במוסף 'קולות' של העתון 'בקהילה' (י"ד כסלו תשס"ד, עמ' 15-14), התפרסמה הכתבה "רב טבח" – מאת העתונאי בעל שם-העט יהונתן ענבר – ובה קוראים אנו את הדברים הבאים:

יוחנן לנביאסי [כך לאורך כל הכתבה. אבל שמו המדוייק הוא: למביאסי]... יהודי ירא-שמיים ודמות מרתקת בפני עצמה, התחיל את לימודי הגסטרונומיה שלו לפני 22 שנים [בערך בשנת תשמ"ב]. שלוש שנים העביר בבית הספר לטבחות wetminestry בגרמניה, בית הספר הגדול כיום ללימודי טבחות באירופה. הוא נולד למשפחה שאינה שומרת מצוות באנגליה... הוא דור חמישי לשפים גדולים, ונולד באיטליה לאביו, שף מצליח בזכות עצמו...

פגישה מופלאה במסעדה

כשאני תוהה על קרבתו ליהדות של לנביאסי, מתברר שגם היא הייתה דרך מקצועו - הגסטרונומיה. דרכה הוא התקרב ליהדות...

אחרי לימודיו בגרמניה [שהסתיימו בערך בשנת תשד"מ], הוא החל לעבוד באולם יהודי, ושימש שם כשף הראשי. שם התוודע למנהגי הכשרות, לכך שצריך להפריד בין בשר וחלב, שישנם עקרונות שחייבים להקפיד עליהם. שם גם נחשף ליהדות. הוא התוודע למשגיח הכשרות שהיה באותו אולם והחל חוקר אותו לפשר המנהגים וההקפדות הללו. אך לא שם הוא התקרב ליהדות. שם בעצם הוא רק התוודע לה. "לפני זה ידעתי אמנם שאני יהודי, אך לא ידעתי כלל מה זה אומר. מה מייחד אותי מאנשים אחרים שסביבי. אף פעם לא חונכתי על עקרונות כלשהם של יהדות, אפילו קלושים.

"אחרי שנה בה שהיתי שם באולם [בערך בשנת תשמ"ה], בער בי הצורך לטייל מעט בעולם, גם בכדי להיווכח בסגנונות בישול שונים, אך בעיקר בשביל לחפש את עצמי. בין היתר, שהיתי תקופה מסוימת בהולנד. התחלתי להסתובב ברחובות הולנד בכדי לתור אחרי עבודה שתממן את שהותי שם. באחד הימים עברתי ליד אחת המסעדות, וכדרכי נכנסתי בכדי לשאול אם דרוש להם שף מקצועי... השף של המסעדה בדיוק עזב אז עבודתו במסעדה והם אכן היו זקוקים למישהו שימלא את מקומו. התחלתי לעבוד שם, ובאחד הימים הופעתי כהרגלי בבוקר להתחיל בעבודה. זה היה יום רגיל למדי. לא שיערתי שהולכים לקרות דברים בלתי-שגרתיים.

"לקראת הצהריים נכנס למסעדה יהודי חרדי. זיהיתי אותו מיד לפי החליפה והמגבעת שהוא חבש. הוא בהחלט היה נוף לא מוכר במסעדה שאינה יהודית בעליל. התבוננתי בו. ניסיתי להבין מה הוא מחפש כאן, אך הוא לא המתין שאשאל אותו על מעשיו כאן. הוא החל לצעוק: 'נמצאים כאן יהודים?'

"ידעתי שאני יהודי, אך לא עניתי לו. חשבתי שזה עוד מטורף שמסתובב ברחובות העיר. אך עובד אחר, מי שניקה את המסעדה ושטף את הכלים, קלט אותו לפתע בזווית העין, ומן הסתם גם שמע את קריאתו. הוא החל לצעוק, ואז פרץ העובד בבכי. לא הבנתי מאום ממה שאירע שם, רק ידעתי שמשהו לא שגרתי מתרחש. רק מאוחר יותר, כשהוא נרגע מעט, ניגשנו אליו ושאלנו אותו לפשר העניין. הוא החל לספר לנו. הוא היה אז בתחילות שנות הארבעים שלו, והמעשה כולו אירע כבר לפני למעלה מ-15 שנים. כשהוא היה ילד קטן פרצה מלחמת-העולם השנייה, הוריו, שמתברר שהיו יהודים, הפקידו אותו בבית אחד השכנים הקתוליים. כך כל שנות בגרותו הוא גדל בצל הידיעה שהוריו היו יהודיים, אך הוא לא ידע על כך מאומה. השכן שאימץ אותו לביתו לא הכריח אותו לבוא לכנסייה. כך הוא גדל עם השנים בידיעה שהוא לא כמו כולם, הוא יהודי ויהודי לא הולך לבקר בכנסייה. מלבד זה הוא לא ידע מאומה על יהדותו.

