[א]

בכ"ד טבת תשע"א, התפרסם באחד האתרים החב"דיים הסיפור הבא, תחת הכותרת:

"הכלב והחלות: סיפור מופלא על אדמו"ר הזקן לכ"ד טבת".

באחת העיירות, שברוסיה הלבנה, התגורר אחד מחסידיו של אדמו"ר הזקן, שהתעסק במסחר בעיירות הסמוכות. מידי יום ראשון היה יוצא לדרכו ועובר עם סחורתו מכפר לכפר ומעיירה לעיירה. בימי שישי, לקראת יום השבת, הקפיד לחזור לביתו, להיות עם בני ביתו ביום השבת. מעולם לא נשאר מחוץ לביתו ביום השבת.

כחסיד של רבינו הזקן, נהג לנוסע לרבי מספר פעמים בשנה. באחד הפעמים, כשנכנס ליחידות לרבינו הזקן, ביקש ממנו הרבי שיספר על עיסוקו. החסיד סיפר לרבי שבכל יום ראשון הוא יוצא לדרכו עמוס בסחורה, עובר ממקום למקום, מציע את מרכולתו, ולקראת שבת הוא חוזר לביתו. לאחר ששמע אדמו"ר הזקן את דבריו אמר לו: "בכל יום ראשון כאשר אתה יוצא לדרך תיקח אתך שלוש חלות."

בהיותו חסיד, לא שאל את הרבי שאלות לשם מה עליו להצטייד בחלות, למרות שמידי יום שישי הוא חוזר לביתו, אבל כאשר הרבי מצווה החסיד מקיים. וכך מידי יום ראשון היה מצטייד בשלוש חלות (בנוסף לצידה לדרך, שהיה לוקח עמו בדרך כלל.

כך נמשך הדבר חודשים רבים. מידי יום ראשון לקח אתו את החלות ובימי שישי היה מחזירם לביתו. כשהרבי מצווה מקיימים, גם כאשר לא מבינים.

ביום שישי אחד, בהיותו רכוב על סוסו בדרכו לביתו, עבר דרך יער. למרות שעשה דרך זו פעמים רבות, סטה עם סוסו לאחד השבילים שביער ותעה בדרכו. הוא ניסה לחזור לדרך המוליכה לביתו, אבל הסתבך ביער העבות ולא הצליח למצוא את דרכו. השעות נוקפות, השבת מתקרבת, והוא הולך ומסתבך. הבין החסיד שהפעם לא יצליח להגיע לביתו לפני יום השבת. הוא חיפש איזה מבנה או בקתה ביער בו יוכל לשהות ביום השבת.

והנה, זמן קצר לפני כניסת השבת, הוא הבחין שבמרחק מה עומד מבנה גדול. הוא התקרב לבית, והקיש על הדלת. בעל הבית הגוי פתח את הדלת ושאל את החסיד במה יוכל לעזור לו. סיפר לו החסיד שהוא בדרכו לביתו וכי תעה בדרך והוא מבקש לשהות בביתו עד למחרת בערב בצאת השבת. כשחיוך רחב על פניו אמר לו בעל הבית: "בשמחה, תכנס לבית."

לאחר שהחסיד נכנס לבית סגר הגוי את הדלת על מנעול ובריח, והראה לחסיד את החדר בו ישהה ביום השבת. החסיד הבחין שבחדר, בו הוא אמור לשהות, רובץ לו כלב שחור אדיר ממדים. ביקש החסיד לצאת מהבית ולחפש לו אכסניה ראויה יותר, אבל דלת היציאה הייתה נעולה. "לכאן נכנסים ולא יוצאים!", אמר לו הגוי, כשחיוך ערמומי נסוך על פניו. "הכנס מיד לחדר, יש לך שכן נחמד מאד, ושיהיה לך שבת שלום!", סיים בעל הבית את דבריו "המעודדים", וסגר את דלת החדר מבחוץ.

החסיד תפס מיד לאיזו צרה איומה נקלע. כאשר השכן שלך הוא כלב אימתני, גדול ממדים, ואין לך אפשרות להימלט ממנו, אין סיכויים גדולים לצאת מכאן חי. החסיד הבין שאלו הם הרגעים האחרונים שלו עלי-אדמות. הוא פרץ בבכי מר, חזר בתשובה שלימה והחל לומר ווידוי.

