הוא אותיות גהנם״?! - והה״ד בנדו״ד, וז״פ מאד.

והנה בתחלת דבריו כתב הרב מונדשיין:

״בגליון תתכב [ש״פ תבא תשס״א] (ע׳ 45 ואילך) [וכ״ה ב׳תורת נחלת הר חב״ד׳ גליון חמישים (ע׳ צג ואילך)] יצא הכותב [הרב אברהם אלטיין] לחלוק על דברים שכתבתי בקצרה בקובץ ׳אהלי שם׳ [חלק ט ע׳ שה] (בשלהי תשנ״ג), וחבל שנתעלם ממנו ששבתי לדון בזה ביתר אריכות בקובץ הערות וביאורים׳ גליון תשיב (ש״פ שופטים תשנ״ו).

״לדבריו, רבים מסתמכים על הדברים שכתבתי, עד כי נעשה כהיתר גמור שהכלות ילכו דוקא פרועות ראש אחרי חופתן בסעודת החתונה״. משמע לכאורה, שהנהגה זו היא חידוש שנתחדש אחרי שנתפרסמו דבריי בשנת תשנ״ג, אז ״הותרה הרצועה״ ומני אז נהגו הכלות שלא לכסות ראשן אחרי החופה.

״כמובן שאלו דברים שאין להם שחר, שאל אביך ויגדך כיצד נהגו אנ״ש ברוסיא ובניו-יארק...״ עכ״ל.

והנה בכלל לא חבל שנתעלם מהרב אלטיין את מה שכתב בגליון תשיב שם, כי באמת הוא זה שמתעלם (והפעם בזדון) ממה שהשבתי והראתי לו מיד בגליון שלאחריו (תשיג, ע׳ 26-23) [ש״פ נצו״י תשנ״ו], שכל דבריו הם טעות דמוכח, ונגד הדין, ובעיקר נגד מה שפסקו בהדיא הרבנים, המרא דאתרא דנחלת הר חב״ד הרב ירוסלבסקי שליט״א, והמרא דאתרא דכפר חב״ד הרב אשכנזי שליט״א באופן החלטי: שמיד לאחר החופה והיחוד חייבת הכלה לכסות את ראשה בפאה וכדומה. (ועי׳ מה שכתבתי שם גם בגליון תשיא - ש״פ עקב תשנ״ו (ע׳ 18 ואילך)). והוא ע״ע לא השיב ע״ז מאומה.

ומה שמתלונן הרב מונדשיין; שאין שחר שרבים מסתמכים על דבריו עד כי נעשה כהיתר גמור שהכלות ילכו דוקא פרועות ראש אחרי חופתן בסעודת החתונה, כי שאל אביך ויגדך כיצד נהגו אנ״ש ברוסיא, - אין זה נכון כלל, כי הרבנים הנ״ל הצליחו - די בהצלחה - לתקן את המעוות שהיה בעבר, ופתאום בא הכותב דילן, ופשוט נלחם בפס״ד של הרבנים שליט״א, [ובלשונו ב׳אהלי שם׳ שם: ״מנהג פשוט .. שהנשים מכסות את ראשן רק למחרת ליל החתונה, ולא מיד אחר החופה. וכך היה המנהג הפשוט הרווח בקרב אנ״ש .. אלא ששמעתי כי בזמן האחרון החלו קצת מאנ״ש ״להדר״ שכבר בעומדת תחת החופה תחבוש הכלה פאה נכרית .. אשר ע״כ נראה לקיים המנהג הישן שבשעת החופה והחתונה לא תכסה הכלה ראשה, אלא א״כ יראו הרבנים לחדש הלכה לצורך שעה וכדומה״.], ונגד הדין שבפוסקים, ובודאי שרבים נאחזים בדברי ההיתר שלו, שהם מכשול חמור ר״ל. [ראה בקובץ ׳שמחת עולם׳ (קה״ת תשנ״ד, ואח״כ במהדורות נוספות), שבפרק יג הערה 2 מציינים למ״ש הרב מונדשיין ב׳אהלי שם׳ הנ״ל בענין ״מתי מתחילה חובת כיסוי הראש באשה״. ע״ש. ועי׳ גם ב׳נטעי גבריאל׳ הל׳ נשואין ח״ב (מהדורא אחרונה) סי׳ נח ס״ה אות ט, לאחר שמציין לכל הפוסקים והמנהגים שמכסים את הראש מיד לאחר יחוד, מביא את המנהג היחידי שמבוסס על מאמרו של הרב מונדשיין, שרק למחרת החתונה מכסים את הראש. איזה עיוות! איזה חילול ה׳! מנהג כזה הוא באמת אותיות גהנם, כלשון הצ״צ נ״ע]. וזה ע״ד שיבא מישהו וילחם נגד הפאה שתיקן הרבי לאנ״ש שיצאו מרוסיא, שבקושי ה״מטפחת״ כיסתה את שערותיהן, ויטען ״שאל –אביך ויגדך, כיצד נהגו אנ״ש ברוסיא״ שכיסו את ראשן רק ע״י ״מטפחת״ בלבד...