"'כבר כמה חודשים', הוא סיפר לנו, 'שהרגשתי מנותק מכל דבר. נוצרי לא הייתי, כי לא ביקרתי בכנסייה, וכל החברים מסביב ידעו היטב את הסיבה לכך. ויהודי גם לא הייתי. לאחרונה זה התחיל להציק לי יותר ויותר. הרגשתי מין חוסר שייכות לשום מקום, דיברתי על כך עם הכומר המקומי, והוא החל לשכנע אותי אט-אט להמיר את דתי. בשבוע שעבר', הוא המשיך לספר, 'החלטתי שאני עומד על פרשת דרכים, ואני צריך להחליט לאן מועדות פניי. בפעם הראשונה בחיי נעמדתי להתפלל לאלוקים, ביקשתי ממנו שעד סוף השבוע ישלח לי סימן להיותי יהודי ובעיקר לכך שזה בכלל משמעותי לגבי. היום זה היום האחרון. אתמול בלילה, כשראיתי שהרמז בושש מלהגיע הייתי אמור להתנצר בכנסייה המקומית לשביעות רצונם של החברים מסביב וכמובן, הכומר. וכעת הוא נכנס לפה, היהודי הזה, והוא שואל אם יש כאן יהודים'. הוא פרץ בבכי ממוגג-לב, כשכולנו מסביב מתרגשים.

"אך עוד לא נגמר הסיפור. היהודי עם הזקן והמגבעת אחז בידו חבילה, אותה הוא ביקש להעביר ל'יהודי שנמצא במקום'. כששאלנו אותו לפשר החבילה, הוא סיפר לנו כי שבוע קודם לכן הוא היה בבית הרבי מליובאוויטש, וסיפר לו שהוא עומד לנסוע להולנד. זה היה לפני פסח מעט, והרבי מסר לו חבילה של שלוש מצות. הוא ביקש ממנו שבערב פסח ייכנס לאותה המסעדה וייתן אותה יהודי שיימצא בה.

"התחלנו להתלבט. אולי הרבי בכלל התכוון לתת את זה בעבורי. אך בסוף אותו יהודי זכה במצות", מסיים לנביאסי בחיוך. "למרות שמסתבר מאוד שהרבי כיוון גם אליי, כי גם אני השתניתי מאז אותו הסיפור. אחרי שהגעתי לארצות-הברית, התחלתי בלימודי יהדות, ותוך זמן קצר אף חזרתי בתשובה".

*

קוראינו הנאמנים יתעניינו בוודאי, כדרכם, האם התקשרתי למר למביאסי לברר את אמיתות הסיפור.

ובכן: התקשרתי! הוא אישר באוזניי את נכונות הסיפור, אך כשביקשתי לשמוע יותר פרטים על מועד האירוע, שם העיר או העיירה – כאן תם לפתע זמנו של ה"רב טבח"! הוא נתן לי בטובו מספר טלפון סלולארי וביקשני להתקשר ביום המחרת.

כל נסיונותיי ליצור קשר באופן הנ"ל נענו בהודעה מוקלטת: המספר שחוייג אינו מחובר...

אילו היה מאפשר לי לשוחח אתו, הייתי מציב לפניו כמה שאלות שמציקות לי מאוד; למשל: איך יתכן שהסיפור שהוא היה עד ראייה להתרחשותו בערך בשנת תשמ"ה, התפרסם בדפוס – ב'סיפורי חסידים לנוער' – כבר בשנת תשמ"ב?...

עוד יצויין, שבעקבות הכתבה ב'קולות' ערך גם העלון 'שיחת השבוע' ראיון עם מר למביאסי, ובגליון 900 (י"א ניסן תשס"ד) הובא סיפור חייו האישי והפרוייקט שהקים בירושלים, אך ללא איזכור כלשהו לאותו אירוע מכונן בחייו שהתרחש בהולנד. הלא דבר הוא!

* * *

הנוסח הבא התפרסם בספר חדש: 'חיילי המבצעים', יוצא לאור ע"י 'מכון תפארת לוי', תש"ע. עמ' 258-256.

הסיפור במקורו מנוקד, לפיכך נאלצנו להוסיף בו אותיות שאינן במקור.

מצה בנכר

הרדלי, הונגריה תשכ"ח. עיירה קטנה שכמעט כל תושביה גויים. בעבר נמנו גם יהודים על תושבי המקום, אך במלחמת העולם השניה, שעה שצבאות גרמניה הנאצית כבשו את הונגריה, לא נותר שם כמעט אף יהודי אחד לפליטה. "כמעט" אמרנו? – כן. ילד אחד ויחיד מילדי העברים נותר, ואיכר רחמן הכניסו לביתו.

פאול, ליתר דיוק – בנימין, היה איפוא ליהודי היחיד בהרדלי. הוריו המאמצים העסיקוהו בעבודות הבית, וכשבגר שימש כטבח במסעדת העיירה.

