כפר חב״ד
ה'צמח צדק' היה שולח לו 'פדיון'...
סיפורים על הרה"צ ר' הלל מפאריטש
כותב הסיפורים – הרה"ח ר' נפתלי ב"ר דובער יוניק ע"ה – נולד ב-ו' אדר ב' תרס"ב, לגזע היחס של הרה"ק ר' לוי יצחק מברדיצ'וב זצ"ל. אחר נישואיו החל לשמש כשו"ב בפרילוקי, אך בצוק העיתים עקר למוסקבא. בשלהי תש"ו יצא את רוסיא עם אנ"ש, שהה אתם במחנות בפאקינג שבאשכנז ואח"כ בפאריז. בתחילת תשי"ב הגיע לארה"ב והתיישב – בהוראת אדמו"ר הריי"צ – במונטריאול שבקנדה, שם עסק במלאכת השו"ב ויסד שיעורי תורה לרבים. נלב"ע בכ"ט כסלו תשנ"ה.
בשלהי שנת תשי"ד כתב כ"ק אדמו"ר זצ"ל 'ראשי פרקים' מתולדותיו של הר"ר הלל (נדפסו בקונטרס "הרב רבי הילל מפאריטש" וכן ב'פלח הרמון' שבהוצאת קה"ת), ובהם גם כמה סיפורים שאינם מצויים בשיחותיו ורשימותיו של אדמו"ר הריי"צ (שאליהן ציין רבינו שם). יתכן שרשימות אלו היו לעיני הרבי בשעת הכתיבה ומצא לנכון להסתמך גם עליהן. בהערות דלהלן הצבעתי על כמה הקבלות בין הרשימות לבין ה'ראשי פרקים'.
יש לציין, שהסיפורים שהכותב מביא בשם הרה"ח ר' פרץ מאצקין ע"ה ובשם – יבלחטו"א – הרה"ח רז"ו גרינגלאז (שניהם מאנ"ש דמונטריאול), ניתוספו לרשימות בתקופה מאוחרת יותר.
כמעט את כל הסיפורים הללו, שמעתי מר' הלל סולצובסקי ז"ל, שהיה רבה של פרילוקי, ואני הייתי שם השוחט.
*
הרב הצדיק ר' הלל נבג"מ מ?פ?א?ריטש – עיירה קטנה ליד באברויסק – היה אחר-כך רב בבאברויסק, וקראו אותו על-שם פאריטש, כי מקודם היה רב בפאריטש.
הוא נולד בכוימעץ, לאביו שהיה הרב שם. כשהיה ר' הלל בן כשנתיים, היה ר' נחום מטשרנוביל בכוימעץ, ודרש בכיכר השוק. כל אנשי העיר רצו לשם לשמוע את דרשתו ולראות את הר"ר נחום, גם המשרתת היהודיה של הרב רצה לשם לראות את הצדיק, ור' הלל היה בידיה. כשראה ר' הלל את הר"ר נחום הצביע עליו בידו ואמר: אוי! "זיזע"... ("אש" בלשון התינוקות). כי ראה אש על ראשו של הצדיק.
*
בילדותו ראה ר' הלל את אביו עורך "תיקון חצות" בבכיות עצומות. שאל אותו הילד מדוע הוא בוכה, ואביו השיבו: מיין קינד, זא?לסט נישט וויסן פו?ן דעם [=שלא תדע מזה, בני] (כי ב"תיקון חצות" עושים תשובה על חטאות-נעורים). השיב לו ר' הלל: אני מקווה להשי"ת שלא אדע מזה.
וכל ימיו היה ר' הלל מודה לאביו, שמגיל תשע שנים לא הניח לו לכסות את רגליו בשעת השינה (כשמירה מפני ח"נ).
*
בגיל שתים-עשרה כבר כינוהו "דער כוימעצער עילוי" [=העלוי מכוימעץ]1. הנגיד שבעיר שלח שדכן לאביו של ר' הלל, לקחת את בנו לחתן. הרב לא רצה בשידוך זה, אך לא היה יכול לסרב לגביר של העיר, ואמר רק שתמורת עשרים אלף רובל יסכים לשידוך.