שוב כותב הרב מונדשיין:

״ולענין ההלכה, ציינתי שם למובא בס׳ שלחן העזר, וז״ל שם (בסי׳ ט ס״י סוף סק״ו): ועי׳ בשו״ת חות יאיר סי׳ קצ״ו בבתולה מיד שנתקדשה צריכה לכסות ראשה אעפ״י שלא נבעלה .. והוא דבזמן הגמ׳ ארוסות הולכות פרועות ראש היינו טעמא משום דבימיהם האירוסין היו זמן רב קודם הנשואין. משא״כ כעת האירוסין והנשואין יחדיו ע״כ כל שנתקדשה ראוי׳ שתתנהג כנשים בכסוי ראש . . [עכ״ל החו״י]. אכן בשו״ת שבות יעקב ח״א סי׳ ק״ג דוחה דברי החו״י הנ״ל .. אלא ודאי דכל שלא נבעלה מותרת בפריעת ראש ככל הבתולות, ופרק חזי עמא דבר. עכ״ל.

״הרי לנו שגם בימינו שהאירוסין והנישואין יחדיו, פוק חזי עמא דבר דכל שלא נבעלה מותרת בפריעת הראש.

״לאור כל זאת נראה, שאין כל הצדקה לעשות את אנ״ש וגדולי רבניהם כטועים ״טעות דמוכח״ ונוהגים ״נגד הדין״. ושארי לי׳ מארי״. עכ״ל.

ודבריו בזה אינם נכונים כלל, וזה אשר כתבתי אז (בגליון תשי״ג ש״פ נצבים - וילך תשנ״ו), וטרם ענה ע״ז מאומה:

״והנה מ״ש הרב מונדשיין שם (ע׳ 21): ״ומה שמוסיף .. את דברי הסוברים שיש לכסות הראש מיד אחר החופה, חבל שלא טרח להביא בשלימותם גם דברי הפוסקים דלא ס״ל הכי, כגון דברי שו״ת שבות יעקב (ח״א סי׳ ק״ג). וראה בס׳ שלחן העזר סי׳ ט׳ וכו׳״. עכ״ל.

״מלשונו משתמע שכמו שיש הרבה פוסקים שאוסרים להיות לאחר החופה בלי כיסוי הראש, כך ישנם פוסקים שס״ל להיפך שמותר, ושאני לא טרחתי להביאם, אבל מה אעשה שאין הדבר כך, וכמו שהוא בעצמו הביא רק פוסק א׳ בלבד שמתיר (השבות יעקב), כך אמנם פני הדברים, שכל הפוסקים שאחריו (החו״י והר״י הלוי) סתרו כל דבריו, וכמ״ש רעק״א, דאין לסמוך על השבו״י להתיר ״כי רבו החולקים עליו. ולפי חילוקו של מהר״י הלוי מדינא אסור, ואחרי שהגאונים הנ״ל אוסרים והוא נוגע לדאורייתא. .״ ובאמת אין עוד פוסקים שיעמדו לצדו של השבו״י (כמו שניסה הרב מונדשיין לרמז), א״כ ברור ופשוט הדבר, שא״א לבא ולטעון עכשיו שאני ס״ל כהשבו״י להתיר, לאחר שההלכה היא כבתראי שאוסרים, כמו שא״א לפסוק לעצמו כב״ש לאחר שההלכה נפסקה כב״ה, וכמו שא״א להתיר בשר עוף בחלב כריה״ג שבמקומו התירו כך [״פוק חזי עמא דבר״] לאחר שנפסק לאיסור. [אגב, את השבו״י כן הבאתי שם, ע״ש בע׳ 20] - ובפרט בנדו״ד, שהרבנית נ״ע העידה בעצמה שכסתה את ראשה בפאה בסעודת החתונה כנ״ל, שתואם עם כל הפוסקים הנ״ל, א״כ תמה תמה אקרא, איך העלה הרב מונדשיין בדעתו ״לקיים המנהג הישן שבשעת החתונה לא תכסה הכלה ראשה״ [׳אהלי שם׳ ח״ט ע׳ שה], שלפי האמת אין זה מנהג כלל עפ״י תורה כנ״ל״. - ע״כ מה שכתבתי אז.

וכעת נראה דבאמת אפילו השבות יעקב אינו לצידו, (אלא שנשאר לבד עם דעת עצמו בלבד). דהנה בקובץ ׳אור ישראל׳ (מאנסי - ניו יארק) גליון כא (תשרי תשס״א), דן בזה הרה״ג ר׳ משה סופר שליט״א (ע׳ ל ואילך) ״בענין אם אסורה אשת איש בפריעת ראש מיד לאחר היחוד״, וז״ל:

״ע״ד שאילתא דשדר לן מר בדין כלה לאחר היחוד כשיוצאת לאולם החתונה אם מותרת עדיין להיות בפריעת הראש...

