במדור 'מעשה שהיה' שהתפרסם בגליון 213 של "שיחת השבוע" (י' בשבט תשנ"א), מופיע הסיפור הבא:

סקרנות של כומר

הזמנות להרצאות הן אצלי דבר שגרתי, מספר הרב דוד שוחט, תושב טורונטו שבקנדה. אבל ההזמנה שהגיעה אלי מבופאלו היתה חריגה. הוזמנתי להופיע בכינוס שבו השתתפו סטודנטים יהודים וגויים, ולהרצות על ענייני יהדות...

החלטתי לשאול את עצת הרבי שליט"א. טילפנתי למזכירו של הרבי... כעבור זמן קצר נתקבלה התשובה. הרבי הורה לי להיענות להזמנה ולדבר על נושא הצדקה. היה זה בשבוע שבו קראנו בתורה את הפסוק: "פתוח תפתח את ידך"...

דיברתי על נושא הצדקה. בתוך הדברים סיפרתי את הסיפור הידוע על אותו עשיר שלא נתן פרוטה לצדקה בימי חייו, עד שכל בני העיירה בזו לו וכינו אותו 'גוי'. כשנפטר, קברו אותו בביזיון בחלקה צדדית של בית-העלמין. אבל אז חדלו פתאום כמה מבעלי-הצדקה הגדולים של העיר לתמוך בעניים, והתברר כי כל מה שהם חילקו במשך השנים היה מרכושו של אותו עשיר 'קמצן'...

כאשר התבררה עובדה זו לרב העיר, בעל 'תוספות יום-טוב', אסף את בני העיר והלך עמם לבקש סליחה ומחילה ליד קברו של העשיר. הוא אף ציווה, שבבוא עתו יקברו אותו ליד העשיר...

בדרכי אל היציאה עצר אותי אחד מפרחי-הכמורה, הודה לי בחמימות על הרצאתי וביקש שאחזור ואספר לו את הסיפור... הזמנתיו לחדרי שבמלון... וסיפרתי לו שוב את הסיפור. הוא היה מרוכז מאוד ובלע כל מלה. כשסיימתי, ביקש שאחזור על הסיפור בשלישית, כדי שיקלוט היטב את כל הפרטים...

כשסיימתי את דברי שקע הכומר הצעיר בהרהורים, ואחר-כך הפליט, שהעשיר ה'קמצן' היה סב-סבו...

חלפו כחמש-עשרה שנים. יום אחד, כשהגעתי לביקור בארץ-ישראל והתפללתי בכותל המערבי, ניגש אלי יהודי בלתי-מוכר, לחץ את ידי בחום ועמד על כך שאזהה אותו... לבסוף אמר לי: "אתה זוכר את הכומר הצעיר שבא אליך למלון וביקש לשמוע שוב ושוב את הסיפור על העשיר ה'קמצן'?... ובכן, אני הוא!"...

"כשהורי הגיעו לארה"ב, הם הסתירו ממני את מוצאם היהודי... בתוך כך חלתה אמי במחלה קשה, וכשעמדה להיפטר מן העולם גילתה לי כי בעצם אני יהודי. אז גם סיפרה לי בקיצור את סיפורו של העשיר ה'קמצן', ואמרה כי הוא אבי סבה, וכי הוא קבור ליד רב גדול, שלא זכרה את שמו"...

כאשר שמע מפי את הסיפור על העשיר הזה, נזכר בסיפורה של אמו... הוא החל להתעניין יותר ויותר ביהדות, ובסופו של דבר החליט לחזור בגלוי אל עמו ואל דתו. הוא הגיע לארץ-ישראל, נכנס ללמוד באחת הישיבות, וכיום הוא יהודי שומר תורה ומצוות, בעל משפחה, יהודי למופת...

פתאום הבנתי למה הורה לי הרבי להיענות להזמנה ולהרצות על צדקה לפני קהל מעורב של יהודים וגויים...

