כפר חב"ד, 45 (ז' ניסן תשמ"ב), עמ' 17 (תיקון בגל' 46 עמ' 29)

י״א ניסן - יום מלכנו

מאת: הרב יהושע מונדשיין

מדי שנה ומדי עשור, בהתקרב מועד י״א ניסן - יום הולדת את כ״ק אדמו״ר שליט״א - נשמעים לחשושים מ״כת המבקרים על מנת לקנטר ושמחים למצוא תקלה״ (לשון כ״ק אדמו״ר שליט״א בתשובות וביאורים׳ סי׳ א עיי״ש) בטענת היכן מצינו בגדולי ישראל שיעשו ״ענין״ מיום הולדתם, והמקור היחיד - לדעתם - שמצינו ״יום הולדת״ הוא אצל פרעה (בסגנון זה מצאה לה ״קושיא״ זו מקומה - לרגל ״שנת השבעים״ - באחד מעתוניהם של ״ידידי״ חב״ד

מחמת ״דבר בעתו״ ולמען הראות כי לא דבר רק הוא מכם (כדרז״ל בירושלמי ריש פאה) אצביע על כמה מהנקודות שנתבארו כבר בענין זה (ראה לקוטי-שיחות כרך ה עמ׳ 86, ומאמרו של הרב יעקב עמנואל שחט ב׳בטאון חב״ד׳ גליון 37-36) בתוספת נופך ממנהגי צדיקים.

שיום הולדתו של אדם אינו כשאר ימים, מפורש בירושלמי (ר״ה פ״ג ה״ח) ״לא במהרה אדם נופל ביום גינוסרא שלו״ ופירש בקרבן-העדה שם: ״לא במהרה ניזוק ביום מולדתו שאז המזל השולט ביום ההוא עוזר לו״ (ואף דהתם איירי באו״ה, ולכאו׳ בישראל י״ל דאין מזל לישראל, אך ראה בדברי הרה״ק ר״צ הכהן מלובלין - נסמן בלקו״ש שם - הכותב: ״כי היום שהאדם נולד בו אז הוא בתוקף מזלו, ואין לו לירא באותו יום בכל שנה משום דבר שיורע מזלו אז״, עיי״ש דמיירי גם בצדיקים גמורים שבישראל. ואף שאין הוא מזכיר מדברי הירושלמי הנ״ל, נראה שהן הן הדברים).

בהגהת אדמו״ר ה׳צמח-צדק׳ בלקוטי-תורה (שיר השירים נ, ב - על־פי מש״ש בפ׳ נצבים מז, ב): ״נשמת אדם הראשון מתחדש בכל ראש השנה, כי ר״ה יום ברוא אדה״ר״ ואמר כ״ק אדמו״ר שליט״א באחת משיחותיו, שזה מקור לענין יום הולדת (סי׳ הערכים ח״א עמ׳ קסח הע׳ 25).

ובמדרש שכל טוב לבראשית (מ, כ): ״א״ר מנחם בר״ש, רוב בני אדם מחבבים אותו היום שנולדו בו ושמחים בו ועושים בו משתה״.

ומצינו בגדולי הדורות שלפנינו שנהגו בכעין זה, כפי שמספר ה׳כתב סופר׳ על עצמו (שו״ת כת״ס חיו״ד סי׳ קמח) שבהגיעו לגיל חמשים שנה ״והודיתי להשי״ת ברבים על שהחינו וקימנו לזמן הזה... ועשיתי ביום ההוא, זה היום עשה ה׳ לי, סיום למק׳ פסחים..״

ולא רק בימי הולדת של גיל מסויים, אלא (כמ״ש בתשובת הרה״ג ר׳ אליעזר דייטש אב״ד באניהאד, מובאת בשו״ת גנזי יוסף לחתנו ר׳ יוסף הכהן שווארטץ, סי׳ ד): ״יודע אני שיש איזה אנשי מעשה שבכל שנה כשמגיע יום הולדת אותם, שמהדרין לברך שהחיינו על איזה פרי או בגד חדש... ובאמת אין חילוק בזה בין השנה שהגיע לשבעים שנה או שאר השנים ביום לידתם וודאי מה ראוי ליתן שבח והודאה לשמו הגדול ית״ש״. ועוד מביא בגנזי יוסף שם מספר ׳שמח נפש׳ שהרב בעל ׳ישרי לב׳ נהג לעשות סעודה לת״ת ביום הלידה, משנתו השבעים ואילך.

בשנת תשל״ג נדפסו מנהגי מהריי״ו סוליצא (בתוך ס׳ ׳אור ישע׳) וכתב בהע׳ תסד שם: ״שמעתי משמי׳ הק׳ מרוזין זצ״ל שחגג יום הולדת, ואפשר כי כל הנהגותיו הי׳ במדת מלכות ומלך חוגג יום הולדת״.

והוא הנקרא בכתוב (הושע ז, ה) ״יום מלכנו״ בפי׳ המצודת-דוד שם: ״ביום שמחת מלך ישראל כיום הלידה או יום המלכתו״ (וראה במד״ר שמות טו, ט ובפי׳ מהרז״ו שם: ״..מלך שהיה עושה בכל שנה יום שמחה ללידת בנו״).

