בפרק הקודם היינו עדים לגלגולו של סיפור חזרתו ליהדות של נכד "הקמצן הקדוש" מקראקא, הוא יוסעלע (לחד מאן דאמר), או "ישראל גוי קדוש" (לאידך מאן דאמר).

נחזה עתה בגלגולו של האי סבא קדישא ממקום למקום, מזמן לזמן ומאיש לאיש (בבחינת עולם, שנה, נפש).

[א]

בספר "פטירת רבינו הקדוש מבעלז", לעמבערג תרנ"ד (עמ' יח):

בארץ מאלדוי, בעיר קטנה, היה עושר אחד מחסידי בעלז, אשר היה נותן צדקה בסתר למען לא ידע איש אם הוא נותן. וצדקתו הגדולה היתה, כי נתן מעות לאחד ממכיריו כי יחפש אם ימצא יולדת עניה, יתן לה כל מה שצריכה למענה ולמען הברית מילה. והאיש נשבע להגביר כי לא ידע איש כי הוא נותן זאת.

האיש נתן לכל היולדות מהעיר הזאת, וגם מהסביבות, כל הנצרך. כן היה הרבה שנים ולא ידע מזה איש כי ממעות הגביר הוא נותן. ולבד זה לא היה נותן לצדקה שום דבר. ואנשי העיר שנאוהו.

לימים חלה הגביר ומת. באותו היום שמת היה הצדיק [ר' יהושע] מבעלז נאנח, ואמר: היום מת במלאדוי יהודי שהחיה אלפים יולדות עניות.

וכשמת העושר הלכו קרוביו להחברה קדושה לעשות לו צרכי קבורה. אמרו הגבאים של החברה קדושה, כי חפצים הם שני מאות אדומים בעד מקום קבורתו, מפני כי לא נתן לצדקה כל ימיו מאומה, ועל העיר לא נתן מאומה בחייו.

בקיצור, מוכרחים היו ליתן להגבאים את הכסף, וקברו אותו אצל הגדר.

ואחרי הקבורה חלו הגבאים מאד, ושלחו להצדיק מבעלז שליח כי יבקש רחמים עליהם.

ויאמר הצדיק, כי זה העונש בא עליהם מפני שביישו את הגביר ולא קברוהו על מקום מכובד. ויספר הצדיק את כל הצדקה אשר עשה הגביר עם יולדות עניות ואיש לא ידע מזה.

ויבך השליח מאד לפני הצדיק כי יעשה להגבאים טובה. ויען הצדיק כי אין לו רשות למחול כבודו של אותו הגביר, רק הגבאים בעצמם בחוליים יסעו עם עשרה אנשים על הבית עלמין, לבקש מחילה מהגביר כי ימחול להם מה שביישו אותו. ובזכות זה יתרפאו רפואה שלימה.

השליח בא לעירו ויספר זאת להגבאים, ויסעו הגבאים עם מנין על בית הקברות ויבקשו מחילה מהגביר.

בלילה בא הגביר בחלום לכל אחד מן הגבאים, ויאמר להם כי לא חפץ למחול להם, אך שמע ברקיע כי כן הוא רצון הצדיק מבעלז כי ימחול, ולכן הוא מוחל להם ויהיו כולם בריאים. אך יבקש מהם כי יעשו חברת צדקה ליתן להיולדות העניות כל הנצרך להם. ואת השני מאות אדומים שלקחו אצלו בגזילה בעד קברו, יהיו גם-כן על הצדקה הזאת.

הגבאים נתרפאו, ויעשו אסיפה וכל אחד מהם נתן מאה אדומים לצדקה הזאת, ויעשו חברה גדולה בעיר אשר תתנהג עוד עד היום. ויקראוה על שם הגביר "נחלת יעקב".

[ב]

בספר "אמונת התחיה", ברדיטשוב תרנ"ו(?) [1897] ('פתח השער' דף יד, א הע' כד):

מעשה היה בשנים קדמוניות במדינת ביהם, בעשיר אחד מה שהיה נקרא בשמו "שמעון קמצן", עבור כי לא נתן שום צדקה לעניים. והיה שמו ללעג לכל עובר ושב. ולעומת זה היה בעיר זה קצב אחד, מה שהיה מחלק בכל ערב-שבת לכל עניי העיר חלות חיטים ובשר כמה שנים.