*        *        *

גירסה מתקדמת של אותו סיפור התפרסמה בספרון "ישראל גוי קדוש", שהונפק על-ידי צעירי-אגודת-חב"ד באה"ק לקראת ל"ג בעומר תשנ"ה:

זה סיפור שקרה לא מזמן, סיפור מן החיים... הטלפון צלצל במשרדו של הרב דוד שוחט בטורונטו שבקנדה. "שלום... אנחנו רוצים להזמין את כבוד הרב להרצות לפנינו בכינוס מיוחד... הכינוס שלנו יוקדש לנושא הצדקה... ירצו בכינוס כמרים ואנשי-רוח, וחשבנו שכדאי שהסטודנטים שלנו יכירו גם את תפיסת הצדקה ביהדות... רובם לא-יהודים, אבל יתכן שיבואו גם סטודנטים יהודים"...

ימים אחדים התלבט הרב שוחט בשאלה... הוא טלפן אל מזכירו של הרבי... וביקש ממנו לשאול את הרבי מה עליו לעשות.

כעבור זמן קצר התקשר אליו המזכיר ומסר לו את תשובת הרבי:

"אם מטרת הכינוס... לשמוע על הבטים השונים של מצות הצדקה – כדאי להשתתף... ובפרט שבין המאזינים יהיו גם יהודים".

הרבי גם יעץ לו על מה לדבר: "כדאי שתדגיש את חשיבותו של 'מתן בסתר', ובהזדמנות זו ספר את הסיפור שקרה בקרקוב עם העשיר שנודע כקמצן".

לתשובה ברורה ומפורשת כזאת לא ציפה הרב שוחט... הוא נענה בחיוב להזמנה...

לקראת סוף הרצאתו אמר: "עכשיו רצוני לספר לכם סיפור אמיתי, שקרה בעיר קרקוב בפולין, והוא ימחיש היטב את נושא הרצאתי"...

באותם ימים חי בקרקוב יהודי עשיר ושמו ישראל. אבל תושבי העיר כינו אותו – 'ישראל גוי'... ישראל העשיר היה מוכר כקמצן גדול. מעולם לא תרם פרוטה לצדקה... וכך דבק בו הכינוי 'ישראל גוי'...

העשיר הקמצן הלך לעולמו... אנשי ה'חברה קדישא'... פסקו שלא מגיע לו מקום מכובד ושקברו יהיה בקצה בית-העלמין...

נתגלה הסוד. התברר כי כל השנים שילם 'ישראל גוי' את חובותיהם של הנצרכים... והזהיר את בעלי החנויות לשמור את הדבר בסוד מוחלט...

הלכה כל הקהילה לבית-העלמין. שם בקשו הכל מחילה מהנפטר, והרב הודיע, כי כשיפטר מן העולם, הוא מבקש לקברו ליד 'ישראל גוי'...

הרב הורה לקיים את בקשת הנפטר בדבר הכתובת של מצבתו ["פה נטמן ישראל גוי"], אך להוסיף מלה אחת: 'קדוש'.

וכך נעשה: הוקמה מצבה גדולה על הקבר ועליה נחרתו המלים: פה נטמן ישראל גוי – קדוש.

הרב שוחט ירד מהדוכן, ואז ניגש אליו אחד מפרחי-הכמורה ובקש לשוחח עמו... הגיע הצעיר למלון וביקש לשמוע בשנית את הסיפור על 'ישראל גוי'... פרח-הכמורה נבוך מעט ואמר: "נדמה לי שאני מצאצאיו של אותו עשיר... אמא שלי נולדה יהודיה... הצליחה אמי להמלט ולהגיע לאמריקה. כאן היא התחתנה עם אבי, שהיה נוצרי אדוק... זמן קצר לפני שאמי נפטרה... אמרה, שאחד מאבות-אבותיה היה יהודי עשיר בקרקוב שעזר בסתר לעניי העיר, ולאחר מותו ביקש רב העיר להיקבר לידו"...

בשנת תשמ"ה (1985), כשביקר בארץ-ישראל והתפלל ליד הכותל המערבי, ניגש אליו פתאום יהודי עטור זקן ופאות והושיט לו את ידו: "שלום עליכם, הרב שוחט... אני הוא פרח-הכמורה שבא לחדרך במלון וביקש לשמוע שוב את הסיפור על העשיר מקרקוב!"...

"התחלתי להתענין ביהדות... הגעתי לירושלים, ואת השאר הרי אתה רואה"...

הרב שוחט היה נרגש מאוד. עכשיו הבין למה הורה לו הרבי מליובאוויטש לספר בכינוס דוקא את הסיפור על העשיר מקרקוב, סיפור שהחזיר נשמה תועה לחיק היהדות.

*        *        *

מנוסח לנוסח חלו שינויים וגם התפתחויות:

השינויים גדולים ובולטים, אבל אינם מהותיים; לגופו של ענין זה ממש לא משנה מתי גילה פרח-הכמורה לרב שוחט את שרשיו היהודיים, למחרת ההרצאה, בבית-המלון שבבופאלו או כעבור כחמש-עשרה שנים, בכותל המערבי. גם המעבר מאב יהודי לאב נוצרי אינו מעלה ואינו מוריד.

לנו יש ענין בהתפתחויות:

[א] בנוסח תשנ"א הרבי הוא שהציע לדבר על נושא הצדקה (כנראה משום ש"היה זה בשבוע שבו קראנו בתורה את הפסוק: 'פתוח תפתח את ידך'", מעין ההוראה הידועה "לחיות עם הזמן"), ואילו בנוסח תשנ"ה הרב שוחט הוזמן לכתחילה לכינוס שהוקדש לנושא הצדקה, כדי להציג בפניהם את תפיסת הצדקה ביהדות.

התפתחות זו מכשירה את הקרקע להתפתחות העיקרית:

[ב] בנוסח תשנ"א הרבי הציע את נושא הצדקה, והרב שוחט סיפר את הסיפור על ה'קמצן' ביזמתו שלו, לעומת נוסח תשנ"ה שנושא הצדקה נקבע מראש אלא שהיתה לו "תשובה ברורה ומפורשת" מהרבי לספר את הסיפור הספציפי הזה: "כדאי שתדגיש את חשיבותו של 'מתן בסתר', ובהזדמנות זו ספר את הסיפור שקרה בקרקוב עם העשיר שנודע כקמצן".

רק מכוחה של התפתחות משמעותית זו נוצרה האפשרות לסיים את הספרון בסיומת החינוכית: "הרב שוחט היה נרגש מאוד. עכשיו הבין למה הורה לו הרבי מליובאוויטש לספר בכינוס דוקא את הסיפור על העשיר מקרקוב, סיפור שהחזיר נשמה תועה לחיק היהדות".

*        *        *

לפני כחמישה חודשים התפרסם הסיפור שוב – באתר של ישיבת "אש התורה" – על-ידי בתו של הרב דוד שוחט. והרי הוא לפניכם בדמותו ובצלמו.

*        *        *

הסיפור נסוג לאחור! לא זו בלבד שהרבי לא יעץ איזה סיפור לספר, אלא גם את עצם ההחלטה להקדיש את ההרצאה לנושא הצדקה קיבל הרב שוחט על דעת עצמו בלבד!

כותבת הסיפור הבהירה לי, שאביה אכן שאל את הרב חודקוב, והלה אמר לו שידבר על נושא אוניברסלי, אבל לא הזכיר את הסיפור על ה'קמצן', וגם לא אמר לו מאומה בשם הרבי (אף כי יש המשערים שהרב חודקוב התייעץ עם הרבי בשאלה זו).

*        *        *

את מה ש"החסירה" הכותבת, "השלימו" המגיבות באותו אתר:

[א] הרב שוחט הוזמן לדבר בכנס באוניברסיטה כנציג יהודי, לכנס הוזמנו נציגי דתות שונות. הוא ניגש לרבי מלובביץ' ושיתף אותו בהתלבטותו. הרבי הורה לו לנסוע ואמר לו שיספר להם את הסיפור על הקמצן הנדיב. ואכן כך היה. הרבי הציל עוד נשמה יהודית ע"י אחד משלוחיו.

[ב] המקור האמיתי לסיפור. חבל שלא כתוב בכתבה, מדוע ר' שוחט החליט לספר דוקא את הסיפור הזה בהרצאה. האמת היא שהרבי מליובאוויטש אמר לו לספר דוקא את הספור הזה, דוקא בהרצאה הזו. הרבי ידע למה... שמעתי את הסיפור הזה מסופר. האדם שהלך והרצה בפני הסטודנטים היה שליח שהרבי מליובאוויטש שלח והרבי גם הציע לו לספר דווקא את הסיפור הזה... ואז לאחר שסיפר את הסיפור השתלשלו העניינים כפי המסופר לעיל...