הרה״ח מו״ה אברהם נייערמאן מספר (בספרו ׳תועפות ראם׳, שיחות והנהגות מהאדמו״ר מו״ה אהרן מנחם מענדל מראדזימין, ווארשא תרצ״ו, עמ׳ 30): ״כשנעשה [האדמו״ר הנ״ל] בן ששים שנה ליום המחרת כשנכנס לשנת הס״א עשה סעודה... ואמר על השולחן להמסובים היום הוא יום הולדת שלי... ושאלתי את פיו הק׳ דשמעתי שאמר על השולחן שהיום הוא יום הולדת, והלא לא מצינו שיהי׳ יום הולדת שמחה אצל ישראל רק באומות העולם מצינו שיום הולדת הוא אצלם שמחה וכמ״ש ויהי ביום הולדת את פרעה וכדומה, והזכרתי לפניו המד״ר (קה״ר סדרא תנינא) על הפסוק ויום המות מיום הולדתו עיי״ש. אז השיב לי בזה״ל: ראיתי כך אצל הרה״ק מטשארטקוב זצ״ל [בנו של הרה״ק הנ״ל מרוזין] שעשה משתה ביום הולדת והוא סגולה. דבמד״ר (ר״פ תולדות) איתא גילה אחר גילה בזמן שהצדיק נולד, ולכאורה לא הי׳ צ״ל אלא גילה אחר גילה כשהצדיק נולד, ותיבת בזמן כמיותר, אך דבכל היקף שנה כשמגיע אותו הזמן הוא שמחה וגילה בעולם. ונקט הפסוק והמד״ר לשון גילה שהוא גילוי אור הקדושה שבא לעולם ע״י הצדיק שנולד״ עכ״ל בס׳ ׳תועפות ראם׳ (ועיי״ש עמ׳ 16 ו-28 שהרה״ק הנ״ל מראדזימין נסתופף הרבה בצל הרבי מקאפוסט נכד אדמו״ר ה׳צמח-צדק׳, ולמד אצלו חסידות חב״ד. ואמר על עצמו ועל זקינו - הרה״ק מו״ה יעקב אריה מראדזימין - ששניהם אומרים תורה על דרך החב״ד, עיי״ש).

והנה במנהגי חב״ד השייכים לרבים, כמדומני שלא נמצא ענין של שמחה מיוחדת ביום ההולדת, ובלוח ״היום יום״ (י״א בניסן) איתא: ביום ההולדת, על האדם להתבודד, ולהעלות זכרונותיו ולהתבונן בהם, והצריכים תקון ותשובה ישוב ויתקנם״ (ונראה לומר, שהרי ה״שובר״ לענין יום-הולדת הוא מארז״ל טוב לו שלא נברא משנברא, וא״כ לשמחה מה זו עושה. אך מעלה יתירה בקיום ההוראה הנ״ל, שמנצלים את מזלו המיוחד של יום זה [כמפורש בירושלמי דלעיל] להתחזקות בעבודת ה׳, וכן מתקיים סיפי׳ דמארז״ל הנ״ל: ועכשיו משנברא יפשפש במעשיו).

וכן הוא מנהג אנ״ש שנתחדש בתקופת נשיאותו של כ״ק אדמו״ר שליט״א (ספר המנהגים עמ׳ 81): עליה לתורה ביום זה עצמו אם הוא יום הקריאה, או בשבת שלפניו באם אינו יום הקריאה, נתינה לצדקה קודם תפלת שחרית ומנחה (ואם חל בש״ק או ביו״ט - אזי ביום שלפניו), לימוד שיעור בתורת הנגלה ובתורת החסידות - נוסף על שיעוריו הקבועים.

ובפשטות נראה שכל עניינים אלו שייכים לכאו״א גם ביום הולדתו של נשיא הדור ונשמתו הכללית (ראה בענין זה עצמו בלקו״ת נצבים דלעיל: והנה אדה״ר הי׳ כלול מכל נש״י לכן כל נשמה וניצוץ מישראל יש בו חלק מנשמת אדה״ר) שהוא יום סגולה להתחזקותו של כאו״א בענייניו של הצדיק שכל חייו אינם אלא חיים רוחניים שהם אמונה ויראה ואהבה״ וכל התרי״ג מצות המסתעפים מהם (ראה אגה״ק לאדמו״ר הזקן סי׳ זך), וכך מצינו שהחל משנת תשכ״ב (״שנת הששים״) דרש כ״ק אדמו״ר שליט״א שמעשיהם ועבודתם של אנ״ש בקשר לי״א ניסן יהיו קשורים ואחוזים בתוספת וריבוי ענייני תורה וצדקה ויר״ש וכו׳ (ו״בשנת השבעים״ - כל הנ״ל בתוספת יתירה של ״שבעים מוסדות״).

וחיבה יתירה נודעת ליום הולדתם של צדיקים, שיש בו גם ענין גילה ושמחה, כמבואר לעיל, וזו חובתנו בהאי יומא רבה להתחזק בהתקשרותנו לאילנא דחיי, התקשרות שיש בה תוספת חיות ומעשה, ושמחה כפולה ומכופלת מהניכר ונרגש ביום זה: שבראנו לכבודו, והבדילנו מן התועים, ונתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו.