שלא עשני גוי

אפתחה במשל פי: בילדותו התגורר החסיד הידוע ר' שמואל מונקעס בכפר קטן בהרי הקרפטים, והיה רועה את צאנם של אנשי הכפר באחו הסמוך ליער.

יום אחד, בשעה שגבר עליו השעמום, החליט שמואל לחמוד לו לצון, כדרכו, ופרץ בזעקות שבר: זאב! זאב!

נזעקו אנשי הכפר לקולו, רצו לקראתו וקלשונותיהם בידיהם, אך לא הבחינו בשום זאב. גם הצאן רעה בשלווה ולא היה ניכר עליו שמשהו הטריד את מנוחתו בשעה האחרונה.

שמואל עמד אף הוא רגוע, וחייך לעומתם את החיוך שלא מש מעולם מפניו.

בושים ונכלמים חזרו האנשים לביתם, מתרעמים על עצמם שבקלות כה גדולה נפלו בפח שטמן להם שמואל הלץ.

לא חלפו אלא שלושה שבועות, ושוב הדהדו ברחבי הכפר זעקותיו של שמואל: זאב! זאב!

האנשים שחששו לגורל צאנם נחפזו לרוץ אל האחו, ושוב קידם אותם חיוכו של שמואל, שבע רצון מעצמו על הצלחתו החוזרת לשטות בכפריים.

והנה הגיע החורף. היה זה יום סגריר, מצב רוחו של שמואל היה ירוד מאוד ואפילו החשק להתלוצץ נטש אותו לחלוטין. הוא הביט בצלליות הנעות בין עצי היער, ולפתע הבחין בזאב שיוצא את היער ושם פניו לעומת העדר.

זאב! זאב! – קרא שמואל הנפחד בקול מחריד – זאב! זאב! אבל הפעם זכרו אנשי הכפר היטב את התעלול החביב על שמואל הרועה, ואף אחד לא נחלץ לעזרתו.

הנזקים שגרם הזאב לעדר הצאן היו כבדים; חודשים רבים נאלץ שמואל לעסוק ברעיית הצאן חינם אין כסף, מפני ששכרו עוקל לכיסוי הנזקים. את הלקח מאירוע זה זכר שמואל כל ימי חייו.

●

מישהו מהקוראים מאמין לסיפור הזה? הרי הוא זר ומוזר ומלא קושיות כרימון: ר' שמואל מונקעס התגורר בהרי הקרפטים?! ר' שמואל מונקעס היה נער כפרי רועה צאן?! מהיכן צץ לו הסיפור הזה שלא שמענוהו מעולם?! ובעיקר: הרי הסיפור/משל הזה ידוע ומוכר מימות עולם, כבר למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה שהוא מתגלגל בכל הארצות ובכל הלשונות, מאז ממשיל המשלים היווני אזופוס. וגם חז"ל מרמזים אליו באמרם "כך עונשו של בדאי, שאפילו אמר אמת אין שומעין לו" (סנהדרין פט, ב. ובכמה מדרשים)

●

מדוע, אם-כן, הכל מאמינים לסיפור הבא?

החסיד ר' שמואל מונקעס גר בעיר ביעשנקוביץ. פעמים רבות שלחו אליו אברכים לחנכם בחסידות ודרכי החסידות.

פעם קרה והיתה שריפה בעיר, וגם ביתו של ר' שמואל נשרף. בני הבית נצלו, אבל הבית נשרף כולו עד היסוד.

זה היה בלילה.

למחרת, כשבא ר' שמואל לראות מקום הבית הנשרף ולא מצא כי אם אפר וכמה אודים מוצלים מתגוללים בחוץ, עמד והתבונן בזה, פתח את פיו ואמר בקול: ברוך אתה מלך העולם...

האברכים שהלכו עמו כדי לראות איך ישפיע ענין זה על ר' שמואל, אם לא יפול ברוחו ח"ו, כששמעו שהתחיל בברכה, חשבו בטח יסיים "דיין האמת". אך לתמהונם שמעו כיצד סיים ברכתו ואמר: ..."שלא עשני גוי"!

לא הבינו פירוש הדבר, ועמדו תמהים לדעת מה הענין.

ר' שמואל הבין מבוכתם, ואמר: תארו לכם אם הייתי ח"ו גוי, הרי האליל שלי היה גם-כן נשרף יחד עם הבית. אבל עכשיו הנני מודה להשי"ת שלא עשני גוי, והשי"ת שלי שאותו אני עובד ואליו אני מתפלל, חי לעד וקיים לנצח, וודאי לא יעזבני, ויעזור לי בהמצטרך לי.

עד כאן ב'שמועות וסיפורים' לר' רפאל הכהן (חלק שני, כפר-חב"ד תשל"ד, עמ' 79).

ידוע היה הרה"ח ר' רפאל הכהן כבעל שמועה מעולה, דייקן ודקדקן. במה דברים אמורים? במה שסיפר ובמה שכתב מזכרונו, הוא חלקו הראשון של ה'שמועות וסיפורים'. אבל שני החלקים הבאים הם סיפורים שנעתקו מכל הבא לידו (או לידי בני ביתו), ולא עליו אחריותם.

בחלק השני נרשמו (בעמ' ח) מקורותיהם של הסיפורים, ביניהם מבעלי שמועה מובהקים (כגון הרה"ח ר' טוביה בעלקין, הרה"ח ר' יעקב לנדא והרה"ח ר' זלמן שמעון דבורקין), אך ראה זה פלא, הסיפור דנן – אות קב – נמצא בקבוצת הסיפורים
"היתומים" שאין להם בית אב (אותיות צז-קב), משוללי מקור ונעדרי יסוד!