*        *        *

ידוע היה ר' שלמה קרליבך ע"ה בנועם שירתו ובסיפוריו הלבביים, שאף הם הושמעו בנעימה; רחש לבו של ירוחם-דן הכהן דבר טוב, העלה מקצת הסיפורים הללו על הכתב, ובשנת תשס"ג הדפיסם בספר "יחד כולם קדושה".

הספר נפתח בסיפור "יוסל'ה קמצן קדוש":

..בקרקוב, קרתא קדישא, היה הרב לפני כארבע מאות שנה רבנו הב"ח... בקרקוב יש קבר מיוחד, קצת לבד וקצת באמצע... ועל הקבר מונחת אבן, מצבה קטנה. וכך כתוב עליה: פה נטמן יוסל'ה קמצן קדוש...

בערך לפני ארבע מאות שנה, בקרקוב, כל היהודים היו עניים מרודים... רק יהודי אחד היה עשיר... יוסל'ה שמו...

מעולם, מעת בריאת העולם, לא היה קמצן כמו יוסל'ה. ממש מעולם הוא לא נתן אף פרוטה אחת לאף יהודי אחד...

פעם שומעים ה'חברה קדישא' שיוסל'ה מאוד חולה... הם באים אליו לבקר את החולה, והם אומרים לו: יוסל'ה, אתה לא לוקח את הכסף איתך... תן לנו אלף רובל וזה יהיה בשביל הקבר שלך וניתן את זה לעניים...

אבל יוסל'ה בשלו... והוא אומר: אני לא יכול להרשות לעצמי לשלם אפילו חמישים רובל...

יוסל'ה, אם אתה לא נותן לנו חמישים רובל, אנחנו לא נקבור אותך...

הוא נפטר ביום ראשון בלילה ולא קברו אותו... ביום רביעי בלילה שכן אחד... באמצע הלילה, כדי שלא יראו אותו, הוא לקח אותו בעצמו, סחב אותו על עגלה, הביא אותו לבית הקברות... וקבר אותו באיזו פינה.

באותה התקופה של הסיפור שלנו, הרב הראשי של קרקוב היה, כמובן, אחד צדיק קדוש ונשגב, מקובל אלוקי, שמו רבי קלמן.

ביום חמישי בלילה, עני אחד דפק על הדלת של רבי קלמן... אחרי כמה דקות בא עוד עני ואביון... באותו הלילה, כל עניי קרקוב באו עם אותו הסיפור...

רבי קלמן היה שבור לב. איזה קדוש. איזה צדיק מקודש. איזה צדיק נסתר היה לנו...

רבי קלמן הכריז ביום שבת קודש תענית ציבור ליום ראשון. כל הקהילה הקדושה של קרקוב צריכה להיות בבית הכנסת, לבקש סליחה מיוסל'ה, שלא קברנו אותו...

*        *        *

כאן מסתיים הפרק הראשון, שאותו היה ר' שלמה מספר בערך משנת תשל"ד ואילך.

*        *        *

הגענו לפרק השני: "יוסל'ה מקרקוב":

בדיוק לפני עשרים ושתים שנה, הייתי מוזמן לכנס של כל הדתות (בשנת 73'), באיזה מקום באמריקה... לכבוד עם ישראל הם החליטו שהלילה הראשון יהיה הלילה של עם ישראל...

רציתי לספר להם סיפור שיעניין אותם. וסיפרתי להם על יוסל'ה קמצן קדוש, יוסל'ה מקרקוב...

היה שם בישוף אחד... הסגן שלו שמו היה ג'ו... ממש היה אפשר לראות את השכינה על פניו... הרגשתי שמשהו גדול קורן ממנו...

הוא ניגש אלי אחרי שגמרתי את הסיפור על יוסל'ה מקרקוב, עם הרבה דמעות בעינים, ואמר לי: לעולם לא אוכל להסביר לך איך הסיפור הזה נגע לליבי. אבל דע לך, שאני מודה לך.