״...יסוד הענין דכיון דאיסור ראש פרוע נלמד מקרא דופרע ראש האשה, א״כ כל אשה ששייך אצלה דין ופרע ראש האשה א״כ הרי אמרה תורה דההוא שעתא לאו פרועה הות וכמו שפי׳ רש״י, וע״כ הוי אצלה פרוע ראש דאורייתא, אמנם באשה דלא שייך דין סוטה ולא שייך אצלה קרא דופרע ראש האשה ממילא פרוע ראש בהאי גוונא לאו דאורייתא, ע״כ בפנויות בין בתולה ובין בעולה וכן אלמנה וגרושה דלא שייך אצלם דין סוטה לא שייך אצלם קרא דופרע ראש האשה, וע״כ פריעת ראש אצלן לאו דאורייתא משא״כ אשת איש דשייך אצלה דין ופרע ראש האשה שוב אצלה פריעת ראש דאורייתא...

״והשתא דאתינן להכי דדין פריעת ראש דאורייתא תלי׳ היכא דשייך דין סוטה, א״כ נראה דנשואה אעפ״י שלא נבעלה אסורה בפריעת ראש מדאורייתא.

״...הרי משמע להדיא דחשיבה תחת אישה משנכנסה לחופה אעפ״י שלא נבעלה לאישות ודוק היטב, ובהיות כן אנהירינהו לעניננו דשייך בנשואה שלא נבעלה דין ופרע ראש האשה וממילא בכה״ג תני דבי ר״י דפריעת ראש דאורייתא, כ״ז ברור לענ״ד בס״ד.

״ומש״כ כ״ת דיש שרוצים להוכיח דאיסור פריעת ראש דוקא בנשואה שנבעלה מתשובת שבות יעקב חאה״ע סימן ק״ג שכתב דנתקדשה ליכא איסור פריעת ראש אלא בבעלה ע״ש, אינו ענין לנ״ד דהתם איירי בארוסה ואיהו לשיטתי׳ דבארוסה ליכא דין דת יהודית וחולק שם החו״י והביא ע״ז ראיה מגמ׳ כתובות ע״ש, וגם ס״ל התם דפנויה שנאנסה חייבת בכיסוי ראש וגם ע״ז מביא ראי׳ מגמ׳ כתובות ע״ש, ע״כ כתב דגם אם נתקדשה אינה צריכה כיסוי ראש אלא בנבעלה ע״י אחר ולא איירי התם בנבעלה מבעלה ומשמע בין נתקדשה ובין עדיין פנוי׳ אינה חייבת בכיסוי ראש אלא בנאנסה - ואינו ענין לדידן דביארנו דנשואה שנכנסה לחופה ונתייחדה אעפ״י שלא נבעלה עדיין הוי בכלל דתחת אישה ואסורה בפריעת ראש מדאורייתא כמבואר לעיל בארוכה בס״ד...״

״ובהיות כן, כלה שנכנסה לחופה ונתייחדה אסור לצאת לאולם החתונה בפריעת ראש מדאורייתא ובקלתה עלי׳ איכא דת יהודית כדמוקי בגמ׳ כתובות ע״ב עיין שם - ומש״כ כ״ת בשם אחד דבמדינת אונגרין היה מנהג שהכלה היתה בפרוע ראש כל משך החתונה טעות גדול היא, וליתר שאת חקרתי אצל זקני ת״ח יראי השם והכחישו זה בתוקף, ואדרבה היה קפידה לכסות כל הראש כדין נשואה ולא נשמע דבר כזה להתיר אצל רבנים מחברת האורטאדקסי שהם ממשיכי דרכם של תלמידי החת״ס ז״ל - וצריך למחות למי שיש בידו, דאין חכמה ואין עצה נגד ד׳ כתיב.

״עוד נראה דיש לחשוש משום לאו דובחוקותיהם לא תלכו עפ״י מש״כ בתשו׳ דברי חיים ח״א סימן ל׳...

״ובהיות כן בנ״ד דודאי נלמד מנהג זה מאומות העולם לילך בפריעת ראש לפרוץ גדרי הצניעות ולהתנאות לכלה לפני הנאספים, יש לחוש ללאו דובחוקותיהם לא תלכו, כן נראה לענ״ד בהאי הלכתה בס״ד״. עכ״ל בקובץ ׳אור ישראל׳, ע״ש באורך.

וראה במשנה דכתובות (יא, א), וכך נפסק בשו״ע אה״ע (סי׳ סז ס״ב) דנכנסה לחופה ״הרי היא בחזקת בעולה, ואין לה אלא מנה, ואין עליה טענת בתולים, אפילו יש לה עדים שלא נסתרה״.

ועי׳ בתוס׳ כתובות (מט, א) ד״ה ואימא שכתבו: ״וי״ל, דהא פשיטא ליה דנשואה שאינה בעולה חשובה כבעולה ואין חילוק כלל, דנשואין משוו לה כבעולה לכל דבר״. עכ״ל. [ולדעת הרמב״ם בהל׳ אישות (פ״י ה״ב) דחופה דלא חזי לבעילה לאו חופה מקרי, וע״כ נשארה עדיין ארוסה].