בינתיים, כשהבחין החסיד שהכלב התיישב לו בפינת החדר בשקט ובשלווה, הוא נעמד להתפלל תפילת מנחה, ומיד אחריה המשיך בקבלת שבת.

אחרי קבלת שבת, כשראה שהכלב ממשיך לרבוץ בפינתו בשקט, הוא נזכר שיש באמתחתו שלוש חלות שאפשר לעשות עליהם קידוש. לאחר שמצא בפינת החדר מעט מים, הוא נטל את ידיו ועשה קידוש בקול גדול כשדמעות זולגות מעיניו. קידוש מרגש כזה הוא מעולם לא עשה. כשהחל לקדש, נעמד הכלב והתקרב אליו. הוא עמד בשקט מוחלט כאילו מקשיב לקידוש.

אחרי הקידוש, כשהחסיד התחיל לבצוע את החלה, החל הכלב לנבוח בקול, ומיד נעמד על רגליו האחוריות, כשברגליו הקדמיות הוא תופס בחוזקה בידו של החסיד. החסיד התחלחל ורעד מפחד, אבל הבין שהכלב מעוניין בקצת חלה... הוא פרס לעצמו פרוסה אחת מהחלה ואת היתר, השליך לעבר הכלב. חיש מהר התנפל הכלב על החלה, חיסל אותה במהירות, וחזר לרבוץ בפינתו.

כמובן, שבחברת "שכן נחמד" שכזה בחדר, לא עצם החסיד את עיניו כל אותו הלילה.

כל הלילה המשיך הכלב לשכב בשקט בפינת החדר. לא נע ולא זע. למחרת, בשבת בבוקר, נעמד החסיד להתפלל תפילת שחרית, בכוונה עצומה ובבכיות. לאחר שסיים את תפילתו ניגש ונטל את ידיו לקראת הקידוש שעמד לעשות על שתי החלות הנותרות.

כשהחל לעשות קידוש, נעמד הכלב שוב על רגליו והתקרב לשמוע את הקידוש. לאחר הקידוש, כשבירך ברכת "המוציא", התחיל שוב הכלב לנבוח בקול גדול, נעמד על רגליו האחוריות ונשען ברגליו הקדמיות על החסיד. גם הפעם לקח החסיד פרוסת חלה לעצמו ואת היתר השליך לעבר הכלב. כשסיים לאכול חזר הכלב לפינתו, ושכב שם בשקט. גם בסעודה השלישית חזר אותו אירוע מוזר עם הכלב.

במוצאי שבת שמע החסיד שהדלת נפתחת מבחוץ. הגוי נכנס לחדר כשבידו מטאטא ואת-חפירה גדול. הוא הגיע לטאטא את עצמותיו של היהודי שהכלב חיסל אותו. כך היה רגיל "לטפל" באורחיו. כשראה שהחסיד עומד על רגליו חי בריא ושלם, רתח מזעם, וצעק לכלב: "תחסל אותו, תחסל אותו!". הכלב לא זז ממקומו. הוא חזר מספר פעמים וצרח על הכלב, אבל הכלב לא התרגש מצעקותיו. כאשר ראה החסיד שהכלב אינו שומע בקול בעליו, הוא הבין שעכשיו הוא כאן בעל-הבית, וכדי להינצל עליו "לעשות מעשה". הוא החל צועק לעבר הכלב "חסל אותו, חסל אותו!". הכלב התנפל על הגוי, תפס בצווארו, הפיל את הגזלן ארצה והרג אותו.

כאשר סיים הכלב את "עבודתו", הוא תפס בשרוול מעילו של החסיד ומשך אותו החוצה, כאומר "בוא אחרי". הוא לקח את החסיד לחצר הבית והחל לחפור ליד אחד העצים. עד מהרה התגלה שם ארגז גדול. כשפתח החסיד את הארגז הופתע לגלות אוצר גדול של מטבעות זהב וכסף. היה זה האוצר שגזל הגוי "מאורחיו" לאחר שרצח אותם.

לאחר שהחסיד הכניס את האוצר לאמתחתו, המשיך הכלב למשוך אותו בשרוולו, והביא אותו לדרך המוליכה מהיער לביתו. מיד לאחר שיצא החסיד מהיער, הוא הבחין שהכלב פשט את רגליו ומת במקום.