עד מהרה עשה לו סיפור זה כנפיים (בעיקר בזכותו של "גיבור הסיפור" ר' שמואל מונקעס) ונקלט בספרי הילדים. כגון: 'המשפט הגדול' (סיפורי מורשה לילדים ולנוער. א, כפר-חב"ד [תשנ"ה], עמ' 107), 'כולם בחכמה' (א, כפר חב"ד תשנ"ז, עמ' 142), 'ספורי ר' שמואל מונקס' (קומיקס. כפר חב"ד תשנ"ז), ועד לספרי ביוגרפיות של חסידים, כגון: 'חסידים הראשונים' (א, כפר חב"ד תשס"ה, עמ' 76-75), 'תולדות שמואל מונקעס' (כפר חב"ד תשע"א, עמ' 20-19).

כך שכמה דורות של קוראים כבר גדלו על הסיפור הזה, ואין הם רואים בו שום דבר תמוה. אותם קוראים גם לא היו תמהים אילו סיפרו להם שר' שמואל מונקעס היה רועה את צאנו בהרי הקרפטים, ואולי אפילו בהרי האלפים, ושם פרצה השריפה בביתו.

אבל הקשישים יותר ודאי ש"הרימו גבה" בשעה שקראו את הסיפור הזה לראשונה: ר' שמואל מונקעס היה גר בביעשנקוביץ?! הלא הוא התגורר בקאליסק ולא בביעשנקוביץ! ואם תאמר שהוא עקר את דירתו לביעשנקוביץ, כיצד זה לא הגיעה שמועה זו לאזניו של בעל ה'בית רבי' – שהיה מלעפליא הסמוכה לביעשנקוביץ – שמזכיר בספרו הנ"ל רק את קאליסק?!

אדרבה! ידוע סיפור אחר על ר' שמואל שבא לביקור בביעשנקוביץ, והר"ר פרץ משם לא הכירו! ושלא כסיפור דנן, לסיפור הביקור יש בית אב: "מפי הרה"ח ר' בצלאל וילשאנסקי ששמע מהחסיד ר' מאיר שמחה חן" ('תולדות שמואל מונקעס', עמ' 19).

"הרמת גבה" נוספת הייתה למקרא הידיעה ש"פעמים רבות שלחו אליו אברכים לחנכם בחסידות ודרכי החסידות"! האם מישהו מכיר או יודע מחונך מ"מחונכיו" של ר' שמואל מונקעס? שמענו על אברכים שקיבלו את חינוכם במחיצתם של ר' אייזיק
(מהאמיל), ר' פסח, ר' הלל, ר' בצלאל, ר' אלי' יוסף, ר' נטע ועוד כמה וכמה, אבל מימינו לא שמענו על אברכים שהתחנכו אצל ר' שמואל מונקעס!

שתי התמיהות הללו מקבילות לשתי התמיהות שבסיפור/משל שבפתיחת הפרק הנוכחי, שבו מסופר על ר' שמואל שהיה רועה צאן בהרי הקרפטים.

גם לשורשיו הקדומים של הסיפור ולגלגוליו יש מקבילות, אף כי הן צעירות לימים ולא הגיעו לאלפיים וחמש מאות שנה.

●

נוסח קצר וקמאי נדפס בשני קבצים של בדיחות, וקרוב לוודאי שנמצא כבר אצל קודמיהם; האחד הוא 'יודישע וויצען' של י"ח רבניצקי (ברלין תרפ"ב, עמ' 24, מס' 50), והשני 'ספר הבדיחה והחידוד' של א' דרוינוב (ב, תל-אביב תרצ"ו, עמ' שצ, מס' 2017). וקרובים דבריהם להיות זה כדברי זה. לפנינו הנוסח העברי של דרוינוב:

גוי ויהודי ישבו בשכונה אחת ובתיהם סמוכים זה לזה. פעם אחת נפלה דליקה באותה שכונה ונשרפו בתיהם, ושניהם לא הצילו מן הדליקה ולא כלום. למחר פגש הגוי את היהודי, נסתכל בו וראה: פניו של היהודי כתמול-שלשום. תמה הגוי ואמר לו: אני – לבי חלל בקרבי, ואתה – כאילו לא אירע לך שום דבר רע!

החזיר לו היהודי: כך נאה לך וכך נאה לי. אתה – גם אלהיך נשרף. ואני – אלוקי חי וקיים...

●

כותב הרב גדליהו סילווערסטאן מוושינגטון בספרו 'כסף נבחר' (דרושים. ג, סט. לואיס תרפ"ב, עמ' י):

ראיתי בספר אחד, שבעיר קטנה היה עשיר אחד ירא שמים ומופלג גדול, שלמד בפני חברה ש"ס דף גמרא בכל יום ויום, וגם היה בעל מכניס אורח ונתן צדקה הרבה וגמ"ח, והיה הראש וראשון בעירו לכל דבר שבצדקה.

פעם אחת בעת שבתו ללמוד לפני החברה באו להגיד לו: ר' יעקב, ביתך בוער באש! וכולם רצו וראו שביתו וכל הונו נשרף רק נפשות ביתו נצלו. וכולם כאחד געו בבכי, שכל בני העיר בכו את השריפה הזאת, יען כי נודע הוא שהיה בעל מכניס אורח ובעל צדקה וגמ"ח, וכאת נשרף ונהפך בשעה אחת לעני גדול.

ר' יעקב הזה ביקש ליתן לו מעט מים, וחשבו כי ישאל למים יען כי ירא פן יתעלף מתוך צער. אבל מה נשתוממו כולם כאשר ראו כי לקח את המים ורחץ את ידיו וברך בקול רם: "ברוך אתה ה' כו' שלא עשני גוי"! וכולם פחדו שחשבו שח"ו יצא מדעתו
מרוב צער.

וכששאלו אותו מה טיבה של הברכה, ענה אותם ואמר: שוטים שבעולם! מה לכם לבכות ולהצטער על הבית שנשרף?! לו הייתי גוי, אז היה עלי לבכות ולהצטער, כי בעת שריפת הבית אז ישרף גם אלקי אשר תולה ועומד בקרן זוית. אבל כעת אני מברך "שלא עשני גוי", ואם כי ביתי נשרף באש, אבל אלקי לא נשרף, והאלקים אשר חי וקיים בשמים ממעל ועל
הארץ מתחת, הוא עוד חי, ולמה עלי לבכות? ה' נתן וה' לקח, ואקוה לה' כי בודאי ימלא חסרוני ויתן לי יותר ממה שהיה לי מקודם.