ועי׳ צפנת פענח הלכות אישות (פי״א ה״א): ״דאף שלא נבעלה, הוה כנבעלה לכל דבר עפ״י דין״ עכ״ל - וזהו כהתוס׳ הנ״ל.

עוד כתב הרב מונדשיין:

״אילו היה מעיין ב׳הערות וביאורים׳ שם, היה רואה שגם מה שמייחס לי את ה״חידוש״ שכן נהגו בבית הרב, טעות הוא בידו, שהרי נאמר שם שכך שמעתי בפירוש מפיו של הרה״ח ר׳ רפאל הכהן ע״ה, ושכך נתפרסם מכבר בשמו של הרה״ח רי״ל גראנער בשם אמו ע״ה ״שמנהג בית הרב הוא לכסות הראש למחרת ליל החתונה״.

״ועוד כתבתי שם בזה״ל: גם הרה״ג הרה״ח ר׳ זלמן שמעון דווארקין ע״ה אמר, שכיסוי הראש נוהג רק למחרת ליל החתונה (שמעתי מהרה״ג הרה״ח רש״ב חייקין שליט״א).

״ועוד כתבתי שם בזה״ל: גם בזמנו, במקומו ובמעמדו של הרה״ג הרה״ח רש״ז גארעליק ע״ה, הרב הישיש דכפר חב״ד, נהגו שהכלה מכסה את ראשה רק למחרת.

״ומה שמגלה בשם הרבנית ח״מ ע״ה שתיכף מזמן החופה כיסתה את ראשה, גם דברים אלו כבר הובאו שם. ועל כך כתבתי: אפשר שנהגו כך באותה שעה כדי שלא לפרוץ את גדרי מנהג המקום בווארשא [ומה שהביא בשם מי ששמע מהרבנית נ״ד ע״ה, הריני מרשה לעצמי לפקפק בעדות זו שנתחדשה רק עתה. וד״ל]״. עכ״ל.

וזה אשר השבתי לו בגליון תשי״ג (ולא ענה ע״ז מאומה):

״והנה מה שהביא שמועות מהרה״ח ר׳ רפאל הכהן ע״ה, ובשם ר׳ זלמן שמעון דבורקין ע״ה, ודברים שנתפרסמו בשם רי״ל גרונר שי׳ שמנהג בית הרב הוא לכסות הראש למחרת ליל החתונה, - מובן ופשוט ששמועות אלו אין להם ערך מול עדותה של הרבנית נ״ע בעצמה, ומול ההלכה בדברי הפוסקים הנ״ל. וכמו שהרב מונדשיין בעצמו הרגיש בזה, וכתב (בע׳ 20): ״אך עכ״ז נראה שאין להסיק מכך ששאר השמועות [שלא כיסו הראש בסעודת הכלולות הן בדותא בעלמא, שהרי אפשר שנהגו כך [הרבנית נ״ע] באותה שעה כדי שלא לפרוץ מנהג המקום בווארשא״. עכ״ל (מלבד החצ״ר). הרי שהוא בעצמו נותן מקום נכבד לומר ששמועות אלו הן בדותא בעלמא. ומה שטוען ״שאפשר שנהגו כך באותה שעה כדי שלא לפרוץ מנהג המקום בווארשא״, אינו מתקבל על הדעת כלל וכלל, שאם באמת היה מנהג בית הרב שלא לכסות את הראש בסעודת החתונה בודאי שלא היו מתחשבים במנהג המקום, - וכמו שהוא בעצמו כותב אח״כ לענין אחר (בע׳ 21): ״שאלתי אצל חסידי פולין אנשי ווארשא אם ידוע להם המנהג של ״שלייער ווארמעס״, והשיבו בשלילה, ולכן יתכן שזה מנהג שנהגו ברוסיא, ואדמו״ר מוהריי״צ שמר עליו גם בווארשא״ עכ״ל - א״כ הוכחה מכאן שמנהג בית הרב שפיר לכסות הראש בליל החתונה, שאל״כ בודאי שהיה שומר עליו גם בווארשא, אלא בפשטות ששמועות אלו הן בדותא בעלמא בלבד.

״והנה אפילו שהיה אמת בשמועות שבבית הרב לא כיסו הראש בחתונה, י״ל דשאני בית הרב שהקפידו לא לעשות יחוד לפני הסעודה, כפי שסיפר הרב יעקב לאנדא ע״ה, אב״ד בני ברק. א״כ לפני יחוד לא צריכים מדינא לכסות כמ״ש בשו״ת יחוה דעת חלק ה (סי׳ סב), אבל אנן שעושים יחוד לפני הסעודה של החתונה, בודאי שחייבים לכסות את הראש כנ״ל.