כאשר חזר החסיד לביתו הוא הודה לקב"ה על הנס הגדול שעשה עמו, ומיד עשה את דרכו לרבינו הזקן. כאשר נכנס לרבי הוא סיפר לו את כל פרטי האירועים שהתרחשו עמו, והודה לרבי על הנס הגדול שהציל את חייו.

לאחר ששמע את דבריו, גילה לו רבנו הזקן מה עומד מאחורי האירוע המסעיר שעבר: "בכלב זה התגלגלה, באותה שבת, נשמה של יהודי, שבהיותו בחיים לא הקפיד לקדש ביום השבת לפני הסעודה. התיקון של אותה נשמה היה לשמוע ממך קידוש בביתו של הגוי". והרבי סיים את דבריו: "ומכיוון שגרמת לתיקון הנשמה, הביא אותך הכלב לאוצר הגדול. זה היה מתן שכר שהנשמה נתנה לך על התיקון שגרמת לה."

רבנו הזקן ציווה על החסיד לפתוח עסק בכספי האוצר שגילה. הוא עשה חייל רב בעסקיו והיה לאיש עשיר מאד.

את הסיפור המופלא רשמתי מפיו של הרב...

●

היה או לא היה? אין מזה מענייננו.

הדבר התמוה הוא "המקור" שהכותב מביא לדבריו, שהוא אחד מרבני דורנו שליט"א – צעיר לימים מהמספר בעצמו – וללא כל מקור קדום לו.

●

הרה"ח ר' יואל הכהן שי' מספר, שהרה"ח ר' שמואל זלמנוב ע"ה כתב פעם לרבי, שהוא נזכר בניגון מהבעל שם טוב, שאותו שמע בפולין מיהודי דייקן ובעל זיכרון.

בהתוועדות (שבת-מברכים) הקרובה רמז הרבי לר"ש זלמנוב שינגן את הניגון. כשסיים, חייך הרבי ואמר, שגם הוא הכיר את היהודי בעל הניגון, והוא אכן היה דייקן ובעל זיכרון, אבל לא מסתבר שהוא זכר את הניגון עוד מימי הבעל שם טוב...

הכל הבינו מה דעתו של הרבי על ייחוסו של הניגון אל הבעל שם טוב...

ואנו לדרכנו נאמר, ששום רב בדורנו אינו יכול להוות מקור לסיפור על אדמו"ר הזקן.

הבירורים שערכתי מובילים למקור משותף, שכבר איננו בין החיים. חד מאן-דאמר טוען שהוא שמע זאת מפיו, ואידך מאן-דאמר טוען שהלה הקריא זאת מתוך ספר סיפורים.

באיזה ספר נמצא מעין הסיפור הזה?

●

הבה נתוודע לספר 'סיפורי נפלאות... ממאור הגולה... הרה"ק רבי ישראל דוב זצוק"ל זי"ע, המגיד מווילעדניק בעל "שארית ישראל"' (שחי בין השנים תקמ"ח(?)-תר"י).

מאסף הסיפורים הוא ר' ברוך רטנר (מאנשיו של המגיד מווילדניק), והספר נדפס לראשונה בז'יטומיר – ביידיש – בשנת 1901, ושוב בברדיטשוב (בשנת תרס"ב או 1903). בתרגום עברי נדפס הספר לראשונה בהוצאת מכון 'אור ישראל' – מאנסי נ.י., בשנת תשנ"ו.

וכך קוראים אנו במהדורה העברית (עמ' נ-נב):

אחד מחסידיו של הרבי [מווילעדניק] זלה"ה, יצא פעם לדרכו אל הרבי. הנסיעה נמשכה גם ביום שישי אחר חצות היום. והנה, לפנות ערב, נרדם האיש והסוס סטה מן הדרך ותעה בתוך יער עבות. כשהתעורר ראה והנה כבר ירד הלילה, והוא בתוך יער בסביבה שאינה מוכרת לו. ירד האיש מן העגלה וניסה לחפש שביל בין העצים. לשמחתו הבחין לפתע בבית קטן בין העצים, פנה אל הבית וראה והנה גוי זקן יושב בו לבדו. ביקש ממנו היהודי רשות לשבות בביתו, ובעל-הבית ניאות לו.