●

מספר הרב אברהם איטינגא מדוקלא בספרו 'אמרי צדיקים' (אמרות ופתגמים. לעמבערג, תרפ"ה(?), עמ' 12):

בעיר היתה שריפה גדולה ונשרפו כמה בתים ר"ל. עמד איש אחד לפני ביתו שנשרף ובירך "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שלא עשני גוי". שאלוהו מה ראה לברך כעת ברכה זו, ענה ואמר: הנה אצל כל גוי תלוי על כותל ביתו אליל שלו, ואם נשרף ביתו גם אלהיו נשרף. אבל אני, אע"פ שנשרף ביתי, הנה אלקי חי וקים ובטחוני חזק בו שעוד אבנה ביתי כבתחילה. לכן ברכתי "שלא עשני גוי".

●

כותב הרב אברהם נפתלי גאלאנטי, רב בברונקס נ.י. ומלפנים בק' ראדזאנאווע שבפולין, בספרו 'משל ומליצה' (דרשות ומאמרים. ב, נ.י. תר"צ, עמ' 184-183):

עלינו לזכור את השיחה ההמונית שמספרים מאותו יהודי האדוק, שבמשך ימי עזבו את עיר מגורו, ביתו וכל קנייניו עלו על המוקד. וכאשר שב העירה וראה את האסון הנורא שקרהו – רחץ את ידיו וברך בקול ברכת "שלא עשני גוי".

אשתו ובני ביתו, כאשר שמעו את הברכה שברך אביהם, חשבו שיצא מדעתו מרוב צער. כי מה ענין ברכת "שלא עשני גוי" לשריפה!...

אולם האב הראה להם שלא יצא מדעתו חלילה. הוא הוסיף לדבר אליהם דברי תנחומין, חיזק ואימץ את רוחם, שישימו בטחונם בד' הטוב שימלא חסרונם. ואמר: האם יש מעצור ביד ד' לבנות מחדש את חורבות ביתנו? וזה הוא – הוסיף האב – שברכתי ברכת "שלא עשני גוי". כי אם חלילה הייתי גוי, הלא גם האל שלי היה נשרף יחד עם שאר כלי ביתנו. אבל הן יהודי הנני! הבית וקנייני נשרפו, אבל אמונתי בד' נשארה בשלימותה! והוא ימלא חסרוני...

שיחה ההמונית הזאת צריכה להיות לנו לעיניים בכל עתותי צרה...

●

מספר הרב ישראל יעקב יפה מווילקומיר, רב במנצ'סטר, בספרו 'שופר ישראל' (מאמרים ודרושים. קיידאן-ליטא, תרצ"א, עמ' יח-יט):

באחת העיירות הקטנות במדינת ליטא, היה איש שנקרא בפי כל בשם "ר' יעקב שלא עשני גוי". זה האיש ר' יעקב היה מדור הישן. היה מצוין ביראתו יראת ד' הטהורה ובתמימותו. היה לבוש מלבושים ארוכים, זקנו היה מגודל ופאותיו הארוכות הגיעו
לסנטרו. הוא היה נוח למקום ולבריות וחוט של חן וחסד היה משוך עליו. היה בעל-בית חשוב ועסקן נאמן בצרכי צבור. אם כי לא נפל חלקו בין העשירים אבל מצא את פרנסתו בכבוד ובריווח מביתו ומחנותו. ביתו היה פתוח לרווחה ועניים היו בני ביתו.

הוא היה נקרא "ר' יעקב שלא עשני גוי" מפני מעשה שהיה:

הנה באחד מימי הקיץ יצאה אש ותאכל הרבה בתים בעירו של ר' יעקב ובתוכם גם ביתו וחנותו... והוא יצא נקי מנכסיו ונשאר ערום כיום הוולדו. אשתו בניו ובנותיו... היו נדהמים ונבוכים ובכו בלי הפוגות... אבל ר' יעקב בעצמו שהיה עליז ושמח... לא חדל לברך את ד' ולומר: "ברוך אתה ד' אלקינו מלך העולם שלא עשני גוי".

כל האנשים שעמדו אצלו הביטו עליו בתמהון וחשבו שנטרפה דעתו עליו. אבל כל מה שהמה הביטו עליו נשא הוא את עיניו השמימה והיה חוזר על ברכה זו בלי הרף. והוא, בהתבוננו אל מבוכתם של האנשים אשר עמדו אצלו, אמר להם בנחת ובצחוק על שפתיו: "אל תחשבוני למשוגע. דעתי היא צלולה כמו שהיתה קודם שנשרפו ביתי וחנותי. אולם הנני מברך את ד' על "שלא עשני גוי" בכוונה מיוחדת, כי אם הייתי גוי כי עתה גם אלוהי היה נשרף. אבל בהיותי יהודי, הלא אלוקי נשאר חי וקיים למרות מה שנשרפו ביתי, חנותי וכל רכושי. וכמו שלא עזבני ולא נטשני עד היום, כן לא יעזבני ולא יטשני גם
בעתיד".

●

מביא הרב שלמה לעווין מברונקס נ.י. (ומלפנים בניסוויז שבליטא), בספרו 'הדר הכרמל' (דרושים. ב, נ.י. תרצ"ב, עמ' 75):

..וברעיון המבורר הזה ביארתי מדרש פליאה... "בשעה ששמע משה רבינו 'אנכי ה' אלקיך לא יהי' לך אלקים אחרים', עמד ובירך ברוך שלא עשני גוי". ואיידי דחביבים עלי דברי אבי מורי הרב הצדיק רבי חיים יהודא שליט"א, אקדים מה ששמעתי מפיו בילדותי, שביאור מדרש הנ"ל על-פי מעשה שהיה בעיר אחת, שיהודי אחד נשרף ביתו ויצא בעירום וחוסר כל. וגם בית עובד אלילים אחד, שתמיד עמד אלילו על חלונו, עלה על המוקד. והנה בבקר עמד היהודי על גל האפר שעמד שם ביתו, פתח ובירך "שלא עשני גוי".