הגביר צחק למשמע התשובה: מי נותן סכום עצום כזה כנדוניה? אבל אשת הגביר התעקשה וצעקה שעליו להסכים לתנאי זה, ובאם לאו היא תשליך את כל התכשיטים שלה החוצה, כי לשם מה לה כל העשירות אם אין היא יכולה לקחת לבתה המהוללת בעל שכזה?!
לבסוף נעתר לה הגביר והסכים לתת את הסכום הנדרש, ועכשיו כבר לא היה הרב יכול לחזור בו וחיתן את בנו ר' הלל והוא בן שתים-עשרה שנה. ומכיון שר' הלל לא הניח עדיין תפילין ורק התעטף בטלית, לכן כינו אותו "חול המועד" – שאז מתפללים בטלית ללא תפילין...2
*
כשנבחר לכהן ברבנות פאריטש היה עליו לומר פלפול כנהוג, ושם היה מלמד אחד מתנגד, למדן מופלג, שהכין שש קושיות על הרש"י שעליו עמד ר' הלל לשאת את הפלפול. כשהגיע ר' הלל לביאורו של אותו רש"י, עצר בדבריו, הרהר קימעא, ואחר-כך ביאר את רש"י בפירוש שונה מהרגיל, ואמר: אם לא נבאר את הרש"י בצורה זו יוקשו לנו שבע קושיות, שש הקושיות שהכין המלמד, ועוד קושיא שביעית...
*
ר' הלל היה נוסע אל הצדיק ר' מאטעלע מטשרנוביל; פעם בא לשם ר' זלמן זעזמער, שהיה מחסידי אדמו"ר הזקן, והיתה זו פרשת "זכור". הבחין ר' הלל שר' זלמן שונא את עמלק שנאה בלתי רגילה, ושאל אותו: היכן נטלתם שנאה שכזו לעמלק? השיב לו ר' זלמן: מהיכן שאני נטלתי זאת אתה אינך יכול ליטול, אבל בליובאוויטש, אצל הרבי שלי, שם אתה יכול ליטול שכמותה. אז התחיל ר' הלל לנסוע לליובאוויטש.
*
כשהיה ר' הלל מגיע לעיר קרימנצ'וק, היה מתאכסן אצל רב העיר הרב [ר' יוסף] תומרקין, שהיה מזקני חסידי ליובאוויטש. היו בקרימנצ'וק שני שוחטים שהרב תומרקין היה אוכל משחיטתם, אבל ר' הלל היה אוכל רק משחיטתו של אחד מהם. וכבר היו יודעים, שעבור ר' הלל צריכים לשחוט דוקא אצל אותו שוחט שר' הלל אוכל משחיטתו ולא אצל השוחט השני.
פעם בא ר' הלל לקרימנצ'וק, והרבנית לקחה עוף והלכה אל השוחט שעליו סומך ר' הלל, אבל הוא לא היה בביתו. חשבה הרבנית לעצמה: "אם בעלי יכול לאכול משחיטתו של השוחט השני, יכול גם ר' הלל לאכול משחיטתו!", ושחטה אצל השוחט השני.
כשהגישו את האוכל לשולחן לא נגע ר' הלל במרק. הלך הרב ושאל את הרבנית אצל מי שחטה את העוף, והיא השיבה שאותו שוחט לא היה בבית, לכן שחטה אצל השני, "כי אם אתה אוכל משחיטתו, יכול גם ר' הלל לאכול"...
שאל הרב את הר"ר הלל מדוע אין הוא אוכל משחיטתו של השוחט השני, ור' הלל השיב: גם השוחט השני שוחט כשר הוא, אבל הוא מנודה מלמעלה, היות ושמע פעם שמבזים תלמיד-חכם והוא לא מחה. לכן אין הוא רוצה לאכול משחיטתו.
*
בחג השבועות היה ר' הלל לוקח דבש וחלב ומניח תחת לשונו, לקיים מה שנאמר "דבש וחלב תחת לשונך".
