נחלת צבי
מכתבים למערכת
נוספות לעניני חסידות בספרי רי"ש נאטאנזאהן
בשו"ת שו"מ מהדו"ק ח"ג סי' נג: להרבני המופלג מה' משה מיאסע. תמול לעת ערב הגיעני מכתבו... מ"ש במ"ש הרמב"ם הל' כלי מקדש כשהי' נושאים הלוים את הארון הי' נושאים אותו פנים כנגד פנים ולא נמצא מקורו, והגאון מוהר"מ ז"ל מליבאויטש [הוא מרן אדמו"ר ה'צמח צדק'] אמר שכן מבואר במדרש רבה פ' במדבר, ודפח"ח.
[יש משערין כי השואל הוא הרה"ח ר' יצחק משה מיאסי, תלמידם של אדמו"ר הזקן בעל התניא, בנו אדמו"ר האמצעי ונכדו אדמו"ר הצמח-צדק. אולם כאן נזכר הצ"צ (שנפטר בשנת תרכ"ו) בברכת החיים, ואילו רי"מ מיאסי נפטר לפניו, בשנת תרכ"א. ושמא נכתבה התשובה עוד בחיי הצ"צ, אלא שברכת החיים 'ז"ל' נוספה רק קודם ההדפסה. אך ראה בקטע הבא ששם נזכר הצ"צ בברכת 'נ"י' אף שלא הי' בחיים בשעת ההדפסה, ומוכח שלא נהגו לשנות מכפי שנכתב בתשובה. ועדיין יש מקום לבירור].
בשו"ת שו"מ מהדו' תליתאה ח"א סי' ריג: ..כבוד הרב... מוה' צבי הירש חאדריש אבד"ק וואנוייצא... מעלתו כתב שנמצא שם בעירו אשה רכה בשנים ועגונה שהיא חרשת... ע"כ שאל מעלתו להרב הה"ג וכו' האבד"ק ליבוואויטש והעתיק מעלתו דבריו מ"ש להחזיק שהגט כשר... אך מחמת שהרב הנ"ל כתב שאינו רוצה לסמוך על דעתו עד שיסכימו שני גדולי ההוראה ענוותו תרביני להשיב חוות דעתי. והנה עברתי על כל דברי הרב ואשיב הנראה לפענ"ד. והנה הרב מליבבוויטש נ"י כתב... ומ"ש הרב מליבוויטש...
הספר 'מקור ברוך' כמקור לשמועות וסיפורים
בקובץ השלישי של "נחלת צבי" (עמ' קלה) מסתמך הכותב הנכבד על דברים האמורים בס' 'מקור ברוך' (אפשטיין) "בשם הגה"ק בעל צמח צדק מלובאביטש" שכאילו לימד ח"ו זכות על התנגדות הגר"א לחסידות.
ורציתי להביא לידיעת הרבים כי כבר אתחזק גברא בעהמח"ס הנ"ל לבדאי, ואין להסתמך אפילו על דברים המובאים אצלו מפי כתבם (עד שבודקים במקור גופו) וכל-שכן שאין להסתמך על דברים שמביא מפי השמועה.
ולא בדברים שלקחם במשיכה מאחרים עסקינן (כפי שכבר האריכו בזה בכו"כ מקומות), אלא בזיופים ובבידוי שמועות.
וראה אשר האריך בהשלמות ל'תורה שלימה' כרכים כ"ו-כ"ז והראה כיצד בעהמח"ס הנ"ל (בספרו 'תורה תמימה') סילף מאמרי חז"ל כדי שיהיה לו על מה לתלות את חידושיו שאין להם על מה שיסמוכו.