״וכמו שאין אנחנו עושים כבית הרב: ״שהכלה ביום החתונה אינה לובשת שמלה לבנה (אלא צבע אחר), וע״ז אמרה הרבנית הצדקנית נ״ע בשם אבי׳ - כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע: ״דער פאטער האט געזאגט אז א ווייסע קלייד אין מנהג הגוי (=אבא אמר, ששמלה לבנה הוא מנהג גוי].״ עכ״ל מתוך ״מנהגי חתונה בבית הרב״ בתשורה משמחת הנישואין של משפ׳ בנשימול, ד׳ אלול תשנ״ו - א״כ כש״כ וק״ו בענין כיסוי הראש בסעודת החתונה שאין להידמות למנהג בית הרב כנ״ל, שאצלם לא הי׳ יחוד לפני הסעודה. - ואדרבה צ״ע למה אנו לובשים שמלות לבנות, בזמן שזה מנהג גוים.

״ומ״ש הרב מונדשיין: ״ואני בער ולא אבין: א] כיצד זה ניתן להקיש ממנהג הונגריה על מנהג אנ״ש דחב״ד, ב] מדוע - אע״פ שראה לנכון להאריך בציטוט מדבריי השמיט את האמור בהם בענין מנהג בית הרב דלא כמנהג הונגריה״. עכ״ל.

״הנה מה שמנסה לומר שהמנהג לכסות הראש בחתונה הוא רק מנהג הונגריה בלבד, בעצמו יודע שאין זה אמת, שהרי באהלי שם כתב: ש״מנהג פשוט בקרב קהילות חסידים השונות וכן אצל יוצאי הונגריה״ וכו׳, וכאן גם כותב שמנהג ווארשא הוא לכסות את הראש בחתונה (ועד כדי כך שאדמו״ר שינה מפני זה את מנהגו...), האם ווארשא היא בירת הונגריה?, אלא שפשוט הדבר שכן נוהגים כל העולם החרדי, חסידים ולא חסידים.

״וגם מנהג העולם לכסות הראש בחתונה אינו נוגד - גם לדעתו - ״את מנהג אנ״ש דחב״ד״, שהרי המנהג האמיתי דחב״ד הוא מה שהעידה הרבנית נ״ע שחבשה פאה בסעודת החתונה. ו״כמובן שזהו יסוד חזק לאלו מאנ״ש .. שכיסוי הראש יהי׳ מיד אחר החופה״ (לשון הרב מונדשיין), א״כ לפי האמת אין ניגוד כלל בין מנהג הונגריה למנהג חב״ד״. ע״כ מה שכתבתי בגליון תשי״ג.

וגם מה שהביא בשם הרב דווארקין ז״ל, שמעתי מפי הרב ברוך בועז יורקוביץ שליט״א [מד״א דקהילת אנ״ש בלוד], שהרב דווארקין הורה לו, שמיד לאחר הסעודה לכסות את השערות ולא לחכות למחרת. ומאחרים שמעתי שהורה להם שעדיף שהכלה תלבש פאה בחדר יחוד!

ועי׳ בס׳ נטעי גבריאל׳ - הל׳ נשואין ח״ב פרק נח אות ט שכתב: ״וכן הורה הגאון מהרז״ש דווארקין זצ״ל אב״ד ליובאוויטש, שיש לכסות ראשן עכ״פ רובן אחרי החופה״. עכ״ל.

ואמנם כ״ק אדמו״ר זי״ע דרש שהכלה תבטיח לכסות את ראשה בפאה, אבל דברי הבל הוא להטיל אחריות על הרבי במה שנעשה אח״כ בסעודת החתונה בעזרת נשים.

ומה שהביא הוכחה מזה שאצל הרב הישיש דכפר חב״ד הרה״ג הרה״ח רש״ז גרליק ז״ל במקומו ובמעמדו כיסו את הראש למחרת החתונה, אין מזה שום הוכחה כלל דהיה ניחא ליה מזה, כיון דהוא אפילו סידר קידושין גם לאלו שהקילו בכיסוי הראש לא רק בזמן הסעודה של ליל החתונה אלא גם בשאר ימות השנה, וזה בודאי גם אליבא דהרב מונדשיין לא היה ניחא ליה.

והנה בעצם הרי גם הרב מונדשיין מודה שהרבנית ח״מ ע״ה אשת כ״ק אדמו״ר זי״ע, כסתה את ראשה תיכף מזמן חופתה, - א״כ הדבר דומה למה שמביא הרב מונדשיין ב׳אוצר מנהגי חב״ד׳ (חג הסוכות ע׳ שיא אות קמ) משיחת ליל ה׳ דחג הסוכות תשמ״ח:

״שכ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נהג ברבים שאחז במשך ה״הלל״ את הלולב ומיניו ללא האתרוג, ורק בשעת הנענועים החזיק גם את האתרוג אך החזירו מיד למקומו עד הנענועים הבאים. הנהגה זו - של הפרדת האתרוג מהלולב ומיניו תמוהה לכאורה, אך מתבארת על פי הנהגה נוספת שלו, שאחר כל נענוע היה מביט באתרוג ובוחן אם לא נתהוותה בו שרטת בשעת הנענועים, וכנראה שמפני חשש זה - ובעיקר בשנות חייו האחרונות שבריאותו נחלשה וידיו רעדו - מיעט להחזיק באתרוג כדי שלא יפגם.

