הסיפור הנוכחי הוא מנכסי צאן ברזל של סיפורת המופתים בת דורנו, אשר מזה כשלושים שנה צעירי הצאן, צאן קדשים, ילדינו הטהורים, מתחנכים לאורו. הסיפור במקורו חסר פרטים מזהים רבים, וראוי הוא שנשלים את החסר ונעמיד את הדברים על דיוקם המירבי: מה בדיוק אירע, היכן ומתי. ואולי בכלל לא היו הדברים מעולם?

הנוסח הראשון שאליו הגעתי, הוא בס' 'סיפורי חסידים לנוער' (כפר-חב"ד, 'רשת אהלי יוסף יצחק', [תשמ"ב]), עמ' 231-229:

ראש בני ישראל

בכפר נידח בהולנד גר טבח מאחינו בני ישראל. יהודי יחידי היה באותו כפר. שלשים שנה חלפו מאז רצחו הנאצים ימ"ש את כל בני משפחתו ואת כל היהודים תושבי הכפר. בנס נותר הוא לפליטה.

שלשים שנה לבד בין גויים. עבד כטבח במסעדה שבכפר. הקפיד לשמור מצוות מסוימות שידע אודותן מהוריו. שמר שבת, הניח תפילין יום יום, הקפיד על כשרות האכילה והשתיה, אולם דבר אחד העיב על אשרו. בודד היה. אשה לא יכול היה לקחת כי לא רצה להתחתן עם לא יהודיה. לאכול בביתם של שכניו להתגעל במאכלי טריפה – ח"ו מלהעלות על הדעת דבר מעין זה.

וכמה קינא בהם כאשר בכל יום ראשון התכנסו כולם יחד בכנסיה לתפלה והוא, להבדיל, צריך היה להתפלל ביחידות כל שבת וכל חג.

יום אחד הוא "נשבר" ופנה אל הקב"ה במרירות: רבונו של עולם – בכה – איני יכול להמשיך לבד. איני יכול יותר. אם תוך שבועיים לא אפגוש בכפר זה פנים יהודיות אלך אל הכומר ואמיר את דתי...

כה שח הטבח הפשוט והתמים במר נפשו והתכון ברצינות לכל מלה.

חלפו שבועיים. הטבח עמד במטבח וטיגן במחבת, דמעה נשרה מעינו. היום יפוג מועד ה"אולטימטום" שנתן לקב"ה... אחר הצהרים יאלץ ללכת אל הכומר ולהמיר את דתו. בלב כבד הוא עושה זאת. אולם אין לו ברירה...

"מחפשים אותך" – נכנס בעל המסעדה לפתע ואמר. הוא הפנה את ראשו ובעינים נוצצות מדמעות העיף מבט על הנכנס.

הוא לא האמין למראה עיניו. לפניו עמד יהודי במלוא מובן המלה. זקן, כובע, ציצית...

"יהודי אתה?" שאל האיש את הטבח המופתע.

"כ...כ...כן" גמגם הטבח בהתרגשות.

"הרבי מליובאוויטש שלח לך 3 מצות שמורות לליל הסדר" אמר האיש והגיש לו שקית. "לפני יומים" המשיך האיש, "צוה אותי הרבי לקחת מצות, לנסוע לכפר הזה ולמסור אותם ליהודי שאפגש בכפר. מאז אתמול אחה"צ אני מסתובב בכפר ושואל כל אחד אם הוא יהודי, כולם צחקו לי, אמרו שאין בכפר הזה יהודים בכלל, אבל אני המשכתי בעקשנות לחפש, עד שמישהו ספר לי שאכל אוכל יהודי במסעדה, וכך הגעתי אליך...".

"הרבי שלך הציל אותי" – אמר הטבח המשתאה וספר לאיש מה חשב לעשות.

"רק תיקון אחד לדבריך" – אמר האיש – הרבי שלנו – שלנו". רואה אתה שאינו רק שלי. הוא חושב עליך. כי רבי זה ראשי תיבות ראש בני ישראל, וכשם שהראש הוא המנהיג את כל איברי הגוף וחש בכאב של כל אבר ואבר כך הרבי שליט"א מנהיג את כל בני ישראל שהם כגוף אחד למלא את רצון הבורא וחש בכאבו של כל אחד מישראל, על אחת כמה וכמה כאשר רוצים לעקור אבר מהגוף חש בכך הראש. וכך חש הרבי כי אתה עומד ח"ו להמיר את דתך ומיד שלח אותי אליך.

מעשה זה אינו פרי הדמיון ואף אינו שייך להסטוריה. זה התרחש בערב פסח תשל"ו.

*

הנוסח הבא הופיע ב'שיחת השבוע' גל' 16 (ד' בניסן תשמ"ז), במדור "מעשה שהיה". הכותב מרגיש משוחרר וחפשי לשנות כרצונו בדברים שאינם מהותיים, כיד הדמיון הספרותי הטובה עליו.

 

שלוש מצות שהצילו נפש

היה זה בימים הסמוכים לחג-הפסח. בביתו של אחד משליחי חב"ד באירופה צלצל הטלפון. על הקו היה מזכירו של הרבי מליובאוויטש. "הרבי מבקש שתיקח עמך שלוש מצות ותמסור אותן ליהודי שנמצא בכפר פלוני בהולנד". זו היתה ההודעה שמסר המזכיר לשליח...

לקח החסיד את המצות ויצא לדרך. הוא הגיע אל הכפר והתחיל לשאול על היהודי שמתגורר בו. למרבה פליאתו משכו כל הנשאלים בכתפיהם והשיבו, שבכפר הזה אין יהודים. החסיד התחיל לעבור מבית לבית ולשאול איפה נמצא כאן יהודי, אולם בכל הבתים קיבל אותה תשובה: בכפר הזה אין יהודים...

ובינתיים ירד הערב. החליט החסיד ללון בכפר ולחדש למחרת בבוקר את החיפושים אחר היהודי שחייב להימצא בכפר. בבוקר, בשעת התפילה, ביקש החסיד מהקב"ה שיסייע לו לבצע את שליחותו ולמצוא את היהודי. התפילה נסכה בו ביטחון וכך יצא שוב לשוטט בשבילי הכפר בחיפושיו אחר יהודי.

שעות אחדות חלפו בשיחות עם אנשים שונים – ולשוא. ולבסוף, בשיחה עם תושב זקן, גירד הלה בראשו ואמר: "אה, אתה מחפש יהודי? נדמה לי שהטבח של המסעדה הוא במקורו יהודי".

החסיד מיהר אל המסעדה וביקש לראות מיד את הטבח. האיש יצא לקראתו ולמראה החסיד קפא בתחילה במקומו, ולאחר מכן נפל על צווארו בבכי חסר-מעצורים. החסיד חש שיש דברים בגו והמתין עד שהאיש יירגע.

"שמע... אני לא מאמין... זה חלום", מילמלו שפתיו. כשנרגע מעט החל לספר:

"נולדתי בכפר הזה כיהודי והיתה כאן קהילה יהודית קטנה אך נאמנה. כשהייתי ילד צעיר פרצה מלחמת-העולם השנייה וכל בני-משפחתי, יחד עם שאר יהודי הכפר, הושמדו בשואה. נותרתי בודד בעולם. חיי ניצלו הודות לאחד התושבים שהסתירני בביתו.

"השתדלתי להסתיר את מוצאי היהודי ושמחתי לגלות, עם השנים, שהתושבים אכן שוכחים את עובדת יהדותי. בסתר המשכתי לקיים מצוות אחדות שזכרתי. השתדלתי לשמור על השבת, לאכול כשר, להתפלל כל יום לה'.

"כך חלפו עלי השנים. זה כ-30 שנה אני עובד במסעדה זו. אשה לא נשאתי, משום שאין כאן יהודים. אין לי קשרים מיוחדים עם שכניי, שכן איני יכול לאכול בבתיהם. חיי חלפו מתוך בדידות גדולה.

"בתקופה האחרונה התחלתי להרגיש מועקה גוברת והולכת. כמה זמן אפשר להמשיך לחיות כך, לבד? ביום ראשון הולכים הכול לכנסיה ואילו אני נשאר בבית, בודד. לכולם יש אשה וילדים, ואילו אני הולך ערירי.

"יום אחד, היה זה לפני שבועיים בדיוק, נשברתי ופניתי אל הקב"ה במרירות: 'ריבונו של עולם, איני יכול להמשיך כך. אם אתה רוצה שאמשיך להיות יהודי, אנא, תן לי אות כלשהו, תן לי רמז שיעזור לי להישאר יהודי. אם תוך שבועיים לא אקבל ממך שום אות כזה – אלך אל הכומר ואמיר את דתי'...

"חלף יום ועוד יום", מספר היהודי כשדמעות זולגות מעיניו, "ואין שום חדש. מדי ערב הייתי מרטיב את הכר בדמעות על עוד יום שעבר מבלי שיגיע אלי שום אות. רציתי בכל ליבי להשאר יהודי ולא יכולתי להסתגל למחשבה, שיכולים לעבור השבועיים ואיאלץ להתכחש ליהדותי.

"אתמול היה היום שלפני האחרון. אינך יכול לתאר לעצמך מה עבר עלי בלילה הזה. בכיתי כמעט כל הלילה, ורק לפנות-בוקר נרדמתי מעט. היה ברור לי שזהו זה, שהיום איאלץ להמיר את דתי. ופתאום הגעת אתה, ממש כמלאך מושיע!"

החסיד שמע את הסיפור בהתרגשות עזה. פתאום הבין מדוע שלחו הרבי אל היהודי הנידח הזה, כדי למסור לו שלוש מצות...

סיפור זה אירע לפני שנים לא רבות – בחודש ניסן תשל"ו.

*

בשנת תשנ"א יצא לאור – ע"י מערכת 'ופרצת' בכפר-חב"ד – חלקו השני של הקובץ 'בדידי הוה עובדא', וגם שם התפרסם הסיפור (בעמ' 47-46).

בשנת תשנ"ב חזרה הוצאת 'ופרצת' והדפיסה את הסיפור – הפעם בניקוד מלא – בחלקו הראשון של הספר בעל השם היומרני 'כל סיפורי הרבי' (עמ' 16-13).

בשנת תשנ"ג נדפס 'לקט סיפורים על הרבי מליובאוויטש' – ע"י אותה מערכת 'ופרצת' – וגם כאן מופיע הסיפור (בעמ' 146-145).

שלושת המופעים הללו זהים לחלוטין, רק שבהצהרת המערכת שב'פתח דבר' קיימים שני נוסחים:

בקובץ הראשון והשלישי נאמר: כל סיפור נבדק על-ידי בעל-המעשה עצמו או באמצעות אנשים שהיו עדים בשעה שהתרחשו הדברים.

ובקובץ השני בשינוי קל: הסיפורים המופיעים בסדרת ספרים זו, נרשמו מפי בעלי המעשה עצמם או מפי אנשים שהיו עדים להתרחשות הדברים.

בגופו של סיפור אין הבדלים משמעותיים בינו לבין הנוסח הראשון של שנת תשמ"ב, ניתן לומר שהוא נעתק ממנו בשינויי לשון מיזעריים.

שני ההבדלים העיקריים הם בהוספת קטע אחד ובהשמטת קטע אחר:

כדי להעניק לסיפור ההזוי על היהודי הבודד יותר אמינות, הוסיפו בו את המשפט ההזוי עוד יותר: "היה גם נדמה לו שבכל העולם כולו קשה מאוד למצוא קיבוץ גדול של יהודים המתפללים במניין, היות וחשב כי עלה בידי הצר הצורר להשמיד – היל"ת – את רוב היהודים. זו גם הסיבה שלא ניסה לחפש בעיר הגדולה מניין".

מסופו של הסיפור השמיטו את הדרשה הארוכה על שראשי-התיבות של "רבי" הם "ראש בני ישראל", שהרי זה לא נשמע ריאלי שניתן להסביר את הפרט הזה לאדם שאינו שולט בלשון-הקודש.

מאותו קטע נשאר שם רק משפט המחץ: "רק תיקון אחד לדבריך", אמר האיש, "הרבי שלנו, של כולנו!"

כל הנוסחים הללו מסתיימים באותה מנטרה:

מעשה זה אינו פרי הדמיון ואף אינו שייך להסטוריה. זה התרחש בערב פסח תשל"ו.

הסיפור תורגם לשבעים לשון והתפרסם בכל מקום אפשרי, אבל בשלב זה הפסקנו את המעקב.

*

נביא רק עוד נוסח אחד, קצר, שהצליח להשתחרר במקצת מהשבלונה של הנוסחים הקודמים.

והוא בס' 'הרבי מליובאוויטש' (כפר חב"ד, 'תורה אור' – מרכז להפצת מעיינות החסידות, [תשנ"ה]), עמ' 162-160 (הספר מנוקד, עקב כך נאלצנו לשנות מן המקור ולהוסיף בו אותיות):

אותות ומופתים

רבי ראשי תיבות ראש בני ישראל, כשם שהראש חש ומרגיש את הנעשה בכל אברי הגוף, כך הרבי חש את כל הנעשה עם כל יהודי ובכל מקום שהוא.

סיפורים רבים, מלמדים אותנו לדעת כיצד מתקיים דבר זה הלכה למעשה.

כאמור, ספרנו זה הינו טיפה מן הים, ונביא כאן רק כמה דוגמאות.

*

בכפר נידח ובודד בהולנד, אחרי מלחמת העולם השניה, נשאר יהודי אחד לבדו ללא קרוב או ידיד. הוא לא ידע הרבה על יהדות, אך את המעט שידע השתדל לקיים, טריפה לא הכניס לפיו, חג ומועד שמר, כפי שזכר מבית הוריו.

אמנם זאת ידע, שהוא יהודי, ולא השתתף בכל חגי הגוים וימי אידם. בודד וגלמוד נשאר בכל יום בביתו אחרי עבודתו (הוא עבד כטבח).

חלפו שנים, ויום אחד החליט מיודענו שכך אי אפשר להמשיך. הבדידות והכאב שברו אותו, ומחשבות רעות על המרת דתו החלו תוקפות אותו.

הטבע הפשוט לא הבין שזו היא עצת היצר הרע, הצר הצורר, שונאו בנפש של האדם המתחפש בבגדי אוהב.

אמנם, מאידך, ככל יהודי אשר נשמה טהורה בקרבו הדהדו בלבו גם הרהורי תשובה, כיצד יעשה נבלה זו? אמנם הוא לבד וקשה לו, אך איך ימיר את כבודו, את היהודי הגאה שבו ויסגוד לעץ ואבן?

הוא הסתובב כמוכה רעם ולא ידע לשית עצות בנפשו. ביום אחד כאשר נשבר לבו בקרבו פנה אל בוראו ואמר: איני יכול להמשיך כך! אם תוך שבועיים לא אפגוש ביהודי אזי איעשה גוי...

עבר יותר משבוע. עומד לו הטבח ליד הסירים ועובד את עבודתו כרגיל. אך לבו לא עמו ואנחה כבידה השוברת גופו של אדם יוצאת מקרב לב, נאנח לו ונושא עיניו למרום, האם...

הנה עברו השבועיים עוד מעט יטו צללי ערב, והוא... ואז נכנס בעל המסעדה ואומר לו: "מחפשים אותך", הטבח התיר את סינורו, נגב ידיו והעביר את הזיעה מעל פניו, נו, מי יכול לחפשו? אולי איזה גוי רוצה להתל בו? או לא שילם מספיק למועצת הכפר?

אך משיצא קפא על מקומו, הביט ושפשף את עיניו: האם הוא חולם?