מיד נעמד החסיד לתפילת קבלת שבת, וכשסיים את תפילתו חשב לערוך את סעודת השבת בשלש החלות שנטל עמו לדרך. אולם באותו רגע נכנסו הביתה שלושת בניו של הזקן, ושאלו את אביהם מה טיבו של יהודי זה ומה לו בביתם. סיפר להם הזקן את סיפורו של היהודי, כי תעה בדרך וכי ניאות לבקשתו לאפשר לו לשבות בביתם. החלו הצעירים להתלחש ביניהם לבין עצמם, אך הדברים הגיעו לאוזני היהודי ושמע כי חפצים הם להורגו וליטול את עגלתו ורכושו.

פרץ האיש בבכי מר, והתחנן בפניהם שיניחוהו לנפשו עד אחר יום השבת כי חפץ הוא לומר "וידוי" קודם מותו, וביום השבת-קודש אין הוא יכול להתוודות. לגוים שידעו היטב כי הוא שבוי בידיהם ואין לו סיכוי להימלט לא היה איכפת להשאירו עוד יום אחד בחיים, והניחוהו לנפשו. אחר-כך אכלו ושתו, וקודם לכתם לישון הכניסו לחדרו של היהודי כלב גדול ומטיל אימה, שישמור עליו לבל יצא מן החדר.

ניסה היהודי להתחיל לפתוח בסעודת השבת שלו, אולם אפילו "כזית" מן החלה לא יכול היה לבלוע, ולכן נתן את החלה הפרוסה לכלב, והוא עצמו שלא יכול היה לעצום עין בילה את הלילה באמירת תהלים בבכי תמרורים.

השכם בבוקר יצאו הגוים לעבודתם, ופקדו שוב על הכלב שלא לתת לאיש לצאת את החדר. היהודי התפלל תפילת שחרית, ואחר התפילה נטל את ידיו לסעודת שבת. אולם גם בפעם זו לא יכול היה לאכול, ונתן לכלב גם את החלה השניה. וכך היה גם בסעודה השלישית שאחר תפילת המנחה, שנתן לכלב את החלה השלישית שהוא עצמו לא יכול היה לטעום ממנה. וכך התיידד עמו הכלב והיה כרוך אחריו בחיבה כמו אחרי אדוניו.

הערב רד, והיהודי שהבחין שאין איש בבית חוץ מהגוי הזקן שישן על התנור, החליט לנצל את ההזדמנות ולהמלט, שהרי מהכלב כבר לא היה לו מה להתיירא עוד. נכנס האיש לאורווה, הוציא משם את סוסו ועגלתו שהגוים הכניסום לשם, ויצא לדרך בכיוון שהיה נראה לו כנכון. כל אותה עת לא פצה הכלב את פיו, וכשעלה היהודי על עגלתו רץ הכלב אחריו.

כעבור כמה פרסאות ראה לתדהמתו את שלושת האחים הגזלנים נוסעים בדרך לקראתו...

הם הבחינו בו מיד, ואמרו לו שלא יחשוב שהצליח לברוח מידיהם, כי עומדים הם להורגו ברגע זה! אולם אך נגשו אליו ורצו לבצע את זממם, התנפל עליהם הכלב כחיית טרף, נעץ בהם את שיניו החדות ושיסע אותם אחד אחד. ראה היהודי את נפלאות הבורא אשר עשה עמו, בירך ברכת "הגומל" והמשיך בנסיעתו. וכל אותה שעה רץ הכלב לפניו להראות לו את הכיוון הנכון, עד שהגיעו לדרך המלך. אז הבחין היהודי לפתע כי חל שינוי בכלב, מרגע לרגע נחלש כוחו, עד כי עצר תחת עץ עבות ונפח שם את נפשו.

כעבור שעה קלה הגיע החסיד אל הרבי זלה"ה וסיפר לו את כל המוצאות אותו במשך יום השבת ואת נס הצלתו ממיתה בעזרתו של כלב. האזין הרבי לדבריו קשב רב, ואמר לו: "לשם מה היית צריך לתת לו גם את החלה של הסעודה השלישית? היית יכול להסתפק בשתי החלות הראשונות... עתה לך וקנה כמה אמות בד לתכריכים, עטוף בהם את הכלב וקבור אותו במקום שבו מת. ודע לך כי לא היה זה סתם כלב ככל הכלבים, אלא 'גילגול' היה".

עד כאן הסיפור בנוסחו הישן.

בגלגולו ל"נוסח חב"ד החדש" נשתנו בסיפור ואף נוספו לו כמה פרטים – משמעותיים פחות ומשמעותיים יותר – אבל הזיקה לנוסח הקדום נותרה בעינה.