וכששאלו אותו מה טיבה של ברכה זו עכשיו, ענה בחכמה, הן בית עובד האלילים שכני נשרף גם כן וגם אלילו נשרף, ומי יקימנו ויבנהו מחדש. אבל לא כן אנכי, רק ביתי נשרף, והבורא ית"ש חי וקיים הוא יבנני ויקימני. לפיכך אני מודה ומשבח "שלא עשני גוי".

ואז אמר אמו"ר שליט"א, דזהו מה שאמר משה רבינו ע"ה כששמע "אנכי" ו"לא יהי' לך", אשרי העם שככה לו, שעובד אלקים חיים ומלך עולם, ובירך "שלא עשני גוי", מאותם הגוים שבשריפת בתיהם גם שריפת אלהיהם, שאין להם תקומה אחר כך, ואנחנו בשם ה' נקום ונתעודד. עכ"ל אמו"ר שליט"א בדרך צחות.

[לפי חשבון השנים אמר האב את דבריו אלו, לכל המאוחר, בין השנים תר"מ-תר"נ].

(פירוש דומה לאותו מדרש פליאה נמצא גם בס' 'ויאמר ישעיהו' (א, טבריה תשמ"ג, דף נ ע"א), והוא מבססו על הסיפור דנן, שאותו ראה בס' 'אמרי צדיקים' המובא לעיל).

●

כותב הרב שמואל מנחם פיין מדטרויט (ולפנים בליטא וברוסיה), בספרו 'איתן שמואל' (רעיונות והגיונות. סט. לואיס, תרצ"ד, עמ' 109):

מה שמסופר שפעם אחת נפרצה שרפה בכפר אחד, ונשרפו בתים רבים והאיכרים יצאו בערום ובחוסר כל. והיה שם יהודי אחד אשר גם ביתו נשרף, וכאשר ראה היהודי כי האיכרים בוכים וצועקים מרה על שברם הגדול, נתמלא שמחה ובקול שמח ברך "ברוך אתה ד' שלא עשני גוי".

וכאשר שאלוהו, מדוע הוא שמח כל כך הלא גם ביתו נשרף ומה מקום לברכה זו? ענה ואמר: מדוע אינכם מבינים לשמחתי? האיכרים הללו כאשר נשרפו בתיהם, נשרף גם אלהיהם שם, על-כן הם בוכים. אבל אני שמח כי אלקי חי וקים הוא, נצחי הוא ויש לי על מי להשען, וזהו שברכתי "שלא עשני גוי".

●

מספר הרב ירוחם זאב צכנוביץ מלומז'א בספרו 'הגיוני ירוחם' (הגיונות ורעיונות. לומזא תרצ"ז, עמ' 158):

מספרים, פעם אחת נפלה דליקה בכפר אחד וכל הבתים והגרנות היו למאכולת אש. איכרי הכפר בכו וגעו במר נפש על אסונם, רק היהודי שגר בכפר היה האחד שלא בכה, אלא בכל שעה נשמע מפיו איך שהוא מברך הברכה "שלא עשני גוי". האיכרים שעמדו אצלו חרה להם הדבר, אמרו: הלא גם כל רכושך היה למאכולת אש, מדוע אינך בוכה, אלא על פניך ניכרים רשמי שמחה?

ענה להם: ביני וביניכם יש הבדל. היינו, אצלכם כשנשרפו קירות הבית נשרף גם אלהיכם שהיה תלוי על הקיר. אבל אלקי לא היה תלוי על הקיר, אלא מקומו בשמים ממעל, וכשנשרפו קירותי לא נשרף אלקי ואם כן למה לי לדאוג. נשרף רכושי, אתאונן באזני אלקי על מצבי הרע והוא ודאי ישלח עזרי מקודש.

●

כותב הרב אהרן יעקב סינגער מקאמניץ דליטא, רב בלונדון, בספרו 'ללב עמי' (מאמרים ורעיונות. לונדון תרצ"ט, עמ' 148):

מספרים: בעיר אחת מערי ליטא, באחד מימי הקיץ, יצאה אש ונשרפו כל הבתים והחנויות... היללות והבכיות עלו עד לב השמים. ולפתאום קפץ יהודי אחד לתוך המחנה עליז ושמח, והיה מברך בקול רם את הברכה "שלא עשני גוי". הביטו עליו כעל יצא-מדעת. אמנם הוא אמר אליהם: "אל תחשבוני למשוגע, ובדעת צלולה עשיתי זאת. כי לולי הייתי "גוי", אז עם שריפת הרכוש שלי גם אלהי היה נשרף. אבל בהיותי יהודי, אז למרות כל החורבן והשריפה, אבל אלקי הוא נשאר חי וקים וחי-החיים ידאג גם להחיים שלנו".

●

מספר הרב יהושע זליג דיסקין בזכרונותיו על פריאסלאב אשר בפלך פולטבה (ששם כיהן ברבנות משלהי תרפ"ה עד תרצ"ד), והן לו ב'העבר' (יד, ניסן תשכ"ז, עמ' 225-224):

היו בעלי מלאכה ועמל דגולים בעיר, אשר יכלו לפאר במוסריותם ובמידותיהם כל קהילה מהוללה... היה אברהם הופר הנגר, שהיה עובד יום שלם וחוזר לערב לבית הכנסת ללמוד דף גמרא. החמיר המצב ודרשו לחלל שבת, עזב את הפרנסה ונשאר צפוי לרעב. נתנו לו עצה, לעמוד בפני ועדה רפואית ולצאת בגיל ששים ושתים לפנסיה. לא היו לו עשרה רובל כדי
לנסוע לקיוב לעמוד בפני הוועדה. בערב שבת, בבית המקוה, נודע הדבר לשוחט המקומי והבטיח לתת לו ביום ראשון הלוואה על נסיעה זו.