כשנפטר העשיר ר' שמעון קמצן, ובערך שנה אחרי פטירתו פסק הקצב מלחלק. והיה רעש גדול בין העניים, עד שהיה מוכרח להודות כי כל מה שנתן וחילק עד כה, היה הכל מכסף העשיר ר' שמעון, "כי סמך עלי, כי הכל היה באמונה אצלי. ולא 'שמעון קמצן' שמו, אלא שמי המכונה נאה לו לקרותו בשם ר' שמעון ק'צ'ב' שהוא ראשי-תיבות 'קיים 'צדקה 'בסתר". ואז ראו כל נכבדי העיר כמה היה גדול כח חכמתו בצדקתו.

[ג-ד]

בספר "פאר וכבוד", מונקאטש תרע"א (דף מז, ב):

עוד סיפרו לי, כי נכתב שמה בפינקס הקהל [של קהילת קראקא], כי הי' שם איש אחד והי' נקרא ר' יצחק פויר, והיה גביר עצום וגבר אלים ובנים לא היו לו, וצדקה לא נתן מימיו. וכאשר בא עתו ונחלה בחולי אשר מת בו, שלח אחר אנשי החברה ושאלו מאתו אלף אדומים, והוא לא רצה ליתן רק מנה או מאתיים.

כאשר נעדר לעולמו ישבו על מדין החברה קדושה, כדת מה לעשות עמו, כי כל ימי חייו לא נהנו מאתו לא עשיר ולא רש ולא איש תככים וכהנה וכהנה. ובא הדבר לפני הה"ג הנ"ל [ר' יצחק לאנדויא זצל"ה, אב"ד ור"מ בקראקא], וגם הוא הסכים לעצת אנשי החברה כי יקברוהו כמו הפחות שבפחותים. ומסרוהו להקברן ר' ליב והוא עשה עמו את אשר עשה, וקבר אותו על-ידי בזיונות רבות.

ככלות שבועיים בא עני אחד אצל הה"ק דמתא הנ"ל, כי יתן לו על צורכי שבת. כמו כן בא שני ושלישי עד לא יחדל. וחקר על הדבר, ונמצא כי נשמע קול רעש כי יש כ"ד אלפים יהודים אשר אין להם על צורכי שבת וחול.

התחיל לחקור על הדבר כי מאין היה להם עד עתה. עדי נשמע פשר הדבר ובאו על המחקר, כי הכל ממקור אחד היה, כי ר' יצחק פויר נתן לאיש אחד מעות כי יקח להם קמח, ולאיש אחד נתן מעות כי יתן להם על בשר וכדומה וכדומה.

וראה הה"ג הנ"ל כי טעה בדמיונו ולא ידעו משיחת יצחק הנ"ל. וגזר צום תענית ומספד על גודל הבזיון אשר ליצחק הצדיק הלז. ובא אצלו (ר' יצחק הנ"ל) בחלום הלילה מלובש כמלאך ד' צבאות ואמר לו: אל תדאג עבור זה מאומה, כי מד' נסבה זאת, כי הי' ר"ל איזה גזר-דין לא טוב על העיר קראקא, והוא (ר' יצחק הנ"ל) קיבל עליו כל הבזיונות אשר עשו לו למען יכפר עון הדור הזה בסבלותו בזיונות הנ"ל.

ושמעתי הסיפור פעם שנית, כי איש הנ"ל הי' שמו ר' ישראל, והי' נקרא "ישראל גוי" וכן חקקו על מצבתו. לאחר המעשה הלז חקקו על מצבתו עוד תיבת "קדוש", ונרשם שמה: פ"נ ר' ישראל גוי קדוש.

[ה]

בספר "זכרון לראשונים", פיעטרקוב תרע"ב (דף מז, ב):

מצאתי כתוב; מעשה היה בשנים קדמוניות במדינות ביהם, בעשיר אחד מה שהיה נקרא בשמו "שמעון קמצן"... ולא 'שמעון קמצן' שמו, אלא שמי המכונה נאה לו לקרותו בשם ר' שמעון ק'צ'ב' שהוא ראשי-תיבות קיים צדקה בסתר". ואז ראו כל נכבדי העיר כמה היה כח חכמתו בצדקתו.

[והוא העתקה מלה במלה מהספר "אמונת התחיה", שם נמצא כתוב הדר הוא].

[ו]

ב"ספר המעשיות" שלו, ממהדורת תשי"ז-תשי"ט ואילך (במדור "מעולם האמת"), הרחיב הסופר מרדכי בן-יחזקאל את הסיפור בדרכו הנעימה, כשכל המקורות הנ"ל היו לנגד עיניו.

בסיפורו זה ("הקמצן") נקט הסופר לעיקר את הגירסה השניה שבספר "פאר וכבוד", כך שהסיפור מתרחש עם "ישראל גוי" בקראקא, אך ללא ציון שמו של הרב, שגם אינו מבקש כלל להיקבר בסמוך לקברו של "הקמצן". כשבאו לקברו ביום ה"שלושים" ראו והנה קרש עץ למראשותיו, ועליו רשום "פה נטמן ישראל גוי". הרב והפרנסים ציוו למחוקק המציבות להכין מציבה גדולה על חשבון הקהילה, ולחקוק עליה את הנוסח הראשון בתוספת המלה "קדוש". "ועד היום הזה חקוק על מצבתו: פה נטמן ישראל גוי קדוש. תנצב"ה".

[ז]

ב"שמועסן מיט קינדער און יוגנד" (כסלו תשל"ט) ובעקבותיו ב"שיחות לנוער" לשנה הבאה (כסלו תש"מ), התפרסם נוסח דומה בקוויו הכלליים, שרבים ידמו לראות בו בוודאי את "נוסח חב"ד" של הסיפור (ואולי גם "נוסח מוגה").

גם כאן – כבנוסח "ספר המעשיות" – גיבור הסיפור הוא "ישראל גוי", אלא שלא צויין שמו של הרב דקראקא, שאינו מבקש להיקבר בבוא יומו ליד "ישראל גוי קדוש".

חידושו של נוסח זה הוא, ש"הקמצן" עצמו פונה אל אנשי ה'חברא קדישא': יש לי רק בקשה אחת מכם, בבקשה, תכתבו על המצבה שלי: "פ"נ (פה נטמן) ישראל גוי"...

ביום ה"שלושים" ציוה הרב לקיים את דברי המת, אך בתוספת המלה "קדוש".

[עוד חידוש מעניין ומרענן מצינו בנוסח ה"שמועסן", לפישרו של הכינוי "ישראל גוי"; וכך נאמר שם (בתרגום):

בקשר לכך היו שתי דיעות, שתיהן קשורות לקמצנותו הגדולה. לפי הדיעה הראשונה נבע הכינוי מכך, שאותו גביר לא היה יכול לסבול כשבאו "לקרוע" ממנו כסף, וכשהיה מישהו עוצר אותו ברחוב ומבקש ממנו נדבה, היה גוער בו: "גיי, גיי געזונטערהייט" [לך! לך לשלום!]. כך נדבק בו הכינוי "ישראל גיי" שהפך ל"ישראל גוי"... אחרים טענו, שהכינוי בא לו פשוט מכך שהיה לו "לב של גוי"...

המעתיק לעברית עקף את הקושי הלשוני הכרוך בתרגום מדוייק שיהיה מובן לילדים, מיזג את שני ההסברים לאחד ו"ארכביה אתרי רכשי":

הסיבה לכינוי הלא-סימפטי היתה נעוצה בתכונה הבלתי סימפטית אף היא של ישראל: הוא היה ידוע כקמצן וכילי, החס על ממונו ואינו מוכן להוציא פרוטה למטרות צדקה. כאשר היו עוצרים אותו ברחוב ומבקשים ממנו כסף לצדקה, היה פוטר את המבקש באומרו "לך לחיים ולשלום" ולא היה נותן אפילו פרוטה. אמרו עליו איפוא, כי לבו לב אבן, ממש כמו לב של גוי, וכך נדבק בו הכינוי "ישראל-גוי"].

גירסת הספרון "ישראל גוי קדוש" (שבפרק הקודם) מושתתת בעיקרה על נוסח ה"שמועסן" וה"שיחות לנוער", אלא שהוטמעו בה גם שני המרכיבים המחודשים (שבנוסח 'שיחת השבוע'): [א] רבה של קראקא הוא בעל ה'תוספות יום טוב', [ב] שביקש לקבוע את מקום קבורתו ליד "ישראל גוי קדוש".

הפרט של מיקום הקבורה אינו שולי כלל וכלל, מפני שהוא חלק אינטגרלי מהסיפור בשלושת גלגוליו האחרונים ('שיחת השבוע', הספרון הנ"ל ונוסח הגב' וייסברג, בתו של הרב שוחט). לנוסח האחרון, זהויו של הרב כבעל ה'תוספות יו"ט' חיוני גם הוא ל"סגירת המעגל".