ובמקו"א כבר הצבעתי על אחד מסילופיו-תחבולותיו בדבר הנוגע להלכה, והוא: בספרו 'תורה תמימה' (דברים י"א אות מח) כתב בזה"ל, והנה ראינו להעתיק כאן בסוף הענין מספר עתיק יומין יקר המציאות הנקרא מעין גנים (שו"ת) ומחברו רבי שמואל ב"ר אלחנן יעקב הרקוולטי (וויניציאה שי"ג) מה שכתב אל אשה חכמה אחת בנדון היתר ת"ת לנשים, וז"ל בהמשך הדברים, ומאמר חכמינו כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות אולי נאמר כשהאב מלמדה בקטנותה... אמנם הנשים אשר נדב לבן אותנה לקרבה אל המלאכה מלאכת ה' מצד בחירתן בטוב במה שהוא טוב, הן הנה תעלינה בהר ה' תשכונה במקום קדשו כי נשי מופת המה, ועל חכמי דורן... לחזק ידיהן... עשי והצליחי ומן השמים יסייעוך. עכ"ל. ולא נודע לנו מי הוא המחבר הנכבד הזה שעמד לחדש דין מחודש זה בסברא בעלמא. עכ"ל ה'תורה תמימה' (והובאו דבריו גם בספרי המלקטים בדיני נשים).
ואתה תחזה כמה שוא ושקר בקטע זה; [א] הספר 'מעין גנים' אינו ספר 'שו"ת' כפי שבעל התו"ת קורא עליו, אלא ספר מליצות הערוך בצורת חליפת-מכתבים (בדוגמת ה'איגרונים' הידועים דמיתקרו 'בריוונשטעלער'), והמכתב הנוכחי הוא בקבוצת מכתבי החשק! (צנור חמישי מכתב י'). [ב] אין זה מכתב שכתב המחבר אל אשה חכמה אחת, אלא מכתב דמיוני שאיש אינו חתום עליו, ככל המכתבים שבסוג ספרים זה בכלל וב'מעין גנים' בפרט. [ג] כאן כותב בעל התו"ת ש"לא נודע לנו מי הוא המחבר הנכבד הזה", אולם בספרו 'מקור ברוך' (עמ' 1964 הע' א') רואים אנו כי יודע הוא היטב את אשר כתבו על בעל ה'מעין גנים' "שהי' רק מדקדק ולא תורני ורבני"! (אף כי דעתו שלו נוטה להוכיח כי הוא הי' בעל תלמוד מצויין). יש לציין כי הקטע שנעתק בתו"ת הנ"ל נעתק גם במקור-ברוך שם בסגנון זהה כמעט לחלוטין, אולם שניהם רחוקים מלהיות ציטוט מדוייק מלשונו של ה'מעין גנים'. והגדיל לעשות במקור-ברוך שם שהביא את התיבות "מכתב מהמחבר אל אשה חכמה אחת" כאילו הן ציטוט מהמקור, בה בשעה שאין הן אלא תוספת שבדה מלבו כנ"ל.
ועתה אוכיח את שקרותם של כמה מהדברים האמורים ב'מקור ברוך' בקשר לאדמו"ר ה'צמח צדק' מליובאוויטש, ובטוחני שיודעי-דבר יוכלו למצוא כהנה וכהנה גם בפרקים האחרים.
כמובן שאיני יכול להוכיח שאביו של המקו"ב לא שהה במחיצתו של הצ"צ במשך למעלה מחודש ימים, ובכל יום ויום היה נכנס אליו פעם או פעמיים, ובכל פעם שהה במחיצתו כמה וכמה שעות (כדבריו של המקו"ב בפ"כ ס"א) - דבר שלא ידוע לנו שזכה לו אדם מעולם - אבל סיפור זה בכללותו סותר את המקובל בקרב חסידי חב"ד כי אביו עזב את ליובאוויטש בחרון-אף על אשר אחד מגדולי החסידים נהג בו שלא בכבוד המגיע לו לדעתו (ואכמ"ל). מגמתו של המקו"ב ברורה, פסקיו של אביו כלל וכלל לא היו מקובלים בקהל חסידים (ואולי לא רק בקרב החסידים), ובכך שהוא בדה את הסיפור בדבר קירבתו אל הצ"צ ואשר ממנו קיבל את דרכי ההוראה שלא סר מהם כל ימיו, ועוד קיבל ממנו פרטים וכללים בלימוד הקבלה(!) – היה סבור המקו"ב שעי"ז תשתנה תדמיתו של אביו בעיני הציבור.