*
בביתו של הר"ר הלל נתגדלה אחיינית יתומה, ורצו לשדכה עם ר' יעקב (אביו של ר' הלל סולצובסקי שהיה רב בפרילוקי, אשר שם אני הייתי השוחט). בא אביו של ר' יעקב לביתו של ר' הלל לדבר אודות ההצעה, וחשב לעצמו לבקש חמש-מאות רובל לנדוניה. אבל כששמע את ר' הלל מתפלל מנחה ומעריב, החליט שלא לבקש כלום.
אחרי חתונתו התגורר ר' יעקב בכפר הסמוך לפאריטש. פעם בא אל הר"ר הלל ליום כיפור, ויאמר לו ר' הלל: כתוב בפסוק "וכיפר בעדו ובעד ביתו", וביום הכיפורים צריכים להיות בבית!
חזר ר' יעקב לביתו, ובאותו לילה כרעה אשתו ללדת. אז הבין מדוע שלח אותו ר' הלל הביתה.
בפעם אחרת כשהתארח ר' יעקב אצל הר"ר הלל, אמר לו ר' הלל באמצע הלילה: סע לביתך!
כשהגיע ר' יעקב לחצר ביתו הבחין כי גנבים פרצו אל תוך הבית, וכששמעו הגנבים כי מישהו בא לחצר ברחו מן הבית.
הר"ר הלל הבטיח לר' יעקב שהוא לא ימות קודם שיעשה תשובה.
*
בבואו מליובאוויטש היה ר' הלל מביא אתו תמיד שיריים מפרוסת "המוציא" של הצמח-צדק זצ"ל.
*
פעם בשנה היה הצמח-צדק שולח 'פדיון' לר' הלל ומבקש על עצמו ועל המהר"ש נ"ע.
*
ר' הלל היה נוסע תמיד עם "מנין"; פעם באו לכפר (גאוורין?) ורצו להתפלל מנחה, אבל הם היו רק תשעה אנשים. שאל ר' הלל אולי יש שם יהודי שנשתמד, ואנשי הכפר השיבו כי הפריץ שלהם היה פעם יהודי.
שלח ר' הלל לקרוא לפריץ שישלים את המנין, והפריץ השיב שהוא מוכן לבוא תמורת עשרים וחמישה רובל (שהיה אז סכום נכבד). הסכים ר' הלל לדרישתו, והפריץ נאלץ לבוא.
ר' הלל עצמו התפלל מנחה ומעריב בחדר בפני עצמו, ובסיום התפילה הוציא עשרים וחמישה רובל שיתנו לפריץ. כמובן שאחרי שהפריץ שמע את תפילתו של ר' הלל לא רצה כבר לקחת את הכסף, וביקש שיניחוהו להיכנס לחדרו של ר' הלל.
בכניסתו פרץ בבכי גדול, וביקש "תשובה". אמר לו ר' הלל, שאם הוא יסע מכאן מיד, הוא יתן לו "תשובה". ביקש הפריץ להיפרד מאשתו ובניו, אבל ר' הלל לא הסכים. הפריץ שמע לו, ונסע משם מיד.
באותו לילה פרצה שריפה בבית הפריץ, ואשתו ובניו עלו באש. והפריץ היה ל"בעל תשובה" גדול.
*
כשנתקבל הר"ר הלל לרבה של באברויסק, התרעמו אנשי פאריטש על שלקחו מהם את רבם. ויעשו פשרה, שחודש בשנה ישהה הר"ר הלל בפאריטש (ומשום כך נשאר לו השם 'ר' הלל פאריטשער').
*
אצל ר' הלל היה תמיד החסיד המקורב המכונה ר' שלום ר' הלל'ס; פעם, בפורים, הביא ר' שלום לר' הלל תפוח ואמר לו: רבי! הבאתי ביכורים, כדברי רז"ל כל המהנה תלמיד-חכם כו' כאילו הביא ביכורים! והיתה דעתו של ר' הלל בדיחא עליו.
אמר לו ר' שלום: אתם תהיו בגן-עדן ותאמרו חסידות, ואילו אני אתגלגל בגיהנם, איני מבקש אלא שיעשו שאוכל לשמוע שם את החסידות שאתם אומרים...
- הצלחת לפעול את מבוקשך ("האסט גיפועל'ט"), השיב לו ר' הלל...
(שמעתי מהחסיד ר' פרץ מאצקין שי')
*
פעם ערך מישהו סעודה גדולה לרגל "סיום הש"ס", והזמין אליה גם את הרב, את ר' הלל. בשעת הסעודה אמר ר' הלל: "הפוך בה והפוך בה דכולא בה" – הפוך עוד דף ועוד דף ("נא?ך א? ב?לא?ט איב?ערגעמישט או?ן נא?ך א? ב?לא?ט"), עד שתסיים את לימוד הש"ס כולו, אבל מה הש"ס לימד אותך? וזה הסימן "שאין לך מדה טובה הימנה"...
*
ר' הלל השתתף בשמחה שערך גביר אחד בביתו, ואחר אכילת הדגים שטף ר' הלל את פיו ורקק. העיר לו הגביר שאין זה נאה לנהוג כך.
אמר לו ר' הלל, שבין אכילת דגים לאכילת בשר יש לשטוף את הפה, ובאם לאו הרי זה מזיק לבריאות.
אמר הגביר: אני איני שוטף את פי, והדבר אינו מזיק לי כלל!
- זה מזיק ברוחניות! השיב לו ר' הלל.
כעבור זמן מה השתמד אותו גביר ל"ע.
*
בערב-פסח נהג ר' הלל לשתות שמן משלשל ("ריצנאייל"), כדי לנקות את מעיו מן החמץ.
*
תמיד היה לר' הלל אורח לסעודה, ולכבוד האורח היה ר' הלל אומר לפני ברכת-המזון "שיר המעלות".
אירע פעם שלא היה אורח, ויאמר ר' הלל: אם-כן היום "על נהרות בבל" הוא האורח, ולכבודו צריכים אנו לומר "שיר המעלות"...3
*
פעם התארח אצלו אחד החסידים בשבת, וכשהגישו לשולחן את הצ'ולנט אמר האורח, שהרופאים אסרו עליו לאכול צ'ולנט.
- אכול! – אמר לו ר' הלל – על אחריותי!
לקח האורח כף אחת ואכל, וכשביקש לקחת כף נוספת אמר לו ר' הלל: זה כבר על אחריותך!...
*
ר' הלל נהג לשפוך לכל תבשיל שלוש כפות שמן4; פעם טעו והגישו לו שמן משלשל (ריצנאייל) במקום שמן רגיל, ור' הלל נטל ממנו שלוש כפות ושפך לתבשיל כדרכו.
כשסיים לאכול הסיט ר' הלל את הקערה, וה"עולם" חטף את שיירי המאכל, דהיינו דייסא חמה ובה שמן משלשל. מיד החלו כולם מקיאים ויורקים את אשר אכלו, ור' הלל שאל בפליאה: מה קרה?
כי הוא אכל ולא הרגיש בשום דבר יוצא מגדר הרגיל...
*
ב"שבעה דנחמתא" (משבת "נחמו" ועד ראש-השנה), בהליכתו לבית-המרחץ בערב-שבת, נהג ר' הלל לקחת לבנים חדשים, ואת הישנים השאיר שם עבור העניים.
*
אדמו"ר הריי"צ נ"ע סיפר, שפעם, בקידושא רבא דשבת, לא טעם ר' הלל מה"מזונות" שהוגשו. בדקו ומצאו שהיו אלו שיריים מחתונה, ואמרו רז"ל שכל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר וכו'.
*
ועוד מעשה שהיה, שנתנו כוסות של "לחיים" – במעמדו של ר' אייזיק מהומיל – ור' הלל לא טעם. אחר-כך נתברר שהכוסות לא היו טבולות.
אמר ר' אייזיק: הילקע הילקע, "ביל פאכאראם אי סטאל זנאכעראם" – היה איכר פשוט ונעשה "חוזה"...5
*
אדמו"ר הצמח-צדק אמר עליו, שאין לו בראשו כל-כך שערות, כפי שיש לר' הלל מסירות-נפש לדבר מצוה.
*
ר' הלל מיאן פעם ליטול את ידיו מכלי שנטל ממנו אדמו"ר הצמח-צדק, באמרו, שהוא נוטל רק מכלי של זכוכית.
מאז ואילך הקפיד ר' הלל ליטול רק מכלי זכוכית.
*
היה לו לר' הלל נכד בשם ר' פנחס, שהיה נקרא "פיניע ר' הלל'ס"; לפני הסתלקותו אמר ר' הלל לנכדו זה: פיניע! אויב איך הא?ב? עפ?עס א? זכות אויף יענער וועלט, זא?ג איך דיר צו?, א?ז דו? וועסט א?לע יא?הרן זיין א?ן א?רעמא?ן! [=אם יש לי זכות כלשהי בעולם ההוא, מבטיח אני לך שתהיה עני כל ימי חייך!].
לפיניע היה ראש טוב והצליח לעשות עסקים גדולים, אבל לבסוף נהפך עליו הגלגל וכל רכושו אבד לו בדבר רע, ומאז היה כל ימיו בעניות ר"ל.6
*
פעם בא ר' הלל לעיר אחת, ולפתע נפל הגביר המקומי למשכב. באו בני משפחתו לר' הלל ובקשו עליו רחמים.
השיב להם ר' הלל: שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא!
כעבור כמה שעות מצבו של הגביר החמיר והלך, וכשבאו שוב לפני ר' הלל אמר להם: הרי כבר אמרתי לכם "שבת היא מלזעוק"!
- אבל מצבו נהיה קשה מרגע לרגע! זעקו בני משפחתו,
- הוא אשר אמרתי לכם, אמר ר' הלל, "שבת היא מלזעוק" – כשהשבת תחדל מלזעוק מדוע מחללים אותה, אזי "רפואה קרובה לבוא"! יקבל עליו החולה לשמור את השבת ותבוא לו רפואה!
וכך הווה.
*
פעם, לפני קידוש-לבנה, ראו את ר' הלל עומד מאחורי הדלת והוא מרקד ומטפח בידיו תוך שירה: א?ט ב?א?לד וועלן מיר גיין מחדש זיין די לבנה... [=עוד מעט הננו הולכים לקידוש לבנה...].
*
בהיות ר' הלל פעם באחד היישובים, הגיע הלילה האחרון של קידוש הלבנה, והלבנה לא נראתה. אותו לילה נערכה שם חתונה, אמר ר' הלל לחתן: "חתן דומה למלך", גזור על הלבנה שתיראה ונוכל לקדש אותה!
התחיל החתן מתנצל: מי אני ומה אני וכו', ור' הלל אמר לו: אמור יחד אתי!
ר' הלל אמר והחתן חזר אחריו, וכמובן שהלבנה נראתה ויכלו לערוך קידוש לבנה.
(שמעתי מהרב החסיד ר' וואלף גרינגלאז)
*
פעם נתן ר' הלל פ"נ לאדמו"ר הצמח-צדק כדי שתיראה הלבנה, והצ"צ הבטיח לו.
הלבנה אכן יצאה מן העננים, אבל היא לא היתה זכה לחלוטין. אמר ר' הלל: אם הרבי הבטיח שתהיה לבנה, הרי שתהיה לבנה בהירה וזכה! ולא רצה לקדש את הלבנה.
כעבור זמן מה נראתה הלבנה בטהרתה, ורק אז ערך ר' הלל קידוש לבנה.
*
ר' הלל הגיע פעם לעיר שלא היה בה מקוה. התגורר שם עשיר אחד, שהיה ר"ל קמצן גדול, שאצלו התגורר ר' הלל, וכל דיבוריו עמו שיבנה מקוה מכספו לא הועילו.