מולו עומד חסיד מזוקן, מחייך ומושיט לו את ידו לברכת שלום עליכם.

אחרי שישבו מעט, והטבח נרגע, הסביר לו החסיד שהרבי מליובאוויטש שלח אותו לפני ימים אחדים שיסע לכפר זה וימסור שלוש מצות שמורות ליהודי היחיד שגר שם (המעשה הזה אירע בערב פסח תשל"ו). כאשר הגעתי לכפר, המשיך החסיד, נאמר לי שכאן אין גרים יהודים. אך ידעתי, שאם הרב אמר שיש כאן יהודי, בודאי שלא טעה, וסוף כל סוף נפגשנו.

יותר לא יכול החסיד לדבר, כי קול בכי חזק הקורע לב, קול בכיו של הטבח הפשוט קרע והפר את הדממה. אכן יהודי הינו ואיך חשב... אכן בקשתו נתקבלה, אכן יש נביא בישראל.

* * *

עד כאן לא נחשפה זהותו של השליח וגם לא שם הכפר שבו התרחש אירוע שמיימי זה. אך לפחות על השאלה השניה – שאלת המיקום – יש בידינו להשיב:

מדובר בעיירה קמפן (Kampen), שהיא הגירסה ההולנדית של 'חלם' היהודית (שהרי לכל עם ומדינה ולכל לשון יש את ה'חלם' – עיר הטיפשים – שלו, כידוע).

שהרי היכן, אם לא בעיר טיפשים מובהקת, יכול אדם:

[א] לשמור שבת ומועד (המסעדה היתה סגורה בשבתות ובמועדי ישראל והוא לא בישל? בנה סוכה? אכל מצות בפסח או חמץ? איך ידע את מועדי החגים? היה בקי בחישוב תקופות ומועדות? היה לו לוח שנה? היכן הוא קנה אותו? והרי הוא לא ידע שיש עוד מנין יהודים בעולם, ומי הדפיס את הלוח ועבור מי?),

[ב] להקפיד על כשרות האכילה והשתיה (הוא שחט בעצמו את העופות והבהמות? הוא התנזר מבשר? היתה לו בהמה ששתה מחלבה? או שהקפיד לעמוד בשעת החליבה אצל שכניו הגויים?),

[ג] נולד באותו כפר למשפחה יהודית, שלא ככל תושבי הכפר אין הוא הולך לכנסיה, מבשל אוכל יהודי לבאי המסעדה – ועם כל זה נשתכחה מאנשי עיר הטיפשים עובדת היותו יהודי...

[ד] גם הוא התאים את עצמו לטיפשותם של התושבים, קרא עתונים וצפה בטלוויזיה, אבל לא שמע על מדינת היהודים ולא ראה ריכוזי יהודים ברחבי העולם ואפילו לא בארצו ובמולדתו ובעיר המחוז שלו! או שמא ירא-שמים מרבים היה, ולא היה לו עסק עם עתונים ועם תקשורת אלקטרונית?

*

אך בא הנוסח הבא וטופח על פנינו: לא קמפן ואפילו לא הולנד, אלא נורבגיה!

ולא שליח אנונימי – שדרכה של אנונימיות לעורר ספיקות במהימנות הסיפורים – אלא רב מפורסם מוותיקי השלוחים של הרבי!

הבה ונקרא בס' 'סיפור של חג – חג הפסח' (כפר חב"ד, תשס"ד), עמ' 307-304.

(בהודעה שבראש הספר נאמר: "הסיפורים שבספר נועדו לחמם את הלבבות ולהגביר את האמונה. לפיכך, מותר להשתמש בסיפורים שבספר, אך יש להקפיד על ציטוט שם הספר והכותב".

אלא שבדרך-כלל אני נוהג לצטט רק את שם הספר ולכסות על שם המחבר, וגם הפעם לא אחרוג ממנהג זה.

אני מרשה לעצמי להסתייג גם מהקביעה שסיפור זה יגביר את האמונה).

כדי שלא להלאות את הקוראים, אני מדלג על משפטים רבים.

המצה הגיעה ברגע האחרון

ערב פסח תשל"ו.

נורבגיה. כפר קטן ונידח, עטוף בכרי דשא מוריקים... דומה היה כי הנוף המלבב הזה, הוא ניגוד גמור לאשר מתחולל בלבו של הטבח. הלה עומד במטבח הגדול שבמסעדת הכפר, חבוש[?] בסינור, וידיו חותכות במיומנות ירקות. אך לבו בל עימו. נפשו עגומה עליו מאד.

כשלושים שנה חלפו מאז אותם ימים נמהרים ואפלים בהם רצחו הנאצים ימ"ש את כל בני משפחתו, ואת כל אחיו היהודים תושבי הכפר. בנס גדול הוא נותר שריד יחיד מהקהילה היהודית הקטנה שהתגוררה בכפר הנורבגי הקסום הזה. כיוון שצעיר היה, ומעולם לא יצא לעולם הגדול, החליט להמשיך לגור בכפרו, למרות הטרגדיה האישית שפקדה אותו במקום הזה. וכי ראה מימיו קהילה יהודית אחרת?!...

שלושים שנה בהן התגורר לבדו בין גויי הכפר... הוא הכין את ארוחותיהם של תושבים ותייירים שהתארחו בכפר הנורבגי הזה.