המקו"ב בנוי על "ציטוטים" של עמודים שלמים מדברי הצ"צ, והמחבר יודע בדיוק היכן הרים הצ"צ את קולו ברגש, באילו מלים נסערה רוחו, מתי קם באמצע דבריו ולחץ את ידו של אביו בחום – הכל גלוי וידוע לפניו. אך היות ונעלמה מידיעתו העובדה הפשוטה שהצ"צ היה נכדו (בן בתו) של אדמו"ר הזקן בעל-התניא, וידע רק שהוא הי' חתנו של אדמו"ר האמצעי בן הרב, לכן בכל פעם מתייחס הצ"צ בסיפורים אלו אל אדמוה"ז כאל "חותני זקני" במקום "זקני"... וזאת בשעה שהמקו"ב מספר עד כמה היה אדמוה"ז יקר לצ"צ והיה מרבה להזכירו באזני אביו ולהשתעשע בדברי תורתו...
שיטתו של המקו"ב היא לשים דברים מוזרים בפי הצ"צ (ואחרים) כדי שיוכל לבנות עליהם את הערותיו הארוכות והמלומדות ולעבור מענין לענין. אך לא תמיד נעשה הדבר בחכמה מרובה, כגון (בעמ' תרמב) שהיתה באמתחתו הערה ארוכה על המקור לכנות את הגדולים בשם 'ארי' ו'הארז בלבנון', ולא מצא דרך לשלבה אלא ע"י שבדה כי את אדמו"ר הצ"צ היו מכנים "הארי שבחבורת המקובלים" ו"הארז בלבנון"...
למעשה משתמש המקו"ב באדמו"ר הצ"צ כדי להעביר דרכו את כל השקפותיו של המקו"ב עצמו, כי מאחר ושיחותיהם של הצ"צ ואביו של המקו"ב נסבו על כל הדברים שבעולם, מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר בקיר, הרי שאין לך נושא שאין המקו"ב יכול לשים בפיו של הצ"צ. והמקו"ב שהי' לץ מתלוצץ, ורצה להעביר לקוראיו גם דברי התלוצצות על הצדיקים ועל החסידים, כיצד יעשה זאת? אין לך דבר פשוט מזה, נתן את הדברים בפיו של הצ"צ שסיפרם באריכות ובפרטי פרטים (בתוספת הסתייגות של צער וכאב), והכל כשר וישר! וכך הצליח המקו"ב לשלב בספרו בצורה "מתוחכמת" דברי לעג וקלס על מרן הבעש"ט נ"ע, על הרה"ק רלוי"צ מבארדיטשוב ועל הרה"ק ר"נ מבראסלב - דבר שלא היה מצליח לעשותו בצורה גלויה וישירה. (אגב, הוא מביא בשם הצ"צ כי מהר"נ מבראסלב כתב בספרו "כי בהושענא רבה מצוה לרכוב ולאחוז הושענא ביד, לקיים מש"נ מרכבותיך ישועה" (עמ' תרכה), ובכך תולה הוא את דברי הליצנות הבאים בהמשך. אולם ראה בס' המדות למוהר"ן (פרק דרך אות ו') ובמ"מ מהרב מטשעהרין, ותראה כי גם זה אחד מסילופיו של המקו"ב). וכך גם דברי הבזיונות ל"אחד מגדולי החסידים" (המכוון כמובן לכלל הצדיקים והחסידים) שהמקו"ב מספרם מפי הצ"צ (בעמ' 1624), אע"פ שגם נער קטן יבחין בהדבקה המאולצת שבה השתמש המקו"ב במקרה זה בכדי לספר לקוראיו את הסיפור סר-הטעם הזה.
המקו"ב נותן בפי הצ"צ גם דברים בגנותו של הנודע-ביהודה וספרו, וכל זאת למען יוכל בעקבות כך לכתוב את הפרק הארוך "אש בחשבון" בדבר מחלוקת החסידים והמתנגדים. וכבר הוכחה שקרותם של הדברים הללו בס' דור-דעה (גאוני הדור) עמ' עו מדברים מוסמכים שכתב לו האבד"ק יוזעפאף ששמע מפי הרב בעל ה'תורת-חסד' ששמע מפיו של אדמו"ר הצ"צ בשבחו של הנוב"י שהי' יחיד בדורו בהוראותיו והי' ה' אתו לקלוע אל השערה וכו'.