ביום השני... פתאום בא אלי ג'ו, סגן הבישוף, ואומר לי: דע לך דבר אחד, הבישוף לא ישן כל הלילה... הבישוף מבקש ממך שתספר את הסיפור עוד פעם. כמובן שסיפרתי את זה עוד פעם...

בלילה האחרון... לפני ההופעה ניגש אלי ג'ו, סגן הבישוף, ואני ראיתי שמשהו קרה לו. והוא אמר לי: אני מבקש ממך בכל לשון של תחנונים, ספר את זה עוד פעם... אני אספר לך אחר כך מדוע אני צריך לשמוע את זה עוד פעם.

אני ראיתי כאילו כל החיים שלו תלויים בסיפור הזה. אני סיפרתי את הסיפור. הרצפה היתה מלאה דמעות מכל החמשת אלפי הסטודנטים. כולנו בכינו...

אחרי ההופעה ניגש אלי ג'ו, סגן הבישוף, ואמר: נלך לטייל קצת... וכך הוא אומר לי: שלמה, תסלח לי, שיקרתי לך. שמי לא ג'ו. שמי יוסל'ה מקרקוב... אני מנכדיו של יוסל'ה קמצן קדוש. הסבא שלי היה גם כן נקרא יוסל'ה. חסיד קוז'ניץ. והאמא שלי, געוואלד, היתה בדכאו, מחנה השמדה. האבא שלי היה קתולי. חייל אמריקאי. הוא מצא אותה חצי מתה. הוא לקח אותה לאמריקה, ריפא אותה, והתחתן איתה. בתנאי אחד – שהיא לא תספר לעולם שהיא יהודיה. אתה רואה, אני בא מבית מאוד דתי. קתוליים. אני סגן בישוף.

לפני כמה שבועות, צילצלה אלי אמא ואמרה לי: ג'ו, יש לי רק עוד כמה ימים לחיות. תבוא מהר...

אני בא לבית חולים... היא לקחה את ידי ואמרה לי: ג'ו, שיקרתי לך... שמך הוא לא ג'ו. שמך יוסל'ה. יוסל'ה מקרקוב...

שלושה ימים היא סיפרה לי בלי הרף ובלי הפסקה על הסבא שלי, יוסל'ה קמצן קדוש. על הסבא, האבא שלה. על שבת קודש. על יום טוב. על ציצית. על תפילין. מה זה עם קדוש. מה זה עם נבחר. מה זה אלוקים.

ורגע לפני שהיא נפטרה, היא אמרה לי: אל תשכח. אתה יוסל'ה מקרקוב. אתה יוסל'ה מקרקוב...

ובכן, האמא הלכה לעולמה... אבל אני, באיזה עולם אני? אני ג'ו, אני סגן בישוף, יש לי קריירה גדולה בכנסייה. מי יודע לאן אני יכול להגיע. אבל אני לא ג'ו... אני יוסל'ה מקרקוב...

לפני כמה ימים בכיתי כל הלילה לפני הקדוש ברוך הוא. אמרתי לו: רבונו של עולם, תן לי סימן מה אתה רוצה שאני אעשה עם החיים שלי?... אם אתה רוצה באמת שאני אהיה יהודי, אז תשלח לי מישהו שרק יגיד לי את המילים: יוסל'ה מקרקוב. יוסל'ה מקרקוב. יוסל'ה קמצן קדוש מקרקוב... אז אני אדע שאתה רוצה שאני אהיה יהודי.

ובכן, אני בא כאן לכנס להציג את הקתוליים, ובלילה הראשון אתה מספר לי על יוסל'ה... אני נשבע לך שראיתי את אמא שלי, עומדת מאחוריך...

ביקשתי ממך שוב בלילה השני וכך גם הלילה...

פתאום הוא עמד, והוציא מהכיס כרטיס... לתל אביב... אני לא מספר לשום אדם לאן אני נוסע... אני לא רוצה שאבא שלי יתאכזב מאמא... אני לא רוצה להגיד לו שאמא סיפרה לי שהיא יהודיה.

ואז הוא אמר לי: תסלח לי אם לא תשמע ממני, בגלל שכולם יודעים שאני מדבר אתך כל הזמן... רק דבר אחד – אם אזכה להתחתן פעם בירושלים עיר הקדש עם בת זוגי, בחסדי ה', ברחמיו המרובים, אני מבטיח לך – לילה לפני החופה אני אשב על יד הכותל באמצע הלילה ואני אכתוב לך...