למרותו היותו יהודי יחיד, הקפיד כל השנים לשמור על מצוות מסוימות שזכר עוד מימי ילדותו בבית הוריו. הוא שמר שבת... הניח תפילין מדי יום... הקפיד על כשרות האכילה והשתיה... מעולם לא הכניס לפיו בשר פיגולים. במשך כל השנים התגורר לבדו בכפר, ללא אשה, כיון שלא רצה להנשא עם לא יהודיה...

לעתים היה מביט בחבריו הגויים, כאשר היו מתכנסים מדי יום ראשון בבית תיפלתם... והוא, הוא היה צריך להתפלל ביחידות ולאכול לבדו את סעודות השבת והחגים...

באחד הימים הוא "נשבר"... הוא פנה אל הקב"ה וקולו מלא מרירות: "רבונו של עולם! איני יכול להמשיך לבד... אל תכעס עלי רבונו של עולם... אני מעז להציב בפניך תנאי: אם בשבועיים הקרובים לא אפגוש בכפר הזה פנים יהודיות, אלך אל כומר הכפר כדי להמיר את דתי..."...

שבועיים ימים חלפו... הוא ידע כי תכניתו היא בגדר עוון נורא. הוריו בוודאי מסתכלים עליו מלמעלה ומתביישים בו... היום האחרון הגיע... הוא זכר היטב כי ביום זה יפוג מועד ה"אולטימטום"...

בעל המסעדה נכנס לפתע למטבח. "מחפשים אותך", אמר לו... הוא ניגב את ידיו בסינורו ויצא לראות את פני האורח... לפניו עמד יהודי במלוא מובן המילה. זקן ארוך, מגבעת שחורה, ציציות משתלשלות משני צידיו...

האיש הביט בטבח... לבסוף שאל: "אתה יהודי"?

"כ..כ..כן" גימגם הטבח המופתע בהתרגשות. האורח ניגש אליו... ולאחר שלגם כוס מים, החל לספר:

"לפני יומיים הייתי אצל הרבי הגדול מליובאוויטש היושב בניו-יורק. זכיתי לקבל ממנו מצות, כפי שהוא נוהג לחלק לעוד רבים מחסידיו. לפתע הוסיף לי הרבי שלוש מצות והורה לי לנסוע לכפר הזה ולמסור אותם ליהודי שאפגוש בכפר הזה בנורבגיה. לא ידעתי את מי אני אמור לפגוש פה, אבל כחסיד, לא שאלתי שאלות; נטלתי את המצות ויצאתי לדרך, ובמאמצים רבים מצאתי את המקום הזה.

"מאז אתמול אחר הצהריים אני מסתובב בכפר ושואל כל אחד אם הוא יהודי. כולם צחקו לי, ואמרו שאין בכפר הזה יהודים בכלל. אבל כיוון שהרבי אמר, ידעתי כי אכן יש פה יהודי, והמשכתי בעקשנות לחפש. בסופו של דבר, אחד מזקני הכפר סיפר לי כי הטבח במסעדה הוא יהודי, שריד לקהילה שהיתה פה לפני עשרות בשנים, עד ימי המלחמה, וכך הגעתי אליך..."

עיניו של הטבח נצצו, והוא הביט בפני אורחו כמוקסם. "הרבי שלך הציל אותי" – אמר לפתע לאורחו...

כאן הטבח החל לספר לאורחו החסיד על השנים הקשות שעברו עליו... ועל התנאי שהציב לקב"ה... וכי היום בערב חשב ללכת לכומר המקומי ולהודיע לו על החלטתו. "הרבי הציל אותי", סיים הטבח בהתפעמות, וחיבק בחום את שלושת המצות העגולות...

סיפור זה סיפר הגה"ח הרב עזריאל חייקין שליט"א, מוותיקי שלוחי הרבי באירופה וכיום רבה הראשי של אוקראינה, שהיה השליח להציל יהודי מרדת שחת.

*

ובכן, ידועים לנו כבר כמעט כל הפרטים המזהים; המקום: נורבגיה. הזמן: ערב פסח תשל"ו. השליח: הרב עזריאל חייקין שליט"א.

נותר בעילומו רק שם הכפר.

את הפרט הזה נשלים בעזרת סיפורו האישי של הרב עזריאל חייקין, ואגב כך יועמדו על דיוקם עוד כמה פרטים "קטנים".

*

הסיפור התפרסם בקובץ 'באור החסידות' – בטאון של 'היכל מנחם', ספריה לתורת החסידות – ברוקלין נ.י., גל' עו (תמוז תש"ס), עמ' 76 (בשילוב תיקונים ספורים ממכתבו של הרב חייקין, שנדפס בגל' עז, מנ"א תש"ס, עמ' 15).

דחיית ה'שמד' לעשרים שנה...

מספר הגה"ח ר' עזריאל חייקין שליט"א, מוותיקי שלוחי כ"ק אדמו"ר זי"ע לאירופה, וכעת מכהן כרב ראשי בעיר בראסעלס [בריסל] במדינת בעלגיא:

הסיפור דלהלן אירע לפני הרבה שנים [בין השנים תשי"ט-תשכ"ט], כשכהנתי כרב בעיר קאפענהייגען במדינת דענמארק.