שכב בעל-הבית לישון, ובחלומו והנה הלך לעולמו, ואנשי החברה-קדישא דורשים סכום כסף רב עבור הבאתו לקבורה. בניו, שהיו בדומה לו, סירבו להוציא סכום כה גדול, והחזירוהו הביתה.
מצאו בניו עצה, מרחו אותו בשיכבת בוץ עבה כדי שלא יכירוהו, והשליכוהו אל בית-הקברות מעבר לגדר. בבוקר מצאו אנשי החברה-קדישא גופת מת, ולקחוה לחדר הטהרה כדי לטפל בו ולהביאו לקבורה. כשניקוהו ראו שאין זה אלא הגביר הקמצן, העלוהו על עגלה והחזירוהו לביתו.
בינתיים החלה גופתו להסריח, והבנים לא ידעו מה לעשות בו. לבסוף החליטו להביאו אל הכומר המקומי, שהוא יקבור אותו בבית-הקברות של הגוים. הכומר העלה שתי דרישות, האחת, שיתנו לו 300 רובל, והשניה, שיעמידו צלם (צלב) על הקבר, כדי שלא יכירו שכאן קבור יהודי.
באותה שעה החל הגביר לצעוק מתוך שנתו: אני מוכן לכל, אבל לא צלם!...
כששמעו בני ביתו את צעקותיו עוררוהו משנתו, והוא נכנס לחדרו של ר' הלל ואמר לו שהוא מסכים לתת את מלוא הסכום שדרש ממנו לבניית המקוה. ומאותו יום והלאה הפך הגביר לאדם אחר לחלוטין...
*
בפקודת אדמו"ר הצמח-צדק, היה ר' הלל נוסע במושבות היהודים ("קולוניות"), "לזרוע רוחניות ולקצור גשמיות"7.
בהיותו פעם באחת הקולוניות הללו חלה ר' הלל במעיו; הביאוהו לעיר חרסון, אבל הרופאים לא יכלו להעלות לו רפואה. וממחלה זו נסתלק.
בשבת האחרונה לחייו ביקש ר' הלל מהמנין שהתפללו בביתו, שיתפללו מהר ככל האפשר. כשעמדו במלים "יוצר משרתים ואשר משרתיו" יצאה נשמתו של ר' הלל בטהרה.
היתה זו "שבת נחמו", י"א מנחם-אב תרכ"ד. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, אמן.
*
ר' הלל נקבר בחרסון, ועל קברו בנו "אוהל"; כעבור זמן מה נפטר ב"הקדש" שבחרסון אחד מן הארחי-פרחי, היה זה בעיצומו של החורף, ואדמת בית-הקברות היתה קפואה ועליה שלג רב שנתקשה לקרח.
חופרי הקברים חיפשו מקום שיהיה נוח לחפור בו, ובקושי רב מצאו חלקת אדמה ליד אהלו של ר' הלל. החופרים חפרו ונושאי-המטה הניחו את המת בקבר.
בהגיע האביב ראו פרנסי חרסון קבר חדש ליד אהלו של ר' הלל; פשפשו בפנקסי החברה-קדישא לראות מי הוא זה שזכה לקבורה מכובדת זו, ונוכחו לדעת שאין זה אלא ארחי-פרחי, שמוצאו מהעיר פאריטש.
כתבו הפרנסים לרבה של פאריטש את שמו של הנפטר, כפי שמצאו אנשי החברה-קדישא בניירותיו, ושאלו ודרשו אודותיו. השיב להם הרב, שלא לחנם זכה אותו אדם להיקבר ליד הר"ר הלל, ומעשה שהיה כך היה:
הנפטר היה חייט בפאריטש, ועשה מלבושים לפריץ המקומי ולכל בני ביתו, ולכן היה חשוב אצל הפריץ. כשיצאה גזירת המלכות שאסור ליהודים לגדל פיאות ארוכות, כיסה ר' הלל את פאותיו בכח בידיו, ולא הניח שיגזרו אותן. הכוהו השוטרים, והחייט רץ מיד אל הפריץ וביקש ממנו שישחררו את ר' הלל. הפריץ ניאות לבקשתו, ור' הלל שוחרר.