כל פעם כשבאתי לארץ חיפשתי את יוסל'ה מקרקוב. אבל איך אפשר למצוא אותו. אני יודע שהוא מפחד לראות אותי. כנראה המשטרה עוד מחפשת אותו... חיכיתי למכתב...

בשנת 79', שש שנים אחרי שראיתי אותו, פתאום יש לי מכתב ביד... בצד אחד כתוב שמי, ובצד השני כתוב: יוסל'ה מקרקוב, ירושלים עיר הקודש...

וכך הוא כותב: לידידי, אחי, אני מודה לך כל רגע, כל רגע, שעזרת לי לדעת שאני יוסל'ה מקרקוב. דע לך, כאן בירושלים עיר הקודש אני ממש נראה כמו הסבא שלי. יש לי זקן ופיאות. ציצית. אני לומד תורה כמו הסבא. אני לומד תורה יומם ולילה. שבת שלי כמו שבת של הסבא. מחר בלילה אני מתחתן עם בת זוגי...

עכשיו, אני יושב ליד הכותל. ארבע בבוקר. קודשא בריך הוא ושכינתיה הם כאן. בוכים ומייללים על חורבן בית המקדש. בוכים ומייללים על כל הג'ויס, ששכחו שהם יוסל'ה. אני מברך אותך שתזכה להזכיר לכולם שהם יוסל'ה מקרקוב.

*        *        *

תם סיפורו של ר' שלמה קרליבך אך נפתח סיפור חדש... שנים אוחזין בטלית...

וכעין הלימוד שלומדים בגן-עדן את סוגיית "שנים אוחזין", שכל אחד מהשנים טוען "אני מצאתיה", אני הוא זה שביררתי בעבודתי את הניצוץ ההוא ורק בזכותי חזר ליהדותו אותו "תינוק שנשבה" ("פרח-כמורה" או "סגן-בישוף"). וכל אחד מהם טוען "כולה שלי", שהרי "בדידי הווה עובדא"... (ראה בקונטרס 'לימוד החסידות' לאדמו"ר הריי"צ, עמ' 20, ובס' המאמרים ה'ש"ת עמ' 75).

לראשונה החל ר' שלמה מספר את הפרק השני של סיפורו, בערך בשנת תש"נ, על אף שהאירוע התרחש, לדבריו, עוד בשנת תשל"ט.

גם סיפורו של הרב שוחט נתגלה בערך באותה שנה, כחמש שנים לאחר הפגישה בכותל המערבי.

לא נערוך עימות בין הגירסאות ולא ננסה להוכיח מיהו הגיבור האמיתי של הסיפור; לנו יש ענין רק בגלגולו של הסיפור, גם אם המעשה כשלעצמו לא היה ולא נברא, לא אצל זה וגם לא אצל זה. אלא, שכדרך הדרשנים, נראה היה להם ש"סיפור אישי" יתקבל טוב יותר אצל השומעים, והמסר ייקלט עמוק יותר. והרי סוף סוף זה מה שחשוב באמת והוא העיקר.

ניתן היה לצפות, שאם אכן סיפור אמיתי לפנינו, הרי שאותו פרח-כמורה או סגן-בישוף היה עורך – כנהוג – סיבובי הרצאות ברחבי הארץ והעולם, והיה מספר את "סיפורו האישי" כדי לקרב אלפים מישראל לאביהם שבשמים.

גירסתו של ר"ש קרליבך מנסה להתחמק מבעיה זו בהעלאת סברה תמוהה, שסגן הבישוף טשטש את עקבותיו וירד למחתרת מפחד המשטרה... (תמיהה זו מצטרפת לעוד דברים בלתי-הגיוניים בעליל, הנטועים לרוב באותה גירסה).

בשעה שתיחשף זהותו של "נכד הקמצן הקדוש", אזי יתבררו ויתלבנו הדברים. עד אז יהיה הסיפור מוטל בספק בין שני המספרים הנכבדים.

*        *        *

הפרק הבא יוקדש אי"ה לבירור מקורותיו של הסיפור "ישראל גוי קדוש" (או: "יוסל'ה קמצן קדוש").