היתה זאת באחת הפעמים שבקרתי בניו יארק, להיות בחצרות קדשנו אצל כ"ק רבינו. בהיותי ב'יחידות' תבע הרבי ממני, שאין מספיקה עבודתי בעיר קאפענהייגן, או אפילו במדינת דענמארק, אלא עלי לבקר את כל "חצי האי", שכולל את מדינות סקנדיביא ופינלאנד.

בחזרתי הביתה התחלתי בקיום הוראת הרבי, ומאז הייתי מבקר במדינת נארוועגיא ומצאתי שבמדינה זו יש הרבה כפרים ועיירות קטנות שבהן גרה רק משפחה אחת יהודית או שתים, מנותקות לגמרי מכל ענין של יהדות.

עשיתי היכרות עם יהודי אחד, איש פשוט (ושמו ר' שמואל דוד פופוביץ – מיוצאי רומניה – שהתגורר בעיירה 'הלדן' יחד עם משפחה יהודית נוספת בשם 'אלבוים'), שעשה ככל יכולתו לעזרני. ומאז סידרתי ביקורים מפעם לפעם בנארוועגיא. היהודי הנ"ל היה אוסף כעשרים יהודים מן הכפרים והעיירות הקטנות אל ביתו, והייתי מלמד אותם תורה ויהדות ומקרבם לאט לאט לחיי תורה ומצוות.

פעם אחת, בעת ביקורי במדינת נארוועגיא, אחרי שפגשתי כרגיל בקבוצת היהודים בביתו של היהודי הנ"ל – עלה בדעתי, שלא מספיקה רק פגישה זאת, אלא עלי לבקר גם בכפרים ועיירות ולחפש יהודים נידחים. אומר ועושה – ועשיתי מסעותיי למצוא יהודים.

בעיירה קטנה אחת – שעל-יד 'הלדן' – מצאתי משפחה אחת יהודית. נכנסתי לביתם ודברתי עמהם, והשתדלתי להשפיע עליהם להתקרב לחיי תורה ומצוות.

ראיתי בפני הבעל שיש דבר המעיק לו מאד, אבל כל זמן שזוגתו ישבה ליד השולחן לא אמר מאומה. לאחרי זמן עמדה האשה מן השולחן ונכנסה לחדר שני – ומיד התפרץ האיש ואמר: רבי, דחית את ה'שמד' לעשרים שנה...

הבטתי אליו בתמהון – והוא הסביר לי:

זה עשרים שנה, מעת המלחמה, שאנו גרים בעיירה הזאת, ואף יהודי אחר אין בעיר. הגלח שהיה ממונה על כל האיזור היה עושה מזמן לזמן סיבוב בכל הכפרים, והיה מגיע גם לעיירה זו ומשתדל לבקר מפעם לפעם את כל דיירי העיירה, וגם על ביתי לא דילג. הוא נכנס מפעם לפעם לביתי, טועם משהו, יושב עמנו, שואל לשלומנו וכו'. וכך נמשך הדבר זמן רב. אף פעם לא דרש מאתנו שום ענין בנוגע לדתם (רק השכנים היו לוחצים עלינו והזמינו אותנו כמה פעמים לבוא אל הכנסייה), אבל מכל מקום, הביקורים עצמם – שהיו בידידות – גרמו לקירוב הדעת בינינו.

לאחרונה התחילה זוגתי לדבר על ליבי: הבט נא – זה עשרים שנה שאנו גרים בעיירה זו ואף פעם לא ביקר אותנו שום יהודי, ומה גם איזה "רב", לשאול בשלומנו וכו'. ואילו הגלח הזה, מבקר אותנו בעקביות ומתעניין בהנעשה אצלנו. האם לא כדאי להתחיל לבקר בכנסייה שלו...

אך אחרי שביקרת אותנו, מעתה יש לי מה להשיב לאשתו: הרי רואה את שהיהודים לא שכחו אותנו וגם רב בא לבקר אותנו...

וסיים האיש: בביקורכם היום דחיתם את ה'שמד' לעוד עשרים שנה...

- לבסוף, השפעתי על כל היהודים הנידחים הללו – כולל גם על היהודי הנ"ל – להגר מן הכפרים והעיירות אל מקומות אחרים שיש בהם קהילות יהודיות. חלקם נסעו לארץ ישראל וחלקם לעיירות גדולות באירופה. וכך התקיימה על ידי שליחות רבינו נשיאנו למצוא "נדחי ישראל" ולקרבם תחת כנפי השכינה.

*

סוף סוף נתוודענו גם למיקומו המדוייק של איזור ההתרחשות: עיירה קטנה שליד העיירה 'הלדן' שבנורבגיה!

אך אגב כך השתנו כמה פרטים "שוליים" בגופו של הסיפור:

לא ערב פסח, לא תשל"ו, לא שלוש מצות נשלחו מהרבי ואפילו לא מצה אחת, לא טבח, לא אולטימטום וגם לא שום מחשבה רצינית על שמד ר"ל!

* * *

שניים מחזיקין בטלית???

אחרי שלכאורה הכל בא על מקומו בשלום, הופיע הגליון החגיגי של 'כפר חב"ד' לי"א ניסן ולחג הפסח תש"ע (גל' 1367), ובמצורף אליו המוסף 'משפחה חסידית', שבו קוראים אנו במדור "בדידי הווה עובדא" (עמ' 29-28) שלא הרב חייקין היה השליח להצלה, לא טבח היה הניצול וגם לא בנורבגיה התרחשה העלילה, אלא אכן בהולנד, ובעל תחנת דלק הוא גיבורו של הסיפור!