כאמור לעיל, כל סיפור על אדמו"ר הזקן ש"נתגלה" לראשונה בימינו אלו, קרוב לוודאי שהוא בדוי מן הלב, או שהוא סיפור קדום ש"הודבק" משום מה לרבינו הזקן.

[ב]

בעלון 'מסע הישועות' של "שטפנשט החדשה" (שיצא לאור לקראת י"ד בכסלו תשע"ג), קוראים אנו את הסיפור הבא (כאן בדילוגים רבים):

הזאבים של הצדיק הצילו את התינוק!

שש עשרה שנים תמימות היה החסיד ר' פנחס פוליקמן וזוגתו חשוכי בנים. הרבה דמעות שפכו הוא וזוגתו על שולחנו הקדוש של הצדיק רבי מנחם נחום משטפנשט בקודש פנימה, אך שערי הישועה עדיין נעולים ושעת הרצון טרם באה.

יום אחד, כאשר חזרו והגיעו לשפוך את מרי שיחם לפני הצדיק, נשמעה לפתע הבשורה המיוחלת מפי קדשו: "השם יתברך יעזור, ובקרוב תיפקדו בבן-זכר!"

לשמחתם של בני הזוג לא היה גבול... הבטחת הצדיק התקיימה במלואה, ובני הזוג חבקו למזל טוב בן זכר... מיד כאשר הגדיל התינוק קימעה מיהרו בני הזוג לקום ולנסוע עמו לשטפנשט, כדי להציג לעיני הצדק את הנער אשר עליו התפלל.

על אף שהיה אז עיצומו של חורף, הקרה והכפור שלטו ביקום וכל הדרכים מכוסות היו בשלגים, לא שתו בני הזוג לבם לכך. מצפונם החסידי לא הניח להם להמתין עד עבור חודשי החורף כדי להביא את התינוק לפני הצדיק. הם עטפו, אפוא, את התינוק היטב בשמיכות צמר ובפרווה, ריפדו היטב את מגלשת החורף שלהם, הרתומה לצמד סוסים משובחים, ובעוד ר' פנחס אוחז במושכות, התיישבה האם עם תינוקה במרכב המגלשה פנימה, ויצאו לדרך...

מפעם לפעם היטיבה היתה[?] האם את השמיכות ואת הפרווה על גופו של התינוק, ומשנוכחה לדעת כי חום גופו שמור היטב, נחה דעתה. בשלב מסוים של הדרך, נעצמו שמורות עיניה ותנומה נפלה על עפעפיה. כאשר הקיצה, לא ידעה כמה זמן ארכה תנומתה, ומיהרה להיטיב את כיסוייו של התינוק. אולם, לחרדתה העצומה לא היה התינוק על המגלשה!...

"הילד איננו!" – קראה נואשות כשהיא פוכרת בידיה, ולבו של ר' פנחס כמעט ולא נעקר מתוך חזהו...

ר' פנחס מיהר לזנק בחזרה אל מושבו, השיב את הסוסים על עקבותיהם והחל מדהירם בדרך חזור, כשבלבו מפעמים תקווה קלושה למדי, למצא את התינוק כשעודנו חי.

כברת דרך ארוכה נסע בחזרה, ואת התינוק לא מצאו. לפתע, באמצע דהירתם, התרוממו הסוסים על רגליהם האחוריות, כמו בלם אותם איזה כוח מסתורי בפתאומיות, ונעצרו בבת ראש...

לפתע החל ר' פנחס להבחין בכתם כהה הנראה ממרחק על פני משטח השלג הבוהק. ניכר היה, כי רתיעתם של הסוסים להמשיך בדרכם נובעת מכתם זה. אך ר' פנחס לא שת לבו לזאת, וביד חזקה אילץ את הסוסים להמשיך. כאשר התקרבו יותר, ניתן היה כבר לזהות בבירור, כי מדובר בשני זאבים הניצבים על השלג...

המראה שהתגלה לעיני ר' פנחס וזוגתו, היה מחריד למעלה מכל דמיון. על השלג מוטל היה תינוקם, כשהוא מכורבל עדיין היטב בשמיכות ובפרווה, והזאבים ניצבים עליו כשני שומרים נאמנים, כשהם נושפים עליו ללא הרף ומחממים אותו בהבל פיהם, כדי שלא יקפא בקור!