* * *

הפעם הראשונה שמצאתי איזכור למעורבותו של בעל ה'תוספות יום טוב' ולקבורתו בסמיכות ל"קמצן", הוא בספר "בדרכי פולין האבלות" (ירושלים-ת"א תשמ"ז, עמ' 339-338), ללא ציון מקור קודם, אלא רק שבהיות המחבר ליד קברו של בעל ה'תוספות יום טוב' "שמענו את הסיפור המופלא הבא":

כאשר נהג בעל 'תוספות יום טוב' ברמה את הרבנות בק"ק קראקא, היה ממונה גם על כל עניני הצדקה בעיר... גם כאשר צריכים היו לאסוף כסף עבור הכנסת כלה או עבור יתומים, היה הוא הרוח החיה... היה משוחח עם עשירי העיר למען יתרמו אף הם מכספם לצדקה...

בעל ה'תוספות יו"ט' התפלא על אחד מעשירי העיר, שהיה נוהג בכל הענינים בצורה נאה, אולם, בעניני הצדקה היה נותן מעט מאד ואף פעם לא נאות להרבות בצדקה.

פעם יצא הגאון ה'תוספות יו"ט' לאסוף מעות למטרה מסויימת, ואולם משימתו לא עלתה בידו... בצר לו פנה הגאון ה'תוספות יו"ט' בשנית לאותו עשיר קמצן וביקשו כי יוסיף עתה מתנה חד פעמית ויתן לצדקה כפי הראוי לעושרו, אך העשיר עמד כל העת בסירובו...

כאשר ראה ה'תוספות יו"ט' כי לא יוכל לו, פנה אליו ואמר: "הריני מזמין אותך למחר לבית הדין..." למחרת, כאשר נשאר העשיר בעקשנותו, אמר לו בעל ה'תוספות יו"ט': "...הריני מודיע לך על דעת בית הדין, כי אם לא תתן נתינה כפי הראוי לך לתת, יקברו אותך לאחר פטירתך ליד השער"... העשיר, בשומעו זאת, השיב: אף על פי כן, לא אוסיף!...

זמנו של העשיר הגיע והוא נלקח לבית עולמו. נכנסו אנשי החברה קדישא אל בעל 'תוספות יו"ט' בשאלה – היכן לקוברו? ויען להם הרב: "למען ישמעו וייראו חייבים לקיים את פסק בית הדין". הפסק נתקיים, העשיר נקבר כאמור ליד השער...

כעבור מספר חדשים הבחין הגאון בעל 'תוספות יו"ט' כי העני, שכנו של העשיר, שהיה מתווכח עמו תמיד למען יטלו ממנו נדבה הגונה הפסיק לתת... קרא אליו את העני וגזר עליו כי יספר לו את כל האמת. אז סיפר העני דברים כהווייתם: "העשיר שהיה גר מולי... היה בא אלי לפני כל מגבית שנערכה בעיר ובידו סכום כסף רב למען אתן אותו לרב... הוא השביע אותי למען לא אספר על כך לאיש"...

כאשר שמע בעל ה'תוספות יו"ט' את הדברים, נחרד מאד, שכן הבין, כי העשיר הנפטר לא היה עיקש אלא היה בעל צדקה וחסד, ורק רצה שמתנתו תהיה כמתן בסתר. ואם-כן, על מה ולמה הגיע לו עונש שכזה, להקבר ליד השער?...

יש רק דרך אחת ויחידה לכפר על העוול שנעשה לו, אשר על-כן כתב הגאון בעל 'תוספות יו"ט' בצוואתו כי לאחר פטירתו ייקבר ליד השער בסמוך ליהודי עשיר זה...

* * *

סבורני שיש בכל הגלגולים הללו כדי טיעון משתמע, ש"יוסעלע קמצן קדוש" ו"ישראל גוי קדוש" לא היו ולא נבראו אלא משל היו. וגם אם אולי היו ביום מן הימים – בשם זה או בשם אחר – אבל ודאי שליד קברו של בעל ה"תוספות יום טוב" אין שום מציבה (וגם לא היתה לפני מלחמת העולם השניה) של "ישראל גוי קדוש".

גם לגירסתו של ר' שלמה קרליבך, ש"בקרקוב יש קבר מיוחד, קצת לבד וקצת באמצע... ועל הקבר מונחת אבן, מצבה קטנה. וכך כתוב עליה: פה נטמן יוסל'ה קמצן קדוש", אין שום סימוכין במציאות.

צאצאיהם של דמויות שלא היו ולא נבראו, גם הם מן הסתם לא היו ולא נבראו.

אף על פי כן אמשיך להאזין לסיפורו של ר' שלמה קרליבך "יוסעלע קמצן קדוש", גם אהנה מלבביותו ורגשו, אפילו אם אין לו תימוכין היסטוריים לא בעבר ולא בהווה.