״ויש להוסיף - המשיך כ״ק אדמו״ר זי״ע ואמר שאת ההנהגה הזו ראיתי רק בשנים האחרונות כשבריאותו של הרבי לא היתה כתיקונה, ולא ראיתי כיצד נהג בשנים שלפניהן, כשבריאותו היתה בשלימותה.

״ומצינו שבענייני דיוק וזהירות יתירה שרואים אצל הרבי, נהגו החסידים כמותו אף כשאצלם לא היה שייך הטעם לאותה הנהגה. וגם מצינו בגמרא (סוכה לב, ב) שהתלמיד הידר לנהוג לכתחילה כהוראת הלכה שיצאה להיתר מרבו, ״הואיל ונפיק מפומיה דרב כהנא״. וכעין העניין של ״חייב אדם לומר בלשון רבו״ (עדיות א, ג) אע״פ שאצל התלמיד לא קיים הטעם שהיה לרבו בלשון זה.

״ונמצאנו למדים משיחה זו, שאצל אנ״ש לא היתה מקובלת ההנהגה שלא לאחוז את האתרוג כל משך אמירת ה״הלל״, עד שראו את הנהגת אדמו״ר מוהריי״צ, ועשו כמעשיו״. עכ״ל.

והשתא אם הדבר כך בענין שהוא לקולא, שלא לאחוז את האתרוג כל משך אמירת ה״הלל״, כיון שראו את הנהגת כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע, ולא משנה מהו הסיבה לכך, א״כ כש״כ וק״ו בנוגע לדבר החמור כ״כ של כיסוי שיער הכלה, כיון ״דנפיק מפומי׳ דרב״, והרבנית נהגה כך בפועל, לכסות את השערות מיד אחרי החופה, א״כ בודאי שצריכים אנ״ש לנהוג כך, ולא משנה מהו הסיבה לכך, [כן ווארשא או לא ווארשא], ובפרט שכך הוא פס״ד הרבנים שליט״א, וכך הוא לפי האמת דעת כל הפוסקים כנ״ל. ואיני מבין מה יש להפסיד בזה שמכסים מיד לאחר החופה? [או אפילו לפני זה – ומוציאין מקצת שערות מתחת הפאה]. הרי כך נהגה הרבנית ח״מ ע״ה (לדעת כולם), וכך פוסקים הרבנים שליט״א, ולפיכך מי שמתעקש לא לנהוג כך, כנראה שאין זה מסטרא דקדושה... מי שמע שחסידים ירדפו ויתעקשו בלהיטות כל כך אחרי ״היתרים״ ו״קולות״? עי׳ בזה בלקוטי שיחות ח״א ע׳ 83 סי״ג ואילך. [ומה שמפקפק בלי שום סיבה - בעדותה של הרבנית נחמה דינה ע״ה, איני יודע למה לפקפק בזה, ובפרט בלי שום סיבה - והאם בגלל שלא ערב לאזנו עדות כזאת לכן אין זה נכון?]

ובהחלט צודק הרב אלטיין במה שכתב בסיום:

״ופשוט דאין לבנות מגדלים של חידושי דינים הפורחים באויר היפך המפורש בפוסקים על ״סברת הכרס״ של פירוש ״שלייער ווארמעס״.

״גם פירושו שמכסים את הראש רק אחרי שנעשית הכלה בעולה, ולכבוד זאת עושים סעודה למחרת החופה, לכאורה כ״ז הוא היפך הצניעות, היפך השכל, והיפך הנהוג, כמ״ש בפ״ת אה״ע סי׳ ס״ב אות כ׳ בשם שו״ת תשובה מאהבה ובשם הרש״ל ריש כתובות שכתבו לבטל המנהג לעשות סעודה ולהזמין אנשים בענין דומה לזה, ע״ש.

״לסיכום: ההיתר הנ״ל הוא טעות דמוכח, ולדינא חייבת הכלה לכסות ראשה בעת היכנסה לחופה״. עכ״ל.

והנה למען הדיוק, החיוב בכיסוי הראש מתחיל ברגע שיוצאת מחדר יחוד. ויש סוברים שיש דוקא ענין להיות בחופה בשערותיה בלי כיסוי, אבל בכל אופן עדיף לכסות אפילו לפני החופה מאשר לגלות ח״ו לאחר היחוד, וז״פ.

והנה בס׳ נטעי גבריאל - הלכות נשואין חלק ב - פרק כז ס״ט כתב:

״נכון שפני הכלה יהיו מכוסים עד שעת היחוד, ובחדר היחוד מגלה פניה שהיתה מכוסה בהינומא, וראשה פרוע לסימן שהיא בתולה, אולם אחר החופה נעשית נשואה ומחויבת אח״כ בכיסוי שערות ראשה כדת וכדין, לכן בחדר היחוד תראה לסדרם שלא יהיו שערותיה נראות בחוץ״. עכ״ל.