במוצאי שבת הסתערה פלוגת בולשת על ביתו ומצאו בעליית הבית ארגז גפרורים שהסתיר שם שכן קרוב בעל חנות. תיכף עשו ראפורט על ר' אברהם הופר, כי סוחר בחשאי הוא, הטילו עליו מסים כבדים והוציאוהו מן הבית. נשאר בלי קורת גג ובלי פרנסה. "פושע" סובייטי.

פגש אותו השוחט ואמר: "ה' מנסה אותך, אברהם!". ענה תיכף בשקט: ראיתי בספר 'מעשה אלפס', כי איש עשיר ירד מנכסיו, אחרי שנשרף ביתו ועסקו. בא אל מקום השריפה וברך ברכה: "ברוך אתה ד' שלא עשני גוי". נדהמו הסובבים אותו וחשבו כי מרוב הצער נסתתרה בינתו ונטרפה דעתו. אמר להם: "אני שפוי! לו הייתי ח"ו גוי היה נשרף גם האלקים שלי. כעת ב"ה אלקי חי ואין להתיאש".

[לא הצלחתי לאתר את הסיפור בין שפע כתביו של ה'מעשה אלפס'. אם אכן הסיפור מופיע באחד מהם, הרי שאין ספק כי ספר עממי נפוץ זה גרם להתפשטותו של הסיפור בין אלפי שלומי אמוני ישראל].

●

כותב הרב צבי הירש פרבר מלונדון (והוא יליד קובנה שבליטא), בספרו 'שיח צבי' (על סדר התפלה מכל השנה. לונדון תשט"ו, עמ' כד):

מספרים על צדיק אחד שנשרף ביתו וכל רכושו, נטל ידיו ויברך ברכת "שלא עשני גוי". ותמהו כולם בחשבם שיצא מדעתו, אמר להם כוונתי בברכה זו שאינו גוי, כי אילו היה גוי היה אלוקיו האליל שלו ג"כ נשרף ביחד עם הבית, ועתה שהוא יהודי, אף שהבית נשרף, אך יבטח בה' שהוא חי וקיים שימלא חסרונו.

●

מספר הרב פנחס מילר בספרו 'אוצר מרגליות' (א, ירושלים תשנ"ב, עמ' כ), בשם אחיו הרב לוי יצחק מילר (לשעבר רב בק' דעווא, ואחר-כך בקה"י של ק' טעמעשוואר במחוז זיבענבירגן), על האדמו"ר בעל ה'אהבת ישראל' מוויז'ניץ (תר"כ-תרצ"ו):

חסיד שקרה לו אסון ברכוש והגיע כמעט לידי יאוש, פנה פעם אל הצדיק רבי ישראל מוויז'ניץ זי"ע בבכיות מרות. אמר לו האדמו"ר מוויז'ניץ, אספר לך מעשה: פעם נפלה דליקה בביתו של יהודי אחד, ועלה באש בית מגוריו יחד עם החנות
והסחורה שלו. הוא לא הצליח להציל דבר מהשלהבת וגם ביטוח לא היה לו. יצא היהודי האומלל הזה לרחוב והתחיל לצעוק: "ברוך שלא עשני גוי". וחזר על הברכה זאת מספר פעמים. ההמונים שהתאספו למראה האש חשבו שהוא יצא מדעתו. אך המסכן הסביר את עצמו ואמר: אם הייתי גוי היה כעת נשרף בביתי גם האליל שלי, אבל מכיון שאני יהודי, אמנם הבית והרכוש שלי נשרפו, אך אמונתי איתנה כי הקב"ה שהוא חי וקיים, יעזור לי לבנות בית אחר.

●

כותב הרב אש"ל [שמעון אהרן הרשקוביץ], בירחון 'דער הייליגער קוואל' (א, גל' יא. בני ברק, ר"ח תשרי תשי"ח. עמ' קסב):

מספרים, שהייתה פעם שריפה בעיירה... יצא יהודי לרחובה של עיר ובירך בקול רם "שלא עשני גוי". אמרו איש לרעהו, כנראה שמרוב הצרות יצא מדעתו. שמע זאת היהודי ואמר: שוטים! אני בדעה צלולה... אני מודה לקב"ה שאני יהודי! אילו הייתי גוי, שאצלם תלוי אלוהיהם על הקיר, הרי בשריפת הבית היה נשרף גם האלוה שלי, ומה הייתי עושה אז?! לפיכך ברכתי "שלא עשני גוי", שאלוקי לא נשרף ויש לי תקווה שיעמיד הכל על מכונו טוב יותר מכפי שהיה (ובזה יובן הפסוק "ה' אלקיך הוא עובר לפניך", שאמר להם משה רבינו לישראל אל תדאגו, אפילו אם אני מסתלק, אבל ה' אלקיכם נשאר אתכם ולא יחסר לכם דבר).

●

מספר הרב אברהם הכהן בספרו 'ארץ נושבת' (ירושלים תשכ"ח, שיחות נאות אות יג, עמ' סט):

בעיר אחת היתה שרפה גדולה רח"ל, ויעמוד צדיק אחד ויברך "ברוך שלא עשני גוי"... אצל כל גוי תלוי בביתו עבודה זרה, והאלוה הזה המדומה הנה נשרף עם הבית. ואני אעפ"י שביתי נשרף, אלוקי חי וקיים לעד...

(ומכאן נעתק לס' 'זיכוי הרבים', ה, עם חכם ונבון – מעשיות וסיפורים... המושכים את הלבבות לאבינו שבשמים. אשדוד תשנ"ח, עמ' 223-222).