כמה שהדבר נשמע מוזר, הרי שעל-אף התקופה הארוכה שעברה עדיין ידע בנימין על יהדותו וניסה, כפי יכלתו וידיעותיו, לשמור עליה. שוכן הוא לבדו בקיטונו הצר ואינו חולק את חייו עם איש, שכן נזהר הוא מקירבה יתירה לגויי העיירה.

קשה לחיות כך, נכון, אך בנימין היה שמח בחלקו, הודה לבורא העולם על העבר והתפלל על העתיד. רגעים קשים עבורו היו אלו של ימי ראשון, שעה שהיה מציץ מבעד חרכי חלונו המשקיף אל מרכז העיירה, ורואה את כל התושבים צועדים לאטם לכנסיה.

מדוע נגזר עליו להיות בסביבה שכזו? ללא חברה וללא שתהיה לו הזדמנות להשיח את צערו בפני אחרים?

כך עברה לה תקופה ארוכה, עד שיום אחד אירע המשבר. כשדמעות זולגות מעיניו דיבר בנימין, כאילו אל עצמו:

"איני יכול להמשיך כך לבדי. אני חייב לדבר עם מישהו יהודי, להשיח בפניו את רחשי לבי" – ובקול נמוך וחלש המשיך – "באם לא אפגוש תוך שבועיים פנים יהודיות, אלך אל כומר העיירה ואמיר את דתי..."

כך שח לעצמו בנימין, הטבח הפשוט והתמים, במר-לבו. הוא התכון ברצינות לכל מלה שאמר.

יום רודף יום והנה הגיע היום המיועד בו פג ה'אולטימטום'. ידיו הכינו בשגרתיות את תפריט המסעדה אך ראשו ומחשבתו במקום אחר. כן, אחר-הצהרים ילך אל הכומר וימיר את דתו...

"אין ברירה" – חשב לעצמו.

*

"מחפשים אותך" – נכנס בעל המסעדה ואמר.

בנימין הפנה את ראשו ובעינים נוצצות הביט בנכנס. הוא לא האמין למראה עיניו. לפניו עמד יהודי במלא מובן המלה. ממש כמו שאבא וסבא היו נראים: זקן, מגבעת, מעיל ארוך וציציות...

"יהודי אתה"? – שאל הלה ובנימין נותר על מקומו כמאובן.

"כ..כ..כן" – גמגם בהתרגשות.

"הא לך מצות לליל-הסדר הקרב ובא", אמר האיש.

אותו יהודי מזוקן היה לא פחות מאשר אחד מחסידיו של הרבי מליובאוויטש, המתגורר בארצות-הברית. כמה ימים קודם חג-הפסח פנה אליו הרבי וציווהו לנסוע לעיירה הרדלי שבהונגריה, לראות אם יש שם יהודים, ואם-כן, למסור להם בשליחותו של הרבי שלוש מצות שמורות עבור ליל-הסדר.

החסיד לא שאל שאלות ויצא מיד לדרך, ורק אחר מאמצים רבים הצליח להגיע לעיירה נידחת זו. איש מתושבי העיירה לא ידע לספר לו על יהודים המתגוררים במקום, אך הוא לא נרתע והמשיך בחיפושיו, שכן, אם הרבי אומר, מוכרח להיות שיהיה ולו רק יהודי אחד. ואמנם אחד מזקני העיירה זכר עדיין את סיפורו של הילד היהודי והפנה את המתעניין למקום עבודתו.

ברגע הגורלי ביותר קיבל בנימין את המצות ונוכח לדעת כי אין יהודי בודד...

* * *

הדמיון לנוסחיו הקדמונים של הסיפור מפתיע! לנו לא נותר אלא להשתומם כיצד התרחשו אירועים כה דומים גם בהונגריה (בשנת תשכ"ח), גם בנורבגיה (בשנת תשל"ו) וגם בהולנד (בשנים תשל"ב, תשל"ו ותשמ"ה), ותמיד בעיירת שוטים שאינם יודעים את זהותו היהודית של הצעיר שמוקיר רגליו מן הכנסייה, הניצול היחידי מיהודי העיירה.

אך מכיון שהמחבר העלים את שמו של אותו יהודי מארצות-הברית שנשלח להרדלי שבהונגריה, נבצר מאתנו לקבל את אישורו או את הכחשתו.

* * *

רבים מהמגיבים על הפרק הקודם הביעו את תרעומתם הכנה, מדוע אינני טורח לברר אצל הרב עזריאל חייקין שליט"א את נכונות הסיפור.

כל המגיבים הללו לא שמו לב שבאותו פרק התפרסם הסיפור כפי ששמעוהו מפיו של הרב חייקין, בתוספת כמה תיקונים קלים שנתקבלו ממנו אחרי ההדפסה, ואני הקטן קיבלתי את כל דבריו ולא הרהרתי אחריהם אפילו בכלשהו!

דא עקא, שבנוסח שלו – כפי שהודגש בפרק הקודם – הרבי לא שלח אותו לשום עיירה ספציפית, לא נתן לו שום מצה, לא היה זה בערב פסח, לא היה טבח ולא היה אולטימטום.