ובהערה כ׳ כתב:

״שהרי אחר החופה נעשית נשואה ומחוייבת בכיסוי ראש, וכ״כ בספר כרם חמר ח״ב אות צ״ד שעשו תקנה לכסות ראש הכלה בבגד משי אחר הקדושין. וכ״כ בכלילת חתנים פ״ד אות ג׳ שמנהגינו שהבתולות הולכות פרועי ראש עד החופה, ורק לאחר הנשואין היא זוכה למידת הצניעות. וראה בשו״ת ח״ס יו״ד סי׳ קצ״ה ושו״ת אבני צדק יו״ד סי׳ ק״ו וספר החיים (למהרש״ק) סי׳ רס״ג ושלחן העזר ח״ב דף י׳ וי״א״. עכ״ל.

ובפרק לד ס״א כתב: ״המנהג לגלח שערות של הכלה למחרת יום הנשואין״. עכ״ל.

ובהערה א׳ שם כתב:

״כ״כ בספר טוב ירושלים (ואלצער) דף נ״ה מוטלת חובה על האשה שמיד למחרת הנשואין תגלח הכלה את כל שערות ראשה, כפי המנהג המקובל מאבותינו הק׳ סעודה מיוחדת קבעו לתגלחת זו והיו קוראין לה ״שלייער ווארמעס״ (ארוחת הצעיף), כי מיד אחר התגלחת היתה האשה מכסה ראשה כדת וכדין עכ״ד. וראה בתשב״ץ ח״ג סי׳ רצ״ט שמוזכר כעין מנהג זה, שנותנים מתנה לכלה ביום קציצת השערות עיי״ש, וראה בענין זה בשו״ת אבני צדק יו״ד סי׳ ק״ו וספר החיים להמהרש״ק בסי׳ רס״ג, ובשלחן העזר ח״ב דף י״א באריכות״. עכ״ל.

הרי ד״שלייער ווארמעס״ היא סעודה שנערכת למחרת ליל החתונה, כשהכלה מופיעה לראשונה לאחר תגלחת שערות ראשה, ולא כמו שטעה הרב מונדשיין טעות חמורה (בשם ר׳ רפאל ע״ה) שמדובר בענין כיסוי שערות הראש, דזה היה כבר אתמול לאחר יחוד.

וכ״ה בס׳ שלחן העזר סי׳ ט (ס״י): ״נוהגין מיד למחרת יום החתונה הנשים מגלחות השערות מראש הכלה״. עכ״ל.

ומה שלועג הרב מונדשיין:

״[ג] מה עניינו של כיסוי הפנים והעיניים למחרת החתונה? האם בבית הרב נהגו ח״ו כמנהג הערבים להבדיל שנשותיהם מכסות פניהן? ומה ההיגיון להידחק בפירוש ״שלייער ווארמעס״ ולומר כדברי הכותב הנ״ל שזו סעודה שעושים בשעה שהכלה מופיעה ללא השלייער?״. עכ״ל.

הנה בנטעי גבריאל שם פרק לד ס״ב כתב: ״מנהג קדמונים לכסות פני הכלה כל שבעת ימי המשתה בשעת המשתה״. עכ״ל.

ובהערה ג׳ שם: ״כ״כ בשו״ת שארית יעקב אה״ע סי׳ חי, מטעם כי נהגו להרבות מרעים כל ז׳ ימי המשתה, לכן יכסה פניה שלא להסתכל בה״. עכ״ל.

ולפ״ז יש הגיון מסוים גם לפרש ד״שלייער ווארמעס״ היינו סעודה שעושים בשעה שהכלה מופיעה ללא ״שלייער״, והיינו למחרת החתונה, כי אנו לא נוהגים כמ״ש בשו״ת שארית יעקב הנ״ל. ואתמול הרי היתה מכוסה עד היחוד.

ואדרבה, דוקא בפירושו של הרב מונדשיין אין הגיון, שהרי הרבנית נ״ע העידה שכיסתה את ראשה מיד לאחר החופה, א״כ איזה הגיון יש בזה לעשות ע״ז סעודה רק למחרת?, אבל בענין גזיזת השערות שהוא באמת למחרת, א״ש שעושים אז את הסעודה ע״ז.

הנה בקובץ הערות וביאורים׳ גליון תתכט (ע׳ 73 ואילך) כתב הרב ישראל יוסף הכהן הענדל שי׳ [רב דקהילת אנ״ש במגדל העמק]:

״ובספר ״טוב ירושלים״ דף נ״ה (להרה״ח המגיד הירושלמי הרב בן ציון יאדלער ז״ל) הובא בענבי הגפן (פרק ט׳ ס״ק קע״א) ובנטעי גבריאל נשואין (פרק ל״ד סק״א) ״מוטלת חובה על האשה שמיד למחרת הנשואין תגלח הכלה את כל שערות ראשה כפי המנהג המקובל לאבותינו הק׳, סעודה מיוחדת קבעו לתגלחת זו והיו קוראין לה .. שלייער ווארמעס (ארוחת הצעיף) כי מיד אחרי התגלחת היתה האשה מכסה ראשה כדת וכדין, עכ״ל.