●

בדרשת חומש-רש"י שנשא האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל בפ' נח תשמ"ב, סיפר האדמו"ר את הסיפור הבא ('שפע חיים', קרית צאנז תשס"ז, עמ' יח):

מסופר על יהודי וגוי שהתגוררו בסמיכות זה לזה, וכנהוג בימים ההם העמיד הגוי צלם גדול בחצר ביתו. פעם פרצה שריפה בשכונת מגוריהם וכל הבתים נשרפו כליל. אנשי המקום נדהמו לראות את היהודי קם ומברך בהתלהבות ובשמחה את ברכת "שלא עשני גוי". הם התאספו סביבו וריחמו עליו, כי היו בטוחים שנטרפה דעתו מפני צרתו ואיבוד נכסיו. הסביר להם היהודי בפנים שוחקות, שלשכנו הגוי קרה אסון גדול מאד, כי גם אלוהיו נשרף בדליקה ואין לו אל מי להתפלל, ואילו הוא לא נשאר בדד כי אלקיו לא נשרף אלא חי וקים לעולם, והוא ברחמיו ורוב חסדיו יתן לו בית חדש ולכן אין לו שום סיבה לדאגה ולשברון
לב.

●

מביא הרב משה יהודה כ"ץ, בס' 'ויגד משה' (בתוך ספרו של אביו 'ולאשר אמר', שמות, ברוקלין תשד"מ, עמ' רפא):

ויסופר על איש אחד שנפלה שריפה בביתו ר"ל... והנה בני ביתו... בוכים ומיללים... וגם הבע"ב עצב מאוד... ופתאום התחיל לצעוק בקול ברכת "ברוך אתה שלא עשני גוי" בשם ומלכות, והתחיל לשמוח בשמחה עצומה. הרואים חשבו שמחמת גודל הצער יצא מדעתו ר"ל, והתחילו לנחמו... ואמר להם: אל תדאגו כי כבר התחזקתי את עצמי, ומחמת זה ברכתי ברכה זו. כי חשבתי אלמלא שלטה השריפה בבית נכרי, אז לא רק ביתו היה נשרף, גם אלהיו אשר הוא רגיל להעמיד על כותלי ביתו היה נשרף, וא"כ בטח אבד מנוס ממנו. לא כן הוא אצלי, כי הנני מאמין בהשי"ת אבינו שבשמים חי וקים, ואף כי הוני נשרף אבל אלקינו חי וקים, והוא אל יעזבינו ואל יטשינו נצח.

[ומכאן לס' 'שמן הטוב' על חג הפסח (דרשות ומאמרים. ב"ב תשס"ח, עמ' מז)].

●

עד כה היו גיבורי הסיפור "סתם" יהודים – או "צדיקים" – אנונימיים, או "ר' יעקב" שהכל ידוע אודותיו בפרטי-פרטים ואפילו אורך פאותיו, רק שם עירו ומקומו נעלם מאתנו...

אך מצינו שהסיפור מתייחס גם לאנשים שהיו ידועים לרבים; על הראשון מסופר בכתביו של הרה"ח ר' מאיר ברנשטיין (קובץ 'בית אהרן וישראל', לב, כסלו-טבת תשנ"א, עמ' קמד, הע' 31):

הרב החסיד רבי בנימין זוויהל'ער ז"ל, מחסידי מרן אדמו"ר הזקן [הרה"ק ר' אהרן השני מקארלין]... פעם פרצה שריפה אצלו ונשרף כל רכושו. בירך רבי בנימין "שלא עשני גוי". ושאלו אותו איזה שייכות יש לזה, והשיב: אם הייתי גוי היה נשרף גם האליל שלי...

השני הוא אדם מהדור שלפנינו; שכך מספר ר' יהושע מרדכי רוזנבלום בספרו 'עירי טשעכנאווצי' (ת"א תשי"א, עמ' 39):

פעם פרצה שריפה בעיר החדשה [הוא חלק העיר שבעברו המערבי של הנהר נורז'יץ החוצה את העיר לשני חלקים]. הרבה בתים נשרפו ובתוכם גם הבית אשר גר הרב ר' יהודה החנוכי ז"ל. מצאו לו דירה באחד הבתים שניצלו והעבירו שמה את חפציו. כששקעה האש נכנסתי לבקר את הרב. הרבה אנשים התאספו בביתו וביניהם אחד הנשרפים, ר' יודל "דער בשליגר": מלאכתו היתה לכסות גגות בלוחות עץ (שינדלען).

ר' יודל זה ביקש, אולי נמצא קצת יי"ש. מצאו ונתנו לו. קם וברך ברכת "שהכל" והוסיף גם ברכת "שלא עשני גוי". ואמר: אילו הייתי חלילה גוי, הלא היה נשרף גם אלהי. עכשיו שהנני יהודי, אלוקי חי וקים ובטח יעזור לי ולכל הנשרפים.

●

הרי שהסיפור עובר כבר במשך כמה דורות מדרשן לדרשן ומספר לספר, עד שנפל לפיו של אחד הבדאים מדרשני חב"ד שהפך את המעשייה שלא הייתה ולא נבראה – אלא משל הייתה – ל"מעשה שהיה", והחליט שנאה ויאה לו לר' שמואל מונקעס שעליו יספרו החסידים את הבדותה הזו.

אך אנו נאמר, ר' שמואל שפיקח היה, מה לו ולשטות זו? האם כך נאה לספר על חסיד "שהיה חשוב מאוד אצל רבינו [הזקן]" – כדברי בעל ה'בית רבי' – שאימתי נתלהב לבו להודות לה' על היותו יהודי? בה בשעה ששם אל לבו שהאלוקה שלו אינו עץ
ואבן ואין האש שולטת בו, ובוודאי יקומם הריסותיו ויבנה ביתו השרוף כבתחילה...

"הרגש" כזה נאה ויאה למי שלא ראה מאורות מימיו, אבל לא לאף אחד מצעירי החסידים, ובוודאי לא לאחד מחשובי החסידים בדורו של אדמו"ר הזקן!

