הפעם לא נעסוק בגלגוליו של סיפור מהדור הקודם אל דורנו, אלא בסיפור שנוצר בתעשיית הסיפורים שבדורנו, וכבר זכה להתגלגל ולהתפרסם בכמה במות.

בתוך ה"שלשים" להסתלקותו של כ"ק אדמו"ר זי"ע, נתפרסם בעיתון 'כפר חב"ד' (גל' 624, עמ' 25-22) "סיפור נפלא ששלח לנו הרב משה חיים גרינוולד מניו-יורק".

תוכנו של הסיפור בקצרה: אביו של המספר, ר' אברהם צבי גרינוולד מלודז', זכה להשתתף בחתונתו של הרבי בוורשא, ונלווה אל הג"ר מנחם זעמבא הי"ד (שהי' בן-דודה של אמו) בביקורו אצל הרבי במלון למחרת החתונה. בשעת פרידתם אמר הרבי כי הנר החמישי של חנוכה מסמל את החושך הכי גדול, שהרי לעולם אינו חל ביום השבת, ובהדלקת נר חנוכה מאירים אף את החושך הגדול הזה, ולכן מסמל הנר החמישי את כחו וחידושו של החנוכה. "וזה התפקיד של כל יהודי, בכל מקום שבו הוא נמצא, בוורשא או בלונדון, להאיר גם את המקום החשוך ביותר".

בשנת תש"ח נסע ר' אברהם צבי לארה"ב, אל דודו ר' משה חיים גרינוולד, שנמנה עם חסידי אמשינוב. שם נשא לאשה את (אמו של המספר) בתו של ר' זושא סינקביץ, חסיד אלכסנדר מקראקא (שהתגוררה אז בטורונטו אצל דוד אמה, "הנגיד החסידי" ר' קאפיל שוורץ, מחשובי יהודי טורונטו).

לפני חתונתו בא להתברך אצל אדמו"ר מוהריי"צ בנ.י. ועל-פי בקשתו של הריי"צ נכנסו גם אל ה'רמ"ש', שם שמע מהרבי שנית את ביאור מעלתו של הנר החמישי, ואשר "זה התפקיד של יהודי בכל מקום בו הוא נמצא, בניו-יורק או בלונדון, עליו להאיר גם את המקום החשוך ביותר".

ר' אברהם צבי הנ"ל הי' לרב ומלמד בקהילת "עדת ישראל" בוואשינגטון הייטס (בערך בין השנים תש"ט-תשי"ד), אח"כ עבר לטורונטו ושם הי' רב ומלמד בקהילת החרדים – חסידי סאטמר. את בניו (המספר, משה חיים, ואחיו) שלח ללמוד בישיבת נייטרא.

ר' משה חיים התחתן בחורף תשכ"ט, ולפני חתונתו נכנס עם אביו לרבינו זצ"ל להתברך ממנו. הרבי בירך גם את האב ואיחל לו שיזכה לראות בחתונת נכדו. באותה הזדמנות חזר הרבי בשלישית על הביאור הנ"ל, וסיימו בכך ש"זה תפקידו של כל יהודי להאיר גם את המקומות הכי חשוכים, ולא משנה אם הוא נמצא בטורונטו או בלונדון. כל יהודי הוא חלק אלוקה ממעל ממש. בנו יחידו של הקב"ה וכשמדליקים את הנשמה שלו בנר של קדושה – מתעורר גם היהודי הרחוק ביותר במקום החשוך ביותר".

בשנת תשל"ט התחתן אחיו הצעיר של המספר בלונדון, וכל המשפחה נסעה לשם. אגב כך גרמו (בסיועו של ר' אברהם יצחק גליק ע"ה) להצלתה של בת ישראל – בתו של "קנאי" איש סאטמר – שהלכה אחרי גוי ר"ל (דבר שנרמז להם ב"יחידות" דשנת תשכ"ט). הצלה זו התרחשה – כמובן – בנר החמישי של חנוכה.

ר' אברהם צבי זכה שתתקיים בו ברכת הרבי, הוא נכח בחתונת נכדתו, ונפטר עם סיום ה"שבע ברכות" בי"ד כסלו תשמ"ט, בדיוק ביום שבו מלאו שישים שנה לחתונת הרבי בוורשא.

זהו קיצור תוכנו של המעשה, שעם פרסומו נגע ללבם הכואב של רבבות אנ"ש וריגשם עד דמעות. מאז חזר הסיפור ונדפס בכמה מקומות, עד לס' "ורבים השיב מעוון". קטע ממנו (אודות בתו של הקנאי מסאטמר) נדפס גם ב'שיחת השבוע' ונתגלגל למקומות נוספים. ביאור עניינו של הנר החמישי נעתק מכאן לס' "שערי המועדים" (חנוכה, עמ' שט).