בעמ' תרמה מספר המקו"ב על ביקורו של הצ"צ בווילנא, ויודע הוא גם לבאר היטב מדוע בהיותו שם האיר הצ"צ ברבים רק את חלק הנגלה שבו "כאיש אשר אין לו כל יחש וכל נגיעה לחכמת הנסתר, ולא נתן להכיר עצמו בחלק זה אף בחידה וברמז, ויהי הדבר לפלא וענין לענות בו". אולם כחשו יענה בפניו מעדותו של עד ראיה ושמיעה שנכח במקום, הלא הוא ש"י פין המספר ב'הכרמל' (שנה רביעית ע' 464-463) על ביקורו של הצ"צ בווילנא בשנת תקצ"ה ועל הדרוש שדרש שם ברבים בדברי קבלה וחסידות!
בעמ' תתט מספר המקו"ב (כמובן מפי הצ"צ) על ישיבתו של אדמו"ר בעל-התניא במסיבה בקרב הרבה מחסידיו תושבי פטרבורג [אשר אנו לא שמענו ולא ידענו אלא על חסיד אחד ויחיד שהיתה לו זכות-ישיבה בפט"ב באותן שנים], וברצותו לשתות חמין עם חלב לא ראה את החלב שהגישו לו היות והוא נחלב שלא בהשגחת ישראל, ו"חלב שחלבו עכו"ם אין ישראל רואהו" - שאינו נראה לעיני הישראל. ע"כ. סיפור נאה, אלא שהוא אינו ידוע לא רק לחסידי חב"ד, אלא גם לרבותיהם, שהרי אדמו"ר מוהרש"ב מליובאוויטש נ"ע במאמרו אשר דרש ברבים בשמח"ת תרס"ו אמר: "וכידוע מהמעשה דר' נחום מטשרנאביל בחלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו, שאמר הפירוש ואין ישראל רואהו, א איד זעהט דאס ניט" (ס' המאמרים תרס"ו עמ' תקנז).
ועתה לסילוף שנעשה בשליחת יד בספר ה'תניא' לאדמו"ר הזקן; בעמ' תת רוצה המקו"ב להוכיח כי דעתו של הצ"צ על הפילוסופיא מיוסדת "על דעתו והגיונו של 'חותנו זקנו' של הרב... בספרו 'תניא' (פרק כ"ח) שכתב בזו הלשון", וכאן בא ה"ציטוט" שלפנינו: "אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת אין סוף ברוך הוא (רומז להפלוסופיא), הנה אם לא יתקע מחשבתו בחוזק והתמדת האמונה התמימה, לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמתית, ועל כן הדעת (של האמונה) הוא קיום המדות וחיותן. עכ"ל".
ואף כי ידוע בכללי הפוסקים כי ניתן להשתמש בביטוי 'עכ"ל' גם כשמשנים קצת מלשון המקור, אולם בדבר מזויף שכזה לא אמרו; כי כל המעיין בפרק ג' שבס' התניא (ולא כפי שהמקו"ב הרחיק עדותו לפרק כ"ח) יווכח לדעת שאין שם דבר וחצי דבר על "האמונה התמימה" (שהמקו"ב הוסיף לתוך דברי ה'תניא'), ותקיעת המחשבה צריכה להיות דוקא בגדולת אין-סוף ב"ה (שהמקו"ב השמיט מדברי ה'תניא'), ואך סכלות ועזות-מצח היא לפרש שחכמת גדולת האין-סוף ב"ה הכוונה לחכמת הפילוסופיא!
סבורני שדי בכך כדי להראות שאין לתת אימון בשום דבר מדברי בעהמח"ס מקור-ברוך ותורה-תמימה, וגם כשהוא "מצטט" מתוך ספרים יש לבחון ולבדוק אחריו בכל דבר ודבר, כי בו ובשכמותו לא נאמר "מילתא דעבידא לאגלויי לא משקר אינש". ועאכו"כ שאין לקבל ממנו את כללי ההנהגה לרבנים ושוחטים שהוא מייחס לאדמו"ר בעל ה'צמח-צדק'.
אבוא בזה בכמה הערות לקובץ העשירי יהי' קודש, גדול הכמות ורב האיכות.
"לשם יחוד"
[א] בעמ' ח מביא מקור לאמירת "לשם יחוד" מרע"מ בזוה"ק. אך שם מיירי בקיום התומ"צ לשם יחוד קוב"ה ושכינתי', ולא באמירת "לשם יחוד".