שאל ר' הלל את החייט: במה רצונך שאברכך? בבנים, בעושר, באריכות ימים או בכל משהו אחר?
השיב לו החייט: איני מבקש מאומה בעולם-הזה, אלא רק להיות אתכם במחיצתכם אחר מאה-ועשרים שנה!
אמר לו ר' הלל: הא?סט געפ?ועלט! [=פעלת את מבוקשך!].
ועתה – סיים הרב דפאריטש את מכתבו – נתקיימה ברכתו של הר"ר הלל...
*
בילדותו היה הר"ר הלל סולצובסקי ז"ל (בנו של הר"ר יעקב הנזכר לעיל) שובב גדול; פעם טיפס על עץ, נפל ממנו ועל גבו צמחה גבנונית שגדלה והלכה מיום ליום.
נסע אביו לציונו של ר' הלל, לקח שמן מנר-התמיד שדלק שם, מרח כמה פעמים על גבו של הילד והגבנונית נעלמה כלא היתה.
1. מובא ב'ראשי פרקים' לתולדות הר"ר הלל מפאריטש.
2. שם (הע' 4), "על-פי סיפורי חסידים".
3. מובא בשיחת יום ב' דחגה"ש תשי"א (תורת-מנחם, ב, עמ' 158). ובאגרות-קודש (יד, עמ' מח).
4. ב'רשימות הרב"ש' (עמ' קכג) – לזקינו של רבינו זצ"ל – נרשם, שאדמו"ר הרש"ב סיפר "שהר' הלל זללה"ה נ"ע הי' אוכל תמיד שמן, גם בזופ [=במרק] הי' אוכל שמן".
5. המספר תרגם זאת לאידיש: "טרעפער", ששיעורו מנחש ומגיד עתידות, וע"פ זה כתבנו בפנים "חוזה". אבל ב'ראשי פרקים' – שגם שם מובא סיפור זה – מתורגם: היה איכר ונעשה רופא.
6. ראה בתצלום מכתבו – הנכתב בפאלאצק תרס"ב – שבו מרומזת ירידתו הכלכלית: לו הייתי במצבי הראשון.. אך כהיום יעלה נא לרצון לפניכם מנחתי הקלה.. כי אחד המרבה כו'.
7. ב'ראשי פרקים' נאמר לשון זה ע"י אדמו"ר האמצעי, שבשליחותו נסע לשם. בהסכמתו של הרה"ח רא"ד לאוואוט (זקינו של רבינו) ל'פלח הרמון' מספר הוא: בשנת תר"ו זכיתי לבקש את אדמו"ר [הצ"צ] ז"ל שיבחר מהרבנים יח"ס [=יחידי סגולה] הסרים למשמעתו אחד מיוחד ראוי והגון לכך, ויתן לו רשות ויעמיס עליו שיסע בכל שנה ושנה לפלך חערסאהן (עיירות הרחוקות מליבאוויטש) להדריך את אנ"ש בדרכי התורה ועבודה ומדות ישרות. וב"ה אשר נכנסו דברי באזניו, והבטיחני להוציא הדבר לפועל. ונמשך הדבר משך זמן, עד אשר בחר בהרב המפורסם ר' הילל ז"ל מפאריטש. ומאז עד כל ימי חיותו, הי' מסבב בחודש אב ואלול בכל שנה בכל העיירות דפלך הזה, וחפץ ה' הצליח בידו אשר באמרותיו הטהורות וכח חכמת האמת שלו, רבים השיב מעון וקרב הלבבות שלא יהי' פירוד לבבות בין אחב"י, וקבע בנפש כאו"א דא"ח לתורה ולתפלה ומדות ישרות. כמארז"ל, דברים היוצאין מן הלב נכנסים ללב.
(כפר חב"ד גל' 962)
כל הזכויות שמורות | הרשות נתונה להשתמש בחומרים תוך ציון המקור ושליחת עותק למכון | אין לאחסן במאגר מידע כלשהו ללא אישור מפורש ©