״מכל זה מוכח להדיא שאינה מכסה את ראשה עד אחר התגלחת...״ עכ״ל.

והנה דיוקו ממ״ש ״כי מיד אחרי התגלחת היתה האשה מכסה ראשה כדת וכדין״, מוכרח שאינה מכסה את שערה לפני התגלחת, אינו נכון כלל, שהרי בהדיא כתב בנטעי גבריאל שם פרק כז ס״ט: ״אולם אחר החופה נעשית נשואה ומחויבת אח״כ בכיסוי שערות ראשה כדת וכדין, לכן בחדר היחוד תראה לסדרם שלא יהיו שערותיה נראות בחוץ״. עכ״ל. וע״ש בהערה כ. - הרי מבואר בהדיא שמיד לאחר היחוד חייבת בכיסוי הראש!

ומ״ש בפרק לד ״שאחרי התגלחת היתה האשה מכסה ראשה כדת וכדין״, הכוונה היא, שאז הכיסוי היא בתכלית ההידור, כיון שבא לאחר התגלחת, אבל גם לפני התגלחת חייבת לכסות את שערותיה מיד לאחר היחוד, וז״פ.

ומ״ש הרב הענדל (בע׳ 77):

״אחרי כתבי כל הנ״ל ראיתי מ״ש הרב יהושע מונדשיין שיחי׳ בגליון האחרון, עדות מפי הרי״ל גראנער שיחי׳ שזה מנהג בית הרב לכסות ראש הכלה רק למחרת הנישואין, א״כ חל ע״ז ג״כ הענין ד״כיון דנפיק מפומיא דרב כהנא וכו׳.״ עכ״ל.

זה תמוה, שהרי לכו״ע (גם אליבא דהרב מונדשיין) ברור שהרבנית חיה מושקא נ״ע, כיסתה את ראשה מיד לאחר החופה, ולא למחרת, א״כ זהו אמיתית הענין ״דנפיק מפומיא דרב״, וכמ״ש הרב מונדשיין בעצמו [בגליון תשיב]: ״וכמובן שזהו יסוד חזק לאלו מאנ״ש .. שכיסוי הראש יהי׳ מיד אחר החופה״, עכ״ל, ואדרבה לענין ״מחרת החתונה״ כתב הרב מונדשיין שם: ״אך עכ״ז נראה שאין להסיק מכך ששאר השמועות [שכיסו רק למחרת] הן בדותא בעלמא״. א״כ תמוה מאד מסקנת הרב הענדל שצריך לכסות רק למחרת, היפך הך ״דנפיק מפומיא דרב״, וגם לקולא! - והרי אם יש ספק בדבר הרי בפרט אצל חסידים צריכים להחמיר ולא להקל. ראה רמב״ן ר״פ קדושים, ובקונטרס ״ומעין״ בתחילתו בענין נבל ברשות התורה. ובנדו״ד הרי אין ספק בדבר שהרבנית חיה מושקא נ״ע לא כסתה את ראשה למחרת אלא מיד לאחר החופה, אם כן ״הואיל ונפיק מפומיא דרב״, אנ״ש צריכים להתנהג כמותה ולכסות מיד לאחר החופה והיחוד, וזה פשוט מאד. - ועי׳ עוד מה שכתבו בזה היטב הרב אברהם אלטיין שי׳ בגליון תתכו (ע׳ 54 ואילך), והרב ברוך אלכסנדר זושא ווינער שי׳ בגליון תתכז (ע׳ 68 ואילך), שמסיים שם:

״והיוצא מכל זה הוא, שיש לפנינו שני צדדים, צד אחד בנוי על יסודי ההלכה, ועל דעת רובם ככולם של רבני אנ״ש, הן בקראון הייטס והן בשאר העולם, וכן הוא מנהג משפחות חסידיות, וצד השני יסודתו בשמועות וכדומה, וגם הנהגות שהושפעו מתקופה שהיתה בה חלישות כללית בענינים אלו ובתקוה שיבא איזה רב מורה הוראה, וימצא איזשהוא מקור בדברי הפוסקים ״להתיר״ הנהגה זו.

״דבר ברור ופשוט שיש לההורים ומורים, להשפיע על בנותיהן ותלמידותיהן, לבחור בהדרך הישרה אשר יסודתו בהררי קודש, ולעודד ולהלל הנהגה שהיא יותר חסידית עם יותר יראת שמים, ובפרט בהעת רצון של החתונה, דכל המוסיף ביראת שמים מוסיפין לו בברכת בני חיי ומזונא רויחא.״ עכ״ל.

* * *