והנה כתב שם עוד, שאמירת "לשם יחוד" נהגה עוד לפני התייסדות החסידות, וכך מפורש יוצא גם מדברי השו"ת תשובה-מאהבה סי' צ (המובא שם להלן בעמ' יא) שזה נתחדש כמאה-וחמישים שנה מלפנים, היינו בשנת תט"ו לערך, שנים רבות קודם לידת מרן הבעש"ט נ"ע!
לפיכך איני מבין כלל, מה דוחק אותנו לומר שדברי הנודע-ביהודה בתשובתו הידועה מכוונים דווקא אל החסידים אשר מבית-מדרשו של הבעש"ט? והרי עוד קודם לידת הבעש"ט היו קיימות כתות חסידים בכל אתר ואתר, וגם בין החסידים בבראד ובפראג היו בוודאי רבים שנהגו לומר "לשם יחוד".
עוד אזכיר את אשר שמעתי מהרה"ג הרה"ח רש"ז אליעזר הורוויץ ע"ה (בן הרה"ח ר' איטשע "מתמיד" הי"ד), שבצאתו את רוסיא בשנת תש"ז, ביקר בספריית העיר פראג, והספרן הראה לו דבר "חידוש": סידור ובו הסכמה של הנודע-ביהודה, ומיד בסמוך לה תפילת "לשם יחוד" ארוכה קודם עטיפת הטלית!
פלאצק ו-פאלאצק
[ב] עמ' לג: הרה"ק רבי ישראל מפלאצק זי"ע. הנה רבים מחליפים בין "פאלאצק" שברוסיא ל"פלאצק" שבפולין, וגם כאן נשתבשה הכותרת: שהרי הרה"ק ר' ישראל הוא מפאלאצק שברוסיא, וכמפורש גם בס' דברי-משה שם: פאליצק (לעומת הגאון המפורסם ר' לייב צינץ שהוא מפלאצק שבפולין).
הבעש"ט והנוב"י
[ג] עמ' פ, על יחסי הבעש"ט ובעל הנודע-ביהודה, והסיפור מאבידת התכשיטים שאירע עוד בימי שבתם בברודי.
סיפור זה מסופר גם בס' בית-רבי (חלק א פרק כח), כפי שסיפר "אחד מהרבנים מנכדי רבינו, ששמע מרב אחד ישיש, ששמע בעצמו מר' יעקעבקא בן הנודע-ביהודה". ו"אחד הרבנים" הוא האדמו"ר רש"ז מקאפוסט, ונמצא גם ברשימת הדברים ששמעו ממנו בשמחת-תורה שנת תרמ"ז.
לפי נוסח זה אירע הדבר כשהבעש"ט בא לביקור אצל הנוב"י. ומציאת התכשיטים לא היתה בעקבות תפילת הבעש"ט, אלא שהבעש"ט אמר להם היכן לחפש. גם תגובת הנוב"י נמסרת שם באופן שונה, עיי"ש.
הוויכוח עם הנוב"י
[ד] שם, בקשר לוויכוח הרה"ק משפיטיווקע עם הנוב"י - ראה בבית-רבי (שם בהע'): זה לא כביר נדפס הוויכוח בשם 'דברי נועם'. ונראים הדברים מזוייפים, כי מלבד שהדברים יקרי הערך השמיטו, עוד זאת כתוב שם הרבה זלזולים מהגאון משפיטיווקע להנוב"י, ואין זה דרך רבותינו לזלזל בכבוד בעלי תורה, ובפרט גאון וצדיק כהנוב"י. והנה אצלינו נמצא הוויכוח בכתב-יד בחריפות גדול ובלי זלזולים ואדרבה כו', וחותם האמת ניכר עליו. ואי"ה נדפיסנו ויראו ההבדל כרחוק כו'. עכ"ל.
