לכבוד י"א ניסן תשס"ג נתפרסם "לקט סיפורים אודות נשיא דורנו", ובו סיפורים שסופרו ע"י רבנים מאנ"ש שליט"א, בישיבת הקיץ "צעירי ליובאוויטש – תל אביב" בקיץ תשס"ב (בחוברת מפורטים שמותיהם של המספרים, ושנים מהם אכן היו ב'קבוצה' בשנת תשכ"ז, שבמהלכה "אירעו" הסיפורים דלהלן).

כהקדמה לסיפור הראשון דלהלן נגלה את אוזן הקוראים, שבמשך שנים רבות רווחו ב-770 שמועות אודות מרגלי-חרש ששתלה ברית-המועצות בבית-מדרשה של ליובאוויטש. ובכל דור ודור ידעו להצביע על פלוני ופלוני שהוא אחד מאותם סוכנים סמויים.

אלא שמרגלים אלו שבסיפורים לא היו מיומנים במלאכתם כשאר אנשי שירות הביון הסובייטי; הם לא התחזו לחסידים מן השורה ולא ניסו להיטמע בציבור, אדרבה, נראה היה כאילו השתדלו להיות בולטים וניכרים בשונותם מן הסביבה.

בדרך-כלל הצטיינו אותם מרגלים גם בשלומיאליות רבה: שניים מהם "נלכדו" על-ידי אחד המזכירים ששמע אותם משוחחים בינם לבין עצמם בעברית[!], ומשיחתם ניתן היה להבין בנקל שהם "משלהם"... "מרגל" אחר היה יושב בחדרו מדי ערב, ונקישות המורס של מכשיר הקשר שלו (בשעת הדיווח היומי שלו אל מפעיליו) היו נשמעות בבירור למרחק רב...

נחזור לקונטרס הנ"ל, שבו נדפסו (בעמ' 26) שני הסיפורים הבאים:

סיפור לא
קודם נפילת מסך הברזל אירע והיו מגיעים ל-770 מרגלי חרש מטעם הממשל ברוסיה הקומוניסטית בכדי לרחרח וכו'. בשנת תשכ"ז הגיע אחד מהם והתקבל ליחידות. מיד כשנכנס לחדרו הק', צלצל הרבי בפעמון המותקן בשולחנו והרב גרונר נכנס, תפסו בכנף בגדו והוציאו.

לאחר מעשה זה נכנס הרב יהושע מונדשיין ליחידות, ולאחר שהגיש את הפתק צלצל הרבי בפעמון... הוא נבהל, אולם כשהגיע הר' גרונר אמר לו הרבי "נאר צו פארמאכן די טיר" ("רק לסגור את הדלת")...

*   *   *

סיפור לב
בשנת תשכ"ז נכנס הרב שלום דובער כהן ליחידות. מלבד הפתק ובו השאלות היו מכינים גם דף חלק, בכדי שביציאה מהיחידות יוכלו מיד לכתוב את המענות ובמדויק. הרבי לקח מידו את הפתק שהגיש, קראו והשיב על הכל. כשיצא הרב כהן, מיהר לשלוף מכיסו את הדף הריק, אולם במקומו מצא את הפתק עם שאלותיו...

*   *   *
אלו הם שני הסיפורים.
*   *   *

ובכן, שוב חזינו בפעלו של אחד מאותם "סוכנים" לא-יוצלחים, שהכל ידעו (לפני היחידות או אחריה) שהוא "מרגל חרש".

ועתה לגופו של הסיפור הראשון (שלא הצלחתי למצוא בו מסר כלשהו, בין אם בדידי הווה עובדא ובין אם לא היו דברים מעולם), כפי שאירע בפועל:

נכנסתי ליחידות, ומכיון שהרבי דיבר יותר זמן מכפי שאחד המזכירים חשב שהוא צריך לדבר, פתח אותו מזכיר את הדלת "לרמז" כי עת לסיים. הרבי סימן לו בידו שיסגור את הדלת.

המזכיר עשה עצמו כסוגר, אבל השאיר את הדלת פתוחה קימעא כדי שיוכל לשמוע מה בדיוק קורה בפנים. הרבי צלצל, וכשנכנס המזכיר אמר לו הרבי בקפידה: פארמאך די טיר! [=סגור את הדלת!].

בזה נסתיים הסיפור.

[מאמר המוסגר: הרבי לא היה מצלצל "בפעמון המותקן בשולחנו", אלא היה מפעיל את המנעול שהיה מזמזם ומורה לאדם מן החוץ שבאפשרותו לפתוח את הדלת ולהיכנס. אכן, הרבי היה משתמש בו להוצאת אורחים טרדנים מחדרו, ורבים מהם היו מספרים אחר-כך שהמזכיר צלצל מבחוץ לאות כי הגיע זמנם לצאת...].

*   *   *

הסיפור השני גם הוא שיגרתי בפולקלור של 770,  וכדוגמתו נהגו לספר בכל שנה ושנה על מישהו אחר (אני כשלעצמי מתקשה להאמין שאנשים רבים כל-כך היו נזכרים לפשפש בכיסיהם ולמצוא את דף השאלות שהכינו מראש, רק אחרי כניסתם לחדר היחידות).

אך כשם שסיפור שחסרים בו פרטים מזהים מחשיד את עצמו, כך, לעומתו, מעורר אימון סיפור ששם "גיבורו" גלוי לעין כל והוא חי וקיים לאויוש"ט, תקופת האירוע נתונה גם היא, הנתונים מתאימים עם הידוע שאותו אדם אכן היה ב"קבוצה" באותה שנה, והכל עולה ליפה. לא חסרה אלא הרמת טלפון לוודא את נכונות הסיפור לפרטיו.

וזה בדיוק מה שעשיתי; התקשרתי בטלפון לידידי הנ"ל ושאלתיו מה מידת האמת בסיפור זה.

מה מתברר? אמת ונכון הדבר שהוא אכן מסר לרבי דף ריק, אלא שהרבי אמר לו: נתת לי דף ריק...

ואידך צ'יזבט.

*   *   *

ישנם המחבבים סיפורים שבהם הרבי מבצע מופתים כלאחר יד, במעין חיוך של התנשאות יהירה ח"ו; אבל כל מי שזכה להכיר את הרבי והתבונן בדרכיו, חייב היה להבחין עד כמה סלד הרבי מדרך זו, וכל הפגנת-יכולות היתה ממנו והלאה. כדרכם של כל אדמו"רי חב"ד השתדל הרבי להצניע את מופתיו, ולהסתירם בלבושי הטבע.

דוגמאות לכך יבואו אי"ה בפרק הבא, ממאי דבדידי הווה עובדא.