רבים יצטערו וגם ישתוממו לשמוע, שכל "הסיפור הנפלא" הזה לא היה ולא נברא; אדם בשם ר' אברהם צבי גרינוולד מלודז' אינו ידוע בין יהודי טורונטו, והם אינם מכירים גם את מחותנו "הנגיד החסידי" ר' קאפיל שוורץ. עדיין לא פגשתי בחסיד אמשינוב ששמע אי-פעם על ר' משה חיים גרינוולד מפילדלפיה, ואנשי ישיבת נייטרא אינם זוכרים את האחים גרינוולד שלמדו בישיבתם בשנים האמורות. גם בין חרדי וושינגטון-הייטס לא מצינו מי ששמע על ר' אברהם צבי הנ"ל, ולא זו בלבד, גם על קהל "עדת ישראל" לא שמעו שם מעולם!

יש לשער שמלאכת המחשבת של בדיה מורכבת זו יצאה מבטנו של נ' חנניה [שם בדוי] מירושלים, שבשנת תשנ"ג כתב בגל' 554 של 'כפר חב"ד' (במדור קוראים-כותבים) את המכתב הבא:

בהתוועדות נר החמישי חנוכה תשל"ד, שזכיתי להיות נוכח אז אצל כ"ק אדמו"ר שליט"א, הסביר הרבי שליט"א באריכות אשר נר החמישי הוא מועד אצל כללות עדת החסידים, לחוגיהם וגווניהם, מדור דור, ואינו קשור לגאולה ממאסר של אדמוה"ז שהיתה בנר השלישי ולא בנר החמישי. והרבי שליט"א הסביר באריכות, מהו הטעם הפנימי ליומא טבא של נר החמישי, ובין היתר ביאר שזה היום היחידי בחנוכה שלעולם אינו יכול לחול בשבת. והסביר הרבי שליט"א – הרי שבת עניינה אור, ואם כן, תאריך כזה שלעולם, בשום קביעות, אינו יכול לחול בשבת, חסר בו לגמרי ענין האור, והוא כולו חושך. ולכן דווקא ביום כזה מודגש גודל העילוי של חנוכה, בבחינת "הוי' יגיה חשכי", שלוקח גם יום שכולו חושך (הנר החמישי שלעולם לא חל בשבת) ומהפך אותו לאור. עכ"ל המכתב.

ובכן, זכה אותו שומע שחלק משיחה זו נטבע במוחו ונחקק בזכרונו, והוא שנתן לו את ההשראה לכל הבנין המורכב והמסועף.

ומדוע אמרנו "חלק" בלבד? זאת מפני שהקביעה כי "נר החמישי אינו קשור לגאולה ממאסר של אדמוה"ז, שהיתה בנר השלישי ולא בנר החמישי" – שבעבורה נכתב המכתב כולו – לא נאמרה כלל וכלל באותה שיחה! בדיקה ב"שיחות קודש" והאזנה לשיחה המוקלטת מוכיחה בבירור את ההיפך המוחלט! הרבי אינו מטיל ספק כלשהו ואינו מפקפק כלל בכך שגאולת אדמו"ר הזקן היתה בנר החמישי, וכל מה שדובר בשיחה זו הוא בביאור הענין מדוע היתה הגאולה דוקא בנר החמישי, שמגלגלין זכות ליום זכאי.

הזיקה בין המכתב לסיפור באה לידי ביטוי גם בכך, שבשניהם נאמר (בשם הרבי) שהנר החמישי הוא מועד לכללות עדת החסידים. בה בשעה שבשיחתו הנ"ל אמר הרבי שזהו יום מיוחד גם אצל ה"אינם חסידים".

אלא שכפי הנראה נשתכח מהכותב, שמאותה שיחה משמע שזהו חידוש שנתחדש לו לרבינו באותם ימים אחר שנתחבט בזה זמן רב ("וואס איך האב זיך ליינג געמאטערט"), ולא מיירי בביאור שהונח אצלו כבר לפני ארבעים שנה, ואף חזר והשמיעו שוב ושוב מדי כמה שנים...

באותו סיפור מובא בשמו של רבינו גם המשפט הבא: ביי דעם אויבערשטער איז יעדער איד טאייער ווי א בן יחיד. ביי דעם רבי'ן דער שווער איז יעדער איד ומבשרך אל תתעלם! (=אצל הקב"ה כל יהודי יקר כמו בן יחיד. אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר כל יהודי הוא 'מבשרך אל תתעלם'!). עכ"ל. וכבר אין אנו יודעים האם דמיונו הפורה של הכותב הוא ששם את הדברים הללו בפי הרבי, או שמא רק העתיקם ממקום למקום ומזמן לזמן.

מכאן יש לפקפק גם באמינותם של שאר הסיפורים שנתפרסמו באותה תקופה בסידרת "ורבים השיב מעוון", ובפרט הסיפור "יש לי בארץ אלפי בנים יחידים" המתייחס למר יוסף בן-אליעזר ("אוהד הבייסבול", מאנשיו של שגריר ארה"ב לאו"מ מר ארתור גולדברג...), שמבנה הסיפור ומהלכו מזכיר משום מה ביותר את הסיפור "הסוד של הנר החמישי"...