וכנראה שהיה לפניו הנוסח שהדפיס הגרא"ח נאה ע"ה בשם 'דברי צדק' (ירושלים תרצ"ב), וכתב שם בהקדמתו: ויש בו שינויים גדולים מאלה שכבר נדפסו, וכמעט פנים חדשות באו לכאן, כי כמה דברים חדשים באו בהמאמר הזה, וכמה דברים שנדפסו לא הובאו בזה. ובפרט שבזה מפורש הקושיות שהיו להנוב"י על ה'תולדות' מה שלא נזכרו כלל בהמודפסים, ואפילו אלה הדברים שנאמרו שמה ונשנו כאן, באו בסדר אחר, וכל השאלות והתשובות משולבות אשה אל אחותה. וגם הסגנון מנומס כלפי עמוד העולם הגאון בעל נוב"י זצ"ל. עכ"ל.
"כיבושי" הבעש"ט
[ה] בשני מאמרים בקובץ הנ"ל, חוזרים ונשנים כמה פעמים ביטויים אודות "כיבושי" הבעש"ט נ"ע. ואף כי קשה לשלול ביטוי זה באופן חד-משמעי, אולם לענ"ד ראוי לצמצם את השימוש בו. בימינו נתפס הביטוי "כיבוש" כהשתלטות וחיזוק מעמד אישי, ואילו הבעש"ט עסק בהפצת עבודת ה' בדרך הקודש אשר הורוהו מן השמים. ויש ליזהר מנתינת מקום לטועים לטעות. ודי בכך.
הצילני מדמים
[ו] עמ' קד. עה"פ הצילני מדמים אלקים. ראה במאמרי הנדפס בגליון הנוכחי בעז"ה.
"יעקב מלגאו ומשה מלבר"
[ז] עמ' קיד: "יעקב מלגאו ומשה מלבר" - לא מצאתי עדיין מקורו של מאמר זה. עכ"ל.
בלקוטי-תורה לאדמו"ר הזקן (פ' פנחס עח, ג): איתא בזהר משה מלגיו שהוא רע"מ ויעקב מלבר. עכ"ל. ובהערות מרן אדמו"ר מליובאוויטש הכ"מ במקו"א מציין לתקו"ז תיקון יג [כט, א] ולס' הפרדס שער עשר ולא תשע [הוא השער הראשון, וראה בפ"ב שם שהביא את דברי התיקונים הנ"ל].
אתרוגי קלאבריא וא"י
[ח] עמ' קיט, שהרה"ק מהורנוסטייפלא שילב את חסידות טשערנאביל וחסידות חב"ד, וכך גם הקפיד, למשל, שיהי' לו אתרוג מא"י ואתרוג מקאלאבריא.
והנה אדמו"רי חב"ד גם הם הי' להם אתרוג מא"י בנוסף לאתרוג מקאלאבריא, ראה: כרם-חב"ד גל' 1 עמ' 39-37. ועתה, אחר הסתלקותו של מרן אדמו"ר מליובאוויטש הכ"מ, החלו לפרסם מה'רשימות' שנמצאו באמתחתו, ובחוברת ד עמ' 10 מצאנו דבר חידוש, וזלה"ק: "בלילה הראשונה [של חגה"ס תרצ"א] נתן לי [אדמו"ר מוהריי"צ] ב' אתרוגים, מקאלאברי וארץ-ישראל, באמרו: כן נתנו גם לי. וציווני לברך בתחילה על הקאלאברי ואח"כ לנענע עוד הפעם גם בשל ארץ-ישראל. ולא לפרסם עד"ז עכ"ל". ע"כ.
השמטה
[ט] עמ' קלג. מסוף מאמרי נשמט קטע שלם באשמת "הבחור הזעצער". וז"ל:
וראה עוד אשר האריך והרחיב בזה הרה"ק ר"א ראטה ב"מאמר השגחה פרטית" שבספרו הק' 'שומר אמונים' (והנוגע לענינינו בפרט, בפרקים: ו, יג, יד, כא). ויסד שם (בפרק יד) נוסח שיאמר האדם בשעה שאירע לו אפילו דבר קטן כגון שנתהפך חלוקו, ובו מביע אמונתו שהכל בא עליו בהשגחה-פרטית, ומקבלו באהבה, ואשר הוא לסיבת עוונותיו, והאדם מתוודה עליהם ומבקש שיהפכו לטוב גלוי עליו ועל כל ישראל.