עוד מעלילותיו של ר' שמואל מונקעס

השתא דאתינן להכי, אוסיף תרומה צנועה לאוסף סיפורי עלילותיו של ר' שמואל מונקעס, מאשר נדפס בספרו של משה הענך בערשטיין 'אוצר פתגמים מחוכמים' (לונדון תרס"ד, עמ' 38-37):

ר' שמואל מונקעס מליבאוויץ היה ידוע לחסידים לאיש חרוץ וחכם. ויהי היום, בהיותו בדרך עם חבורת מרעיו, סר אל בית מלון אחד. ובראות בעל המלון את להקת החסידים עליזי החיים, סגר הדלת ולא נתנם לבוא פנימה (כי אורחים לא קרואים כאלה לא לפניו הם).

ויתחנן הנ"ל כי רצונו לא לסעוד, או להתמהמה בפה, רק: מנחה! מנחה! להתפלל ולא יותר!

בעל המלון, באשר יראת ה' היתה בלבבו, הרשה אותם לבוא פנימה. ובבואו בראש כל אנשי החברה, מצא בקרן זוית עומד ערש ושני ילדים מוטלים שמה. האחד היה בחוטם עב וחטוטרה צומחת ממעל לו, והשני היה בעל מיץ-אף, חוטם קטוע מחציתו.

ובראותו זאת בין הפרקים בתפלתו, התעמק והתהולל בתנועות גוו, התרחק והתקרב למיטת הילדים, ויניע שפתיו ויעל קמטים על מצחו, וקול דממה הוציא מתוך גרונו כאוב מארץ קולו: האחד יחיה בשיבה טובה, והשני עשיר גדול.

בעלת הבית, בראותה תנועותיו הזרות לה, חשבתהו לאיש צדיק מפורסם, ותלך ותגד לאישה את אשר שמעה ממנו, ותשם שולחן ערוך לכל האורחים, ויאכלו וישתו וישמחו כל הלילה בבית הזה. וגם בבוקר הכינה ארוחה לפניהם.

ויבקש בעל המלון (בהפצרת אשתו) להגיד לו, מאין ידעת זאת להתנבא?

ויאמר - בלכתו ובעזבו את הבית: האחד שיש לו חוטם עב יחיה בשיבה טובה, כי משקפיו (ברילין) לא ישמטו ולא ירדו מחוטמו, אשר הזקנים מצטערים על זה. והשני, אשר הוא קצר-האף יהיה עשיר, כי גמרא מפורשת היא: פלגא נזקא ממונא [נזקא = חוטם], ומיץ-אף יוציא דמים (כסף).

האם זה מעשה שהיה, או שגם הוא לא היה ולא נברא? ממש לא איכפת לי! דייני שסיפור מקורי הוא, שבינתיים לא מצאתי שיתגלגל ממדינה למדינה ומלץ זה ללץ אחר.

על סיפור נוסף מר' שמואל מונקעס

מעניין לעניין, אביא מקבילות לאחד הסיפורים הידועים ביותר על ר' שמואל מונקעס.

פעם, בהילוכם של החסידים ליד חצר ביתו של אדמו"ר הזקן בליאזנא, קפץ ר' שמואל על שער החצר ונתלה עליו ברגליו. גערו בו החסידים: מה ראית לשטות זו?!

קפץ ר' שמואל ארצה והשיב להם? כשהולכים ברחוב ורואים בית ועליו תלויים מספריים, יודעים שכאן מתגורר חייט. ואם תלויים עליו מגפיים, יודעים שזה ביתו של הסנדלר. ועל דלתו של הרבי צריך להיות תלוי חסיד! ('לקוטי דיבורים', ד, עמ' תשסא. משיחת י"ט בכסלו תרצ"ב. נדפס לראשונה בקונטרס טז, ריגא, תרצ"ב).

כיוצא בזה מספר מ' ליפסון מ"חצרו" של הרבי מלובלין ('מדור דור', ד, ת"א תשכ"ח, עמ' 113, מס' 3055):

רבי מרדכי מראקוב, שמשו של רבי יעקב-יצחק ה"חוזה" מלובלין, חריף ומחודד היה ופיו אינו פוסק מבדיחה...

פעם אחת אמר לו ל"החוזה":

רבנו, בנוהג של העולם אומן מכריז על אומנותו. חייט תולה בגד על פתחו. סנדלר תולה נעל על פתחו. ושאר בעלי אומנות כיוצא בהם. מפני מה אין רבנו מכריז על אומנותו, שרבם של חסידים הוא?

- כיצד? – שואל ה"חוזה".

- דברים כפשוטם. – מחייך ואומר רבי מרדכי – יתלה חסיד על פתחו...

בנוסח אחר ניתנו הדברים בפיו של משכיל עויין החסידים! שכך מספר ד' סדן מפיו של יצחק צימרמן ('קערת אגוזים', ת"א תשי"ג, עמ' 141, מס' 229):

מעשה במשה מנש, מאחרוני משכילי ז'ולקיב, שהיה מתגרה בחסידים, שהיו קוראים לו משה הונט. אמר:

פלוני שמסחרו מנעלים – נוטל זוג-מגפיים ותולאו בפתח חנותו; אלמוני, שמסחרו אריגים – נוטל חטיבת-אריג ותולאה בפתח חנותו; רבי, שמסחרו חסידים – חובה היא לו ליטול חסיד ולתלותו בפתח חצרו.

"שלא עשני גוי"

ומעניין לעניין, בעניין "שלא עשני גוי".

בשנת תרצ"ב הדפיס ב' יאושזון [=משה יוסטמן] בספרו 'פון אונזער אלטען אוצר', פרשת כי-תצא (עמ' 115):

בוויכוח דתי שהתנהל בין כומר מסויים לבין [הר"ר יחזקאל לנדא מפראג (תע"ד-תקנ"ג), מחבר] ה'נודע ביהודה', טען הכומר שאמונת היהודים נוטעת בלבם שנאה מתמדת לגוים, עד שכל יהודי חייב לברך בכל בוקר "שלא עשני גוי"...

השיב לו ה'נודע ביהודה' שלא זו כוונת הברכה, והראיה: בה בשעה מברכים גם "שלא עשני אשה". האם הכוונה שהיהודים נדרשים לשנוא את נשותיהם?...