כאשר זינקו ההורים מעל העגלה וחשו אל עבר התינוק, סבו שני הזאבים על עקבותיהם ופנו ללכת לדרכם, מבלי להשמיע קול.

המומים מן הנס שהתחולל לנגגד עיניהם ונרגשים עד עמק נשמותיהם, המשיכו ההורים בנסיעתם אל הצדיק, וכאשר נכנסו ההורים אל מעונו של הצדיק בשטפנשט, אך דרכו כפות רגליהם על סף חדרו, עוד בטרם ראם, נשמע קולו של הצדיק שואל:

"נו, הזאבים שלי מוצאים חן בעיניהם?"...

●

נשוב אל ה'סיפורי נפלאות' על הצדיק מווילעדניק, ונקרא בו (בעמ' פב-פג) את הסיפור הבא:

פעם באו אל הרבי בעל ואשתו אשר זה להם כשמונה עשרה שנה אחר נישואיהם ובנים אין להם. בכו שניהם לפני הרבי ואמרו כי אין הם רוצים להתגרש, אלא רק שהרבי יבטיח להם להיפקד בפרי בטן. ואמנם הבטיח להם הרבי זלה"ה שבאותה שנה יוולד להם בן זכר, ואין הוא מבקש מהם אלא שאחר הלידה יבואו אליו שניהם וילדם עמם.

בתחילת החורף ילדה האשה בן זכר כדברי הרבי, וכעבור חודשיים ימים, כשהשלג הפך לקרח מוצק וניתן היה לנסוע עליו לווילעדניק, רתם האיש את סוסו לעגלת החורף, ונסע עם אשתו וילדם אל הרבי. הדרך ארכה יותר מכפי ששיערו מראש, וכך לא יכלו להגיע לווילעדניק לפני יום השבת, ונאלצו לשבות בנארינסק. במוצאי השבת המשיכו בדרכם, ותוך כדי נסיעה נטלה האם את ילדה על ידיה להניקו. הלילה היה בהיר והלבנה האירה במלוא עוזה, הכפור היה גדול ופתיתי שלג קלים ירדו ללא הפוגה. דומם החליקה העגלה ופילסה את דרכה בשלג הרך, ותרדמה נפלה על האשה שלא הבחינה כי תינוקה הרך נשמט מידיה ארצה.

רק כשנעצרה העגלה בחצר הרבי ניעורה האם משנתה והבחינה בהיעדרו של התינוק, ילד זה שאחר כל-כך הרבה צרות ויסורים זכו לו סוף סוף בברכתו של הרבי, ועתה הילד איננו! האשה פרצה בזעקה גדולה ומרה ונתעלפה מיד. האב האומלל התפרץ לבית הרבי בבכיות ובצעקות, אך הצדיק הרגיעו: אל תירא, ילדכם חי וקיים, הוא לא קפא בשלג ושלום לו. עתה קח את מקלי, וחזור באותה דרך שבא הגעתם לכאן, ובעזרת ה' תמצא את בנך בחיים ובשלום...

עלו הבעל ואשתו על העגלה ונסעו בעקבות החריצים העמוקים שהותירה עגלתם בשלג, אלא שהפעם נסעו בכיון ההפוך. כעבור זמן הבחינו בילדם השוכב על השלג, ולידו רובץ זאב גדול!

נבהלו ההורים במאד, אך כרגע חזרו אליהם עשתנותיהם ובנוטלם את מטהו של הרבי בידם רצו לכיון הילד. הזאב הסתלק מיד, והאם שחטפה את תינוקה אימצה אותו אליה והבחינה כי גופו חם. בדמעות שמחה חזרו ההורים אל הרבי וילדם עמם, והרבי אמר להם כי הזאב חימם את הילד בגופו וכך ניצל ממות בעזרת ה'.

●

אילו היה הסיפור על שטפשנט מתפרסם בדור שלפנינו, הייתי אומר שהנס התרחש פעמיים: פעם ראשונה בחצר ווילעדניק ופעם שניה בחצר שטפנשט.

אבל מכיון שידוע ומפורסם ש"שטפנשט החדשה" מיוסדת על אדני כזב (ועוד נקדיש לה פרק מיוחד בעז"ה), הדעת נותנת שסיפור זה נקנה במשיכה ובשינוי מה'סיפורי נפלאות'.

●

וראה גם כאן, סיפור שהרבי בעצמו סיפר על המגיד מווילדניק, ו"מעתיקי השמועה" גלגלו אותו אל הרבי.