ובאו האובדים

הטלפון צלצל.

הרב יצחק פורסט הציב בעדינות את קופסת המצות מעל קופסא נוספת והרים את השפופרת. "הלו, חב"ד אמסטרדם, הרב פורסט מדבר".

"הרב פורסט, פה חודקוב מניו-יורק", אמר הרב חיים מרדכי אייזיק חודקוב, מזכירו האישי של הרבי מליובאוויטש.

ליבו של הרב פורסט החסיר פעימה. הוא לא ציפה לשיחת טלפון ממשרדו של הרבי. זו הייתה הפעם הראשונה שבה התקבלה שיחה כזו מאז שעבר לגור כאן עם אשתו הצעירה, דובה, לפני שמונה חודשים, בקיץ תשל"א.

"הרבי הורה: 'מצא יהודי בעיר ברוקיזן והבא לו מצה", אמר הרב חודקוב.

"מה שמו של האדם?" שאל פורסט.

"הרבי רק אמר: 'מצא יהודי בעיר ברוקיזן והבא לו מצה'. הוא לא נקב בשם".

"האם יש לך את כתובתו של היהודי?" שאל פורסט את הרב.

"לא, אין שם ואין כתובת", ענה הרב חודקוב. "בהצלחה, ופסח כשר ושמח".

הרב פורסט השיב לו בברכת 'פסח כשר ושמח' וניתק את השיחה...

הרבי אמר: "מצא יהודי"... אבל לא אמר את שמו, את כתובתו או מהי שייכותו. לאיזה יהודי מתכוון הרבי?

המחסור בפרטים לא הרתיע את הרב פורסט. הוא ידע שהכול יסתדר בדרכו של הרבי. במהירות ארגן מחדש את סדר תוכניותיו, כשהוא כולל בהן נסיעה לברוקיזן מיד למחרת בבוקר.

ברוקיזן שכנה במרחק של ארבע שעות נסיעה, וכשהרב פורסט הגיע לשם, בצהרי היום, הוא עצר תחילה בפונדק. בעל הפונדק לא שמע על אף יהודי שגר בברוקיזן, עוד מלפני מלחמת העולם השנייה. הרב פורסט החל ללכת מחנות לחנות. המוכרים היו אדיבים, דבר המאפיין את המקומיים, אולם איש מהם לא שמע על יהודים שגרים בסביבה.

הרב פורסט נכנס לחנות האחרונה בעיירה. "זהו. המידע חייב להימצא פה", אמר לעצמו...

"האם אתה מכיר יהודי שגר בברוקיזן?" – שאל הרב פורסט את המוכר.

"לא, אדוני, אין פה יהודים, אפילו לא אחד", הוא ענה.

ליבו של הרב פורסט החסיר פעימה [פעם שניה!]... הוא התניע את רכבו, יצא לשולי העיר ונכנס לתחנת דלק. כשהמתדלק תדלק עבורו את הרכב, שאלו הרב: "סליחה, אתה מכיר יהודים שגרים פה?"

"הי, האנס", קרא הבחור לאדם מבוגר יותר שישב על הכיסא המשומן והמרופד בתוך משרד התחנה הקטן, "האיש הזה רוצה לדעת אם יהודים גרים פה".

הרב פורסט ראה שהאנס קופץ על רגליו. מספר שניות הוא פשוט בהה בו. לאחר מכן סימן לרב פורסט להיכנס פנימה. "לשם מה עליך לדעת?" שאל.

"יש רבי בניו-יורק שביקש ממני לתת מצה-שמורה ליהודי שגר בברוקיזן", הסביר הרב פורסט להאנס.

האנס נאנח אנחה עמוקה ופרץ בבכי. הרב פורסט המתין בסבלנות, עד שנרגע מעט.

"חייתי את כל חיי עבור הוריי", אמר האנס. "טיפלתי בהם כשהתבגרו, קברתי אותם בבית הקברות בעיר. הם מעולם לא סיפרו לאיש שהם היו יהודים – הם טענו שהטוב ביותר לא לפרסם זאת. אין לי מושג מה המשמעות של להיות יהודי, מלבד לכבד את הוריי ולבקר את קבריהם.

"בינתיים התחתנתי עם אישה לא-יהודייה, ונולדה לי תינוקת. כשהגיעה לגיל שלוש, רצתה אשתי שנלך ביחד לכנסייה.

"איך אני, יהודי, יכול ללכת לכנסייה?" אמרתי לאשתי. היא הבינה והלכה בכל יום ראשון לכנסייה עם הבת, בלעדיי.

"הכומר הבחין שאני לא מגיע לתפילות והוא יצא מהרגלו ובא להזמין אותי. באדיבות סירבתי והסברתי שאני יהודי, ועל-כן איני חושב שזה רעיון טוב עבורי להתפלל בכנסייה.

"מאותו זמן ניסה הכומר שוב ושוב לשכנע אותי להגיע לכנסייה. 'קדימה', הוא אמר לי, 'אפילו יהודי יכול להתפלל בכנסייה'...