אליבא דנוסח אחר הסיפור התרחש באותו דור, אבל עם חכם אחר; שכך מסופר בס' 'ויקהל משה' לר' משה הכהן גורדון (ברוקלין תשט"ז, עמ' קפג):

הרב ר' צבי הירש לעווין ז"ל [תפ"א-תק"ס], רבה של ברלין, היה אחד מגדולי הדור וחכמיו, פקח, שידע להשיב על אתר תשובה כהלכה... פעם שאל הדוכס את רבי צבי הירש ז"ל, עד שאתם קובלים עלינו, הרי יש לנו לקבול ולהתאונן עליכם היהודים, שאתם שונאים אותנו, ואת השנאה הזאת אתם מבליטים מדי יום ביומו בברכת "שלא עשני גוי".

- הקובלנא הזאת שוא היא! וראיה לדבר, הרי אנו מברכים בכל יום גם ברכת "שלא עשני אשה", וחזקה על אדם מישראל שאין הוא שונא את אשתו (מפי העם).

[ומכאן לס' 'אוצר פתגמים ושיחות', ירושלים תשל"ג, עמ' 108].

מ' ליפסון בספרו 'מדור דור' (א, ת"א-נ"י 1929, עמ' 33, מס' 86. ועוד קודם לכן, בשנת 1928, בספרו 'די וועלט דערציילט', ב, עמ' 21, מס' 626), מעתיק את האירוע בשנות דור:

באסיפת-הרבנים בפטרבורג, אמר שר אחד לרבי יצ'לי מוולוז'ין [תק"מ-תר"ט]:

- קובלני עליכם, יהודים, שאתם שטופים בשנאת הגוים ומטילים קנאה ביניכם לבין אומות-העולם. שכן אתם מברכים בכל יום: "שלא עשני גוי".

- לא, אדוני השר. – משיב רבי יצ'לי – לא מחמת שנאה אנו מברכים ברכה זו. וראיה לדבר: אף מברכים אנו בכל יום: "שלא עשני אשה". וחזקה על אדם מישראל, שאין הוא שונא את אשתו...

כך גם אצל הר"ר צבי הירש פרבר בספרו 'שיח צבי' על סדר התפלה (לונדון תשט"ו, עמ' כד):

וכאשר נשאל הגאון רבי יצחק מוואלאזין משר ממלכת הצר מרוסיא, על ברכת "שלא עשני גוי", שזה מבליט שנאת בני-ישראל לאומות-העולם, ענה בחכמתו: הלא אנו מברכים גם "שלא עשני אשה", וזה לא מפאת שנאה, רק כל אחד צריך להיות שמח בחלקו כמו שהוא, וכן בדתו ואמונתו.

גם חלקם של חסידי חב"ד לא קופח: בס' 'כולם בחכמה' (ב, כפר חב"ד תשנ"ז, עמ' 222) נשאר הסיפור באותו דור, אבל גיבורו הוא אחד מגדולי חסידי חב"ד לדורותיהם:

אחד משרי המלוכה פגש פעם את החסיד רבי יצחק אייזיק עפשטיין מהומיל ושאל: "איך הנך מעיז פנים לברך בכל יום ברכת 'שלא עשני גוי'? הלא אתם חוסים בצל מלכות הגויים!"

השיב לו ר' אייזיק מיניה וביה: "וכי יעלה על דעתך שיש בזה משום שנאה לגויים, והלא אנו מברכים גם 'שלא עשני אשה', ומי
שונא את אשתו?

"אלא הסיבה היא", המשיך ר' אייזיק, "כי אין להן מצוות רבות כמו לאנשים, וכן מברכים 'שלא עשני גוי' – מפני שאין להם מצוות רבות כל-כך כמו ליהודים..."

●

מחברים אחרים אינם מייחסים את ה"ויכוח" לאנשים מסויימים:

בס' 'דער יודישער אוצר' (י, וורשא תרצ"ט, עמ' רצב): גלח שאל רב.

בס' 'אמרי אהרן' (נ.י. תשי"ג, עמ' 12): שר אחד שאל לרב... ויען הרב לא משנאה... והראיה, שאנו אומרים ג"כ "שלא עשני אשה". אך אנו אומרים את הברכות האלו בגלל המצוות שאנו מחויבים יותר מהם.

בס' 'ארץ נושבת' (ירושלים תשכ"ח, עמ' עד): פעם אחת התווכח כומר עם גאון אחד [וממנו נעתק לס' 'זיכוי הרבים' (ה, אשדוד תשנ"ח, עמ' 222)].

בשנתון 'שנה בשנה' (תשמ"ב, עמ' 447): אמר גוי מלומד לרב ידוע.

בס' 'רעיונות לדרוש' (ירושלים תשס"ו, עמ' רסט): גוי שאל יהודי.

בס' 'נפש חיה' (ב, ב"ב-נתיבות תשס"ז, עמ' ער): מספרים על חכם אחד שנשאל ממלך אחד עכו"ם... השיבו החכם... וחזקה על אדם מישראל שהוא אוהב את אשתו כגופו... אלא מה? משל למה הדבר דומה: לחייל שנתמזל לו מזלו וקיבל תפקיד גבוה בחיל הצנחנים, ובשביל להראות שאיננו מצטער בתפקיד הכבד שהוטל עליו, הוא מודה למפקדו: תודה רבה לך אדוני המפקד, שלא עשיתני טוראי, שלא עשיתני רב-טוראי, שלא עשיתני סמל. והנמשל כאן... גזרה חכמתו יתברך להטיל... על הגבר הישראלי בן-החורין כל התרי"ג מצוות, לכן מודים אנחנו לפניו בכל יום על "חובותינו" שהטיל עלינו, שלא ייראו עלינו חלילה כמעמסה: בא"י אמ"ה שלא עשני גוי (טוראי פשוט), שלא עשני עבד, אשה (רב-טוראי וסמל).