ובזה מקיים האדם כו"כ מצות-עשה מן התורה ומדברי קבלה, ובהן: מ"ע דאמונת ההשגחה הפרטית מהפס' "אנכי"; מ"ע דהצדקת הדין מהפס' "וידעת היום והשבות אל לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך" - הידיעה וההכרה שכל היסורים הם לטובתו; מ"ע דוידוי ותשובה; ומהפס' "חסד ומשפט אשירה" - שאת הכל יקבל בשמחה: אם חסד אשירה ואם משפט אשירה.
ויזכנו השי"ת לשוב אליו בתשובה שלימה ואמיתית, לדבקה בו ובעבדיו הצדיקים עושי רצונו, ובזכותם יגיעונו אך טובות וחסדים נראים ונגלים בעיני בשר.
תיקון
[י] בעמ' קנ, קנג, קסב נדפסו מכתביהם של הרה"ק מקאפוסט, ניעזין ורעציצא. וחבל שלא נזכר שכולם הם מאוסף שבדרון אשר בספריית ירושלים, וכולם נדפסו כבר במדור 'הכתב והמכתב' אשר בס' מגדל-עז.
שמחתו של האריז"ל
[יא] עמ' רלז: מרן הגה"ק החידושי הרי"ם זצ"ל אמר, שכל ההשגות שהשיג האר"י הקדוש זי"ע הי' ע"י שמחה. עכ"ל.
דבר זה מפורש בהקדמת ס' חרדים (תנאי המצות, התנאי הרביעי): וכן גילה הרב החסיד המקובל כהר"ר יצחק אשכנזי זצ"ל לאיש סודו, שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי החכמה ורוח הקודש, בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית וכו'.
וכך גם בשל"ה (עשרה מאמרות דף מט, א ובסוף פ' כי תבא), בהקדמת שער-המצוות ובשער-רוה"ק, שערי-קדושה בכ"מ, ראשית-חכמה (שער האהבה פ"י). ועוד. ומובא גם בספרי חסידות מרבינו הזקן ואילך - ראה הנסמן בס' מאמרי אדמו"ר האמצעי ח"ג עמ' א'רפ-א'רפא.
ויהי ה' עמכם להצליחכם בכל אשר אתם עושים להפצת דעת החסידות.
מכתבו של ה'צמח צדק'
בגל' ח של ה"נחלת צבי" (עמ' קח) נתפרסם מכתבו של אדמו"ר ה'צמח צדק' נ"ע, שבו נזכרים "אחותי תי'.. בנה ר' שלום שכנא שי'", ושם נאמר: אין אנו יודעים על איזה אחות - [מרת אסתר הדס או מרת דבורה] שהיה לה בן הרב שלום שכנא - התכוין בעל הצמח צדק זי"ע במכתבו".
מכתב זה נעתק מהגליון הנ"ל אל הס' "אגרות-קודש מאת.. כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק' חלק שני" (ברוקלין תשנ"ג, עמ' קי), וגם שם מעיר העורך הרה"ח רש"ב לוין שי' אודות האחות ובנה: "לא ידועים לנו ממקור אחר".
ברם, ב"התנצלות המחבר" שבראש הס' 'צרור החיים השלם' (עמ' 6) אומר הר"ר חיים ליברזון מברדיטשוב: "והכתבים מהגה"ק ר"מ מליבאוויטש זצלה"ה, מסרם לידי גיסי הרב ר' שלום שכנא בן הצדקת אסתר האדס, אחותו של הגה"ק הנ"ל".
דרך אגב: הספר 'צרור החיים' נדפס לראשונה בשנת תער"ג (1912), ובו 84 עמ', ושנית באותה שנה (אך ב1913-) בעריכה מחודשת ובהוספות מאת הר"ר נתן נטע הכהן אבד"ק קאלביעל, ונשתנה שמו ל'צרור החיים השלם'. ובמהדורה זו מקיף הספר 94 עמ'. ועל-כן, הבא לצטט מן הספר או לבדוק בו, עליו לדייק בשמא, ולהבחין בין 'צרור החיים' ל'צרור החיים השלם'. ועד"מ, לשוא יטרחו לחפש במהדורה הראשונה את המובא ממנו לעיל, ורק ב'צרור החיים השלם' ימצאוהו.
כל הזכויות שמורות | הרשות נתונה להשתמש בחומרים תוך ציון המקור ושליחת עותק למכון | אין לאחסן במאגר מידע כלשהו ללא אישור מפורש ©