"עברו מספר שבועות, וה'אב' פיטר נהיה לקוח מתמיד בתחנת הדלק שלי. בכל ביקור העלה שוב את הנושא. יום אחד הוא אמר לי: 'אלוקי היהודים כבר מזמן שכח אותך'. משפט זה לא נתן לי מנוח והירבה להציק לי. האם ה' שכח אותי? הרי אני לא שכחתי אותו! ואז ישבתי וכתבתי"...

האנס הושיט את ידו למגירת השולחן, הוציא מעטפה ומסר את תוכנה לרב פורסט.

"אני, האנס ברן, בנם של מקס וסניה ברן, נותן לאלוקי ישראל שבועיים כדי להראות לי שהוא לא שכח אותי. אם לא יראה – אצטרף לכנסייה של אשתי ואהיה ככל אדם שגר בברוקיזן". התאריך שנכתב בראש הדף היה 24/2/1972.

"היום מסתיימים השבועיים", אמר האנס, "וזו הסיבה שאני בוכה!"...

"הנה, אלו המצות ששלח לך הרבי מליובאוויטש", אמר הרב פורסט בקול שנוק מהתרגשות. "הרבי הוא כמו מרכז העצבים של העם היהודי, קשור לכל יהודי באשר הוא; נשמה שחשה בכאב של יהודי, גם אם הוא בצד השני של העולם, גם של יהודי שעמו מעולם לא נפגש".

הרב פורסט תיאר באוזני האנס את שיחת הטלפון המפתיעה מהמזכירות של הרבי.

"ה' לא שכח אותי", אמר האנס והתפרץ בבכי מחדש.

"האנס, בשבוע הבא יחול חג הפסח; בוא אליי לחגוג את ליל הסדר. אינך יכול לחגוג את הפסח פה", אמר הרב פורסט.

האנס הגיע לליל הסדר למרכז חב"ד ליובאוויטש באמסטרדם, כשבידיו חבילת מצות, מתנת הרבי.

שלוש שנים לאחר מכן, כאשר הרב פורסט ביקר בירושלים, ניגש אליו יהודי ונתן לו 'שלום עליכם' לבבי, במבטא אירופי כבד. זה היה שלמה, בעבר האנס. כשנה אחרי שקיבל את המצות מהרבי וחגג את הפסח עם הרב פורסט, עזב האנס את הולנד והחל ללמוד בירושלים.

"הרבי הוציא אותי ממצרים. ישראל היא ביתי עכשיו", אמר שלמה בחיוך רחב, "תודה שמצאת אותי".

הרב פורסט חייך. הוא חש שהוא עצמו קיבל יותר ממה שנתן. מאז, בכל פעם כשהרגיש שהוא בודד וזר בהולנד, הוא הזכיר לעצמו את שיחת הטלפון מהרב חודקוב ע"ה ואת המצות שנתן ליהודי שלא הכיר בברוקיזן.

*

כנראה שברוקיזן היא עיר הטיפשים של נורבגיה, אחרת לא ניתן להבין כיצד לא הבחינו ביהדותו של האנס, המדיר את רגליו מביקור בכנסיה, דבר שבוודאי לא נעלם מעיניהם, כדרך תושבי העיירות הקטנות. וגם אחרי שגילה את יהדותו לכומר, הדבר נשאר בגדר סוד כמוס בפני שאר התושבים.

וכיצד עבר הכומר בשתיקה על כך שהבת הקטנה נוהגת כנוצריה, בה בשעה שבחוקותיהם היא נחשבת ליהודיה כאביה?

הסיפור מנוסח באופן ששואף לשוות לו אמינות מירבית, והוא אף נוקב בתאריך המדוייק שבו נכתב המכתב אל הקב"ה: 24 בפברואר 1972, שהוא ט' באדר תשל"ב. מכאן, שסיום השבועיים הוא בתאריך כ"ג באדר תשל"ב.

אז איך אמר לו הרב פורסט להאנס ש"בשבוע הבא יחול חג הפסח"? כלום לא ידע שחג הפסח יחול רק בעוד שלושה שבועות?!...

הנוסח הנוכחי יודע לספק גם פרטים אישיים על הרב פורסט, כגון, שהוא ואשתו הצעירה, דובה, התחילו בשליחותם בהולנד בקיץ תשל"א, שמונה חודשים לפני האירוע של ערב פסח תשל"ב.

גם מידע זה רחוק מלהיות מדוייק. הם הגיעו לשם בשנת תשכ"ה.

אך אם הרב יצחק פורסט הוא גיבורו של הסיפור, והוא חי וקיים עמנו לאורך ימים ושנים טובות, מה לנו להתפלפל ולדייק בפרטים קטנים ושוליים, הבה נשאלה את פיהו והוא כבר יעמיד את כל הדברים על דיוקם!

אגב כך אולי נצליח ליישב גם את התמיהה העולה מהדמיון הרב בין הסיפור ש"התרחש" עם הטבח בנורבגיה, והמיוחס (ב'סיפור של חג', למשל) לשליח הרב חייקין, לבין הסיפור עם בעל תחנת הדלק בהולנד, המיוחס לשליח הרב פורסט.

ובכן: הרב פורסט מכחיש את הסיפור מכל וכל!

אך למותר הם הדיוקים בפרט זה או בפרט אחר. שהרי הסיפור כולו בדוי מראשו ועד סופו!